נסיכת המדעים

הפתרון לבעיית הפקקים הוא כנראה הגביע הקדוש של זמננו. כולם יודעים שהנזקים הכלכליים של פקקי התנועה נמדדים בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. לכולם ברור שצריך לעשות משהו, אבל מה?

יש המון הצעות והמון רעיונות, אבל איכשהו הם לא ממש עוזרים. תחבורה ציבורית? אגרת גודש? בלונדון יש גם תחבורה ציבורית טובה, גם אגרת גודש וגם פקקים. איכשהו הכל מסתדר ביחד. מצד שני, יטענו נגדי, ובצדק, לונדון היא לא דוגמה שניתן להכליל.

למה יש פקקי תנועה בעצם?

פקק תנועה נוצר כאשר הקיבולת של כביש אינה מספיקה להכיל את כל כלי הרכב המבקשים לנוע בו. על פתרון אחד – הגדלת ההיצע, כלומר לסלול –  יש כבר הסכמה די גורפת שהוא לא יעזור: לסלול עוד כבישים. לכן הפתרון המקביל נראה ישים יותר: להקטין את מספר המכוניות.

איך מנסים להקטין את מספר המכוניות בכבישים?

• אנשים יפסיקו להשתמש ברכבם הפרטי ויעברו לתחבורה ציבורית. זה יכול לקרות גם באופן חלקי: להגיע ברכב פרטי לתחנת הרכבת או לחניון "חנה וסע" ומשם להמשיך בתחבורה ציבורית.
• אנשים יתאגדו ב-"קאר פולס", כך שבכלי רכב אחד ייסעו מספר אנשים במקום אדם אחד בכל כלי רכב
• אנשים לא ייסעו ברכבם בשעות העומס אלא בשעות אחרות.

כל הדברים האלה מיושמים באופן חלקי כבר היום, והדיעות על הצלחתם חלוקות.

נראה כי חניוני "חנה וסע" הם ברובם כשלון, אם כי חניון "הנתיב המהיר" בכביש מספר 1 כנראה מצליח יותר מהאחרים. אבל גם לחניון המצליח הזה יש קיבולת סופית, ומי שיגיע לשם מאוחר מדי יהיה בבעיה. החניונים בתחנות הרכבת השונות סובלים מבעיה דומה: אם תגיעו מאוחר מדי לא תמצאו חניה.

התאגדויות לצורך נסיעות משותפות ("קאר פולס") קיימות גם הן, בהיקף מוגבל למדי.  . מה קורה בשאר 15%? חלק מהם הן אכן נסיעות משותפות. כמה? אין איש יודע. לפי הדו"ח של משרד התחבורה ממנו נלקח הנתון הנ"ל, גם עליה של הממוצע ל-1.24 תחולל גדולות ונצורות. אמנם יש עידוד מסויים לביצוע נסיעות משותפות, אך האפקט הוא קטן יחסית, וסביר להניח כי ישנם אילוצים שלא מאפשרים לכל אחד להסתמך על נסיעות משותפות.

וכן, יש אנשים שנוסעים לא בשעות העומס אלא בשעות אחרות. יש אנשים שממילא לא חייבים לנסוע בשעות העומס, אם שעות העבודה שלהם גמישות, למשל. ויש אנשים שאין להם ברירה: הם חייבים לצאת לדרך מוקדם יותר כדי "לנצח את הפקקים" ולהגיע בזמן למחוז חפצם (אם הגמישות שלהם באשר לשעת ההגעה מגבלת או שכלל אינה קיימת), או אולי למצוא חניה ליד תחנת הרכבת. יש גם תכנית כלשהי לשלם כסף למי שלא נוסע בשעות העומס. לא ברור מה תהיה ההשפעה שלה וכמה היא תעלה. אני לא רואה הרבה היגיון בתוכנית הזאת. היא אמנם עשויה לפזר חלק מהתנועה על מרווח זמן גדול יותר, אבל להערכתי ההקלה תהיה, אם תהיה, חלקית, ולא לזמן רב. (( זה נושא לפוסט נפרד ))

מה באמת צריך לעשות ולמה זה לא קורה

יש שני פתרונות שכולם מדברים עליהם: אחד מהם הוא תחבורה ציבורית יעילה. אבל זה ממש לא פשוט ממספר סיבות. הבעיה העיקרית: תחבורה ציבורית יעילה עולה כסף, והרבה. הכסף הזה צריך להגיע ממקום כלשהו. כמו כן, הוא צריך להיות מושקע באופן שבו התועלת הכלכלית תעלה על ההשקעה. עפולה עיר מאוד נחמדה, ואני מאוד מחבב אותה, אבל אף אחד (עדיין) לא חושב לבנות רכבת תחתית בעפולה.

פתרון נוסף שמועלה הוא ייקור השימוש ברכב פרטי. פרופ' טרכטנברג הציע לפני כשנה לשנות את המיסוי כך שבעליהם של כלי רכב שנוסעים יותר קילומטרים ישלמו יותר מיסים, ואילו ניאו ליברלים כעומר מואב מציעים להטיל אגרות גודש למיניהן (( אבהיר כי אני בעד הטלת אגרות גודש, אבל בניגוד לפרופסור מואב אני לא סבור שלאגרות אלה תהיה השפעה כלשהי ללא נקיטת צעדים נוספים )). תופתעו לשמוע ששתי ההצעות האלה כבר מיושמות למעשה.

לידיעת פרופ' טרכטנברג: כלי רכב שנוסעים מספר רב יותר של קילומטרים צורכים יותר דלק, ולכן בעליהם משלמים יותר מיסים דרך המס המוטל על הדלק (כ-3 ₪ לליטר מס קבוע, וכן מע"מ). היתרון של המצב הנוכחי על פני הצעת טרכטנברג הוא שכיום כלי רכב שצריכת הדלק שלהם גבוהה יותר משלמים יותר מס, ויש הטבת מס לכלי רכב ירוקים.

גם אגרות גודש קיימות בפועל, אם כי לא קוראים להן כך, והכסף לא נכנס לקופה הציבורית אלא לכיסים פרטיים: במקומות אליהם מתנקזים כלי רכב רבים, כגון מרכז תל אביב או איזור הבורסה ברמת גן, מחירי החניה גבוהים במיוחד, ולכן מי שנוסע לשם וגם מתכוון לחנות משלם כסף, והרבה. כמה אנשים נמנעים מלנסוע לשם ברכבם הפרטי? האמת היא שאין לי מושג, ואם יש נתונים אשמח לראות אותם. עם זאת, להערכתי מדובר במספר משמעותי.

הבעיה היא שגם אם מחר כולם יחליטו לעבור לתחבורה ציבורית עקב הטלת מיסים נוספים ואגרות גודש למיניהן, זה לא יעזור. תשתיות התחבורה הציבורית קורסות כבר עכשיו. וכסף לצורך שיפור משמעותי של התחבורה הציבורית – אין.

אבל אפשר למצוא את הכסף הדרוש לבניית מערכת תחבורה ציבורית איכותית ויעילה. הכסף הזה יבוא מכספי המיסים שבעלי הרכב הפרטי משלמים ועוד ישלמו. וזה לא יכול לקרות בבת אחת.

הצעה: שינוי מבנה המיסוי

ההצעה שלי היא להעלות בהדרגה את המיסוי על הנסיעה בכלי רכב פרטיים, ולהשתמש בכספים האלה לצורך שיקום ושיפור התחבורה הציבורית. אין כאן פתרון קסם. זה תהליך שעשוי לקחת מספר שנים. להערכתי 5 שנים הן זמן מתקבל על הדעת.

איך נעלה את המיסוי? המיסוי על קניית רכב הוא גבוה במיוחד – מס הקניה הוא כ-83%, ועליו יש להוסיף מע"מ. לכן, למי שיש בבעלותו רכב זה לא רציונלי לא לנסוע בו. הוא כבר שילם המון כסף, וכדי לנסוע הוא צריך להוסיף סכום קטן יחסית: עלות הדלק – שהיא כחצי שקל לקילומטר ברכב ממוצע, ועלות הפחת שהיא פחות רלוונטית כרגע עקב המצב בשוק המכוניות המשומשות. מה היה קורה אם זה היה הפוך?

חישובים "על גב המעטפה" שעשיתי הראו כי הורדת מס הקניה מ-83% ל-30% והעלאת מחיר הדלק ל-20 ₪ לליטר, תוביל לעליה של כ-25% בסך כל המיסוי לרכב משפחתי ממוצע שנוסע כ-15 אלף ק"מ בשנה. הרכב עצמו יעלה 46 אלף ₪ פחות, ומחירי המשומשות ירדו בהתאם, אבל כל ק"מ נסיעה יעלה עכשיו פי שלוש יותר מקודם. (( מדובר כאמור באמדן, לא בחישוב מדוייק, ויש כמה הנחות שהנחתי ולא פירטתי, אבל אני מקווה שהעיקרון ברור. אני משאיר את החישובים המדוייקים לכלכלנים. ))

מי שנוסע פחות מ-15000 ק"מ בשנה כמובן ישלם פחות. מי שנוסע ברכב שצורך פחות דלק ישלם עוד פחות. מי שנוסע יותר ישלם הרבה יותר. מי שנוסע ברכב בזבזני (כגון ג'יפים) ישלם עוד הרבה יותר. יהיה תמריץ גדול יותר לשקול חלופות לנסיעה ברכב הפרטי.

תכנית שאפתנית תבצע את שינויי המיסוי האלה בחמש שנים: הפחתה של מס הקניה על רכב ב-10% כל שנה, והעלאה של מחיר הדלק (מעבר להשפעה של מחירי הדלק בעולם) בכ-2.8 ₪ בכל שנה.

הכנסות המדינה ממיסוי רכב כיום הם כ-30 מיליארד ₪. סכום יפה, אבל הכספים האלה מוקצבים כבר לדברים אחרים. תוספת של 25% היא כ-7.5 מיליארד ₪ לשנה, ובפריסה של שינוי מבנה המיסים על פני 5 שנים, כבר בשנה הראשונה מדובר בתוספת של 1.5 מיליארד ₪. ואם כל התוספת הזו תושקע בשיפור משמעותי של התחבורה הציבורית, בנוסף לכספים שכבר מוקצבים ו/או מתוכננים לצורך זה, אנו צפויים לראות בהדרגה שיפור במצב התנועה וגם בתחבורה הציבורית.

כמובן, במשך הזמן גם הרגלי הנסיעה ישתנו, ועימם הכנסות ממיסוי רכב יפחתו עקב צמצום הנסועה הכללית של כלי רכב פרטיים ושל צריכת הדלק הנובעת ממנה. סביר להניח שבנקודה מסויימת סך ההכנסות ממיסי הרכב יפחת מסך ההכנסות הנוכחי. בנוסף, הנזקים הכלכליים הנובעים מהפקקים, הנאמדים ב-25 מיליארד ₪ שנה יצטמצמו בצורה משמעותית. לכן, במובן מסויים, שינוי מבנה המיסוי המוצע הוא מעין הלוואה של הציבור לממשלה לצורך שיפור תשתיות התחבורה הציבורית, שתוחזר בריבית דריבית – החסכון לציבור יהיה עשרות מיליארדי ₪ בשנה.

