נסיכת המדעים

הנה צילום מסך של ידיעה מרגיזה שפורסמה אתמול בגלובס:

הידיעה מרגיזה ממספר סיבות.

קודם כל, הניתוח הכלכלי בידיעה הוא בסך הכל נכון, ומראה כי יש ירידה לאורך זמן ביחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע במשק, מה שמעיד (מייד אסביר מדוע) על הגידול באי השוויון ובפערים החברתיים. ואותי זה מרגיז.

שנית, מצויין כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת את השכר החציוני במשק מדי חודש, ולצערי גם זה נכון. בכתבה צויין כי "מהלמ"ס נמסר כי אין הם מחשבים נתון זה", וסביר להניח כי זה נכון. זה גם מרגיז, כי ראוי שנתון השכר החציוני ייאמד ויפורסם מדי חודש, ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש הרבה סטטיסטיקאים מוכשרים שיודעים כיצד לבצע את המשימה הזו. למיטב ידיעתי, ההחלטה לא לפרסם את השכר החציוני מדי חודש נובעת ממדיניות, וזה כבר מאוד מרגיז. השכר החציוני מפורסם רק פעם בשנה, ומוחבא היטב בתוך השנתון הסטטיסטי.

שלישית, הגרפים בכתבה מטעים ומראים את הירידה ביחס חציון/ממוצע  כיותר חדה מכפי שהיא באמת, וגם ההשוואה של היחס הזה בין ישראל למדינות אחרות מוטה. זה נעשה על ידי הטריק הידוע של קיצוץ ציר ה-Y, וכבר כתבתי על כך בעבר (למשל ברשימה על מחקר האוצר על השפעת שכר המינימום על התעסוקה במשק).

אבל הפרט המרגיז ביותר הוא הפרשנות שניתנת בכתבה לשכר החציוני. בכתבה נאמר כי "החציון הוא מדד למיקום המרכז של קבוצת נתונים מספריים או מדגם, אך הוא טוב בהרבה לעומת הממוצע, שהרבה יותר רגיש לערכי קצה" וזה נכון. אבל נאמר גם כי "השכר של רוב השכירים הישראלים במשק (המכונה בספרות כ'שכר החציוני') עומד על כ-6,655 שקל", וזה ממש לא נכון. ומאוד מרגיז.

מדוע היחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע מהווה מדד לאי שוויון? בואו ניזכר מה זה חציון. כאשר יש סדרת מספרים, כמו נתוני שכר של כ-2.5 מיליון שכירים בישראל, אפשר לסדר את הנתונים האלה בסדר עולה, מהקטן לגדול. המספר שנמצא באמצע הסדרה, בסביבת המקום המיליון ורבע, מחלק את נתוני השכר לשתי קבוצות שוות. בקבוצה אחת כל הנתונים גדולים ממנו או שווים לו, ובשניה כל הנתונים קטנים ממנו או שווים לו. המספר שבאמצע הוא החציון. אמנם זהו הסבר לא מדוייק, אבל לדעתי מבהיר את הנקודה העיקרית. המעוניינים יכולים לקרוא הסבר מפורט יותר בויקיפדיה.

האם רוב הנתונים בסדרה שווים לחציון? בדרך כלל לא. בואו ניקח דוגמא פשוטה, סדרה של 3 מספרים בלבד: 1,2,3. החציון הוא 2, אבל רוב הנתונים אינם שווים ל-2.

שימו לב כי גם הממוצע של שלושה מספרים אלה הוא 2, וזאת בגלל הסדרה סימטרית סביב 2. זה תמיד נכון: אם סדרת נתונים היא סימטרית, אז הממוצע של הסדרה שווה לחציון. גם ההיפך נכון: אם הממוצע שווה לחציון, אז הסדרה סימטרית סביבם (את זה קצת יותר קשה להוכיח).  לכן, ההפרש או היחס בין החציון והממוצע מהווים מדד למידת הסימטריה של הנתונים. למשל, אם נשנה את הנתונים ונחליף את 3 בערך גדול יותר, נניח 6? החציון יישאר 2 אבל הממוצע יגדל מ-2 ל-3. באופן כללי, כאשר הממוצע גדול מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים גבוהים, וכאשר הממוצע קטן מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים נמוכים.

כשמדובר בנתוני שכר, יש עוד פרט שצריך לקחת בחשבון. שכר יכול להיות מאוד גבוה, אבל אינו יכול להיות נמוך יותר מדי. באופן חוקי השכר חייב להיות גבוה משכר המינימום, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך מ-0. לכן, כשמדובר בנתוני שכר, האסימטריה יכולה להתבטא רק בקיומם של בעלי שכר גבוה במיוחד, והמשמעות הכלכלית של כך היא אי שוויון בחלוקת ההכנסות. (דנתי בנושא זה בעבר ברשימה על המנהל והפועלים).

ועכשיו ננסה לענות לשאלה מהו השכר של רוב השכירים בישראל. המונח הסטטיסטי למדד כזה הוא השכיח (mode) – הערך הנפוץ ביותר בסדרת הנתונים. למשל, בסדרה  1,2,2,2,3 השכיח הוא 2, כיוון ש-2 מופיע בסדרה 3 פעמים, יותר מכל נתון אחר בסדרה. האם בסדרה של כ-2.5 מיליון נתוני משכורת של שכירים בישראל המספר 6655 הוא הנפוץ ביותר? איך אפשר לברר זאת?

כאמור, הלמ"ס מספקת כל חודש רק נתונים חלקיים, אך אחת לשנה מתפרסם בשנתון הסטטיסטי לוח התפלגות שכר לפי עשירונים (קישור לקובץ pdf באתר הלמ"ס). השנה האחרונה עבורה התפרסמו נתונים אלה היא 2010. לכן נמשיך את הדיון תוך כדי שימוש בנתונים אלה. הנה הנתונים הרלוונטיים לדיון שלנו:

אנו רואים כי בכל עשירון יש כרבע מליון שכירים. הגבול העליון הוא השכר הגבוה ביותר בעשירון. כך למשל, בעשירון הראשון הגבול העליון הוא 2069 ₪. פירוש הדבר הוא כי  252.2 אלפי השכירים שבעשירון זה השתכרו לא יותר מ-2069 ₪ לחודש בשנת 2010.

הגבול העליון של העשירון ה-5 הוא השכר החציוני החודשי, 5984 ₪ בשנת 2010. 50% מהשכירים השתכרו 5984 ₪ לחודש או פחות מכך בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 1 עד 5) ו- 50% מהשכירים השתכרו יותר מ-5984 ₪ לחודש בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 6 עד 10). סביר מאוד כי מספר השכירים שהרוויחו בדיוק 5984 ₪ לחודש הוא נמוך למדי, וסביר שזה לא השכיח.

