נסיכת המדעים

במשחק השביעי והמכריע בסדרת גמר אליפות הכדורסל הארצית, התמודדה קבוצת ספרינגפילד בולס מול יריבתה המושבעת, קבוצת יוטה סופרגז. כצפוי, המשחק הוכרע על פי היכולות האישיות של כוכבי שתי הקבוצות: בארט מספרינגפילד ויוחנן מיוטה. במחצית הראשונה היו לבארט 40% אחוזי קליעה מהשדה, בעוד שיוחנן צלף ב- 50% מנסיונות הקליעה שלו.  במחצית השניה צפינו בהתעלות אישית של שני הכוכבים. בארט הדהים והכפיל את אחוז הקליעה שלו ל-80%, אך יוחנן שוב התעלה עליו, והשיג הישג בלתי יאמן של 90% קליעה. את סל הנצחון לזכות ספרינגפילד קלע בארט עם שריקת הסיום. הוא גם נבחר לשחקן המצטיין של המשחק המותח והשקול, לאחר שסיים אותו עם 67% קליעה, בעוד שאחוזי הקליעה של יוחנן במשחק היו בסופו של דבר נמוכים יותר: 63% בלבד.

לא, אין כאן טעות חישוב וגם לא טעות בסטטיסטיקה. למרות שיוחנן היה טוב יותר מבארט בכל אחת ממחציות המשחק, הרי בסיכום הכולל של המשחק בארט היה טוב יותר מיוחנן. זו תופעה סטטיסטית הידועה בשם "פרדוקס סימפסון".

הקוראים מוזמנים לעצור כאן, ולנסות למצוא מספרים ש-"יסתדרו" עם הדוגמא המלאכותית בה פתחתי. (המספרים שלי יובאו בהמשך הרשימה).

אולי הדוגמא המפורסמת ביותר לפרדוקס סימפסון היא פרשת ההפליה על רקע מגדרי בקבלה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת ברקלי. בשנת 1973, נדהמו ראשי האוניברסיטה לגלות כי 44% מהגברים שנרשמו ללימודים מתקדמים (תואר שני ושלישי) באוניברסיטה התקבלו ללימודים, אך רק 35% מהנשים התקבלו. ראשי האוניברסיטה, שחששו מתביעה, הזעיקו לעזרה את הסטטיסטיקאי פיטר ביקל, וביקשו ממנו לבחון את נתוני הקבלה. ביקל ועמיתיו האמל ואו'קונל, פרסמו את ממצאיהם כעבור שנתיים בכתב העת היוקרתי Science. אביא כאן ניתוח של נתונים חלקיים אך מייצגים של נתוני הקבלה, כפי שהופיעו בספר הקלאסי של פרידמן ועמיתיו – Statistics.

לצורך הדגמת העקרון, נתרכז בששת החוגים הגדולים ביותר באוניברסיטה, אליהם נרשמו קצת יותר משליש מהמועמדים והמועמדות (באוניברסיטת ברקלי יש למעלה ממאה חוגים שהציעו תכניות ללימודים מתקדמים). נתוני ההרשמה והקבלה לחוגים אלה נתונים בטבלה הבאה:

התמונה הכללית המוצגת כאן דומה לתמונה שהתגלתה בנתונים המלאים: 45% מהגברים התקבלו ללימודים, רק 30% מהנשים. אבל שימו לב: ברוב החוגים אחוזי הקבלה של גברים ונשים דומים זה לזה, עם הבדלים של אחוזים בודדים לכאן או לכאן. רק בחוג A נראה שיש (אולי) אפליה על רקע מגדרי: לחוג זה התקבלו 82% מהנשים, אבל רק 62% מהגברים. הנשים משחקות כאן את תפקידו של יוחנן, הגברים את בארט. איך זה קרה?

שימו לב כי לחוגים A ו-B קל להתקבל – כשני שליש מהנרשמים מתקבלים. יותר ממחצית הנרשמים הגברים ביקשו להתקבל לחוגים אלה. לחוגים C עד F הרבה יותר קשה להתקבל. יותר מ-90% מהנרשמות ביקשו להתקבל לחוגים אלה. אופס.