שאלה אחרונה: האם כל זה ישים מבחינה פוליטית? הניחוש הלא נועז שלי הוא כי זה לא יקרה.

לכאורה, אין דבר יותר פשוט מזה. חפשו בגוגל "מי תזכה במונדיאל", ותקבלו המון תחזיות: תוכלו לדעת מה הייתה התוצאה של סימולציה שאיזה סטארט-אפ עשה, מה קבעו המומחים הפיננסיים, מה החליטו הקוראים של הארץ, והכי חשוב, מה חושבים נהגי המוניות:

הבעיה העיקרית היא שהדרך הכי טובה לדעת מה יקרה במונדיאל כבר לא קיימת. פול התמנון, עליו השלום, כבר לא איתנו. אני מקווה שנשמתו צרורה בצרור החיים.

אבל יש מי שמנסה למצוא יורש לפול. האתר psychic-pets.com קרא לעזרתם של בעלי חיות מחמד מכל העולם ומבקש מהם לנסות לברר מה יקרה. נכון למועד כתיבת שורות אלו, קרוב לאלף חיות מחמד נרתמו למשימה, מתוכן 85 חיות מחמד מגרמניה ושתיים מאירן. גם חיית המחמד שלי נמצאת שם. זהו ברווז, כמובן. לא סתם ברווז אלא ברווז פלא, העונה לשם Coin.

אז מה הסיכוי שהחיות האלה, או אפילו רק אחת מהן, יחזו את תוצאות המונדיאל? בואו נשתעשע במספרים. ((את החישובים ביצעתי בערת תוכנת R ))

קודם כל, למען הפשטות אני מוציא (בינתיים) מהמשחק את שלב הבתים, ומתרכז בשלב שאחריו, בו 16 נבחרות מתחרות בשיטת הנוק אאוט. יש בשלב הזה 15 משחקים משמעותיים (ועוד משחק אחד על המקום השלישי שהוא פחות מעניין). דרך אגב, כמה משחקים היו נערכים בשיטת הנוק אאוט אם לשלב הזה היו מגיעות לא 16 אלא 53 נבחרות? תחשבו על זה.

אז החיות שלנו צריכות לחזות את התוצאות של 15 משחקים. אני אשחק כאן את תפקיד פרקליטו של השטן ואטען שהחיות לא חוזות את התוצאות אלא מנחשות. אם כך, מה הסיכוי שחיה אחת תחזה את כל התוצאות של כל 15 המשחקים? לכל משחק יש שתי תוצאות אפשריות (אין תיקו). הסיכוי לניחוש נכון הוא לכן 50% או חצי. יש 15 משחקים, והם לא תלויים זה בזה (בדרך כלל): התוצאה של משחק קודם בדרך כלל לא משפיעה על התוצאה של המשחק הבא. אני יודע שההנחה הזו לא נכונה ב-100%. יכול להיות שנבחרת שהתאמצה מאוד במשחק מסויים תגיע יותר עייפה ומוחלשת לשלב הבא, יכול להיות ששחקן מפתח הורחק או נפצע, ועוד. אבל אם חיות המחמד מנחשות, הן לא לוקחות את כל הדברים האלה בחשבון, והניחושים שלהן לא תלויים זה בזה. לכן, ההסתברות לניחוש התוצאות של 15 משחקים היא ההסתברות לניחוש נכון של משחק אחד מוכפלת בעצמה 15 פעמים. זה יוצא 1 ל-32768, או 0.003%. סיכוי נמוך? בהחלט, אבל בכל זאת גדול מאפס.

אבל יש לנו קרוב ל-1000 חיות שמנסות לבצע את אותו התרגיל.  אולי אחת מהן תצליח? כאן אפשר להשתמש בהתפלגות פואסון כדי לחשב את ההסתברות שאף חיה לא תצליח לחזות את כל התוצאות של כל המשחקים, שחיה אחת תצליח, ששתיים יצליחו וכולי. ובכן, ההסתברות שאף חיה מתוך האלף לא תצליח לחזות את התוצאות של כל 15 המשחקים היא 96.99%, ויש הסתברות של 2.96% שחיה אחת מבין האלף תצליח במשימה (אבל לא ניתן לדעת מראש איזה).

מצד שני, אני מטיל על החיות משימה לא הוגנת. בנדיק החתול מאיסלנד לא מתעניין בתוצאת המשחק שבין הונגריה ומיקרונזיה (אם יש בכלל משחק כזה). גם פול התמנון התמחה בנבחרת שלו, גרמניה. אז בואו נתרכז במשחקים של גרמניה.

אני מניח שגרמניה תשחק בסך הכל 7 משחקים – 3 בשלב המוקדם, ועוד ארבעה בשלב הנוק אאוט (כלומר, אני מניח שתגיע לחצי הגמר). לכן המשימה של מוקמוק הארנב ושאר חבריו מגרמניה אמורה יותר קלה – בואו נראה עד כמה היא יותר קלה.

שוב, לכל משחק יש שתי תוצאות: או שגרמניה מנצחת, וזה מה שחשוב, או שלא (ואני אתעלם כאן באלגנטיות ממה שלגארי לינקר היה לומר בעניין).

הסיכוי לניחוש נכון הוא חצי, ולכן הסיכוי לסדרה של שבעה ניחושים נכונים הוא חצי מוכפל בעצמו שבע פעמים. זה יוצא 1 ל-128, או 0.78%. עדיין נמוך, ועם זאת אפשרי.

אבל רגע. יש לנו 85 חיות מחמד מגרמניה. מה הסיכוי שלפחות אחת מהן תצליח? אנו נגייס שוב את התפלגות פואסון לעזרתנו. החישוב מראה לנו כי ההסתברות שאף אחת מבין 85 חיות המחמד לא תנחש את התוצאות של כל שבעת המשחקים היא כמעט 51.5%, ומכאן שיש הסתברות של 48.5% שלפחות אחת מהן תצליח במשימה. תיראו מופתעים.

אפשר כמובן לרדת לפרטים יותר קטנים: מה ההסתברות שלפחות חיה אחת תצליח לחזות תוצאה של שישה משחקים לפחות משבעת המשחקים של גרמניה (יותר מ-48.5%) או שלפחות חיה אחת תצליח לחזות את כל התוצאות של המשחקים של גרמניה בשלב הנוק אאוט בלבד (הרבה יותר מ-48.5%). לא ערכתי את החישובים האלה. אתם מוזמנים לנסות.

ועכשיו ברצינות. משחקי הניחושים האלה הם משעשעים ובדרך כל לא מזיקים. אולם יש אנשים שמהמרים על תוצאות המשחקים האלה. במקרה כזה לשאול את דג הזהב שלך מה תהיה התוצאה לדעתו זו לא אסטרטגיה טובה. אני מחזיר אתכם לחישובי הסטארט-אפ שהוזכר בפיסקה הראשונה ולאמירתו הבלתי נשכחת של גארי לינקר: "כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת".  ב-2014, למשל, גרמניה ניצחה ב-6 משחקים מתוך השבעה ששיחקה (משחק אחד הסתיים בתיקו). הסטארט-אפ הנ"ל הכניס למודל שלו את תוצאות כל המשחקים שנערכו מאז 1930. אני אמנע מלהביע את דעתי כי אני לא מכיר את כל פרטי המודל.

אני הסתכלתי על התוצאות של נבחרת גרמניה בארבעת הטורנירים האחרונים: מ-2002 עד 2014. בתקופה הזו גרמניה ניצחה ב-9 משחקים מתוך 12 בשלב הבתים – 75% הצלחה. בשלבי הנוק אאוט גרמניה ניצחה ב-13 משחקים מתוך 16 (כולל שני משחקים על המקום השלישי) – 81% הצלחה.

לכן, בשלב הבתים ברווז הפלא שלי יטיל מטבע שנופל על עץ בהסתברות 75% ועל פלי בהסתברות 25%.  יש לו סיכוי של קצת יותר מ-42% לנחש את התוצאות של שלושת המשחקים, פי 3.4 מסיכויי הניחוש של חיית מחמד אחרת שלא יודעת סטטיסטיקה. בשלב הבתים הברווז שלי יטיל מטבע שנופלת על עץ בהסתברות של 80%, ויהיה לו סיכוי של כמעט 41% לחזות את התוצאות של כל המשחקים, סיכוי גבוה פי 6.6 מהסיכוי של מוקמוק הארנב. הברווז שלי יכול לעשות הרבה יותר טוב מזה: הוא יכול "לנחש" תמיד שגרמניה תנצח: כך הסיכוי שלו לנחש נכונה את תוצאות כל המשחקים יהיה מעל ל-75%.

לפני שאתם רצים להמר אל תשכחו שסוכנויות ההימורים מכירות אל כל החישובים האלה (וגם חישובים יותר מסובכים) ולכן קובעות את שערי ההימורים כך שבסופו של דבר הן ירוויחו.

אני, אגב, לא צופה במשחקים, אבל מאחל שעות של הנאה למי שכן.

כמקובל בכל מערכת בחירות, גם עתה שב ועולה נושא "ההצבעה האסטרטגית". הרעיון הוא כזה: אני יכול להצביע למפלגה קטנה שדעותיי קרובות לעמדותיה, או למפלגה גדולה שדעותיי קרובות גם לעמדותיה, אבל פחות. למי להצביע?

תשובה אפשרית אחת היא להצביע למפלגה שאני הכי קרוב לעמדותיה, במקרה זה – המפלגה הקטנה.

גישה אחרת מציעה לבחור לפי שיקולים אסטרטגיים: המפלגה הגדולה ודאי תעבור את אחוז החסימה ותיוצג בכנסת, בעוד שזה לא ודאי לגבי המפלגה הקטנה. ואם המפלגה הקטנה לא תעבור את אחוז החסימה – הקול שלי יבוזבז. גם אם תעבור המפלגה הקטנה את אחוז החסימה, השפעתה תהיה קטנה יחסית להשפעת המפלגה הגדולה, וגרוע מכך – היא תגרע מכוחה של המפלגה הגדולה ובכך תגביל את השפעתה. המסקנה המתבקשת – עלי להתפשר ולהצביע למפלגה הגדולה.

עוד מילה על בזבוז הקולות: אם המפלגה לה הצבעתי לא עברה את אחוז החסימה – מדובר בהרבה קולות שמתבזבזים. שלשום פרסמה מיה בנגל סטטוס בטוויטר בו כתבה כי שלושה מנדטים בבחירות 2009 נזרקו לפח. הטענה מתבססת על חיבור הקולות שקיבלו 9 מפלגות שאינן מפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות אלה. מדובר בקצת יותר מ-88 אלף קולות, ומכיוון שבכנסת ה-18 המודד למנדט (מספר הקולות המזכים במנדט) היה 27246 קולות, הרי שאותם 88 אלף קולות הם קצת יותר משלושה מנדטים. עיון בתוצאות הבחירות לכנסת ה-18 מעלה כי בסך הכל ניתנו כ-104 אלף קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שאר 16 אלפי הקולות ניתנו למפלגות "ימין", אך 16 אלף קולות אינם מזכים במנדט. כיוון שגוש המרכז שמאל בתחילת כהונת הכנסת ה-18 מנה 55 מנדטים, לו לא היו מתבזבזים אותם 104 אלפי קולות, גוש המרכז שמאל היה מונה 58 מנדטים. עדיין לא מספיק כדי לשנות את התוצאה הסופית של הבחירות – הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו, אך מאזן הכוחות בכנסת היה שקול יותר, וזה מצב טוב יותר לאופוזיציה (במסגרת הגילוי הנאות אספר כי אני מצביע בקביעות לאחת ממפלגות האופוזיציה).