האמת היא שלשכיח עצמו אין כאן הרבה משמעות. מה כבר ההבדל בין 5986 ₪ ל-5986 או אפילו 6000? מעניין יותר לדעת מהי הקטגוריה השכיחה, אם נחלק את טווח השכר בקטגוריות ברוחב 1000 ₪, למשל. לשם כך עלינו למלא את הטבלה הבאה:

איך נעשה זאת?

לשם כך נצטרך להניח הנחה גסה, לפיה הפיזור של השכר בכל עשירון הוא אחיד. כך למשל, בעשירון הראשון, שתחומו 0 עד 2069, נניח כי מספר השכירים ששכרם בין 0 ל-1000 ₪ (תסלחו לי  על האגורה) שווה למספר השכירים ששכרם בין 1000 ל-2000 ₪, ואילו מספר השכירים ששכרם בין 2000 ל-2069 ₪ שווה ל-6.9% ממספר השכירים בקטגוריית השכר 1000-2000 ₪. וכעת, תוך כדי שימוש בתרגילי ערך משולש נוכל להסיק כי מספר השכירים בקטגוריות 0-1000  ₪ ו-1000-2000  ₪ הוא 121.9 אלף, וכי 8.4 אלפי שכירים היו בעלי שכר חודשי בין 2000 ל-2069 ₪. בעזרת חישובים דומים (קישור לקובץ אקסל עם החישובים) נוכל לאמוד את מספר השכירים ששכרם החודשי היה בין 2069 ל-3000 ₪ ב-164.0 אלפים, ולכן מספר השכירים בקטגוריית השכר 2000-3000 ₪ נאמד בסך הכל ב-172.4 אלפים. כך נוכל להמשיך את החישוב, ובסופו של דבר נקבל את התפלגות השכר הבאה:

ומכאן נוכל לראות כי קטגוריית השכר השכיחה היא זו שבין 4000 ל-5000 ₪; זה היה שכרם החודשי של 333.3 אלפי שכירים, המהווים 13.2% מסך כל השכירים במשק. שכר הקרוב לשכר החציוני, נניח בטווח 5500 עד 6500 ₪ קיבלו בערך 254.6 אלף שכירים, כ-10.1% מהשכירים במשק. השכר הממוצע במשק ב-2010 היה 8100 ₪. שכר קרוב לשכר הממוצע, בין 7500 ל-8500 ₪, קיבלו כ-202.2 אלף שכירים, שהם כ-8% מהשכירים במשק.

ואם ננסה להקיש מנתוני 2010 לנתוני 2012, ובהנחה שההתפלגות נשארה דומה ביסודה, נוכל לשער כי קטגוריית השכר השכיחה במשק ב-2012 נמצאת גם היא ככל הנראה כ-1000  ₪ מתחת לחציון, ורוב השכירים במשק משתכרים בתחום 4500-5500 ₪. עצוב.

כתב כלכלי, כלכלן שעובד בבית השקעות ובכיר במשרד האוצר נפגשו באולפן הרדיו.

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה קרה באמת, ביום חמישי האחרון (24.11.2011), בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" ברשת ב'. והבדיחה באמת גרועה, והיא על חשבון כולנו.

הדיון בתכנית זומן בעקבות ה"תספורת" האחרונה שהציע יצחק תשובה למחזיקי אגרות החוב שלו, "המשקיעים המוסדיים", שהם בעצם קרנות הפנסיה וקופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כולנו.

המרואיינים היו כתב דה-מרקר רותם שטרקמן, יובל בן-זאב, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, ואליאור גבאי,  סגן הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. תוכלו להאזין לדיון שנערך בלינק הבא, ואני ממליץ לכם לעשות זאת, כיוון שאני מתכוון להתמקד רק בחלק מהדברים שנאמרו.

כל שלושת הדוברים חזרו על שלוש מהמנטרות העיקריות של מאמיני דת הניאו-ליברליזם מיסודו של מילטון פרידמן: כספי החסכון/פנסיה של הציבור חייבים לזרום לשוק ההון, דמי הניהול הגבוהים הם לא גזירת גורל – אם החוסכים יתמקחו אז דמי הניהול יירדו, והעיקר – לו היה הציבור מקבל חינוך פיננסי ראוי, אז המון רעות חולות היו נחסכות מאיתנו, ובפרט תופעות כמו "תספורת" למשקיעים ודמי ניהול מופקעים בקרנות הפנסיה והגמל.

כל שלוש המנטרות הן רק מנטרות, כלומר מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה, ולצערנו הן אכן משפיעות. אני מתכוון לדון רק במנטרת החינוך הפיננסי. לו היה כאן חינוך פיננסי לכל, "הכלכלה שנעצב עבורנו ועבור ילדינו תהיה מוצלחת יותר", כותב שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני בדרך כלל מעריך את דעותיו, אבל לא הפעם. ממשלת ישראל כל כך מכירה בחשיבותו של החינוך הפיננסי, עד כדי כך שהיא עצמה מתכוונת לפתוח במשרד האוצר "מחלקה להקניית השכלה פיננסית לבני נוער, זוגות צעירים, מבוגרים, קשישים ועוד" (למה בעצם? השוק לא יכול לעשות את זה?).

האמת היא שחינוך פיננסי הוא פשוט עוד סוג של הפרטה, כלומר התנערות הממשלה ממחוייבותיה לאזרחים, והעברת האחריות למישהו אחר, במקרה זה האזרחים עצמם. טייקונים ובתי השקעות שדדו את הפנסיה שלך? "זו אחריותך, ותוצאה של החינוך הפיננסי הלוקה בחסר שלך. אנחנו רק הממשלה, אנחנו לא אחראים".

אמנם אין ספק שתוספת השכלה, אפילו בתחום הפיננסים, אינה דבר רע לכשעצמו. אבל האם בעולם שבו הציבור "מחונך פיננסית", טייקונים לא יעזו לנסות (ולהצליח) להתנער מחובות, מוסדות פיננסיים כגון בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות לא יפקיעו את מחיריהם, וקרנות הפנסיה שלנו יפסיקו להתייחס להשקעות מפוקפקות כאל השקעות חסרות סיכון (תשובה לא נתן בטחונות כנגד ההלוואות שלקח מקרנות הפנסיה באמצעות אגרות החוב שלו)? אני בספק אם זה יקרה, כיוון שהסיבות לכל התופעות האלה, ואחרות, הן הרבה יותר עמוקות.