תופעות כאלה אינן נדירות כלל וכלל, ויש שפע של דוגמאות נוספות (ראו למשל בערך של ויקיפדיה על הנושא). הוול סטריט ג'ורנל, למשל, העלה את השאלה הבאה: האם נתוני האבטלה במשבר הכלכלי הנוכחי גרועים יותר מאלה של המשבר של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת? נראה שלא, או לפחות עדיין לא: בנובמבר 1982 עמד אחוז המובטלים בארה"ב על 10.8%, בעוד שבאוקטובר 2009 היה אחוז המובטלים 10.2%. אבל, בקרב העובדים בעלי תואר אקדמי אחוז האבטלה ב-2009 גבוה מזה של 1982, וכך הדבר גם בקרב בעלי השכלה אקדמית חלקית, בוגרי תיכון, ובעלי השכלה תיכונית חלקית. מה שקורה הוא שכיום יש יותר בעלי השכלה אקדמית, שבקרבם אחוז האבטלה נמוך יחסית לקבוצות האחרות, והרבה פחות בעלי השכלה תיכונית חלקית, שבקרבם תמיד אחוז האבטלה גבוה יותר. אחוז האבטלה הכולל הוא ממוצע משוקלל על פי גודל תת האוכלוסיה, וכאשר משקלם של האקדמאים גבוה יותר, הם מושכים את הממוצע המשוקלל כלפי מטה.

באותו אופן, כאשר יותר נשים נרשמות לחוגים עם אחוזי קבלה נמוכים, הן מושכות את הממוצע המשוקלל של נתוני הקבלה לנשים כלפי מטה, בעוד שהגברים שנרשמו ברובם לחוגים עם תנאי קבלה קלים מושכים את הממוצע המשוקלל של נתוני קבלת הגברים כלפי מעלה.

ואם נחזור לבארט ויוחנן, הנה נתוני הקליעות שלהם:

כל שחקן זרק את הכדור לסל 30 פעם במהלך המשחק, ובסך הכל יוחנן החטיא פעם אחת יותר מבארט. אבל בארט לקח את רוב הזריקות שלו במחצית השניה בה שני השחקנים התעלו, בעוד יוחנן הרבה לזרוק לסל במחצת הראשונה, בה גם הוצגה יכולת טובה, אבל פחות טובה מהיכולת המופלאה של המחצית השניה.

מה שראינו בשתי הדוגמאות היא נוכחות של משתנה מתווך (confounding variable). בדוגמת הכדורסל המשתנה המתווך הוא מחצית המשחק. אני מניח שיתפתח ויכוח האם תואר השחקן המצטיין אכן מגיע לבארט, או שמא יוחנן היה טוב יותר. מי היה נבחר אילו יוטה ניצחה במשחק? האם החלוקה למחציות משנה משהו? מה היה קורה לו היינו מסתכלים על נתוני המשחק לפי רבעים? האם יש טעם להסתכל על נתונים חלקיים של המשחק ולא על המשחק כשלם?

משתנה מתווך הוא משתנה המסביר את מבנה הקשר בין שני משתנים אחרים. דנתי בנושא כבר ברשימה הראשונה שפורסמה אי פעם בבלוג הזה (האם החסידה מביאה ילדים לעולם?). הדוגמא הקלאסית היא הקשר בין מספר הנעליים לידע במתמטיקה: בכל בית ספר תמצאו כי לתלמידים שמספר הנעליים שלהם גדול יותר יש ידע רב יותר במתמטיקה (גילוי נאות: מספר הנעליים שלי הוא 46). מהו המשתנה המתווך בדוגמא זו?

בדוגמת נתוני האבטלה המשתנה המתווך הוא ההשכלה, ובדוגמא של אוניברסיטת ברקלי הדברים לדעתי קצת יותר ברורים. אין טעם, לדעתי, להסתכל על הנתונים הכוללים של האוניברסיטה, ויש לבחון מה המצב בכל חוג בנפרד. החוג (ומדיניות הקבלה שלו) הוא משתנה מתווך בין המגדר ובין אחוז הקבלה הכולל.

בזמנו פרסמתי כאן בבלוג רשימה שעסקה בנושא הממוצע המשוקלל תחת הכותרת "ממוצע משוקלל – איך ולמה" שזכתה לתגובות רבות ועוררה פולמוס עז בתגובות. הטענה שטענתי שם, ואני עדיין עומד מאחוריה, היא כי יש טעם בחישוב ממוצע משוקלל רק אם המשקלות מתאימים, ובמקרה של מיצוע יחסים, המשקל המתאים הוא המשתנה שבמכנה. כך, טענתי, יש למצע מהירויות תוך כדי שקלול בזמני התנועה, יחסי חוב-תוצר יש לשקלל בתוצר, וכן הלאה. שימו לב כי כל המדדים הכוללים שהובאו כאן הם ממוצעים משוקללים נכונים. בדוגמת הכדורסל אחוז הקליעות הכולל של כל שחקן הוא ממוצע משוקלל של אחוזי הקליעות בכל מחצית כשהמשקלות הם מספר הזריקות לסל בכל מחצית. בדוגמא של אוניברסיטת ברקלי, אחוז הקבלה הכולל של הנשים (גברים) הוא ממוצע משוקלל של אחוזי הקבלה של הנשים (גברים) בכל חוג, כשהמשקלות הם מספר הנשים (גברים) שניסו להתקבל לכל חוג. בדקו זאת!

