נסיכת המדעים

זרעים מהונדסים גנטית מעוררים רגשות עזים בקרב אנשים מסויימים. מתברר שגם אצלי.

לפני כשבוע הופיעה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" טור דיעה תחת הכותרת "זרע הפורענות". הכותב, יוסי דורפמן, יוצא נגד הסכם שנחתם לאחרונה בין משרד הכלכלה ותאגיד החקלאות המהונדסת גנטית וחומרי ההדברה מונסנטו. אתר "עבודה שחורה" חזר ופרסם חלק מטורו של דורפמן, ושם הגבתי ביום חמישי האחרון במלים הבאות:

"חשוב מאוד להפריד בין המהות של זרעים מהונדסים גנטית, שצופנים בתוכם תועלת רבה לאנושות, ובין ההתנהלות העסקית של תאגיד מונסנטו, שהיא אכן בעייתית.
הדרך הראויה להתמודדות היא לא להתעלם מההתקדמות המדעית/טכנולוגית שמאפשרת יבולים גדולים יותר ואיכותיים יותר, אלא להשית רגולציה נכונה על התאגיד."

אני חושב שהסברים נוספים מיותרים. זרעים מהונדסים גנטית מניבים יבולים גדולים יותר, ומתוכננים לעמוד בפני מזיקים שונים, שצמחים "רגילים" אינם עמידים אליהם. הם משקפים את היכולות המדעיות והטכנולוגיות אליהם הגיעה האנושות בשנים האחרונות.

אני גם רוצה לחזור ולהדגיש כי ההתנהלות העסקית של תאגיד מונסנטו (בעיקר בנושא תביעות על הפרות פטנטים) היא בעייתית גם בעיני. עם התנהלות זו יש להתמודד באמצעות רגולציה, חקיקה, וגם בעזרת שופטים שיעיפו לכל הרוחות תביעות לא מוצדקות (( 1. למשל אם היבול נוצר כתוצאה מהאבקה טבעית באמצעות רוח או ציפורים, שפיזרו את הזרעים בשטח, והגיעו מחקלאי שכן)) עם הוצאות משפט כבדות. אני בהחלט גם מתנגד לחקיקה ייעודית לטובת תאגידים בכלל ומונסנטו בפרט, לקשרי הון שלטון, לשוחד, ולפעולות פליליות אחרות.

ולאחר כל ההסתייגויות הנ"ל, אני רוצה להפנות את תשומת לב קוראיי לכמה אמירות בעייתיות של דורפמן.

דורפמן כותב כי מונסנטו מחזיקה ב-90% משוק הזרעים המהונדסים גנטית, וזה נכון. הסיבה לכך: מונסנטו מחזיקה ברוב הפטנטים בתחום, והפטנטים עדיין בתוקף. עם זאת, יש לשים לב כי החל ב-2015 יחלו פטנטים רבים לפקוע, וצפויה תחרות גדולה מצד יצרנים גנריים, בדיוק כפי שקורה בתעשיות אחרות, כגון תרופות וחומרי הדברה. לכן צפוי כרסום במונופול. עד אז, יש לזכור כי מונופולים מעצם הגדרתם נתונים לרגולציה (בישראל, על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים). אני מקווה שהממונה לא יגלה אזלת יד בנושא זה.

בעניין שימוש חוזר בזרעים: למיטב ידיעתי, הזרעים הצמחים המהונדסים גנטית כלל אינם מניבים זרעים. הסיבה לכך נעוצה בטבע. אם יניבו צמחים אלה זרעים, יופיעו באופן טבעי מוטציות שונות שעשויות/עלולות לשנות את התכונות של הצמחים בדור הבא. אם רוצים להבטיח תכונות מסויימות של זרעים, המוטבעות בהם באופן גנטי, הדרך היחידה להבטיח זאת היא על ידי הנדוס. האם זה הוגן? אפשר להתווכח. אפשר אולי להנדס זרעים כך שתתאפשר הצמחת מספר נוסף של דורות (שנים או שלושה) באופן שההסתברות לסחף גנטי משמעותי היא קטנה דיה. אני מניח שזה גם יתבטא במחיר הזרעים.

עד עכשיו דיברתי על אי דיוקים ועל אי הבנה. עכשיו מגיעים להטעיות.