האמת היא שכלכלת "שוק החסכון" היא כלכלת ג'ונגל. כל אחד מנסה לקחת את כל מה שהוא יכול, ולעזאזל השאר. ומי שיש לו יותר כוח, גובר. כל מנהלי בתי ההשקעות וכלכלניהם, שחינוכם הפיננסי הוא בודאי לעילא ולעילא, גובים מלקוחותיהם דמי ניהול מופקעים כי הם יכולים. להתמקח? הצחקתם אותי. ניסיתם פעם להכנס לסופרמרקט ולהתמקח עם מנהל הסניף על מחיר הגבינה? אז זהו. ההבדל הוא שגבינה אפשר לא לקנות זמן מה, אבל כולנו מחוייבים על פי החוק לקנות חסכון פנסיוני. האם ציבור "מחונך פיננסית" יגרום למנהלי קרנות הפנסיה והגמל להשקיע את כספי החסכון בנכסים קצת פחות מפוקפקים מאגרות חוב של דלק נדל"ן? איזה אינטרס יש להם לא לקנות מתשובה אגרות חוב? מה גם שאגרות חוב אלה זוכות, עדיין, לדרוג AA מחברות דירוג האשראי, אותן חברות שדירגו את משכנתאות הסאבפריים בארה"ב כהשקעות ברמת בטחון גבוהה ביותר? ובכלל, קרנות הפנסיה והגמל מחוייבות להשקיע את כספנו בשוק ההון הבעייתי של ישראל, וזאת על פי המנטרה הראשונה. אם לא יקנו מתשובה, יצטרכו לקנות מבן-דוב. האם הטייקונים, תשובה, בן-דוב וחבריהם, יתחילו לעמוד פתאום בהתחייבויותיהם, ולהחזיר לציבור את הכספים שלוו ממנו, עם הריבית? רק אם יכריחו אותם לעשות את זה.

יש הבדל מהותי בין ג'ונגל לבין מדינה מתוקנת: חוק. כל עוד חוקי המדינה יאפשרו לטייקונים ולמוסדות הפיננסיים (שרובם בבעלות טייקונים למיניהם) לשדוד את הציבור, הם ימשיכו לשדוד.

יש דרכים להלחם בתופעות שהוזכרו: מחירים מופקעים? פיקוח על מחירים. שמיטת חובות? רק בליווי פשיטת רגל, בבקשה. כספי חסכון מופנים שלוק הון עתיר סיכונים? אפשר לאפשר להם לזרום גם להשקעות פחות מסוכנות, ואף ליצור עבורם מטרות השקעה כאלו (למשל, אגרות חוב שתנפיק הממשלה, שתשתמש מצידה בכספים להשקעה בתשתיות המדינה, במקום לבניית קניונים במזרח אירופה, או פשוט למינוף שיאפשר לרכוש חברה ולחלוב אותה).

אבל כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, צריך שהממשלה תכיר בכך שתפקידה הוא לשמור על האינטרסים של אזרחי המדינה, במקום לצפות מהצד, לגלגל עיניים, ולומר לנו "אילו היה לכם חינוך פיננסי הכל היה יותר טוב". צריך שהממשלה תכיר באחריות שמוטלת עליה, ולא תגלגל אותה לכל מי שרק אפשר.

לשם כך, עלינו לומר בקול רם וברור "לא" לחינוך הפיננסי. עלינו לומר לא גם להפרטה הזו.

 רשימה זו פורסמה לראשונה באתר "עבודה שחורה"

מעשה במשפחה צעירה, מהקצה העליון של מעמד הביניים. אבא, אמא, שני ילדים קטנים. ההורים עובדים שניהם במשרה מלאה, מרוויחים משכורות יפות מאוד. סך ההכנסות נטו של המשפחה הוא 20 אלף שח. באמת אין מה להתלונן. אמנם ההוצאות גבוהות מאוד גם הן. הגנים של הילדים עולים 5000 שח בחודש, שכר הדירה – עוד 5000, ועוד כהנה וכהנה הוצאות. אתם מכירים אותם, או משפחה שדי דומה למשפחה הזו. בסוף כל חודש, המשפחה שלנו מגלה כי הוצאותיה הן בדיוק 20 אלף שח, שזה ממש בסדר גמור. אין אוברדראפט, אין חובות. מצד שני גם אין חסכון, אבל יכול להיות יותר גרוע.

יום אחד החליטה המשפחה להעלות קצת את איכות החיים שלה. אולי רצו להעשיר את התפריט המשפחתי בסושי מדי פעם. אולי הם רוצים לשלוח את הילדים לחוג או שניים. או ללכת להצגת תיאטרון פעם בחודש חודשיים. או לשדרג את הטרנטה המשפחתית (דייהטסו מודל 2003) לרכב קצת יותר חדיש (מאזדה 2007 נראה מבטיח).

הם לא נטעו אוהל ברוטשילד, לא יצאו לרחובות להפגין, לא פנו להורים לעזרה. במקום זה הם החליטו להגדיל את הכנסתם. יש הרבה דרכים לעשות את זה: לבקש העלאה או קידום, לעבור למקום עבודה עם שכר גבוה יותר, לקחת עוד משרה חלקית היכנשהו. לא משנה. הם עשו את זה, והכנסתם נטו צמחה לסכום של 22 אלף שח בחודש.

יופי – הם עשו את זה. אפשר לרשום את הילדים לחוגים: אמנות, ספורט, מוזיקה, וגם לעשות מינוי לתיאטרון בהיכל התרבות המקומי. רשמו. עשו. ואז, התקשרו מהחוג, ואמרו שהצק שנתנו חזר. גם מהיכל התרבות הודיעו כי כרטיס האשראי לא כובד, ולכן המינוי שלהם מבוטל.

הם אצו רצו לבנק: מה קרה? הרי יש כסף בחשבון, הנה, תראו, נשארו עוד 2000 שקל. נכון, אמרו בבנק, נשאר כסף, אבל חרגתם מסכום ההוצאה המותר שלגם, שהוא 20 אלף שח בחודש בלבד. זה שהכנסתם עוד 2000 שח זה יפה מאוד, אבל אסור לכם להוציא את הכסף הזה ולהשתמש בו.

נשמע מופרך?

אבל זו המציאות. רק שלא מדובר בזוג צעיר ממעמד הביניים, אלא בכולנו – באזרחי מדינת ישראל.

תקציבה של מדינת ישראל לשנת 2011 הוא כ-380 מיליארד שח. ב-2012 הוא צפוי להיות כ-398 מיליארד שח. יש גידול מסויים בתקציב, אבל הגדלת התקציב כפופה ל-"כלל ההוצאה". כלל זה הונהג (בחקיקה) כאשר בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר ב-2003. לפי הכלל, תקציב כל שנה נקבע על פי התקציב של השנה הקודמת. בתחילה תוספת התקציב הייתה אחוז אחד לשנה. כך עלה תקציב המדינה מ-246 מיליארד שח ב-2004 ל-270 מיליארד ב-2005.

בואו נניח שטרכטנברג ימליץ לעשות המון דברים טובים ונפלאים (הוא לא), ובואו נניח כי הוא יציע להגדיל את הכנסות המדינה (על ידי שינויים במערכת המיסים) כדי לממן חלק  מהדברים האלה. הוא לא יכול. כי גם אם הכנסות המדינה יגדלו, אין אפשרות לשנות את גודל ההוצאות. אם ההכנסות יגדלו, כל מה שיהיה אפשר לעשות בהן זה לחלק אותן חזרה בצורת הטבות מס או לשים אותן מתחת לבלטה.