את הרשימה על הממוצע המשוקלל כתבתי כהמשך לרשימה קודמת בנושא "ממוצע פוליטי" שם יצאתי נגד חישוב ממוצע כלשהו באחד ממסמכי משרד האוצר, וטענתי (או יותר נכון, תמכתי בסבר פלוצקר שטען) כי על האוצר היה להשתמש בממוצע משוקלל ולא בממוצע פשוט. אז הנה אשאל את השאלה לפני שתעלה בתגובות. אם הממוצע המשוקלל בברקלי הוא ממוצע משוקלל על פי המשקלות הנכונים, כפי שאני טוען, הרי שברקלי אכן הפלתה נשים לרעה בקבלה לאוניברסיטה. ורק לפני כמה פסקאות נכתב כאן כי אין לדון בממוצע המשוקלל אלא הנתונים הפרטניים???

גם כאן יש לי תשובה, אך היא אינה מתמטית. התשובה שלי היא שיש תמיד לזהות את המשתנה המתווך (אם ישנו כזה) ולהעריך את חשיבותו לטיב הקשר בין המשתנים (ראו את תגובתו המצויינת של דודי קינג לרשימה "ממוצע פוליטי") . סטטיסטיקאי טוב (כמו פיטר ביקל, למשל) יעשה את זה, ולא יסתפק רק בהצבת נתונים בנוסחאות. אין כל ספק שאחוז הקבלה הכולל של נשים באוניברסיטת ברקלי נמוך מזה של הגברים. כל מי שיודע לחשב ממוצע יכול לומר את זה. השאלה החשובה היא האם האחוז הנמוך נובע מאפליה מכוונת או מסיבות אחרות, ולשם כך צריך גם קצת חשיבה סטטיסטית, לא רק חישובים סטטיסטיים.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• סטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב
• הסטטיסטיקן הממשלתי וקו העוני: חוסר הבנה או ציניות?
• עקומת לאפר – התיאוריה והמציאות
• "העלאת שכר הלימוד תסייע לסטודנטים עניים"
• כמה סטודנטים יש בכל כיתה, בממוצע?

השיר Take Me Out To The Ball Game מסכם את כל חווית הבייסבול. כשלקחתי את בני הבכור למשחק לראשונה בחייו (קאבס נגד הקרדינלס, הפסדנו 8:5 למרות ההום ראן ה-7 מתוך 66 שסמי סוסה הכה באותה עונה) הוא אמר לי בדרך:אני מקווה שלא יהיה shame, מתייחס בבירור לשורה מהשיר ""If they don't win it's a shame. היה shame.

קצת היסטוריה (בחסות ויקיפדיה): השיר נכתב בשנת 1908 (שהייתה שנה היסטורית לבייסבול, דרך אגב). לשיר מספר בתים, ובמשחקי הבייסבול שר הקהל רק את הפזמון החוזר. יש רק שני שירים המושרים יותר ממנו בארה"ב. אלה הם ההמנון הלאומי – "הדגל הזרוע כוכבים" ושיר היומולדת הידוע "Happy Birthday To You". לשיר יש, מטבע הדברים, ביצועים רבים. הוא בוצע, בין היתר, בסרטם של האחים מרקס "לילה באופרה", והרפו מרקס ניגן אותו על נבל דווקא בתכנית הטלוויזיה המיתולוגית "I Love Lucy". אחד הביצועים הידועים ביותר של השיר הוא הביצוע של פרנק סינטרה וג'ין קלי, במיוזיקל משנת 1949 שנקרא על שם השיר. עוד ביצועים ראויים לציון הם ביצוע א-קאפלה של בוב דילן, וגירסת היידיש של מנדי פטנקין. השיר הושמע גם בסרט המלחמה המופתי מ.א.ש, ובשלל סרטי בייסבול, כולל הסרט "גאוות היאנקיז" שסיפר את סיפרו חייו של לו גריג.