האמנם?

התשובה המיידית היא כמובן "לא". ההסבר פשוט: אם יצורפו אותם 88 אלף קולות למפלגות שעברו את אחוז החסימה, מספר הקולות הדרוש למנדט יגדל מ27246 ל-28100 בערך, וזה אוצר כי בחלוקה הראשונית של המנדטים וגם בהמשך החלוקה (בחישובי העודפים לפי חוק בדר-עופר) יקבלו חלק מהמפלגות פחות מנדטים. אלו מפלגות? זה כבר תלוי בפרטים.

קל לבדוק מה היה קורה אילו. נתוני ההצבעה קיימים, וכל מה שצריך זה "לקחת" את הקולות מהמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, להעביר אותן למפלגות שעברו אותו, ולחשב מחדש את חלוקת המנדטים לפי חוק בדר-עופר (זה דווקא מסובך, אבל אפשרי). אז עשיתי זאת.

החישובים שערכתי מתבססים על ההנחות הבאות:

1) רק המצביעים של ארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה (התנועה הירוקה מימד, גיל – גמלאי ישראל לכנסת, עלה ירוק, מפלגת הירוקים) יצביעו "הצבעה אסטרטגית" בחישובים ההיפותטיים שלי. מפלגות אלה קיבלו 71 אלף קולות יחד. שהיו ככל הנראה מספיקים ל-3 מנדטים בכנסת (בזכות עודף הקולות הגדול שהיה נשאר לאחר חלוקת המנדטים הראשונית).

2) המצביעים של  שאר המפלגות הקטנות (שכל אחת מהן קיבלה פחות מ-7000 קולות, ובדרך כלל הרבה פחות מכך) היו מצביעים עבורן בכל מקרה, וגם לו היו משנים את הצבעתם, זה לא היה משפיע על תוצאות הבחירות.

3) המצביעים של ארבע ה-"קטנות הגדולות" יתפלגו בין המפלגות הגדולות להם הם מצביעים בניתוח ההיפותטי שלי בהתאם ליחס מספר הקולות בין המפלגות הגדולות, ובפרט:

  א. קולות  התנועה הירוקה מימד יתחלקו בין קדימה ומפלגת העבודה ביחס של 69% ל-31%.

  ב. קולות גיל – גמלאי ישראל לכנסת יתחלקו בין קדימה, הליכוד, ישראל ביתנו, ומפלגת העבודה ביחס: 34% : 33% : 18% : 15%.

  ג. קולות עלה ירוק לכנסת יתחלקו בין קדימה, ישראל ביתנו, ומפלגת העבודה ביחס: 51% : 27% : 23% .

  ד. קולות  מפלגת הירוקים יתחלקו בין קדימה ומפלגת העבודה ביחס של 69% ל-31%.

לפי הנחות אלה, מבין 71 אלפי המצביעים ל-"קטנות הגדולות", כ-40 אלף מעבירים את קולם לקדימה, 6 אלפים לליכוד, 7 אלפים לישראל ביתנו ו- 18 אלף למפלגת העבודה.

בדקתי מספר תרחישים:

1) הצבעה אסטרטגית של כל מצביעי ארבע "הקטנות הגדולות", כלומר אותם 71 אלף קולות מתחלקים בין קדימה, הליכוד, ישראל ביתנו והעבודה כמפורט למעלה.

2) הצבעה אסטרטגית ימין-מרכז: קדימה, הליכוד וישראל ביתנו מקבלות תוספת קולות ממצביעי ארבע "הקטנות הגדולות", 18 אלף קולות פוטנציאליים של מפלגת העבודה הולכים לאיבוד.

3) הצבעה אסטרטגית שמאל-מרכז: קדימה, והעבודה מקבלות תוספת קולות ממצביעי ארבע "הקטנות הגדולות", אך הקולות הפוטנציאליים של הליכוד וישראל ביתנו הולכים לאיבוד.

4) הצבעה אסטרטגית ימין-שמאל: הליכוד, ישראל ביתנו, והעבודה מקבלות תוספת קולות ממצביעי ארבע "הקטנות הגדולות", אך הקולות הפוטנציאליים של קדימה הולכים לאיבוד.

5) הליכוד זוכה בכל הקופה ומקבל את כל 71 אלפי הקולות.

6) העבודה זוכה בכל הקופה ומקבל את כל 71 אלפי הקולות.

7) קדימה זוכה בכל הקופה ומקבל את כל 71 אלפי הקולות.

התוצאות הלא מפתיעות: גוש ה-"שמאל-מרכז" (קדימה, העבודה, מרץ, חדש, רעם-תעל ובלד) שמנה בתחילת הכהונה של הכנסת ה-18 55 מנדטים אינו משתנה באופן משמעותי. ברוב התרחישים הוא גדל ל-56 מנדטים. הנה עיקרי התוצאות (השינויים הפרסונליים על פי רשימות המועמדים באתר הכנסת, הפירוט המלא בקובץ האקסל המצורף, וכן מצוךף לינק לתכנית ה-SAS  שכתבתי לצורך חישובי המנדטים):

1) הצבעה אסטרטגית של כל מצביעי ארבע "הקטנות הגדולות": קדימה עולה במנדט על חשבון ישראל ביתנו; גוש השמאל-מרכז מונה 56 מנדטים. יוליה שמאלוב- ברקוביץ נכנסת לכנסת במקום אלכס מילר.

2) הצבעה אסטרטגית ימין-מרכז קדימה עולה במנדט על חשבון ישראל ביתנו; גוש השמאל-מרכז מונה 56 מנדטים. יוליה שמאלוב- ברקוביץ נכנסת לכנסת במקום אלכס מילר.

3) הצבעה אסטרטגית שמאל-מרכז: קדימה עולה במנדט על חשבון ישראל ביתנו; גוש השמאל-מרכז מונה 56 מנדטים. יוליה שמאלוב- ברקוביץ נכנסת לכנסת במקום אלכס מילר.

4) הצבעה אסטרטגית ימין-שמאל: העבודה עולה במנדט על חשבון ישראל ביתנו; גוש השמאל-מרכז מונה 56 מנדטים. עינת וילף נכנסת לכנסת במקום אלכס מילר.

5) הליכוד זוכה בכל הקופה: הליכוד עולה בשני מנדטים על חשבון קדימה ושס; גוש השמאל-מרכז מונה 54 מנדטים. אללי אדמסו ויצחק דנינו נכנסים לכנסת במקום אורית זוארץ ואברהם מיכאלי.

6) העבודה זוכה בכל הקופה: העבודה עולה בשני מנדטים על חשבון קדימה וישראל ביתנו; גוש השמאל-מרכז מונה 56 מנדטים. עינת וילף וראלב מגאדלה נכנסים לכנסת במקום אורית זוארץ ואלכס מילר.

7) קדימה זוכה בכל הקופה: קדימה עולה בשני מנדטים על חשבון ישראל ביתנו ושס; גוש השמאל-מרכז מונה 57 מנדטים. יוליה שמאלוב- ברקוביץ ונינו אבסדזה נכנסים לכנסת במקום אלכס מילר ואברהם מיכאלי.

המסקנה שלי מהתרגיל התיאורטי שערכתי: ההשפעה של "הצבעה אסטרטגית" מוגבלת ביותר, ויש לה פוטנציאל מוגבל מאוד לשנות את התוצאות המהותיות של הבחירות, רק כאשר המאבק בין הגושים צמוד ביותר. לו לא היו הולכים אותם קולות שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, המרוויחה הגדולה ביותר הייתה ככל הנראה יוליה שמאלוב-ברקוביץ.

את המסקנות לבחירות הקרובות מוזמן כל אחד להסיק בעצמו. אני, באופן אישי, אמשיך להצביע על פי צו מצפוני, ואתן את קולי לאותה מפלגה קטנה שקיבלה אותו מאז 1984 בכל גילגוליה.

הנה צילום מסך של ידיעה מרגיזה שפורסמה אתמול בגלובס:

הידיעה מרגיזה ממספר סיבות.

קודם כל, הניתוח הכלכלי בידיעה הוא בסך הכל נכון, ומראה כי יש ירידה לאורך זמן ביחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע במשק, מה שמעיד (מייד אסביר מדוע) על הגידול באי השוויון ובפערים החברתיים. ואותי זה מרגיז.

שנית, מצויין כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת את השכר החציוני במשק מדי חודש, ולצערי גם זה נכון. בכתבה צויין כי "מהלמ"ס נמסר כי אין הם מחשבים נתון זה", וסביר להניח כי זה נכון. זה גם מרגיז, כי ראוי שנתון השכר החציוני ייאמד ויפורסם מדי חודש, ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש הרבה סטטיסטיקאים מוכשרים שיודעים כיצד לבצע את המשימה הזו. למיטב ידיעתי, ההחלטה לא לפרסם את השכר החציוני מדי חודש נובעת ממדיניות, וזה כבר מאוד מרגיז. השכר החציוני מפורסם רק פעם בשנה, ומוחבא היטב בתוך השנתון הסטטיסטי.

שלישית, הגרפים בכתבה מטעים ומראים את הירידה ביחס חציון/ממוצע  כיותר חדה מכפי שהיא באמת, וגם ההשוואה של היחס הזה בין ישראל למדינות אחרות מוטה. זה נעשה על ידי הטריק הידוע של קיצוץ ציר ה-Y, וכבר כתבתי על כך בעבר (למשל ברשימה על מחקר האוצר על השפעת שכר המינימום על התעסוקה במשק).

אבל הפרט המרגיז ביותר הוא הפרשנות שניתנת בכתבה לשכר החציוני. בכתבה נאמר כי "החציון הוא מדד למיקום המרכז של קבוצת נתונים מספריים או מדגם, אך הוא טוב בהרבה לעומת הממוצע, שהרבה יותר רגיש לערכי קצה" וזה נכון. אבל נאמר גם כי "השכר של רוב השכירים הישראלים במשק (המכונה בספרות כ'שכר החציוני') עומד על כ-6,655 שקל", וזה ממש לא נכון. ומאוד מרגיז.

מדוע היחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע מהווה מדד לאי שוויון? בואו ניזכר מה זה חציון. כאשר יש סדרת מספרים, כמו נתוני שכר של כ-2.5 מיליון שכירים בישראל, אפשר לסדר את הנתונים האלה בסדר עולה, מהקטן לגדול. המספר שנמצא באמצע הסדרה, בסביבת המקום המיליון ורבע, מחלק את נתוני השכר לשתי קבוצות שוות. בקבוצה אחת כל הנתונים גדולים ממנו או שווים לו, ובשניה כל הנתונים קטנים ממנו או שווים לו. המספר שבאמצע הוא החציון. אמנם זהו הסבר לא מדוייק, אבל לדעתי מבהיר את הנקודה העיקרית. המעוניינים יכולים לקרוא הסבר מפורט יותר בויקיפדיה.