דורפמן כותב: "מחיר של שקית זרעי תירס בשנות ה-80 בארצות הברית היה כ-70 דולר, ואילו היום עולה שקית זרעי תירס יותר מ-160 דולר". נו באמת. זה הטריק הכי ישן בספר. יכול להיות שדורפמן לא יודע כי כח הקניה של הדולר השתנה מעט מאז שנות ה-80 של המאה העשרים ועד היום? אני מפנה אתכם למחשבון האינפלציה באתר משרד העבודה של ארצות הברית. 70 דולר של שנת 1980 שווים ל-201 דולר של שנת 2014, מה שמשקף ירידה ריאלית של 20% במחיר שקית הזרעים. כן, אני קצת דמגוגי כאן. אולי שנות ה-80 של דורפמן חלו בשנת 1989? 70 דולר של 1989 שווים לכ-134 דולר, וזוהי אכן עליית מחיר ריאלית של 20% ((2. מ-70 דולר ב-1989 ל-160 היום)). אוקיי, אבל בכל זאת מדובר במוצר שיניב יבול גדול יותר ועשוי להביא רווח גדול יותר לחקלאי.

דורפמן ממשיך, וזועק כי הזרעים המהונדסים גנטית העלו את שיעור ההתאבדויות של איכרים בהודו (( 3. הוא נותן לינק לכתבה בהארץ, ותוך כדי כך מעוות את הדברים שנאמרו בכתבה)), בלי לבדוק את העובדות, כמובן. כתבתי על כך בהרחבה לא מזמן. הנתונים מראים דווקא את ההיפך: ניתן לקשר את הנהגת השימוש בגידולים מהונדסים גנטית לירידה בשיעורי ההתאבדות בקרב איכרים בהודו (שגם הם נמוכים יחסית ללא-איכרים בהודו בפרט, ולמדינות העולם בכלל). אך דורפמן לא מתעניין, כנראה, בעובדות.

מעניין לציין שקיבלתי תגובה לתגובה שלי ב-"עבודה שחורה" (( 4. המגיב הגיבור לא מספיק אמיץ כדי להזדהות בשמו, והוא יודע למה)):

"אחשלי אין משהו מתקדם יותר מהטבע וגם ידוע שאתה מקבל כסף על הפוסט הזה ,
וכל המהות של החברה זה לעשות כסף ממה שהטבע עושה בחינם יא גנבים קפיטליסטים )) ספר להם שהזרעים שלכם צריכים ריסוס מתמיד מאסיבי"

כן, אין משהו יותר מתקדם מהטבע. רעידות אדמה, בצורת, נגיפי אבעבועות שחורות ופוליו, הכל טבעי. שיהיה לך לבריאות.

לפני כשבוע חוקקה הכנסת את "חוק המשילות", שהוא למעשה סדרת תיקונים למספר חוקי יסוד. אחד הסעיפים בחוק קבע כי אחוז החסימה בבחירות לכנסת יועלה מ-2% ל-3.25%, כלומר, מפלגה שתזכה בפחות מ-3.25% מסך הקולות הכשרים בבחירות, לא תקבל ייצוג בכנסת. לו היה אחוז החסימה בבחירות האחרונות לכנסת 3.25% ומספר הקולות שקיבלה כל מפלגה לא היה משתנה, הרי שרשימות חדש, בלד וקדימה לא היו נכנסות לכנסת, ושמונת המושבים שלהם היו מתחלקים בין המפלגות האחרות.

המוטיבציה לשינוי, כפי שהסבירו מציעיו, הייתה הרצון "לחזק את יכולת המשילות של הממשלה", כלומר להפחית את תלותה בסיעות קטנות ו-"סחטניות" (( 1. כמובן שבדברי ההסבר (קישור לקובץ rtf) הרשמיים נעשה שימוש במלים נמלצות יותר)). האם אכן יביא החוק לתוצאה המבוקשת? איך בכלל מודדים את כוחה של מפלגה? מהו כוחה של סיעת "קדימה" לה שני נציגים בכנסת?