את המסורת של שירת Take Me Out To The Ball Game באמצע האינינג השביעי של המשחק התחיל השדר האגדי של הקאבס, הארי קארי. למען האמת, קארי נהג לשיר אותו עוד כאשר שידר את משחקי הקבוצה השניה של שיקגו, הוויט סוקס, באצטדיון קומיסקי פארק, אבל ההיסטוריה בכל זאת זוכרת אותו כשדר של הקאבס, ומסורת השירה מזוהה עם ריגלי פילד (כיוון שכאשר קארי עבר לקאבס, מסורת השירה עברה איתו, וננטשה על ידי הווייט סוקס). אני זכיתי לראות את קארי שר ב"לייב" מספר פעמים.למי שלא זכה, או סתם רוצה להזכר, הנה סרטון מיוטיוב שצולם ב-10 ביולי, 1985 (הקאבס ניצחו את סן דייגו 4:3, זה היה משחק יום, כמובן, התאורה בריגלי התחילה לפעול רק ב-8.8.88):

כשהלך הארי קארי לעולמו המשיכה מסורת השירה בריגלי, כשבכל משחק עלה סלבריטאי אחר להוביל את השירה. הנה למשל אוזי אוסבורן, לא ברור מה הוא לקח לפני ההופעה:

אם חשבתם שהביצוע של אוסבורן לא משהו, תשנו את דעתכם אחרי שתצפו בביצוע של מייק דיטקה, מאמן הפוטבול הנערץ שהוביל את השיקגו בירס לנצחון בסופרבול של 1985 (שהיה גם משחק הפוטבול הראשון בו צפיתי מימי, בטלוויזיה):

המנהג של שירת Take Me Out To The Ball Game באמצע האינינג השביעי התפשט במשך השנים אל מחוץ לריגלי פילד, ונדמה לי שהיום הוא מושר בכל משחק בכל מגרש. הנה דוגמא מאצטדיון הדודג'רס, שם נהוג לשיר את הפזמון פעמיים:

ונעצור כאן, כי אין לזה סוף. חיפוש ביוטיוב יעלה עוד ביצועים רבים. כל אחד מוזמן לחפש את הביצוע באצטדיון של קבוצתו האהודה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• על בייסבול, גרפיקה והימורים
• מה רע בקצת סטרואידים?
• הרהורים מקליפורניה
• חמישה בלוגים מומלצים
• שפן הבייסבול

אל הדף "Facts about poop" הגעתי דרך הרסס שעוקב אחרי הדפים המתוייגים בדלישס בתגיות סטטיסטיקה והומור. הנה חלק המידע המעניין נמצא בדף, ועל ידי לחיצה על התמונה תוכלו להגיע אל שאר המידע החשוב.

בסוף המאה הקודמת עבדתי בשירות חברה שמייצרת, בין היתר, תחליפי חלב אם לתינוקות. החברה ערכה ניסוי קליני בו השתתפו קרוב לעשרת אלפים תינוקות, חלקם הוזנו בתחליף החלב שייצרה החברה הזו וחלקם במוצרים של המתחרים (כאשר בין המתחרים נכללו גם חלב אם, כלומר הנקה, חלב פרה, ותחליפים אחרים).

מטרת הניסוי הייתה לבדוק האם יש הבדלים בין המזונות השונים בכל הקשור לתוצרי מערכת העיכול. הורי התינוקות ניהלו יומנים, ותיעדו (בקפידה, אני מקווה) את היציאות של ילדיהם: כמה, מתי, וגם את התכונות הספציפיות של כל תוצר: צבע, מרקם, ריח ועוד. תפקידי היה כמובן לנתח את הנתונים שנאספו.

סיפרתי לבני הבכור, שהיה אז בן 5 בערך, על הניסוי הזה. הוא הקשיב בעניין, ולבסוף שאל: "וכל התינוקות האלה, כשהם בוכים, הם לא מפריעים לך בעבודה?"