טרכטנברג כבר הודיע כי "לא יפרוץ את מסגרת התקציב". משמעות הביטוי המפוצץ הזה היא כי הוא לא יציע להגדיל את הוצאות המדינה כנגד גידול מקביל בהכנסות. לכן כל מה שיוכל להציע לנו זה קיצוץ פה ושם בהוצאות אלה ואחרות, שיממנו הוצאות יותר ראויות לדעתו. זה נחמד, זה ראוי, זה לא ישנה את מצבנו באופן מהותי. אז אל תעצרו את נשימתכם.

אני מניח שכל ששת קוראיי שמעו על המחאה החברתית המתחוללת בארצנו מזה כחודשיים. גם באוניברסיטה הפתוחה שמעו על כך, ולכן ערך המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה   של המוסד המכובד הזה ערב עיון בנושא. הערב נערך לפני יומיים, ואני הייתי בין הנוכחים. לשמחת הכלל כל ההרצאות בערב זה צולמו, ואני מניח שיועלו בקרוב לרשת ותוכלו לצפות בהן. אתכם, קוראיי הנאמנים, אטריח רק בדיווח על הרצאתו המעניינת במיוחד של ד"ר ניסים כהן, שכותרתה הייתה "השקט שלפני הסערה: דעת הקהל הישראלית כלפי המדיניות החברתית בשנים שקדמו למחאת קיץ 2011".

כותרת ההרצאה כוללת בתוכה ספוילר: כבר ב-2008, ואולי עוד לפני כן, הכתובת הייתה על הקיר. ד"ר ניסים כהן בודק מאז 2008 את עמדות הציבור בישראל כלפי מדינת הרווחה ומעורבותה של הממשלה באספקת שירותים ציבוריים שונים. הממצאים מדהימים.

מתוצאות הסקר הראשון שנערך ב-2008 (קישור לקובץ pdf) עולה כי הציבור הישראלי מצדיק במידה רבה את מעורבות הממשלה באספקת שירותים ציבוריים, ותומך בהשקעה במדינת רווחה ובתמיכה בשכבות חלשות. רוב הציבור סבור כי בישראל יש יותר מדי עניים, וכי הפערים החברתיים במדינה גדולים מאוד. רוב הציבור גורס כי האחריות לצמצום העוני והפערים החברתיים מוטלת על הממשלה. יש תמיכה רחבה בדרישה להעלאת שכר המינימום, והבטחון אינו קדוש – הציבור אינו מצדיק קיצוץ בשירותים חברתיים לטובת תקציב הבטחון.

בעזרת שאלון מתוכנן היטב חישב כהן, יחד עם עמיתיו, מספר מדדים.

מדד המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי הפרט עמד על ערך של 3.35 (כאשר הערך 5 מציין כי רצויה מעורבות מקסימלית, והערך 1 מציין כי מעורבות אינה רצויה כלל). מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על ערך גבוה יותר – 4 (כל המדדים נמדדו באותו סולם של 1-5). מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות חלשות; עמד על 3.87 .

לעומת זאת, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבל ערך נמוך יותר של 3.15, אך עדיין מדובר בערך הנמצא מעל למרכז הסקאלה.

בהרצאתו שלשום הציג כהן תוצאות מסקרי המשך שנערכו בשנים שלאחר מכן, שמהן עולה כי רוב גדול של הציבור תומך בעקביות בעמדות סוציאל דמוקרטיות, וכי התמיכה הזו חוצה הבדלים חברתיים ועמדות פוליטיות.

בפרט, נרשמה מידת תמיכה גבוהה בטענות הנחשבות כחילול הקודש של דת מילטון פרידמן.  הנה מספר דוגמאות מתוך תוצאות סקר 2008, עם הציון הממוצע בסולם של 1-5 (5=הסכמה מירבית, 1=חוסר הסכמה מוחלט): על הממשלה לספק עבודה לכל מי שמעוניין בכך – ציון ממוצע של 3.95 בסולם 1-5. המדינה היא שצריכה לדאוג כי יהיו פחות עניים בישראל – 4.04. יש שירותים ציבוריים שאסור למדינה להפריט בשום פנים ואופן – 4.04. רצוי מאוד שיהיו ארגוני עובדים חזקים שיגנו על השכירים ממעסיקיהם – 3.99. על המדינה לספק ולוודא כי לכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימלית – 4.12. יש להעלות את שכר המינימום – 4.16. לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים כדי להגדיל את תקציב הבטחון – 3.69.

מידת ההסכמה לשלם יותר מיסים עבור רווחה נמדדה בסולם של 1 עד 3 (1=לא מסכימים כלל לשלם יותר מיסים, 2=מסכימים במידה מסויימת, 3=מסכימים מאוד). התחומים שזכו למידת ההסכמה הגבוהה ביותר הם הגדלת קצבאות הזקנה (2.15), חינוך חינם בבתי הספר (2.15), הגדלת סל הבריאות (2.08), סיוע לאוכלוסיות במצוקה (2.06), וחינוך חינם לגיל הרך (2.05).

המחקר של כהן ועמיתיו אינו נקי מפגמים, ובקלות אפשר לכתוב פוסט שישתלח בשיטות הסטטיסטיות הלא כל כך מוצלחות בהם השתמשו החוקרים כדי לנתח ולהציג את הנתונים שאספו (שוחחתי על כך בקצרה עם ד"ר כהן לאחר הרצאתו). עם זאת, התמונה המוצגת במחקר זה ובמחקרי ההמשך שתוצאותיהם הוצגו בהרצאה היא חד משמעית. העם אכן דורש צדק חברתי, לפחות מאז 2008 וסביר מאוד שעוד קודם לכן. הדרישה אמנם הועלתה אל מרכז הבמה רק ביולי 2011, אך בעבעה מתחת לפני השטח לפני כן. לו רק ניתן היה לחזור ל-1988 ולהצביע בעד הרעיון ההזוי של צדק חברתי. לו רק יצביע העם בבחירות הבאות בעד מי שיוכל להפוך את הצדק החברתי מחזון נשגב למציאות.

ושוב, אוסף לינקים בנושאי הבלוג שהצטברו מאז המקבץ הקודם.