בכנסת שלנו, למפלגה בת 59 מנדטים אמור להיות כח רב. נכון? לא בהכרח. אם יש בכנסת רק שתי מפלגות, לאחת 59 מנדטים ולשניה 61, הרי שכל הכח מרוכז בידי המפלגה השניה. היא לא זקוקה לשום עזרה מהמפלגה האחרת כדי להקים ממשלה. היא מחזיקה 100% מהכח, ומפלגת ה-59 מחזיקה 0% מהכח.

מה קורה בכנסת תיאורטית בה יש 3 מפלגות, שלכל אחת מהן 40 מנדטים? אם נתעלם משיקולי ימין ושמאל לרגע, ונניח כי כל שתי מפלגות יכולות לחבור יחד ולהותיר את השלישית באופוזיציה, נהיה מוכרחים להגיע למסקנה כי לכל שלוש המפלגות כח שווה, וכל אחת מהן מחזיקה ב-33 וליש אחוזים מהכח.

ומה קורה בכנסת תיאורטית בה יש 3 מפלגות, לשתיים מהן 50 מנדטים כל אחת, והשלישית היא מפלגה "קטנה" עם 20 נציגים בלבד?

שאלות דומות לאלה הטרידו את לויד שאפלי, מתמטיקאי אמריקאי. ב-1953, הציע פתרון לשאלות אלו, במסגרת עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת פרינסטון. "הערך של שאפלי", ותרומות משמעותיות רבות נוספות שתרם לתחום המתמטי הידוע בשם "תורת המשחקים" זיכו אותו בפרס נובל לכלכלה בשנת 2012. ברשימה זו אנסה להסביר את מושג וההגיון מאחוריו, ואראה כיצד ליישם אותו כדי לנתח את המשמעות המיידית של העלאת אחוז החסימה במסגרת "חוק המשילות".

אז הנה סיפור המסגרת בצורה פשטנית (( 2. כמובן שהבעיה ששאפלי דן בה הינה כללית יותר, כמו גם הפתרון שהציג. למעוניינים, הנה קישור למצגת (קובץ pdf) המכסה את הנושא בצורה טובה.)): יש לנו כנסת, ובה מפלגות בגדלים שונים, וצריך להקים קואליציה של 61 מנדטים לפחות כדי להקים ממשלה. מה הכוח של כל מפלגה במשא ומתן?

ראשית יש לשים לב כי יש שני סוגים אפשריים של קואליציות: כאלה שיכולות להקים ממשלה, וכאלה שלא. קואליציה של מפלגות שסך המנדטים שלהם עולה על 60 יכולה להקים ממשלה, ולכן שאפלי נותן לה ערך שרירותי השווה ל-1. קואליציה של מפלגות שסך המנדטים שלהם קטן מ-61 לא יכולות להקים ממשלה, ושאפלי נותן לקואליציות כאלה ערך שרירותי השווה ל-0. שימו לב כי הערך של הקואליציה אינו בהכרח שווה לכח שלה. הערך אומר אם הקואליציה יכולה להקים ממשלה או לא, אך יש ממשלות חזקות ויש ממשלות חלשות. בנוסף, הוא מניח מספר הנחות (אקסיומות) לגבי התכונות שפתרון (כלומר הערכת הכח של כל מפלגה בנפרד צריך לקיים):

ההנחה הראשונה היא שאיחוד לא יכול להזיק. אם יש שתי קואליציות של מפלגות, והן מחליטות להתאחד, הכח של הקואליציה המאוחדת לא יהיה קטן מסך הכוחות של כל אחת משתי הקואליציות לחוד, ואולי אף יגדל. בפרט, שתי מפלגות שיתאחדו יוכלו להגדיל את כוחן המשותף (( 3. לדוגמה, הברית בין יש עתיד והבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני לאחר בחירות 2013 אפשרה לשתי המפלגות להשיג יותר הישגים פוליטיים מאשר לו היו מנהלות משאים ומתנים נפרדים מול הליכוד)). אתם בודאי מכירים את התופעה הזו בשם "הפרד ומשול". מתמטיקאים קוראים לתכונה כזו "סופר-אדיטיביות".

ההנחה השניה היא שלגולם אין ערך. גולם אינו יכול להשפיע על שום דבר. תחשבו על הכנסת שהתחלקה לשתי מפלגות עם 61 ו-59 מנדטים. מפלגת ה-59 היא גולם, ומפלגת ה-61 תקים ממשלה מבלי להתחשב ברצונותיה. הערך שלה הוא לכן אפס.