האם רוב הנתונים בסדרה שווים לחציון? בדרך כלל לא. בואו ניקח דוגמא פשוטה, סדרה של 3 מספרים בלבד: 1,2,3. החציון הוא 2, אבל רוב הנתונים אינם שווים ל-2.

שימו לב כי גם הממוצע של שלושה מספרים אלה הוא 2, וזאת בגלל הסדרה סימטרית סביב 2. זה תמיד נכון: אם סדרת נתונים היא סימטרית, אז הממוצע של הסדרה שווה לחציון. גם ההיפך נכון: אם הממוצע שווה לחציון, אז הסדרה סימטרית סביבם (את זה קצת יותר קשה להוכיח).  לכן, ההפרש או היחס בין החציון והממוצע מהווים מדד למידת הסימטריה של הנתונים. למשל, אם נשנה את הנתונים ונחליף את 3 בערך גדול יותר, נניח 6? החציון יישאר 2 אבל הממוצע יגדל מ-2 ל-3. באופן כללי, כאשר הממוצע גדול מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים גבוהים, וכאשר הממוצע קטן מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים נמוכים.

כשמדובר בנתוני שכר, יש עוד פרט שצריך לקחת בחשבון. שכר יכול להיות מאוד גבוה, אבל אינו יכול להיות נמוך יותר מדי. באופן חוקי השכר חייב להיות גבוה משכר המינימום, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך מ-0. לכן, כשמדובר בנתוני שכר, האסימטריה יכולה להתבטא רק בקיומם של בעלי שכר גבוה במיוחד, והמשמעות הכלכלית של כך היא אי שוויון בחלוקת ההכנסות. (דנתי בנושא זה בעבר ברשימה על המנהל והפועלים).

ועכשיו ננסה לענות לשאלה מהו השכר של רוב השכירים בישראל. המונח הסטטיסטי למדד כזה הוא השכיח (mode) – הערך הנפוץ ביותר בסדרת הנתונים. למשל, בסדרה  1,2,2,2,3 השכיח הוא 2, כיוון ש-2 מופיע בסדרה 3 פעמים, יותר מכל נתון אחר בסדרה. האם בסדרה של כ-2.5 מיליון נתוני משכורת של שכירים בישראל המספר 6655 הוא הנפוץ ביותר? איך אפשר לברר זאת?

כאמור, הלמ"ס מספקת כל חודש רק נתונים חלקיים, אך אחת לשנה מתפרסם בשנתון הסטטיסטי לוח התפלגות שכר לפי עשירונים (קישור לקובץ pdf באתר הלמ"ס). השנה האחרונה עבורה התפרסמו נתונים אלה היא 2010. לכן נמשיך את הדיון תוך כדי שימוש בנתונים אלה. הנה הנתונים הרלוונטיים לדיון שלנו:

אנו רואים כי בכל עשירון יש כרבע מליון שכירים. הגבול העליון הוא השכר הגבוה ביותר בעשירון. כך למשל, בעשירון הראשון הגבול העליון הוא 2069 ₪. פירוש הדבר הוא כי  252.2 אלפי השכירים שבעשירון זה השתכרו לא יותר מ-2069 ₪ לחודש בשנת 2010.

הגבול העליון של העשירון ה-5 הוא השכר החציוני החודשי, 5984 ₪ בשנת 2010. 50% מהשכירים השתכרו 5984 ₪ לחודש או פחות מכך בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 1 עד 5) ו- 50% מהשכירים השתכרו יותר מ-5984 ₪ לחודש בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 6 עד 10). סביר מאוד כי מספר השכירים שהרוויחו בדיוק 5984 ₪ לחודש הוא נמוך למדי, וסביר שזה לא השכיח.

האמת היא שלשכיח עצמו אין כאן הרבה משמעות. מה כבר ההבדל בין 5986 ₪ ל-5986 או אפילו 6000? מעניין יותר לדעת מהי הקטגוריה השכיחה, אם נחלק את טווח השכר בקטגוריות ברוחב 1000 ₪, למשל. לשם כך עלינו למלא את הטבלה הבאה:

איך נעשה זאת?

לשם כך נצטרך להניח הנחה גסה, לפיה הפיזור של השכר בכל עשירון הוא אחיד. כך למשל, בעשירון הראשון, שתחומו 0 עד 2069, נניח כי מספר השכירים ששכרם בין 0 ל-1000 ₪ (תסלחו לי  על האגורה) שווה למספר השכירים ששכרם בין 1000 ל-2000 ₪, ואילו מספר השכירים ששכרם בין 2000 ל-2069 ₪ שווה ל-6.9% ממספר השכירים בקטגוריית השכר 1000-2000 ₪. וכעת, תוך כדי שימוש בתרגילי ערך משולש נוכל להסיק כי מספר השכירים בקטגוריות 0-1000  ₪ ו-1000-2000  ₪ הוא 121.9 אלף, וכי 8.4 אלפי שכירים היו בעלי שכר חודשי בין 2000 ל-2069 ₪. בעזרת חישובים דומים (קישור לקובץ אקסל עם החישובים) נוכל לאמוד את מספר השכירים ששכרם החודשי היה בין 2069 ל-3000 ₪ ב-164.0 אלפים, ולכן מספר השכירים בקטגוריית השכר 2000-3000 ₪ נאמד בסך הכל ב-172.4 אלפים. כך נוכל להמשיך את החישוב, ובסופו של דבר נקבל את התפלגות השכר הבאה:

ומכאן נוכל לראות כי קטגוריית השכר השכיחה היא זו שבין 4000 ל-5000 ₪; זה היה שכרם החודשי של 333.3 אלפי שכירים, המהווים 13.2% מסך כל השכירים במשק. שכר הקרוב לשכר החציוני, נניח בטווח 5500 עד 6500 ₪ קיבלו בערך 254.6 אלף שכירים, כ-10.1% מהשכירים במשק. השכר הממוצע במשק ב-2010 היה 8100 ₪. שכר קרוב לשכר הממוצע, בין 7500 ל-8500 ₪, קיבלו כ-202.2 אלף שכירים, שהם כ-8% מהשכירים במשק.

ואם ננסה להקיש מנתוני 2010 לנתוני 2012, ובהנחה שההתפלגות נשארה דומה ביסודה, נוכל לשער כי קטגוריית השכר השכיחה במשק ב-2012 נמצאת גם היא ככל הנראה כ-1000  ₪ מתחת לחציון, ורוב השכירים במשק משתכרים בתחום 4500-5500 ₪. עצוב.

אני חושב שמתישהו באמצע כיתה ב הבנתי כי לכל מספר שיעלה בדעתי ניתן למצוא מספר גדול יותר. אם אני חושב על מאה, אז יש מספר גדול יותר ממאה: מאה ואחד. מליון – מליון ואחד. פטרוזיליה – פטרוזיליה ואחד. כיום אני יודע שפשוט תפסתי אז באופן טבעי את מהות האקסיומה השניה של פיאנו (מתוך 5 אקסיומות המאפיינות את המספרים הטבעיים) – לכל מספר טבעי יש עוקב. אחר כך גדלתי, והלכתי לאוניברסיטה, ושם למדתי על תורת הקבוצות, קנטור, הרצף ועוד כל מיני דברים מסובכים הקשורים לאינסוף. וכל זה לא משנה את העובדה שבעוד כמה שנים ייגמרו המספרים. מספרי הרישוי בני 7 הספרות עומדים לאזול.

הנה היסטוריה קצרה של מספרי הרישוי בישראל (המבוססת כמעט אך ורק על הזכרון שלי, אז סילחו לי על אי דיוקים, אם ישנם). אני לא יודע אם מספר הרישוי של המכונית הראשונה בישראל היה 1, אבל ברחובות עוד נראה לפני כמה שנים רכב אספנות בעל מספר רישוי תלת ספרתי. לאבי הייתה אופל רקורד מודל 1958 שמספר הרישוי שלה היה בן 5 ספרות: 47-086. כאשר הוא שדרג (בדיעבד שינמך) את האופל לפורד מודל 1963 (אי שם בתחילת שנות השבעים) הוא כבר היה הבעלים הגאה של מכונית עם מספר רישוי 6 ספרתי. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הונפקו למכוניות בישראל מספרי רישוי 6 ספרתיים.

המהפך חל בתחילת 1980. למכוניות שעלו על הכביש משנה זו ואילך היו מספרי רישוי 7-ספרתיים, כאשר שתי הספרות הראשונות היו שנת הייצור של הרכב. לכן הרכב הראשון של שנות השמונים היה מן הסתם בעל מספר הרישוי 10-000-80 (או שלא). מכוניות משנת המודל 1981 זכו למספר רישוי שמסתיים ב-81. ב-1982 הייתה הפתעה. היו (כנראה) יותר מכוניות ממספרים, ולכן חלק ממכוניות מודל 82 קיבלו מספר רישוי שהסתיים בספרות 52. הפרקטיקה הזו חזרה על עצמה גם בשנים הבאות.

כמו כן, הופיעו עוד על מיני מספרי רישוי, כמו כאלה שמסתיימים בספרות 77 וציינו רכב בבעלות ממשלתית. באמצע שנות השמונים קיבלו כל המוניות בישראל מספרי רישוי חדשים שמסתיימים בספרות 25.

בשנת 1990 – הפתעה נוספת. במקום מספרי רישוי המסתיימים ב-90, הונפקו מספרי רישוי המסתיימים בספרות 0X. מהר מאוד למדנו ש-03 זה סובארו, 02 – "מיציבושי" וכולי. ב-1995, כשאזלו כנראה המספרים עם סיומת 0X, הופיעו שלל סיומות חדשות, כמו 10, 15 (אך לא 11, 12,13 ו-14), 24 ו-27 (אך לא 26) ועוד ועוד. עדיין ניתן היה לזהות את יצרן הרכב עם סיומת המספר.

בשנת 2003 הופיע סיומת חדשה ואחידה לכל המכוניות: 50, ובעקבותיו 51, 52 וכן הלאה, לאחר מכן סיומות 60 למינהן. מכוניות עם הסיומת רבת המשמעות 69 נצפו לראשונה באפריל 2009.  עד כה הגיעו ל-72. סדרת המספרים שמסתיימים ב-80 כבר הייתה בשימוש, סדרת ה-90 עדיין על המדף.

בואו נעשה קצת סדר. יש בסך הכל 9000000 (תשעה מליון) מספרים בני 7 ספרות, שהרי הספרה הראשונה אינה יכולה להיות אפס. אם התחילו להשתמש במספרי רישוי בני שבע ספרות ב-1.1.1980, יהיה צורך לעבור למספרי רישוי בני 8 ספרות לאחר שיעלו לכבישי ישראל 9 מליון כלי רכב חדשים (כאשר הספירה מתחילה, כאמור, ב-1.1.1980). מייד אביא נתונים לפיהם אפשר להעריך מתי זה יקרה. נקווה שהתוכנות של מחשבי משרד הרישוי, חברות הביטוח, תחנות הדלק ועוד מסוגלות להתמודד עם מספרי רישוי בני 8 ספרות. זה לא באג 2000, אבל דיי דומה. צפויים עוד קשיים. למשל – גודל לוחית הרישוי קבוע. האם יהיה צורך להקטין את הספרות? האם המצלמות של כביש שש יוכלו להתמודד עם זה? ומה עם מצלמות האכיפה של המשטרה? (אני מניח שאלה אולי חדשות משמחות לחלק מהקוראים).