• המקבץ הקודם הסתיים בלינק לפוסט בבלוג "עבודה שחורה", שהודיע על העובדה הלא מפתיעה כי התפלגות השכר בישראל מוטה, או יותר נכון, אינה סימטרית. האמת, זה קצת כמו להודיע שכלב נשך אדם. זה המצב בכל התפלגויות השכר בכל מקום, וזאת כיוון שהשכר מוגבל מלמטה (על ידי שכר המינימום, או על ידי האפס) אך אינו מוגבל מלמעלה, ותיאורטית (וגם מעשית) יש קבוצה קטנה של מקבלי שכר גבוה במיוחד שיוצרים "זנב" להתפלגות. כל זה לא מעניין במיוחד את שלומית יהב, יועצת כלכלית לעת מצוא. היא פירסמה בווינט כתבה בה הוכיחה באותות ובמופתים כי משפחה שבה שני בני הזוג מרוויחים את השכר הממוצע במשק יכולה "לחיות טוב" בארצנו. אתם יודעים מה, היא גם צודקת. כי השכר הממוצע המשק גבוה מאוד, ומי ששכרו שווה לשכר הממוצע ניצב בגאון בעשירון השלישי, כלומר, 70% מהאוכלוסיה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע. הבעיה היא שמספר המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים ומרוויחים את השכר הממוצע במשק זניח. אם אחד מבני הזוג מרוויח את השכר הממוצע, יש סיכוי יותר גדול כי השני מרוויח פחות מכך. כן, גם אם לוקחים בחשבון שיש תלות בין השכר של שני בני הזוג, וזאת כיוון שהשכר הממוצע למשפחה הוא פחות מפעמיים השכר הממוצע במשק. דובי קננגיסר כתב היטב על הכשלים של גברת יהב, והעריך כי התחשיב שלה נכון לגבי לא יותר מ- 10% ממשקי הבית בישראל. השורה התחתונה: אם אתה בעשירון העליון, אתה באמת יכול לחיות טוב בארץ הזו.
• ראיון עם פרופסור אילון לינדנשטראוס, שזכה במדליית פילדס, הפרס היוקרתי ביותר במתמטיקה.
• אין שידור טלוויזיה של משחק כדורסל, בייסבול או פוטבול (אמריקני) שאינו מלווה בשפע של נתונים סטטיסטיים אודות המתרחש במשחק. יותר מכך: ניתוחים סטטיסטיים מהווים היום חלק מתהליך קבלת ההחלטות בכל ארגון ספורט בענפים האלה. ומה קורה בכדורגל? לא הרבה. הניו יורק טיימס מנסה לברר מדוע. חלק מהסיבות: האוהדים לא מעוניינים. הקבוצות לא מתעניינות. קשה יותר להשיג נתונים סטטיסטיים על משחקי כדורגל, בין היתר בגלל האופי השונה של המשחק.
• לא רק לענף הכדורגל יש בעיות עם הסטטיסטיקה. גם לרופאים (שוב, ידיעה מהסוג של "כלב נשך אדם"). אתר ABC מדווח על מחקר שפורסם לאחרונה לפיו רוב הרופאים אינם מבינים נתונים סטטיסטיים אודות תופעות לוואי אפשריות של תרופות. עורכי המחקר מאשימים, איך לא, את חברות התרופות. האפשרות שרופאים ילמדו קצת סטטיסטיקה לא עולה בדעתם.
• בגליון ספטמבר של Amstat News, המגזין החודשי של האיגוד האמריקני לסטטיסטיקה – ראיון עם שלושה בלוגרים סטטיסטיקאים: אנדרו גלמן, נתן יאו וקייזר פאנג.
• ובגליון אוגוסט מובאים הזוכים בתחרות הפוסטרים השנתית של האיגוד האמריקני לסטטיסטיקה – הנערכת בקרב תלמידי בתי הספר בארה"ב. מה שמראה שלא צריך להיות רופא, או סטטיסטיקאי, כדי "לעשות" סטטיסטיקה טובה. צריך רק לרצות. הנה טעימה: הזוכה במקום הראשון בקרב תלמידים מכיתות א עד ג:

שלום לכולם. הפעם מקבץ ארוך למדי, עקב משך הזמן הארוך מאז המקבץ הקודם.