ההנחה השלישית היא קרויה הנחת הסימטריה. אם יש שתי מפלגות, שבכל מצב תורמות את אותה התרומה לכל קואליציה, אז הכח שלהן זהה. תחשבו על כנסת בה יש מפלגה אחת גדולה עם 59 מנדטים, ועוד כמה מפלגות קטנות, נניח, 4 מפלגות נוספות שלהן יש 2, 10, 20 ו-29 חברי כנסת. כדי להקים ממשלה, מפלגת ה-59 צריכה לצרף אליה לקואליציה רק אחת מבין 4 "הקטנות", ולהשליך את 3 הנותרות לאופוזיציה. ולא משנה באיזה מהן תבחר. "אתה אמנם ראש סיעה של 29 חברי כנסת, אבל אם תצטרף לממשלה, כל מה שתקבל זה תפקיד סגן השר לענייני גימלאים. לא מוצא חן בעיניך? הצעתי את אותו דיל גם לסיעת 'ישראל הקיקיונית'. תחליט מהר לפני שהם יקחו את זה ולא יישאר לך כלום". אולי התסריט הזה לא נראה לכם ריאלי, אבל זה בערך מה שקרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הייתה מפלגה דומיננטית אחת והרבה מפלגות בינוניות וקטנות. אמנם הממשלה הייתה "בלי חירות ומק"י" (( 4. ממש כמו היום)), אבל כל המפלגות האחרות היו שותפות קואליציוניות זוטרות של מפא"י בשלב זה או אחר.

כדי ליצור סולם בר השוואה, שאפלי קובע כי סכום הכוחות של כל המפלגות יהיה שווה ל-1, כלומר ל-100%.

שאפלי מוסיף עוד הנחה טכנית אחת, שלא אפרט כאן, וזה מספיק כדי לבנות פתרון. הנה הרעיון: בואו ניקח מפלגה מסויימת, נקרא לה X, ונסתכל על כל הקואליציות האחרות שאפשר להרכיב בלעדיה. מה יקרה אם נוסיף את X לאחת הקואליציות האלה? יש שלוש אפשרויות:

1. לפני הוספת X, הקואליציה לא יכלה להרכיב ממשלה, וגם אחרי הוספת X אינה יכולה להרכיב ממשלה. כלומר ערך הקואליציה היה אפס לפני הוספת X ונשאר אפס לאחר ההוספה. התרומה של X היא אפס.
2. לפני הוספת X, הקואליציה לא יכלה להרכיב ממשלה, ואולם אחרי הוספת X הקואליציה יכולה להרכיב ממשלה. במלים אחרות, ערך הקואליציה היה אפס לפני הוספת X ועלה לאחד לאחר ההוספה. התרומה של X היא 1.
3. לפני הוספת X, הקואליציה כבר יכלה להרכיב ממשלה, וכמובן שאחרי הוספת X הקואליציה עדיין יכולה להרכיב ממשלה. ערך הקואליציה היה 1 לפני הוספת X ונשאר 1 לאחר ההוספה. התרומה של X היא 0.

שאפלי מציע להסתכל על תהליך של הרכבת קואליציה "מקיר לקיר": יוצרים "קואליציה" של מפלגה אחת, ואחר כך מוסיפים לה עוד אחת, ועוד אחת, עד שמקבלים לבסוף קואליציה שמחברת את כל המפלגות. באיזשהו שלב גם מפלגה X נוספה לקואליציה. מה הייתה התרומה שלה בעת שצורפה לקואליציה? אם נרכיב את הקואליציה הגדולה בסדר אחר, ייתכן ש-X תצורף בשלב בו תהיה תרומתה שונה. לכן נחזור על התרגיל לכל האפשרויות, ונחשב את התרומה של X בכל אחד מהמקרים. התרומה הממוצעת היא מדד לכוחה של מפלגה, וזהו הערך של שאפלי.