למעשה, עידן מספרי הרישוי ה-8 ספרתיים יגיע לפני שיעלו תשעה מליון כלי רכב חדשים על הכביש. הרבה מספרים "בוזבזו". מה קרה לכל המספרים המסתיימים ב-26? (ספקולציה – נשמרים למוניות). איפה המספרים שמסתיימים ב-40 עד 49, וב-30 עד 34? הוקצו לרשות הפלסטינית, למיטב ידיעתי. איפה 11, 12, 21? לא יודע.

החלטה שהתקבלה בשנות השמונים הייתה לסמן רכב שעבר תאונה חמורה ו-"החלפת מספר" על ידי שינוי הספרה הלפני אחרונה המספר הרישוי שלו מ-8 ל-6. לדוגמא, אם רכב מספר 12-345-87 עבר תאונה, שוקם, והועלה מחדש על הכביש, קיבל מספר רישוי חדש: 12-345-67. מספר נפלא, אבל אני לא הייתי קונה את הרכב הזה, לפחות לא בשנת 1988. ההחלטה האומללה הזו זרקה לפח 10% ממאגר מספרי הרישוי האפשריים. למרבה המזל, היא בוטלה לאחרונה. ככל הנראה מישהו במשרד הרישוי ראה שהיום בו ניאלץ לעבור למספרי רישוי בני 8 ספרות מתקרב במהירות, ודחק קצת את הקץ על ידי החזרת המספרים בסיומת שישים ומשהו (או לפחות חלקם) למאגר המספרים הלגיטימיים.

האם המספרים הקיימים מנוצלים כראוי? קשה לדעת. לשם כך, יש צורך בנתונים על מספר כלי הרכב המתווספים כל שנה. לפי הלמ"ס,(קישור להודעה לעיתונות, קובץ pdf) בשנת 2008 נוספו לכבישי הארץ כ-254000 כלי רכב חדשים. מאחר וכל סיומת דו-ספרתית מגדירה 90000 מספרים, הרי שאפשר היה, תיאורטית, לסגור את כל המספרים של 2008 בשלוש סיומות, נניח 62, 63 ו-64, ועוד היה נשאר עודף. מצד שני, הגענו מ-69 ל-72, תיאורטית יותר מ-270,000 מספרים, תוך  תשעה חודשים, מאפריל 2009 לינואר 2010. אם נניח שמ-2003 (שם התחילה סדרה ה-50) ועד אמצע 2009 (שם התחילה סדרת ה-70) היו בממוצע 200000 כלי רכב לשנה, אז יש לנו בסך הכל כמליון ושלוש מאות אלף כלי רכב על פני שש וחצי שנים, שהשתמשו ב-20 סיומות (מ-50 עד 69), שמגדירות מליון ושמונה מאות אלף מספרים. לאן נעלמו חצי מליון מספרים? בחלקם השתמשו כאמור בשנות השמונים. אני מניח שחלק מהמספרים בוזבזו, בגלל שהמספרים מוקצים ליבואני הרכב בסדרות.

בהנחה שרוב המספרים מסדרת ה-70 וכל המספרים מסדרת ה-90 עדיין פנויים, ובקצב של כרבע מליון כלי רכב חדשים לשנה, המספרים ה-7 ספרתיים יספיקו לעוד 6, אולי 7 שנים. בסביבות 2016 נראה מכונית עם מספר רישוי 8 ספרתי.

הבעיה לא מוגבלת למספרי רישוי בישראל. תחשבו על מספרי טלפון למשל. מספר טלפון הוא בן 7 ספרות, כאשר הספרה הראשונה אינה יכולה להיות 1 או 0. זה אמר שיש 8 מליון מספרים אפשריים בכל אזור חיוג. למדינה כמו ישראל זה צריך להספיק, אבל ישראל מדינה קטנה. כשגרתי בשיקגו, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, היו לאזור המטרופוליטני של שיקגו 7 או 8 אזורי חיוג (אני לא זוכר במדויק), שהיו אמורים לספק את צרכיהם של 9 מליוני תושבי המטרופולין למספרי טלפון, פקס וטלפון סלולרי. בעבר, היו 144 אזורי חיוג אפשריים בארה"ב (הספרה הראשונה לא יכלה להיות 0 או 1, הספרה השניה הייתה חייבת להיות 0 או 1, הספרה השלישית לא יכלה להיות 0). התברר שזה לא מספיק, וההגבלות על הספרה השניה והשלישית הוסרו. בארה"ב מקווים ש-800 אזורי חיוג אפשריים יספיקו בעתיד הנראה לעין. כמובן, הוספת אזורי חיוג יוצרת בעיות חדשות. אתה יכול לגור בבניין שכל הטלפונים בו נמצאים באזור החיוג 212, ורק לך יש טלפון באזור חיוג 646. זה מה שקרה לאיליין בניס, והיא נתקלה בקשיים בלתי צפויים עקב כך.

קודי חיוג בינלאומיים טומנים בחובם פוטנציאל לסכסוכים דיפלומטיים. רק לשתי מדינות יש קוד חיוג בינלאומי חד ספרתי (ארה"ב – 1 ורוסיה – 7). מספר מדינות נהנות מקוד דו-ספרתי. היתר קיבלו קוד חיוג תלת ספרתי. לא נראה כי יהיה צורך בקרוב בקוד חיוג בינלאומי ארבע ספרתי.

לעומת זאת, יש מספר הרבה יותר קטן של סיומות אינטרנט של שתי אותיות – רק 676. מספר זה עדיין גדול יותר ממספר המדינות והאוטונומיות הזכאיות לקבל סיומת משלהן, אבל אם המדינה שלך עומדת לקבל עצמאות עדיף שהשם שלה לא יתחיל ב-A, למשל. כך למדו תושבי איי אולנד (Aland), אוטונומיה של מיעוט שוודי בפינלנד. הסיומות AL (אלבניה) AN (האנטילים הולנדיים) ו-AD (אנדורה) תפוסות. האולנדים קיבלו את סיומת AX.

גם מספר הקודים לשדות תעופה מוגבל על ידי שיטת הסימון של 3 אותיות. כשיהיו בעולם  17577 שדות תעופה בינלאומיים, יהיה צורך לעבור לקוד שדה תעופה של ארבע אותיות. כיום יש 915 שדות כאלה (כולל 7 בישראל!), אז אין מקום לדאגה.

אין לי אחות, אבל מי שיש לו (או לה) אחת, מוזמן לשאול את עצמו תמורת כמה כסף הוא מוכן להרוס את היחסים בינהם.
כלכלנים סבורים שכל דבר ניתן לכימות כספי, והכל שאלה של מחיר. אני ממש לא מסכים עם הדיעה הזו, אבל בדה-מרקר של אתמול מצאתי דוגמא נאה שמאפשרת למדוד, כספית, את שווי היחסים שבין אחות לרעותה.
בכתבה שכותרתה "איך לכתוב צוואה ולהימנע מעימותים?", סיפר עו"ד בועז קראוס, מומחה לדיני ירושות וצוואות, על מקרה בו אדם הורה בצוואתו לחלק את רכושו, שכללו כ-20 דונם קרקע באיזור רמת השרון, באופן שווה בין נכדיו. לאיש היו ארבע נכדים, שניים מכל בת, כך שמבחינתו הצוואה הייתה הוגנת ושוויונית. אולם, אחת הבנות גילתה את הכתוב בצוואה כשאביה עדיין היה בחיים, ומיהרה להביא לעולם שני ילדים נוספים. מי שמעוניין לדעת איך הסתיים המקרה הנ"ל (מבחינה משפטית) מוזמן לקרוא את הכתבה. מה היה טיב היחסים בין האחיות לפני הפרשה ואחריה, לא נדע, וכל אחד חופשי לערוך את הספקולציות שלו. את השווי הכספי של מערכת היחסים, אפשר להעריך בצורה לא רעה.
מלכתחילה, כל אחות הייתה אמורה לקבל מאביה 10 דונם, אולם בזכות שני הילדים הנוספים שהביאה אותה אחות לעולם, עלה חלקה בעזבון ממחצית לשני שלישים, כלומר ל-13.3 דונם בערך. הכפילו את הרווח, 3.3 דונם ברמת השרון, במחירו של דונם, ותקבלו את התשובה.

דוברמן פרסם אתמול בבלוג שלו חידה יפה. כל מי שמבין קצת את תכונות הממוצע יפתור מייד. לי החידה הזו הזכירה את התרעמותו של אחד הפוליטקאים שהיו בארץ אי שם בשנות המונים, שהתרעם כי ישנם שכירים ששכרם נמוך מהשכר הממוצע במשק.

הנה מחקר נפלא שתוצאותיו פורסמו ב-Scientific Ynet (ותודה לעריסטו מפורום מתמטיקה בתפוז), שקבע כי "למעלה משליש מהילדים בארץ – בעודף משקל":

נמצא כי בממוצע לאורך שבע שנות המחקר 29 אחוז מבני השש היו בעלי עודף משקל (משקלם היה גבוה מהאחוזון ה-85, כלומר גבוה מ-85 אחוז מבני גילם). מחציתם אף הוגדרו כסובלים מהשמנה (שקלו יותר מ-95 אחוז מבני גילם).

ואני לתומי חשבתי כי רק ל-15% מהאוכלוסיה משקך הגבוה מהאחוזון ה-85, ורק ל-5% משקל הגבוה מהאחוזון ה-95. נו, מה אני כבר יודע?

במאמר שפורסם ביום שישי, 2.1.2009 לכבוד השנה האזרחית החדשה, מתיימר נחמיה שטרסלר להסביר "איך עבדו עלינו ב-2008". "שנת 2008 תיזכר כשנת המפולת הגדולה", הוא כותב, אבל מנחם ואומר כי "המשבר הנוכחי יהיה דרמטי פחות (מזה של שנות השלושים, י.ל.). המשק העולמי חזק היום בהרבה, ואין סכנה שנידרדר לשפל ארוך בנוסח שנות השלושים. אבל המשבר עמוק ומפחיד דיו כדי שנביאי השקר ובעלי האינטרסים יסובבו בכחש את הציבור ויספרו לו אגדות מפחידות – כדי לצאת ברווח אישי או פוליטי".

ומייד הוא מביא חמש דוגמאות בהן, לדעתו, עבדו עלינו. האמת, עם שתיים מהן אני מסכים. שטרסלר טוען כי אסור היה לנו להאמין למומחים ולטייקונים. הוא קרא את המאמר של אריאל רובינשטיין במקרה? חבל שהוא לא הגיע לתובנות האלה בעצמו לפני כמה שנים. עוד יותר חבל שהוא לא מפנים אותן. אל תשכחו: זה שטרסלר שכתב, וחזר וכתב, כמה המצב הכלכלי נפלא ומצויין. הוא דיבר כמו "המומחים" שהוא מזכיר, ונשמע כאילו הטייקונים דיברו מגרונו. הוא עדיין אומר, בנחרצות, שאין סכנה שנידרדר לשפל ארוך בנוסח שנות השלושים.  הכל בסדר, אל תדאגו, הוא מרגיע אתכם. ואני אומד: תדאגו. שטרסלר מנסה לעבוד עליכם. פעמיים.