• השבוע צוינו 100 שנה למותה של פלורנס נייטינגייל.
• בעיית המעטפות (עליה כתבתי לפני כשנתיים)  הרימה שוב את ראשה, הפעם בבלוג של וייאם בריגס, שהקדיש שתי רשימות לנושא. את הרשימה הראשונה אפילו קראתי. (המשך הפריט גולש לפרטים טכניים, אז מי שלא מעוניין מוזמן פשוט לדלג עליו). בתחילה בריגס מציג את החישוב השגוי לפיו החלפת המעטפות תביא לתוחלת רווח של 1.25X (כאשר  X הוא הסכום במעטפה שקיבלת), ולכן מתקבלת המסקנה הפרדוקסלית לפיה כדאי להחליף את המעטפה שוב ושוב ושוב. אולם בריגס אינו מסיק מכך כי יש לנסות לערוך את החישוב בצורה נאותה יותר. המסקנה של בריגס היא שיש להשליך את התוחלת לכל הרוחות בבעיות החלטה (טוב, הוא השתמש במלים קצת יותר מעודנות). וכיוון שכך, הוא פונה מייד אל העולם הבייסיאני (הבייסיאניים לא משתמשים בתוחלת? אלה חדשות אפילו בשבילי), ומתחיל להציג שלל פתרונות מהסוג שגרמו לי לא להתלהב מהענף הזה של הסטטיסטיקה. עלי לציין כי הגבתי לרשימה וציינתי מהיכן מגיע הפרדוקס, ומדוע תוחלת הרווח מהחלפת המעטפות היא אפס (ולכן לא משנה אם מחליפים או לא). בתגובה בריגס דרש ממני "להוכיח" (?!) כי החישוב שלו לפיו התוחלת היא 1.25X אינו נכון. אני לא מבין את זה. הוא הוא יטען כי 2 ועוד 2 שווים ל-5 ואני אטען כי התשובה הנכונה היא 4 (למניעת תשובות מתחכמות – אני מדבר על שדה הממשיים), האם אדרש להוכיח כי התשובה 5 אינה נכונה? בריגס הוסיף וטען כי התוחלת הוא מושג שכיחותי (frequentist) ואילו ניסוי המעטפות נערך פעם אחת בלבד, ולכן מושג התוחלת אינו תקף. אני לא מבין את הטיעון הזה. ואם נערוך סדרה של ניסויים זהים, אז הטיעון שלי יהיה תקף לפתע? אשמח למי שיאיר את עיניי. את הרשימה השניה של בריגס כבר לא קראתי, אבל אתם מוזמנים.
• נתן יאו מהבלוג Flowing Data העוסק בויזואליזציה של נתונים כתב רשימה על 7 הכללים הבסיסיים ליצירת גרפים ותרשימים. 7 הכללים הם: בדוק את הנתונים, הסבר את הקידוד, הוסף תוויות לצירים, ציין את יחידות המדידה, שמור על פרופרציות גיאומטריות נכונות, ציין את מקור הנתונים, וזכור מי קהל היעד שלך. כעת פוצח יאו בסדרה של שבע רשימות שתסביר ביתר פירוט את כל אחד מהכללים. הנה הלינק לרשימה הראשונה בסדרה: בדוק את הנתונים.
• שמוליק הביא בבלוג שלו דוגמא בה הכלל החמישי של יאו מופר בגסות.
• והנה הצגה גרפית יפה (בוושינגטון פוסט) המשווה בין תכניות המס של שני נשיאי ארה"ב האחרונים, בוש ואובאמה.
• רנדום ג'ון מדווח על הרצאה של פרנק הארל בכנס useR!  שעסקה ב"אלרגיה לאינפורמציה". תופעה זו באה לידי ביטוי בהתנגדות להשיג אינפורמציה הדרושה לקבלת החלטה נכונה ובהתעלמות מאינפורמציה חשובה וזמינה. הוא מביא לינק למצגת של גירסה יותר ישנה של ההרצאה.
• ועוד דיווח מכנס: ג'ון ג'ונסון מחברת קאטו מדווח על התובנות שלו מכנס JSM2010 שנערך בואנקובר בתחילת החודש.
• למתעניינים בכריית נתונים (שלאחרונה הצטרפתי לשורותיהם): ג'ון אלדר כותב על עשרת הטעויות האפשריות הגדולות ביתר בדאטה מיינינג. כשערך את ספירת המלאי גילה שיש לו למעשה 11 טעויות ברשימה. הפתרון שלו: הן דורגו החל מ-0 ועד 10. זה לא רעיון מקורי. גם בליגת המכללות הנקראת "Big10" יש 11 מכללות (שימו לב ללוגו).
• וזה לא שייך למקבץ, אבל הפריט הקודם הזכיר לי אנקדוטה על המתמטיקאי נורברט ווינר, אולי האבטיפוס של דמות הפרופסור המפוזר. באחת הפעמים שעבר דירה, ביקשה ממנו אשתו לברר כי אל הדירה החדשה הגיעו 10 מזוודות. ווינר חזר ודיווח לרעייתו כי ספר 9 מזוודות בלבד, והדגים בנוכחותה את הספירה החוזרת: 0, 1, 2,…
• כריסטיאן רוברט (Xian) מאוניברסיטת דופין בפריז החליט להעביר סמינר על המארים הקלאסיים של הסטטיסטיקה. כדי להחליט אלו מאמרים ילמדו בסמינר, הוא ערך סקר בין קוראי הבלוג שלו. בין המועמדים: מאמרם הקלאסי של ניימן ופירסון, מאמרו של ברדלי אפרון (מספר 8 ברשימת 15 הסטטיסטיקאים הגדולים שערכתי), מאמרו של קוקס (מספר 10) על ניתוח השרדות, ועוד רבים וטובים. בולטים בהעדרם מהרשימה  מאמר כלשהו מאת פישר ומאמרו של בייס (עליו כתבתי ברשימה "הכוכב, הסמים והכומר"). כשצפיתי בתוצאות הסקר הופתעתי: המאמר של ניימן ופירסון הגיע רק למקום החמישי, אותו הוא חולק במשותף עם מאמרו של הייסטינגס על שיטת MCMC. למקום הראשון הגיע מאמרו של אפרון על שיטת הבוטסטרפ; במקום השני: דמפסטר, ליירד ורבין במאמרם על שאלגוריתם EM. שלישי היה מאמרו של רוברט טיבשירני על שיטת הלאסו, ובמקום הרביעי – ישראל על המפה: מאמרם של יוסי הוכברג ויואב בנימיני מאוניברסיטת תל אביב על גישת ה-FDR  לבדיקת השערות מרובות.
• תמר בן יוסף כותבת על התייקרות הדירות בישראל, ובפרט על הקשיים והכשלים במדידת מחירי הדירות.
• בבלוג עבודה שחורה כותב יפתח גולדמן על סקר שערך משרד התמ"ת אודות התפלגות השכר בישראל ומסקנתו: התפלגות השכר מוּטה, והשכר הממוצע לא מייצג את התפלגות השכר במשק. קוראי הבלוג הותיקים, שקראו את רשימתי על המנהל והפועלים, בודאי לא מופתעים.

בתאריך 13 במרץ 2006 פירסמתי (בבלוג הישן שבאתר רשימות) את הרשימה שנשאה את הכותרת המתוחכמת משהו "כלב נשך אדם". הרשימה עסקה בדיון שהתנהל אז בציבור בעניין מס ההכנסה השלילי. התאחדות התעשיינים תמכה בהנהגת מס הכנסה שלילי כאלטרנטיבה להעלאת שכר המינימום. אני מניח שהם עדייין מחזיקים באותה עמדה.

ברשימה ההיא ניתחתי את המספרים שפרסמה התאחדות התעשיינים כדי לתמוך בעמדתה, הבאתי נתונים נוספים, והגעתי למסקנה כי התעשיינים בעד מס הכנסה שלילי ונגד העלאת שכר המינימום מהסיבה הלא מפתיעה – זה יותר משתלם להם. כתבתי במלים בוטות למדי כי מעמדת התאחדות התעשיינים משתמע כי הנהגת מס הכנסה שלילי תגרור הורדת שכר, ואת ההפרש, סך של כ-5 מיליארד שקלים בשנה (על פי הנתונים דאז) ישלשלו המעסיקים לכיסם. הטענה שלי לא הוכחשה, למרות שפניתי להתאחדות התעשיינים לקבל תגובה, והכחשה לא באה גם כאשר פורסמה הרשימה באתר נענע.

והנה, ביום שלישי האחרון, באה תמיכה לא צפויה לטענה שלי מלפני שלוש שנים. בטורו המצויין "כלכלה שחורה" בעיתון "ידיעות אחרונות", כתב גדעון עשת (קישור לסריקת הטור בפורמט pdf) על מחקר שערך פרופ' ג'סי רוטשטיין מאוניברסיטת פרינסטון. רוטשטיין בדק ומצא כי מס הכנסה שלילי מביא לירידת שכר. פשוט כך. ובמלים היותר בוטות של גדעון עשת: "הסובסידיה הממשלתית בצורת 'מס הכנסה שלילי' שיועדה לעובד עוברת למעסיק". גרוע מכך – מירידת השכר סובלים כולם, לא רק העובדים שזכאים למס הכנסה שלילי ומעסיקיהם עושים עליהם סיבוב.

זה שמס הכנסה שלילי הוא רעיון רע, כבר אמרתי? כאילו שסיפרתי לכם שכלב נשך אדם.

הרשימה שפרסמתי לפני מספר ימים בעניין החלטת בית המשפט העליון לפיה הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת לצרכי מס, זכתה למספר רב של תגובות. הנה תגובתי לחלק מהתגובות ההן.

אבי כתב: לא ברור מה מעוות פה. זה הכסף של ורד פרי ולא של אף אחד אחר, ובמקום ללכת לילדים של אמא אחרת, הוא הולך עכשיו לילדים שלה.