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• שיקולים סטטיסטיים בתכנון ניסויים בבעלי חיים
• כשלים סטטיסטיים אפשריים בניסויים קליניים – הקדמה
• כנס האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה 2009
• כשלים סטטיסטיים אפשריים בניסויים קליניים – סקירת ספרות
• כינוס הפתיחה החגיגי של העמותה לקידום המחקר והניסויים הקליניים בישראל

זמן קצר לאחר שהגעתי לשיקגו, בקיץ 1996, נסענו אני ומשפחתי לבקר מכרים ישראלים שגרו ברחוב שפילד בעיר. הם הציעו שנצא לערוך סיור רגלי בשכונה, וכך עשינו. להפתעתי הרבה, במרחק כמה בלוקים ממקום מגוריהם, ניצב לו אצטדיון. זהו ריגלי פילד, האצטדיון של קבוצת הבייסבול של שיקגו, הקאבס, הם הסבירו לנו. הם ניצחו היום, הוסיף המארח, והצביע על הדגל שהתנוסס מעל האצטדיון, דגל לבן שעליו אות W כחולה. בייסבול, את מי זה מעניין? חשבתי לעצמי.

לשעריו של אותו אצטדיון נכנסתי לראשונה כעשרה חודשים מאוחר יותר, ב-3 ביוני 1997. לא שהתאריך הזה נחרט בזכרוני. שחזרתי אותו לכבוד הרשימה הזו, בעזרת כמה פרטים שדליתי מזכרוני והצלבה עם נתונים מאתר baseball-reference.com . אני כן זוכר שזה יום אביבי, חמים למדי, השמש זרחה. המשחק היה משחק יום, כלומר התחיל בשעת אחר הצהריים מוקדמת. הגעתי למשחק בחברת חבריה לעבודה של אשתי דאז, שהזמינו אותנו להצטרף אליהם. התמקמנו במרומי היציע הדרומי של האצטדיון שהיה ריק ברובו, ושיפרנו עמדות בהמשך והתמקמנו סמוך לאזור ה-right field. אחד המלווים שלנו הסביר לנו ממש בקצרה את חוקי המשחק, ומצוידים בידע הזה התחלנו לצפות. היו לי שני חששות עיקריים לקראת המשחק. ראשית, האם נספיק לאסוף את הילדים בזמן מהמעון. שנית, מה אעשה במשך כל הזמן הזה, זה אמור להיות משחק נורא משעמם, והוא אמור להמשך כשעתיים וחצי.

אובייקטיבית, כמעט 13 שנה לאחר מכן, המשחק הזה היה אכן משעמם. הקבוצה שהתמודדה מול הקאבס היייתה הפיטסבורג פיראטס. הקאבס אמנם ניצחו את הפירטים מפיטסבורג יום קודם לכן, ומאזנם עמד טרם תחילת המשחק על 23 נצחונות ו-32 הפסדים, מה שהציב אותם במקום הרביעי (מתוך 5) בבית המרכזי של הנשיונל ליג. לפירטים היה מאזן של 27 נצחונות ו-28 הפסדים, שהספיק להם כדי להתנחל במקום הראשון של אותו בית. אז במובן מסויים, זה היה משחק קצוות. מצד שני, העובדה שאפילו לקבוצה שהובילה את הבית היה מאזן שלילי לא הבטיחה רבות לגבי איכות המשחק הצפויה (לא שידעתי את זה אז). מהצד החיובי, הקאבס היו דווקא בתקופה טובה, עם מאזן של 23 נצחונות ו-18 הפסדים בחודש וחצי האחרונים, בהחלט שיפור ביחס לשלושת השבועות הראשונים של העונה שנפתחה ב-14 הפסדים רצופים.

פרטים רבים וחשובים מהמשחק הזה אני לא זוכר, והם ידועים לי רק מתיעוד המשחק באתר בייסבול רפרנס נקודה קום. הפיצ'ר הפותח של הקאבס היה סטיב טראשל, אותו סטיב טראשל ששנה לאחר מכן העלה את הקאבס במו ידיו לפלייאוף, בתצוגה מבריקה מול הסן פרנציסקו ג'יאנטס. על הבסיס השני של הקאבס שיחק אחד מאגדות הבייסבול, ריין סנדברג, שלבש ככל הנראה את חולצה מספר 23 של הקאבס, שכיום איש אינו מורשה ללבוש אותה. זו הייתה העונה האחרונה שבה סנדברג שיחק לפני שפרש סופית, וכך אני יכול לומר היום כי ראיתי אותו בפעולה על המגרש. עוד אגדת קאבס שלא הייתי מודע לקיומה באותה עת היה מארק גרייס, ששיחק על הבסיס הראשון. אותו זכיתי לראות משחק במדי הקאבס עוד כמה פעמים.

מספרי החולצות של וויליאמס וסנדברג שהוצאו לפנסיה. שום שחקן של הקאבס לא יורשה ללבוש את חולצה מספר 23. מספר זה שייך לריין סנדברג.