הנה דוגמה. בכנסת יש 4 מפלגות: למפלגות A ו-B יש 50 מנדטים כל אחת, למפלגה C יש 19 מנדטים, ומפלגה D היא סיעת יחיד ולה מנדט 1. נחשב את ערכי שאפלי של כל המפלגות. ראשית, שימו לב כי מפלגה D היא "גולם", לכן ערך שאפלי שלה חייב להיות אפס. כמו כן, למפלגות A ו-B אותו מספר מנדטים ולכן יהיו להן ערכי שאפלי שווים. לכן אם נחשב את ערך שאפלי של מפלגה C, נוכל לחשב את הערכים של A ו-B. הנה החישוב:

יש 24 דרכים בהן אפשר להרכיב קואליציה מקיר לקיר על ידי הוספת מפלגה אחת בכל פעם. הן כולן מוצגות בטבלה הבאה (לחצו על התמונה לצפיה בגודל מלא):

  בשורה הראשונה לדוגמה, בונים תחילה קואליציה עם A ו-B. יש שם 100 מנדטים, ולכן ערכה של קואליציה זו הוא 1. אם מוסיפים את C, מספר המנדטים עולה ל-119, אבל זה כבר לא משנה. ערך הקואליציה נשאר 1, הערך המוסף של C הוא אפס. מבין 24 האפשרויות, יש בדיוק 8 מקרים בהם הוספת C מעלה את ערך הקואליציה מ-0 ל-1. הממוצע של 8 אחדים ו-16 אפסים הוא שליש, ולכן ערך שאפלי של מפלגה C, כלומר הכוח שלה במשחק הקואליציוני הוא 33.3%. 66.7% הנותרים מתחלקים שווה בשווה בין מפלגות A ו-B, ולכן גם ערך שאפלי שלהן הוא שליש, או 33.3%. 19 המנדטים של מפלגה C שווים כמו 50 המנדטים של מפלגות A ו-B. כל שתיים מבין 3 המפלגות A, B ו-C יכולות להקים יחד ממשלה ולזרוק את המפלגה השלישית לאופוזיציה (שם יארח להם לחברה הנציג של מפלגה D).

כעת אנתח את מה שקורה בכנסת ה-19, ומה היה עשוי לקרות בה אם אחוז החסימה המוגדל היה חל עליה, בהנחה שדפוסי ההצבעה ומספרי הקולות לכל מפלגה לא היו משתנים. בטבלה הבאה מוצגים מספרי המנדטים של כל מפלגה בכנסת הנוכחית, ומספרי המנדטים שהיו מתקבלים לו היו מחולקים על פי אחוז חסימה של 3.25%, בהרכב המפלגות הקיים, וגם בתרחיש בו 3 ה-"מפלגות הערביות" רעם-תעל, חדש ובלד היו רצות ברשימה משותפת (( 5. אני נמנע מלהכנס לדיון פוליטי על התרחיש ההזוי והגזעני הזה. אציין רק שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים מהותיים בין שלוש מפלגות אלה, וכן כי חדש אינה מפלגה ערבית במהותה, אלא מפלגה ללא לאומיות)). בנוסף מוצגים גם אחוז המושבים בכנסת של כל מפלגה וערכי שאפלי (( 6. הערכים חושבו על ידי המחשבון הנמצא באתר Cut The Knot ))המתאימים להרכב כל כנסת, הנוכחית ושתי הכנסות ההיפותטיות  (לחצו על התמונה לצפיה בגודל מלא).

  כל אחד מוזמן לבחון את המספרים ולנתח את משמעותם. יש כמובן מספר שינויים, וכמובן יהיו עוד, שכן תוצאות הבחירות הבאות יהיו בודאי שונות מתוצאות הבחירות האחרונות. ניתן להבחין בשני שינויים עיקריים: המפלגה הגדולה נעשית חזקה יותר, ובתרחישים מסויימים חלק מהמפלגות הבינוניות (העבודה וש"ס) מתחזקות משמעותית. מעבר לכך, אין שינויים משמעותיים וה-"משילות", whatever it means, תישאר פחות או יותר כפי שהייתה. לפחות, בטווח הקצר, אין בחוק הזה פגיעה במצב הפוליטי הקיים.

עם זאת, אין פירוש הדבר כי החוק לא בעייתי ומסוכן בטווח הארוך. הבעייתיות של החוק נדונה כבר בהרחבה ולא אחזור על כך כאן. שינויים בחוקי יסוד תמיד יש לבצע בזהירות רבה, מה גם שברור לאור הניתוח שהבאתי כי תועלת לא תהיה בו, ופוטנציאל הנזק מרובה.