תגובתי: מכל התגובות, זוהי ללא ספק הדמגוגית ביותר. אנחנו חיים במדינה מסודרת עם מערכת חוקים, והחוקים קובעים כי כל אדם חייב לשלם חלק מהכנסתו כמס למדינה. לאחר שהמס שולם, הכסף הוא כבר של המדינה, ולא של מי ששילם אותו, והמדינה יכולה לעשות בכסף כרצונה – לממן הפצצה של אירן, לתת החזרי מס לשרי אריסון, או לממן מעונות יום מסובסדים לילדי אמהות עובדות שהכנסתן נמוכה יחסית, או כל דבר אחר (כן, אני יודע שאני דמגוגי כאן, זה בכוונה). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לעבור למדינה אחרת או לנסות לשנות את החוקים, ויש אמצעים לעשות את זה – יש בחירות כל כמה שנים, ויש בתי משפט שניתן לעתור אליהם.

שימו לב כי ורד פרי נקטה באמצעי של עתירה לבית המשפט וגרמה לשינוי המצב החוקי הקיים. זו זכותה. אני עדיין טוען שזה מעוות, וזו גם זכותי. אני סבור שיש לתקן את העיוות שיצרה הפסיקה בעקבות עתירתה של ורד פרי, והבעת דעתי בבלוג הזה (שאותה הסברתי היטב בשתי הרשימות הקודמות בנושא) היא הדרך שלי לפעול (בשלב הזה).

אלעד-וו כתב: יוסי, אתה מתעלם ומגחיך את הטיעונים בעד הקלת המס, … אתה מתעלם מכך שלעניין יש שתי פנים… הטיעון הוא שמטפלת מאפשרת להורים לצאת לעבודה, ולכן היא הוצאה לצורך הכנסה… היות שהוצאות למען יצירת הכנסה הן מוכרות, אז גם מטפלת צריכה להיות מוכרת … הטענה (הנוספת י.ל.) היא לא שגידול ילדים היא הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. אלא שבהינתן שכבר יש לך ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יציאת הכנסה.

תגובתי: יש צדק בטענותיו של אלעד. אכן לא התייחסתי לטענה כי ההוצאה על מטפלת הינה הוצאה לצורך יצירת הכנסה, כי לדעתי הטענה לא רלוונטית. גם אם היא נכונה, עדיין נגרם עיוות. בכל זאת, אתייחס לטענה זו כעת. הדעות על כך חלוקות. בית המשפט עצמו קבע כי תשלומים למעון הם "הוצאה מעורבת" – כלומר חלק מהתשלום הוא עבור השגחה על הילדים ולכן יוכר כהוצאה, וחלק אינו מייצר הכנסה (למשל הארוחה שהילד מקבל, או העשרה ופעילות חינוכית כמו משחקים, הפעלות וכדומה), ולכן אינו מוכר כהוצאה. איזה חלק מהתשלום למעון נועד להשגחה ואיזה לא? בית המשפט קבע שרירותית כי 50% מהתשלום לעומת זאת, הוצאה על מטפלת אינה מעורבת, לדעת בית המשפט, וכולה מותרת בניכוי. הה? דובי העיר בהמשך כי הרבה מטפלות גם עושות עבודות בית מסוימות כחלק מעבודתן. האם במקרה כזה יש לנכות חלק משכרן מהסכום הפטור ממס? אוסיף ואומר: האם המטפלת הפרטית לא משחקת עם הילד? לא עוסקת גם בחינוכו והעשרתו? יפה כתב גדעון עשת בטור שלו בידיעות אחרונות בתאריך 5.5.09: "מי מכיר הורה שיפקיד את ילדו אצל מטפלת שלא משחקת עם הילד, לא משוחחת איתו ולא דואגת לכל צרכיו האחרים (חוץ מהשגחה)?" עשת גם לקח את הטיעון הזה קדימה. גם רפואה מונעת (חיסון נגד שפעת, אימוני כושר) יכולה לייצר הכנסה, למשל, על ידי מניעת אבדן ימי עבודה בשל מחלה. האם התשלום למנוי במכון כושר יהיה מותר בניכוי? מה עם הפיליפיני שמטפל בהורה הקשיש של העובד? אילולא הפיליפיני, היה העובד נאלץ להשאר עם אביו החולה ולטפל בו. מותר לנכות?

בכל אופן, אני שב ואומר כי לדעתי גם אם אכן יש אלמנט כזה או אחר של הוצאה לצורך יצירת הכנסה, הדרך של ניכוי הוצאות אינה ראויה לדעתי, וזאת בשל כל ההשפעות השליליות שלה, שפירטתי ברשימות הקודמות, ובכך שבעצם גם התרומה החיובית שנטענה (תמריץ ליציאה לעבודה) אינה קיימת למעשה, כפי שהסברתי.

לגבי הטענה השניה של אלעד, לפיה בהינתן שכבר יש ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יצירת הכנסה, אומר כי המצב לפיו לאדם כלשהו יש ילדים אינו פורס מאזור. ילדים נולדים בהחלטה (שקולה או לא, זה כבר ספור אחר). אדם לא יכול לרצוח את אביו ולטעון כי הוא יתום לצורך הקלה בעונש.

שחר כותב: אתה צודק כמובן (תודה!)… לכן אני מרגיש אכזבה עמוקה מעצמי על העובדה שאני שמח מהיתרון שיצמח לנו בהנחה שהפסיקה לא תמוסמס בחוק ההסדרים הקרוב.

תגובתי: זו נקודה מעניינת. אני מפרש את דברי שחר באופן הבא: כולנו (או לפחות אלה מאיתנו שהכנסתם מספיק גבוהה כדי ליהנות מהחזר המס) נמצא את עצמנו בנקודת שיווי המשקל של דילמת האסירים. היה עדיף לו כולם היו נמנעים מלנצל את הניכוי/זיכוי הזה, ובכך היה נמנע הגידול באי-השוויון, והצורך לקצץ בהוצאות ממשלה אחרות עקב החור התקציבי שייווצר בגלל הקטנת ההכנסות ממסים. אבל בעוד שלכלל היה עדיף שלא יהיה ניכוי כזה, לכל פרט בנפרד עדיף לקבל את החזר המס.