אני דווקא כן זוכר את אחד השחקנים ששיחקו באותו משחק, כיוון ששמו שיעשע אותי. הוא הזכיר לי תכנית ילדים ששודרה בטלויזיה הישראלית בסוף שנות השישים.

עוד אירוע שנחרט בזכרוני מהמשחק הזה: באמצע הסיבוב השביעי, כל הקהל קם על רגליו ופצח בשירה. לא הבנתי מה קורה. המארח שלנו ניסה להסביר לנו במהירות על המסורת של השירה באמצע הסיבוב השביעי, אבל בהחלטה מהירה העדיף קודם כל להצטרף לשירה, ולהסביר לנו אחר כך מה קרה כאן.

למי שממש מתעניין, הנה מהלך המשחק: הפיראטס עלו ליתרון 1:0 בתחילת הסיבוב השלישי. הקאבס הגיבו מייד בהום ראן שהשווה את התוצאה ל-1:1, אך השוויון לא נשמר זמן רב, כי כבר בסיבוב הרביעי עלו הפיראטס ליתרון 2:1. בסיבוב התשיעי הגדילו הפיראטס את יתרונם ל-3:1, לקול שריקות בוז שקיבל הפיצ'ר המחליף מל רוחס (דווקא אותו אני זוכר מהמשחק הזה, ולא, לא מגיע לו לינק). כל הסיפור נמשך שעתיים וחצי, הגענו לגן בזמן.

מדהים שבכל זאת הפכתי לחובב בייסבול למרות החוויה המתסכלת הזו.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• מה רע בקצת סטרואידים?
• הרהורים מקליפורניה
• Take Me Out To The Ball Game
• על בייסבול, גרפיקה והימורים
• עדכון שפן הבייסבול

אני חושב שמתישהו באמצע כיתה ב הבנתי כי לכל מספר שיעלה בדעתי ניתן למצוא מספר גדול יותר. אם אני חושב על מאה, אז יש מספר גדול יותר ממאה: מאה ואחד. מליון – מליון ואחד. פטרוזיליה – פטרוזיליה ואחד. כיום אני יודע שפשוט תפסתי אז באופן טבעי את מהות האקסיומה השניה של פיאנו (מתוך 5 אקסיומות המאפיינות את המספרים הטבעיים) – לכל מספר טבעי יש עוקב. אחר כך גדלתי, והלכתי לאוניברסיטה, ושם למדתי על תורת הקבוצות, קנטור, הרצף ועוד כל מיני דברים מסובכים הקשורים לאינסוף. וכל זה לא משנה את העובדה שבעוד כמה שנים ייגמרו המספרים. מספרי הרישוי בני 7 הספרות עומדים לאזול.

הנה היסטוריה קצרה של מספרי הרישוי בישראל (המבוססת כמעט אך ורק על הזכרון שלי, אז סילחו לי על אי דיוקים, אם ישנם). אני לא יודע אם מספר הרישוי של המכונית הראשונה בישראל היה 1, אבל ברחובות עוד נראה לפני כמה שנים רכב אספנות בעל מספר רישוי תלת ספרתי. לאבי הייתה אופל רקורד מודל 1958 שמספר הרישוי שלה היה בן 5 ספרות: 47-086. כאשר הוא שדרג (בדיעבד שינמך) את האופל לפורד מודל 1963 (אי שם בתחילת שנות השבעים) הוא כבר היה הבעלים הגאה של מכונית עם מספר רישוי 6 ספרתי. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הונפקו למכוניות בישראל מספרי רישוי 6 ספרתיים.

המהפך חל בתחילת 1980. למכוניות שעלו על הכביש משנה זו ואילך היו מספרי רישוי 7-ספרתיים, כאשר שתי הספרות הראשונות היו שנת הייצור של הרכב. לכן הרכב הראשון של שנות השמונים היה מן הסתם בעל מספר הרישוי 10-000-80 (או שלא). מכוניות משנת המודל 1981 זכו למספר רישוי שמסתיים ב-81. ב-1982 הייתה הפתעה. היו (כנראה) יותר מכוניות ממספרים, ולכן חלק ממכוניות מודל 82 קיבלו מספר רישוי שהסתיים בספרות 52. הפרקטיקה הזו חזרה על עצמה גם בשנים הבאות.

כמו כן, הופיעו עוד על מיני מספרי רישוי, כמו כאלה שמסתיימים בספרות 77 וציינו רכב בבעלות ממשלתית. באמצע שנות השמונים קיבלו כל המוניות בישראל מספרי רישוי חדשים שמסתיימים בספרות 25.