הוא מדבר למשל על מה שהוא מכנה "אגדת רשת הבטחון". כך כותב שטרסלר: "הנתונים מלמדים, שקופות הגמל הפסידו 18% בשנת 2008, הפסד שבא לאחר רווח של 66% בחמש השנים שקדמו ל-2008. כלומר, בשש השנים האחרונות נשאר רווח נאה". אבל שטרסלר עובד עליכם.

בואו נניח שהנתונים של שטרסלר נכונים. אז מה הרווח הנאה שנשאר אחרי שש שנים? לא, זה לא 48%, ואפילו לא 36.12% (למי שזוכר שאחוזים מכפילים ולא מחברים). האם בכלל נשאר רווח (נאה או לא נאה), או ששטרסלר מנסה לעבוד עלינו?

נסתכל על אדם שמפקיד לקופת הגמל שלו 100 שקלים בכל שנה. רווח של 66% בחמש שנים הוא רווח 10.67% בממוצע לשנה (תוציאו שורש חמישי מ-1.66). בשנה הראשונה הוא הפקיד 100 שקלים, הרוויח, 10.66% וסיים אותה עם 110.66 שקלים. בשנה השניה הפקיד עוד 100, והרוויח עוד 10.66% על הסכום שעבר מהשנה הקודמת, כלומר הרווח הוא 10.66% על סך של 210.66 שקלים. בסוף השנה השניה יהיו לכן בקופה 233.13 שקלים. אפשר להמשיך את החשבון הזה (למעוניינים, הנה קישור לקובץ אקסל עם החישובים) ולמצוא כי בתום חמש השנים הטובות, שבהן היה רווח כולל של 66% לאורך כל התקופה, יהיו בקופה של האדם שלנו 684.68 שקלים (בהנחה שהוא לא שילם דמי ניהול). סה"כ הרווח שלו על 500 השקלים שהשקיע עד כה הוא 184.68 שקלים, שזה בערך 37%, אבל זה בגלל שלא כל הכסף היה מושקע במשך כל התקופה.

(הערה: פסקה זו תוקנה בתאריך 6.1.2008 בעקבות הערתו של דני  (תגובה מספר 8). גם קובץ האקסל תוקן). עכשיו הגיעה השנה השישית. האיש שלנו מפקיד עוד 100 שקלים, ומפסיד 18% מהם, שזה 18 שקלים. הוא גם הפסיד 18% מ-684.68 השקלים שהיו בקופה בתום חמש השנים הטובות, שזה יוצא עוד 123.24 שקלים. סה"כ הפסדיו בשנה הזו היו 141.24 שקלים, ולאיש שלנו, שהפקיד במשך 6 שנים 600 שקלים בקופת הגמל שלו יש עכשיו 643.44 שקלים. אכן, רווח נאה, מר שטרסלר.

שטרסלר נטפל גם לברק אובמה. אובמה, כותב שטרסלר, עומד לשנות את פני הקפיטליזם האמריקאי לכיוון חברתי יותר. שטרסלר מזכיר כי "הממשלה בישראל מעורבת בכלכלה עמוק יותר ובאופן חברתי יותר, לכן אין לנו מה ללמוד מאובמה. הוא צריך ללמוד מאתנו". האמנם? הזהו שטרסלר, שבכל הזדמנות מזכיר מדוע עלינו לקצץ בתקציב הממשלה, לצמצם את שירותי הממשלה לאזרחים, ולהפריט כל מה שאפשר תוך כדי הפחתת מסים? וזאת תוך כדי שהוא מכנה את עצמו, בנסיון לשבור את שיאי החוצפה, "חברתי אמיתי"? אל תייעץ לאובמה ללמוד מ"איתנו", מר שטרסלר, כי אתה לא איתנו. הלא לו תתמנה מחר לתפקיד שר האוצר, ותנסה לקיים את המדיניות לה אתה מטיף במאמריך, תשחזר כאן את המדיניות של רייגן, תאצ'ר, וצמד הבושים. אובמה וארה"ב בהחלט יכולים ללמוד מישראל של פעם, ואף מסקנדינביה ומערב אירופה של היום. אבל שטרסלר מיתמם ומנסה לעבוד עלינו. הוא באמת היה מעדיף שישראל תלמד מארה"ב של טרם-אובמה.

ולסיום, מדבר שטרסלר על אגדת הקפיטליזם והגלובליזציה. הוא לועג לאלה הרוצים "לחזור לסוציאליזם הוותיק והטוב", ושוכחים, כביכול, שהקפיטליזם והגלובליזציה, הם שהביאו לעולם את הפריחה הכלכלית הנפלאה שלו. נכון שיש תקלות, כותב שטרסלר, אבל השיטה הנוכחית טובה יותר מהאלטרנטיבה. נשמע משכנע, אבל גם כאן שטרסלר עובד עליכם. על איזו אלטרנטיבה בדיוק הוא מדבר? לא יכול להיות שיש אלטרנטיבה טובה יותר מהמצב הנוכחי? האם הקפיטליזם והגלובליזציה הם לבדם אחראים לכל הטוב שבעולם? אני לא חושב שאני צריך לענות על השאלות האלה, כי לכל השאלות האלה כבר ענה חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, בספרו "לתקן את הגלובליזציה". אני ממליץ לקורא שטרסלר, ולכולכם, לקרוא את הספר הזה, ואז באמת שטרסלר לא יוכל לעבוד עליכם.

מוריס הניח את המעטפה על השולחן. א', שישב מולו בסבר פנים חמור נטל אותה לידיו והתכונן לפתוח אותה, אבל מוריס עצר בעדו. הוא שלף מכיסו מעטפה נוספת.

"לפני שבאתי לכאן הכנתי שתי מעטפות", סיפר. "סכום הכסף באחת המעטפות היה כפול מהסכום שבמעטפה השניה. בתחילה פשוט שלפתי את אחת המעטפות מהכיס באופן מקרי. האם אתה מעוניין להחליף את המעטפה שנתתי לך במעטפה הזו?"

"זה תלוי", אמר א', "נניח שבמעטפה הזו יש 1000 דולר. האם במעטפה השניה יש 2000 דולר, או רק 500?". "את זה", אמר מוריס, "תדע רק אם תחליף את המעטפות".

א' ניסה לחשוב: נניח שאכן יש כאן 1000 דולר. אם במעטפה השניה יש 2000 דולר, אז הוא ירוויח 1000 דולרים נוספים, אבל אם יש בה רק 500 דולר, הוא יפסיד 500 דולר. 50% סיכוי להרוויח 1000, 50% סיכוי להפסיד 500. הוא חישב את תוחלת הרווח: חצי מאלף הם 500, חצי ממינוס חמש מאות הם מינוס 250, לכן תוחלת הרווח היא 250 דולר. "אוקי, אני מחליף", אמר. הוא החזיר את המעטפה שבידו למוריס, וקיבל את המעטפה השניה לידיו.

מוריס חייך. "ועכשיו, האם אתה מעוניין להחליף את המעטפה שלך במעטפה שבידי?"

ההתרחשות שתוארה זה עתה לא קרתה מעולם. ובכל זאת, האם לדעתכם א' יחליף שוב את מעטפתו במעטפה השניה? אם תחשבו על כך, תהיו חייבים להודות כי אותם השיקולים שהובילו אותו להחלפה הראשונה, יוליכו אותו להחלפה נוספת, ולהחלפות נוספות, אם תוצע אפשרות ההחלפה שוב. גם אילו פתח א' את אחת המעטפות וגילה את הסכום שבתוכה, השיקול שהוצג לא היה משתנה, ושוב היה בוחר בהחלפה, ובעוד החלפה וחוזר חלילה. תמיד כדאי להחליף.

האם יש כאן פרדוקס? ממש לא. הסבר מעניין ניתן למצוא במאמרו של מריוס כהן שפורסם גם ב-Ynet: פרדוקס שתי המעטפות: איזו רווחית יותר?  גדי אלכסנדרוביץ, שתיאר את הבעיה הזו בבלוג שלו לפני זמן לא רב, אמר כי "חישובי ההסתברויות הם בלוף אחד גדול". אני הייתי משתמש במלים קצת יותר עדינות, ואומר פשוט כי חישובי ההסתברות שהוצגו בשיקוליו של א' היו שגויים.

שימו לב: מוריס הכין את המעטפות מראש. אם במעטפה הראשונה יש 1000 דולר, אז ההסתברות שבמעטפה השניה יש 2000 דולר היא לא 0.5. הסכום שבמעטפה השניה אינו משתנה מקרי אלא קבוע. לכן ההסתברות הזו היא או 0, אם מוריס הכין מעטפות שבן 1000 דולר ו-500 דולר, או 1, אם מוריס הכין מעטפות שבן 1000 דולר ו-2000 דולר.

השיקול ההסתברותי הנכון שעל א' היה לעשות הוא כזה: "נניח שהיו שתי מעטפות, באחת מהן 1000 דולר ובשניה 2000 דולר. יש סיכוי של 50% שאני מחזיק את המעטפה עם 1000 הדולרים (כי מוריס הושיט לי את אחת משתי המעטפות ששלף באקראי מכיסו), ולכן אם אחליף ארוויח עוד 1000 דולר. יש גם סיכוי של 50% שאני כבר מחזיק את המעטפה עם הסכום הגבוה שהוא 2000 דולר, ולכן אם אחליף אפסיד 1000 דולר. מכאן שתוחלת הרווח מהחלפת המעטפות היא 0, ולכן לא משנה (בתוחלת) אם אחליף את המעטפה או לא אחליף אותה."

מה קורה כאשר הסכום במעטפה הוא משתנה מקרי?

מתברר שאפשר לקחת את הבעיה הזו ולסבך אותה עוד. לפני כשלושה חודשים כתבתי כאן על הרצאתו של פרופ' נוגה אלון שנשאה את הכותרת "חשיבה הסתברותית", והזכרתי בחטף את "בעיית המעטפות המוכללת" שאלון הציג במהלך ההרצאה. אלכסנדרוביץ שמע גם הוא את אלון מרצה על הנושא, ודן בבלוג שלו גם בבעיה המוכללת. אני ממליץ לכם לקרוא את הדיון של אלכסנדרוביץ בבלוג המצויין שלו , כיוון שבהמשך דברי אסתמך על חלק מדבריו.

אפתח בתיאור הבעיה המוכללת כפי שהציג אותה פרופ' אלון. הרעיון הוא שהסכומים המוכנסים למעטפות לא נקבעים באופן שרירותי, אלא על ידי מנגנון הסתברותי: תחילה בוחרים מספר טבעי באופן הבא: המספר 1 נבחר בהסתברות 0.5, 2 נבחר בהסתברות 0.25, 3 נבחר בהסתברות 0.125, וכן הלאה – המספר k נבחר בהסתברות 0.5 בחזקת k. (בניסוח סטטיסטי פורמלי – המספר שנבחר הוא משתנה מקרי גיאומטרי עם פרמטר 0.5). לאחר שנבחר המספר, שנסמנו ב-m, מכניסים למעטפה אחת 10 בחזקת m דולרים, ולשניה מכניסים 10 בחזקת m+1 דולרים. למשל, אם נבחר המספר 3 מכינים שתי מעטפות, באחת מהן יהיו 1000 דולר, בשניה 10000. כעת בוחרים את אחת משתי המעטפות ונותנים אותה לשחקן, עם האופציה להחליף אותה במעטפה השניה. האם כדאי לו להחליף?