דובי מעיר כי בחישוב הכללי, אשה שמרוויחה 12,000 ש"ח תקבל הטבה של 200 ש"ח בסך הכל. כלומר, הטענה כאילו שמדובר פה במשהו שיהווה הקלה משמעותית על נשים לצאת לעבודה גם היא שקרית. לא ה-200 ש"ח האלו יעשו את ההבדל למי שנמצאת גם כך בטווח השכר הרלוונטי. מי שזקוקה לתמריץ אמיתי ליציאה לעבודה היא מי שההכנסה שלה תהיה פחות או יותר שווה לעלות של מטפלת או גן – כלומר, בעלות פוטנציאל להכנסה נמוכה. אני מסכים עם כך לחלוטין, וכבר הסברתי זאת בפירוט ברשימה שכתבתי לפני שנה. גם michaly הסבירה כי אין בהחזר המס הזה תמריץ אמיתי לצורך יציאה לעבודה של אמהות: אישה שמרוויחה 8000 ומעלה לא היתה נשארת בבית רק כדי להיות עם הילדים, אלה דווקא אלה שמרוויחות 4000 ופחות שעושות את השיקול שלא שווה לצאת לעבוד כי ממילא הכל יילך לכיסוי הוצאות הילדים.

שמוליק , בתגובה דמגוגית ומתלהמת, כותב: ילדים של זוגות עובדים יהיו גם הם עובדים, יצרניים ומשלמי מס. ילדים של בטלנים יהיו בטלנים. לכן המדינה רוצה להגדיל את הפריון של זוגות עובדים ולהגדיל את מספר הילדים במשפחות אלו. המדינה רוצה להקל עליהם לשלב עבודה יצרנית עם גידול ילדים. תחת לתת קצבאות ילדים לזוגות בטלנים, הם נותנים הקלה במס לזוגות יצרניים, שבמקום לשבת בבית ולא להשתכר, הם יוכלו להשתכר ולשלם מס, אם כי מופחת.

מה ששמוליק כותב בעצם שמי שייהנה מההקלה במס הם זוגות יצרניים, ומי שלא ייהנה ממנה הם בהכרח הבטלנים. במלים אחרות, שמוליק אומר כי אשה ששכרה נמוך מ-7000-8000 שקל היא בטלנית, כי היא לא תיהנה מהטבת המס. אלה רוב הנשים, דרך אגב. גם רוב הגברים מרוויחים פחות מהסכום הזה. כולם בטלנים, שמוליק?  התגובה הראויה באמת מצידי היא למחוק את התגובה שלו, אבל משום מה אני לא עושה את זה.

במהלך השנים בהם קיים בלוג זה (בביתו הקודם באתר רשימות וכאן) תקפתי את נחמיה שטרסלר, העורך הבכיר לענייני חברה וכלכלה של עיתון "הארץ" לא מעט פעמים. הבוקר שטרסלר גמל לי במאמר שפרסם בעניין הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון שמאשרת ניכוי הוצאות טיפול בילדים מההכנסה החייבת במס.

תחת הכותרת "פסיקה שעוזרת לעשירים" חוזר שטרסלר על הטיעונים שהבאתי כאן נגד הפסיקה של בית המשפט המחוזי לפני שנה, שאושרה על ידי בית המשפט העליון בשבוע שעבר.

כותב שטרסלר:

בית המשפט התעלם מן העובדה, ששלטונות המס כבר מתחשבים בהוצאות הכרוכות בטיפול בילדים ובהשגחה עליהם. הם מעניקים נקודת זיכוי נוספת לכל אשה עובדת תמורת כל ילד עד גיל 18. בנוסף, אשה עובדת מקבלת עוד חצי נקודת זיכוי מעל למה שמקבל גבר עובד. כלומר, כבר עכשיו אשה משלמת פחות מס מגבר – בדיוק למטרה החשובה של עידוד היציאה לעבודה.

(הערה: חצי נקודת הזיכוי ניתנת כפיצוי עבור הגדלת התשלומים שנשים משלמות לביטוח בריאות שאירעה עם החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנות התשעים של המאה הקודמת – יוסי לוי).

ממשיך שטרסלר וכותב:

ההכרה בהוצאות גם לא תעזור לרוב הנשים. 60% מהן כלל אינן מגיעות לסף המס. לכן הפסיקה תעזור רק לעשירונים העליונים, ובעיקר למי ששכרה גבוה והמס השולי שלה גבוה. כלומר, מדובר בפסיקה העוזרת בעיקר לעשירים.

ולסיום מציע שטרסלר:

עדיף להשאיר את הסידור הנוכחי (נקודות זיכוי) על כנו ולעודד יציאת נשים לעבודה על ידי פתיחת מעונות יום מסובסדים רבים יותר – ולא על ידי הכרה בהוצאות ההשגחה על ילדים.

ימות משיח.

ובכן, כולכם יודעים ודאי כי אתמול דחה בית המשפט העליון את ערעור רשות המסים, וקבע כי הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת. אמנם, אמהות לילדים מקבלות נקודת זיכוי מס עבור כל ילד כפיצוי חלקי עבור ההוצאות הכרוכות בגידולם. ממש לא הרבה, אבל זה מה שיש. לעו"ד ורד פרי זה לא הספיק, וכעת היא יכולה, באישור בית המשפט העליון, לנכות את התשלומים ששילמה למטפלת שטיפלה בילדיה מהכנסתה החייבת במס.

כתבתי על כך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בנושא, לפני כשנה:

מדובר כאן בסובסידיה. אבל הסובסידיה הזו ניתנת רק לבעלי הכנסה גבוהה, של כ-8000 ₪ לחודש או יותר. ב-2006 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים הכנסות זמינים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), גבול השכר העליון של העשירון השביעי היה 7656 ₪, כלומר שכר של 8000 ₪ או יותר היה נחלתם של שלושת העשירונים העליונים בלבד. ב-2008 ייתכן שגם חלק מהעשירון השביעי זוכה לשכר כזה, אבל עדיין רוב האוכלוסיה לא תיהנה מההטבה הזו. הטבת מס היא סובסידיה לעשירים… ההטבה הזו תעלה כסף, והרבה – כ-2 מיליארד ₪ בשנה … מישהו יצטרך לשלם, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שחלק ניכר מהתשלום ישולם על ידי 70% מהאוכלוסיה שלא ייהנו מהפסיקה המהפכנית… מהפכה לא הייתה כאן. מה כן יש? יותר כסף לשלושת העשירונים העליונים, שימומן על ידי כולם, כולל שבעת העשירונים התחתונים, שזה במלים פשוטות עוד הגדלה של אי השוויון, עטופה במלים גבוהות וריקות מתוכן על שוויון וקידום מעמד האישה.

מדובר כאן בהטבת מס מעוותת ולא צודקת. בניגוד למה שורד פרי חושבת, גידול ילדים אינו הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. ההיפך הוא הנכון. אני יוצא לעבודה כדי שיהיו לי האמצעים הכספיים לפרנס את ארבעת ילדיי. פרי מיתממת וטוענת כי "רצתה לשלם מס אמת", אך היא בסך הכל מאלצת 70% מהנשים בעלות ההכנסה הנמוכה מ-8000 ש"ח לשלם את שכר המטפלת של ילדי הנשים ששכרן גבוה. זהו שוד הציבור – רובין הוד בהפוכה. ובית המשפט העליון של מדינת ישראל נתן לכך את חסותו.