בשנת 1990 – הפתעה נוספת. במקום מספרי רישוי המסתיימים ב-90, הונפקו מספרי רישוי המסתיימים בספרות 0X. מהר מאוד למדנו ש-03 זה סובארו, 02 – "מיציבושי" וכולי. ב-1995, כשאזלו כנראה המספרים עם סיומת 0X, הופיעו שלל סיומות חדשות, כמו 10, 15 (אך לא 11, 12,13 ו-14), 24 ו-27 (אך לא 26) ועוד ועוד. עדיין ניתן היה לזהות את יצרן הרכב עם סיומת המספר.

בשנת 2003 הופיע סיומת חדשה ואחידה לכל המכוניות: 50, ובעקבותיו 51, 52 וכן הלאה, לאחר מכן סיומות 60 למינהן. מכוניות עם הסיומת רבת המשמעות 69 נצפו לראשונה באפריל 2009.  עד כה הגיעו ל-72. סדרת המספרים שמסתיימים ב-80 כבר הייתה בשימוש, סדרת ה-90 עדיין על המדף.

נצפה לראשונה באפריל 2009

בואו נעשה קצת סדר. יש בסך הכל 9000000 (תשעה מליון) מספרים בני 7 ספרות, שהרי הספרה הראשונה אינה יכולה להיות אפס. אם התחילו להשתמש במספרי רישוי בני שבע ספרות ב-1.1.1980, יהיה צורך לעבור למספרי רישוי בני 8 ספרות לאחר שיעלו לכבישי ישראל 9 מליון כלי רכב חדשים (כאשר הספירה מתחילה, כאמור, ב-1.1.1980). מייד אביא נתונים לפיהם אפשר להעריך מתי זה יקרה. נקווה שהתוכנות של מחשבי משרד הרישוי, חברות הביטוח, תחנות הדלק ועוד מסוגלות להתמודד עם מספרי רישוי בני 8 ספרות. זה לא באג 2000, אבל דיי דומה. צפויים עוד קשיים. למשל – גודל לוחית הרישוי קבוע. האם יהיה צורך להקטין את הספרות? האם המצלמות של כביש שש יוכלו להתמודד עם זה? ומה עם מצלמות האכיפה של המשטרה? (אני מניח שאלה אולי חדשות משמחות לחלק מהקוראים).

למעשה, עידן מספרי הרישוי ה-8 ספרתיים יגיע לפני שיעלו תשעה מליון כלי רכב חדשים על הכביש. הרבה מספרים "בוזבזו". מה קרה לכל המספרים המסתיימים ב-26? (ספקולציה – נשמרים למוניות). איפה המספרים שמסתיימים ב-40 עד 49, וב-30 עד 34? הוקצו לרשות הפלסטינית, למיטב ידיעתי. איפה 11, 12, 21? לא יודע.

החלטה שהתקבלה בשנות השמונים הייתה לסמן רכב שעבר תאונה חמורה ו-"החלפת מספר" על ידי שינוי הספרה הלפני אחרונה המספר הרישוי שלו מ-8 ל-6. לדוגמא, אם רכב מספר 12-345-87 עבר תאונה, שוקם, והועלה מחדש על הכביש, קיבל מספר רישוי חדש: 12-345-67. מספר נפלא, אבל אני לא הייתי קונה את הרכב הזה, לפחות לא בשנת 1988. ההחלטה האומללה הזו זרקה לפח 10% ממאגר מספרי הרישוי האפשריים. למרבה המזל, היא בוטלה לאחרונה. ככל הנראה מישהו במשרד הרישוי ראה שהיום בו ניאלץ לעבור למספרי רישוי בני 8 ספרות מתקרב במהירות, ודחק קצת את הקץ על ידי החזרת המספרים בסיומת שישים ומשהו (או לפחות חלקם) למאגר המספרים הלגיטימיים.