שימו לב כי כעת שני הסכומים שבמעטפות הם משתנים מקריים, ולכן הטיעון שבו פתרתי את הבעיה הפשוטה שהוצגה בראית המאמר שוב אינו תקף. כעת דווקא שיקול הסתברותי הדומה לשיקול שהיה שגוי בבעיה ההתחלתית יהיה דווקא תקף.

קודם כל יש לשים לב כי אם תמיד מנצלים את אופציית ההחלפה תוחלת הזכיה תהיה שווה לתוחלת הזכיה במקרה שבו לא מנצלים את אופציית ההחלפה. הסיבה לכך הוא שאם תמיד מחליפים את המעטפה הראשונה בשניה – זה כאילו קיבלתם ישירות את המעטפה השניה. האם תמיד כדאי להחליף את המעטפות?

ברור שאם פותחים את המעטפה ומוצאים בה 10 דולר, הרי שבמעטפה השניה יש 100 דולר בהסתברות 1, וכדאי להחליף. מה קורה אם פותחים את המעטפה ומוצאים בה 100 דולר (ההסתברות לכך היא 3/8)? במקרה כזה יש שתי אפשרויות: או שבמעטפה השניה יש 10 דולר, או שיש בה 1000 דולר. קל לחשב (ואלכסנדרוביץ הסביר את החישוב) כי הסיכוי שבמעטפה השניה יש 10 דולר בלבד הוא 2/3 והסיכוי כי במעטפה השניה יש 1000 דולר הוא 1/3. לכן תוחלת תוספת הסכום המתקבל כתוצאה מההחלפה היא 240 דולר, וכדאי להחליף. הטיעון הזה תקף לכל סכום שנמצא במעטפה הראשונה, ולכן ניתן לסכם ולומר כי כאשר מקבלים מעטפה במשחק הזה כדאי להחליף אותה במעטפה השניה.

טוב, החלפנו את המעטפה הראשונה שקיבלנו במעטפה השניה, ועכשיו מוצע לנו להחליף שוב את המעטפות. האם כדאי להחליף שוב? התשובה שלילית. אם במעטפה הראשונה שקיבלנו לידנו היו 10 דולר, עכשיו אנחנו מחזיקים במעטפה שבה 100 דולר, ולא כדאי להחליף. ואם במעטפה הראשונה שקיבלנו לידנו הייתה חזקה גדולה מ-1 של 10, ואשאר שוב בדוגמא של 100 דולר במעטפה הראשונה שהוחלפה, הרי יש שתי אפשרויות: או שבידנו 1000 דולר ואם נחליף שוב נפסיד 900 דולר, וההסתברות לכך היא 1/3, או שבידנו 10 דולר ואם נחליף שוב את המעטפות נרוויח 90 דולר, וההסתברות לכך היא 2/3. ההחלפה השניה תוביל אותנו לתוחלת רווח שלילית של 240-, ולכן לא כדאי להחליף שוב את המעטפות. שימו לב כי הטיעון הזה תקף גם אם פותחים את המעטפה הראשונה, וגם אם לא.

את תוחלת הזכיה הכללית במשחק המעטפות הזה מחשבים על ידי שקלול הרווח המתקבל בכל מצב בהסתברות שלו. אלכסנדרוביץ עורך את החישוב ומוצא כי תוחלת הרווח היא אינסופית, גם כאשר מנצלים את אופציית ההחלפה, וגם כשלא. בנקודה הזו אלכסנדרוביץ מתבלבל: "הייתי שמח לומר שזה מסביר את הכל. שבגלל שבשני המקרים התוחלת היא אינסופית, אין פלא שנוצר הבלבול לפיו נראה שתמיד כדאי להחליף. להגיד שה'כדאי' הזה מבוסס, אי שם עמוק בפנים, על חיסור שתי התוחלות, חיסור שפשוט אינו מוגדר. לרוע המזל, למרות שמבחינה מתמטית כל זה כנראה נכון, האינטואיציה שלי לא משתפת פעולה…"

את הבעיה שבלבלה את אלכסנדרוביץ קל לפתור. בואו נחזור לבעיה המקורית, זו שבה יש שתי מעטפות עם סכומים שנקבעו מראש. האם זה משנה אם הסכום באחת המעטפות גדול פי 2 מהסכום שבמעטה השניה? לא ממש. גם אם הוא היה גדול פי 10, או רק פי 1.5 הניתוח לא היה משתנה. מה שמשנה באמת זה לא היחס בין שני הסכומים, אלא בכך שהם שונים זה מזה, ולכן אחד מהם גדול ממשנהו. זה הכל. אם השתכנעתם, תשתכנעו גם מהטענה הבאה: בעיית המעטפות הציג פרופ' אלון לא תשתנה בצורה עקרונית אם נשנה אותה כך שתוחלת הרווח של מקבל המעטפה תהיה סופית. ניתן לשנות את הבעיה כך שהתוחלת תהיה סופית בשתי דרכים: על ידי שינוי הפרמטר של ההתפלגות הגיאומטרית, או על ידי שינוי היחסים בין סכומי הכסף במעטפות. לכן, בואו נניח כי במקום חזקות של 10 יופיעו כעת בבעיה חזקות של 1.5.

כלומר, אם מוגרל המספר 1 מההתפלגות הגיאומטרית, נכין שתי מעטפות שבאחת מהן 1.5 דולרים (או אלפי דולרים, אם תרצו, זה לא משנה), ובשניה 2.25 דולרים, ואם יעלה המספר 5 נכין שתי מעטפות שבאחת מהן 7.59375 דולרים ובשניה 11.390625 דולרים. עכשיו נוכל לחזור על השיקול שערכנו קודם: אם במעטפה הראשונה שקיבלנו יש 1.5 דולר, כדאי להחליף כי במעטפה השניה יש בודאות סכום גבוה יותר של 2.25 דולר. לעומת זאת, אם במעטפה יש חזקה של 1.5 הגדולה מ-1, נניח 2.25, הרי שהחלפה תוביל לרווח של 1.25 דולר (3.375 פחות 2.25) בהסתברות 1/3, ולהפסד של 0.75 (2.25 פחות 1.5) בהסתברות 2/3. שקלול הרווח וההפסד על פי ההסתברויות מגלה כי החלפה תוביל להפסד של 0.125, ולכן לא כדאי להחליף.

שקלול על פני כל האפשרויות יראה כי אם תמיד מנצלים את אופציית ההחלפה תוחלת הרווח היא 3.75 (הנוסחה שפיתח אלכסנדרוביץ תעבוד אם תחליפו את 10 ב-1.5). זוהי כמובן גם תוחלת הרווח אם  מותרים באופן גורף על אופציית ההחלפה.  האסטרטגיה האופטימלית, בה מנצלים את אופציית ההחלפה רק במקרה שבמעטפה הראשונה יש 1.5 דולר, מובילה לתוחלת רווח של 3.9375.

עד כאן פתרון בעיית המעטפות המוכללת. אפשר להמשיך ולהשתעשע בנושא. אפשר, למשל, לבדוק מה קורה אם במקום חזקות של 10 או של 1.5 מכניסים למעטפות חזקות אחרות.

מתברר באופן לא מפתיע כי אם הסכומים שבמעטפות הן חזקות של 2 או יותר מכך, תוחלת הרווח במשחק היא אינסופית. זה בעצם מקרה יותר כללי של הבעיה שהציג אלון. באופן מקומי, כאשר מחשבים את התוחלת המותנה במספר שנבחר בתחילה, כדאי להחליף. כאשר משקללים כל פני כל המספרים הטבעיים (כלומר, מחשבים את התוחלת הבלתי מותנה) התוחלת אינסופית.

תוחלת הזכיה במשחק תהיה סופית אם הסכומים במעטפות הם חזקות של מספר הקטן מ-2. אם הסכומים במעטפות הם חזקות של מספר הנמצא בין 1 ל-2, כדאי להחליף רק במקרה בו יודעים בודאות כי במעטפה השניה יש סכום גדול יותר (זה הניתוח שעשיתי עבור הדוגמא של 1.5). אם במעטפות יש חזקות של 1, אז בכל המעטפות יש אותו סכום ולא משנה מה עושים. באופן מפתיע (לפחות האינטואיציה שלי הופתעה בתחילה, ובדקתי שוב ושוב את הפיתוח והפתרון של אי השוויון הריבועי עד שהשתכנעתי), אם הסכומים שבמעטפות הם חזקות של מספר הקטן מ-1, אז בדרך כלל כדאי להחליף. בואו ניקח חזקות של 0.5 כדוגמא. יש מקרה אחד בו יודעים בודאות כי הסכום במעטפה השניה קטן יותר. זהו המקרה בו פותחים את המעטפה ומוצאים בה 0.5 דולר, במעטפה השניה יש בהכרח 0.25 דולר ולא כדאי להחליף. בכל מקרה אחר כדאי להחליף.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 11 באוגוסט 2008 שם התקבלו 11 תגובות

גדי אלכסנדרוביץ'  [אתר]  בתאריך 8/11/2008 11:12:09 PM

תגובה (שפרסמתי גם בבלוג שלי)

היי יוסי. ראשית, אתה יותר ממוזמן לקרוא לי "גדי" בבלוג שלך. אין כל צורך באלכסנדרוביץ הזה. שנית, לכבוד הוא לי שאתה טורח לקרוא את הבלוג שלי, לא כל שכן להגיב לו בפוסטים משלך. שלישית, תודה על זווית הראייה הנוספת שלך על הבעיה – בהחלט לא ניסיתי לתקוף אותה מהכיוון הזה עד עתה (והייתי צריך).
כעת, לעניין עצמו – ייתכן שאני מתבלבל בחשבון שלי, אבל הרושם שאני מקבל הוא שאכן, אם אתה בוחר בתור בסיס לכפולות של הכסף משהו שהוא קטן מ-2 אתה מקבל תוחלת רווח סופית, ולכן מפיל לקרשים את טיעון ה"תוחלת אינסופית" המדובר, אבל מצד שני, גם החישוב המקורי שממנו נובע שכדאי להחליף כבר לא עובד. שיחקתי עם זה קצת כרגע וקיבלתי שהנוסחה הכללית של "תוחלת הרווח מההחלפה", כש-a הוא הבסיס שלך, היא הנוסחה הבאה:
a^(n-1)*(a^2-3a+2)/3
בפרט, שים לב שאם מציבים a=10 מקבלים את הנוסחה שקיבלתי לעיל. הנוסחה הזו לא חיובית תמיד; עבור ערכים של a שקטנים מ-2 (וגדולים מ-1) מקבלים תוחלת רווח שלילית, כך שלא כדאי להחליף. מכאן שיש שתי בעיות – אחת עם a קטן מ-2, שהיא "מנוונת" – אמנם, התוחלת לא אינסופית בה, אך גם לא כדאי להחליף ולכן אין פרדוקס, ואחת עם a גדול מ-2, שבה התוחלת אינסופית ותמיד כדאי להחליף.
לסיכום, אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה שלך של "בעיית המעטפות הציג פרופ' אלון לא תשתנה בצורה עקרונית אם נשנה אותה כך שתוחלת הרווח של מקבל המעטפה תהיה סופית". ייתכן שאפשר לשנות את פרמטר ההתפלגות הגאומטרית; אבל שינוי היחס בין הסכומים הוא כן בעל חשיבות, לטעמי. מצד שני, ייתכן מאוד שאני סתם מתחרבש עם המתמטיקה.