האם המספרים הקיימים מנוצלים כראוי? קשה לדעת. לשם כך, יש צורך בנתונים על מספר כלי הרכב המתווספים כל שנה. לפי הלמ"ס,(קישור להודעה לעיתונות, קובץ pdf) בשנת 2008 נוספו לכבישי הארץ כ-254000 כלי רכב חדשים. מאחר וכל סיומת דו-ספרתית מגדירה 90000 מספרים, הרי שאפשר היה, תיאורטית, לסגור את כל המספרים של 2008 בשלוש סיומות, נניח 62, 63 ו-64, ועוד היה נשאר עודף. מצד שני, הגענו מ-69 ל-72, תיאורטית יותר מ-270,000 מספרים, תוך  תשעה חודשים, מאפריל 2009 לינואר 2010. אם נניח שמ-2003 (שם התחילה סדרה ה-50) ועד אמצע 2009 (שם התחילה סדרת ה-70) היו בממוצע 200000 כלי רכב לשנה, אז יש לנו בסך הכל כמליון ושלוש מאות אלף כלי רכב על פני שש וחצי שנים, שהשתמשו ב-20 סיומות (מ-50 עד 69), שמגדירות מליון ושמונה מאות אלף מספרים. לאן נעלמו חצי מליון מספרים? בחלקם השתמשו כאמור בשנות השמונים. אני מניח שחלק מהמספרים בוזבזו, בגלל שהמספרים מוקצים ליבואני הרכב בסדרות.

בהנחה שרוב המספרים מסדרת ה-70 וכל המספרים מסדרת ה-90 עדיין פנויים, ובקצב של כרבע מליון כלי רכב חדשים לשנה, המספרים ה-7 ספרתיים יספיקו לעוד 6, אולי 7 שנים. בסביבות 2016 נראה מכונית עם מספר רישוי 8 ספרתי.

גרה באיזור חיוג 646

הבעיה לא מוגבלת למספרי רישוי בישראל. תחשבו על מספרי טלפון למשל. מספר טלפון הוא בן 7 ספרות, כאשר הספרה הראשונה אינה יכולה להיות 1 או 0. זה אמר שיש 8 מליון מספרים אפשריים בכל אזור חיוג. למדינה כמו ישראל זה צריך להספיק, אבל ישראל מדינה קטנה. כשגרתי בשיקגו, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, היו לאזור המטרופוליטני של שיקגו 7 או 8 אזורי חיוג (אני לא זוכר במדויק), שהיו אמורים לספק את צרכיהם של 9 מליוני תושבי המטרופולין למספרי טלפון, פקס וטלפון סלולרי. בעבר, היו 144 אזורי חיוג אפשריים בארה"ב (הספרה הראשונה לא יכלה להיות 0 או 1, הספרה השניה הייתה חייבת להיות 0 או 1, הספרה השלישית לא יכלה להיות 0). התברר שזה לא מספיק, וההגבלות על הספרה השניה והשלישית הוסרו. בארה"ב מקווים ש-800 אזורי חיוג אפשריים יספיקו בעתיד הנראה לעין. כמובן, הוספת אזורי חיוג יוצרת בעיות חדשות. אתה יכול לגור בבניין שכל הטלפונים בו נמצאים באזור החיוג 212, ורק לך יש טלפון באזור חיוג 646. זה מה שקרה לאיליין בניס, והיא נתקלה בקשיים בלתי צפויים עקב כך.

קודי חיוג בינלאומיים טומנים בחובם פוטנציאל לסכסוכים דיפלומטיים. רק לשתי מדינות יש קוד חיוג בינלאומי חד ספרתי (ארה"ב – 1 ורוסיה – 7). מספר מדינות נהנות מקוד דו-ספרתי. היתר קיבלו קוד חיוג תלת ספרתי. לא נראה כי יהיה צורך בקרוב בקוד חיוג בינלאומי ארבע ספרתי.

מי רוצה לנסוע ל-AX?

לעומת זאת, יש מספר הרבה יותר קטן של סיומות אינטרנט של שתי אותיות – רק 676. מספר זה עדיין גדול יותר ממספר המדינות והאוטונומיות הזכאיות לקבל סיומת משלהן, אבל אם המדינה שלך עומדת לקבל עצמאות עדיף שהשם שלה לא יתחיל ב-A, למשל. כך למדו תושבי איי אולנד (Aland), אוטונומיה של מיעוט שוודי בפינלנד. הסיומות AL (אלבניה) AN (האנטילים הולנדיים) ו-AD (אנדורה) תפוסות. האולנדים קיבלו את סיומת AX.

יום אחד התג הזה יופיע על המזוודה שלי

גם מספר הקודים לשדות תעופה מוגבל על ידי שיטת הסימון של 3 אותיות. כשיהיו בעולם  17577 שדות תעופה בינלאומיים, יהיה צורך לעבור לקוד שדה תעופה של ארבע אותיות. כיום יש 915 שדות כאלה (כולל 7 בישראל!), אז אין מקום לדאגה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• הספר החדש ב-wish list שלי
• פלא שהמונדיאל היה משעמם?
• כמה זה 25 חלקי 5?