דובי  [אתר]  בתאריך 8/12/2008 3:00:25 AM

ומה אם פותחים את המעטפה השניה?

הנה מה שהתקשיתי בו בדיון אצל גדי:
מציגים לי שתי מעטפות. אני בוחר אחת. עכשיו האיש שמולי פותח את המעטפה שהוא מחזיק, ומראה לי שיש שם 100 דולר. לפי החישוב שלך, לא כדאי לי להחליף בשלב הזה (זהה לשלב שאחרי ההחלפה בתיאור שלך). כלומר, השאלה אם כדאי לי להחליף או לא תלויה במשתנה הלכאורה לא רלוונטי של איזה מעטפה נפתחה. וזה לא נראה לי הגיוני.
נניח שאנחנו מוסיפים למשחק שלנו שלב נוסף לפני פתיחת המעטפה: מטילים מטבע. אם יוצא עץ, פותחים את המעטפה שלי וכדאי לי להחליף. אם יוצא פלי, פותחים את המעטפה שלא אצלי, ולא כדאי לי להחליף.
זה נשמע לי פסיכי לגמרי, אבל אני לא מצליח להבין איפה הטעות.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 8/13/2008 9:30:49 AM

תגובה לגדי

חשבתי שהבהרתי את זה במאמר, אבל אנסה לחדד את הנקודה.
ההבדל העקרוני בין שתי הבעיות הוא שבבעיה הפשוטה הסכומים שבמעטפות אינם משתנים מקריים, בעוד שבבעיה השניה הסכומים הם כן משתנים מקריים. לכן בבעיה הראשונה השחקן אדיש לאופציה של ההחלפה – תוחלת הרווח מההחלפה היא 0, ולכן לא איכפת לו להחליף את המעטפות שוב ושוב עד שיימאס לו.
בבעיה המוכללת ייתכן שכדאי לשחקן להחליף, וייתכן שלא (זה תלוי בפונקציית ההסתברות של הסכומים, שנקבעת על ידי הפרמטר של ההתפלגות הגיאומטרית ובסיס החזקה). הנקודה העדינה היא שאם במצב מסויים כדאי להחליף את המעטפה, הרי שאחרי ההחלפה לא כדאי להחליף חזרה.
המצבים שבהם כדאי להחליף מתחלקים לשני סוגים – המקרה בו התוחלת הכללית (הבלתי מותנה) היא אינסופית – הבעיה המקורית שאלון הציג היא כזו. מתקבלת לכן תוצאה לא אינטואיטיבית, אך גם לא פרדוקסלית, לפיה התוחלת המותנה חיובית וסופית (כלומר כדאי להחליף) אך התוחלת הבלתי מותנה היא כבר אינסופית (ולכן לא משנה אם מחליפים או לא). איזה תוחלת היא "הנכונה" – המותנה או הבלתי מותנה? זה תלוי אם משחקים את המשחק פעם אחת או "הרבה" פעמים. במקרה של משחק בודד, התוחלת המותנה היא הרלוונטית, ובמקרה של סדרה ארוכה של משחקים, התוחלת הבלתי מותנה צריכה לקבוע את כלל ההחלטה.
אם בסיס החזקה קטן מ-1 אנו נהנים משני העולמות: גם תוחלת בלתי מותנה חיובית כמעט תמיד, וגם תוחלת בלתי מותנה סופית, ואז הכל מסתדר גם עם האינטואיציה. עדיין במקרה שבו כדאי להחליף, אחרי שמחליפים לא כדאי להחליף שוב.

דובי  [אתר]  בתאריך 8/13/2008 8:20:02 PM

ללא נושא

אני עדיין לא מבין איך זה שהסכומים נקבעים בצורה מקרית משנה משהו – הם נקבעו, ועכשיו הם במעטפות, וזהו. אין שתי אופציות למה שיש במעטפה השניה, יש רק אופציה אחת. זה שאנחנו לא יודעים מה הסכום לא משנה את זה.
אני חושב שהבעיה היא שאנחנו מקבלים את ההנחה שבמעטפה שלנו יש את ה-X, ולכן במעטפה השניה יש או 0.1*X או 10X. אבל זה לא נכון. יש שתי מעטפות, אחת מהן מכילה X, ואחת מהן מכילה 10X. אנחנו מחזיקים באחת מהן (בהסתברות של חצי) – אנחנו לא יודעים איזה, ולכן אין סיבה להחליף אף פעם: התוחלת של ההחלפה היא 0. יש רק מצב אחד שבו פתיחת אחת המעטפות מוסיפה לנו מידע – כשהיא מכילה 10 (כלומר, את המינימום) – ואז אנחנו יודעים שהמעטפה השניה עדיפה. זהו, בכל שאר המקרים, כמו שאומרת האינטואיציה שלנו, להחלפה אין משמעות.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 8/14/2008 8:24:51 AM

תשובות לדובי

1) זה לא ממש משנה איזו מעטפה פותחים – זו שאצלך או זו שאצל מוריס, זה רק משנה את הכיוון של שיקולי ההחלפה.
2) בתגובה השניה שלך אתה נופל בכשל ידוע: זה שיש שתי תוצאות אפשריות, זה לא אומר שלכל תוצאה הסתברות שווה. האם ירד מחר שלג בירושלים (היום 14 באוגוסט, להזכירך)? או שכן, או שלא, כמובן, אבל הסיכוי שמחר ירד שלג בירושלים הוא ממש לא 50%. איך אתה יודע את זה? יש לך קצת אינפורמציה על מזג האויר בירושלים. גם כאן, אם אתה יודע את המנגנון לפיו נקבעו הסכומים שבמעטפות, אתה יכול לנצל את האינפורמציה הזו (על ידי שימוש במשפט בייס.
דוגמא קצת יותר מסובכת המדגימה את הכשל הזה – התעלמות מאינפורמציה המאפשרת להעריך מחדש את ההסתברויות – היא בעיית שלושת הדלתות (הידועה גם כבעיית מונטי הול), עליה כתבתי כאן בעבר:

דובי  [אתר]  בתאריך 8/14/2008 4:05:58 PM

ללא נושא

יוסי, אני מכיר את הכשל, אבל אני לא מצליח להבין איך הוא רלוונטי לפה. לפני שאני יודע איזה סכום יש במעטפה, כשאני בוחר אותן באופן רנדומלי, יש שתי אופציות, והסיכוי שלי לבחור כל אחת מהן שווה: או שאני אקח את המעטפה עם יותר כסף, או שאני אקח את המעטפה עם פחות כסף. אחרי שפתחתי את אחת המעטפות, אני יכול לחשב את הסיכוי שמבין אם המעטפה הזו משתייכת לזוג א' (היא הגבוהה יותר) או זוג ב' (היא הנמוכה יותר). אבל זה בדיוק מה שמוזר פה: שההחלטה שלי איזו מעטפה לפתוח קובעת אם כדאי לי להחליף או שכדאי למוריס להחליף.
כלומר, אם פתחתי את המעטפה שלי וגיליתי שיש לי אלף שקלים, כדאי לי להחליף (כי התוחלת חיובית). אבל אם במקום זה פתחתי את המעטפה של מוריס וגיליתי שם 100 שקלים, לא כדאי לי להחליף (ולמוריס כן כדאי), כי התוחלת שלי שלילית (כי זה מצב זהה למצב הראשון אחרי ההחלפה).
בוא נדמיין עוד משחק: בחרתי מעטפה אחת, החלפתי אותה בשניה בלי לפתוח, ואז פתחתי את המעטפה שבידיים שלי (כלומר, השניה). פתאום – שוב כדאי לי להחליף!

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 8/17/2008 8:29:46 AM

דובי – הסבר קצר על הסתברות מותה

אם פתחת מעטפה ויש בה 1000 שקלים (שער הדולר נמוך, אה?), אז יש אחת משתי אפשרויות: או שהמספר שעלה בגורל בשלב הראשון היה 2, או שהוא היה 3. מאחר ו-2 עולה בהסתברות גבוהה כפליים מההסתברות של שבה עולה 3 (רבע מול שמינית), הרי שגם ההסתברות המותנה של 2 (כלומר ההסתברות ש-2 עלה כאשר אתה כבר יודע כי המספר שעלה הוא 2 או 3) גדולה כפליים מההסתברות המותנה של 3. ההסתברות המותנה של כל המספרים האחרים היא 0 (למשל, אם אתה יודע כי המספר שעלה בגורל הוא 2 או 3, אז ההסתברות כי 4 עלה בגורל היא אפס), ולכן ההסתברות המותנה של 2 היא 2/3, שזה כפליים מההסתברות המותנה של 3 השווה לשליש.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 8/17/2008 8:34:59 AM

דובי – הסבר אלטרנטיבי

הסבר אלטרנטיבי מדוע במקרה של 1000 שקלים במעטפה, ההסתברות המותנה של 100 שקלים במעטפה השניה היא 2/3:
בוא נניח שאתה עושה את התרגיל הזה מליון פעמים. בערך ברבע מהמקרים תגריל 2 ותכין מעטפות עם 100 שקלים ו-1000 שקלים, ובערך בשמינית מהמקרים תגריל 3 ותכין מעטפות עם 1000 שקלים ו-10000 שקלים. בשאר המקרים תקבל משהו אחר. עכשיו תזרוק את כל המקרים האחרים – תשאר עם 250000 זוגות של 100-1000 (בערך) ו-125000 זוגות של 1000-10000. עכשיו מתוך 375000 זוגות המעטפות האלה תבחר באופן מקרי זוג אחד. מה הסיכוי שייבחר זוג של 100-1000? בערך 250000 חלקי 375000 כלומר 2/3

דובי  [אתר]  בתאריך 8/17/2008 4:08:00 PM

ללא נושא

יוסי, באמת שאין ולא הייתה לי שום בעיה להבין למה הסיכוי לזוג מספרים 100-1000 היא 2/3 לעומת הסיכוי לזוג המספרים 1000-10000 בהנתן שאחד מהם הוא 1000. מה שאני עדיין לא מצליח להבין זה איך זה שכשאני פותח את המעטפה שלי כדאי לי להחליף, אבל אם אני פותח את המעטפה שלא בחרתי בה, לא כדאי לי להחליף.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 8/17/2008 4:30:22 PM

אוקיי

אתה לוקח מעטפה, ופותחים את המעטפה השניה. יש בה 1000 דולרים קנדיים. לכן, בהסתברות 2/3 יש במעטפה שלך 100 דולר, ואם תחליף תרוויח 900 דולר, ובהסתברות 1/3 יש במעטפה שלך 10000 דולר, ואם תחליף תפסיד 9000 דולר. שקלל את הרווחים בהסתברויות, ותקבל כי תוחלת הרווח מההחלפה במקרה זה היא מינוס 2400 דולר, ולכן לא כדאי להחליף.

אותו 1  בתאריך 8/27/2008 1:40:38 PM

אבל אבל אבל

כל העוקץ בפרדוקס הוא שאתה נשאל אם ברצונך להחליף את המעטפה *לפני* שפתחת אותה בכלל.