רשימה זו היא החמישית והאחרונה בסדרת הרשימות הסוקרות את גיליון פברואר של כתב העת Significance, המוקדש לנושאי העוני והפיתוח הכלכלי. עורך המגזין, ג'וליאן צ'אמפקין, כותב במדור הויזואליזציה על אפקט כוס השמפניה. (( 1. Champkin, J. (2014), The champagne glass effect. Significance, 11: 39–41. doi: 10.1111/j.1740-9713.2014.00726.x ))

כולכם בודאי שמעתם על כלל ה-80/20. 20% האנשים העשירים בעולם מחזיקים בידיהם 80% מעושר העולם, המשאבים, הכל. ל-20% העניים ביותר יש, ובכן, כמעט שום דבר. איך יוצגו נתונים אלו בצורה שהמסר יועבר?

אינפוגרפיקה זו הופיעה לראשונה בדו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם משנת 1992. מאז שוחזרה פעמים רבות, מכיוון שהיא ברורה מאוד, אינטואיטיבית מאוד. היא מספרת סיפור, וזה מה שחשוב. היא מציגה נתונים, אבל הם לא העיקר כאן. המסר הוא בצורה.

נתוני חלוקת ההכנסות בעולם בשנת 2008

אולי אנחנו לא מבינים בכלכלה, כותב צ'אמפקין, אבל אנחנו יודעים מהי שמפניה. זהו המשקה ששותים העשירים. זהו סמל הצריכה הראוותנית, ההדוניזם, הכסף המבוזבז שעדיף היה להשקיע אותו ב-… כל דבר אחר, בעצם. אם תנסו להציג את נתוני חלוקת העושר בעזרת כוס בירה, המסר לא יעבוד.

האם גרף כוס השמפניה מטעה? בפירוש לא. אין כאן כל עיוות של הנתונים. הגרף לא גורם לצופה לחשוב שחלקו של החמישון העליון גדול יותר או קטן יותר בצורה משמעותית מהחלק האמיתי, וכך גם לגבי החמישונים האחרים.

האם הגרף מניפולטיבי? צ'אמפקין חושב שכן. נכון, הוא מנגן על התת מודע של הצופים. לפרסומאים מותר לעשות את זה. גם לסטטיסטיקאים של האו"ם. יש להם מסר להעביר בדבר עוצמתו של אי השוויון בעולמנו, והמסר עובר. אני מסכים איתו.

רשימות נוספות בסדרה:

• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: להבין את המשבר בסומליה
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם מקור אי השוויון הוא בקצוות?
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: על הקשר בין התאבדויות איכרים בהודו וגידולים מהונדסים גנטית
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם סיוע בינלאומי הוא בזבוז כסף?

רשימה זו היא הרביעית בסדרת הרשימות הסוקרות את גיליון פברואר של כתב העת Significance, המוקדש לנושאי העוני והפיתוח הכלכלי. היא סוקרת מאמר דיעה מאת אואן בארדר, סטטיסטיקאי בכיר במרכז לפיתוח גלובלי.

ההתנגדויות לסיוע בינלאומי למדינות מתפתחות אינן חדשות. "סיוע בינלאומי הוא מנגנון הממסה אנשים עניים במדינות עשירות לצורך מימון אורח החיים של אנשים עשירים במדינות עניות" – כתב הכלכלן הבריטי פטר באואר (( 1. שזכה בתואר לורד מידי ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, ובפרס מילטון פרידמן בשנת 2002)) ב-1976. 33 שנים לאחר מכן כתבה הכלכלנית ילידת זמביה דאמביסה מויו בספרה (אותו הקדישה לפטר באואר) כי הסיוע הבינלאומי למדינות אפריקה טיפח תלות כלכלית של מדינות אלה בסיוע, עודד שחיתות והנציח את העוני.

אואן בארדר מציע דרך אחרת לבחון את הנושא (( 2. Barder, O. (2014), Is aid a waste of money?. Significance, 11: 31–32. doi: 10.1111/j.1740-9713.2014.00723.x )). לפי נתוני ארגון OECD, מדינות הארגון העבירו כסיוע למדינות המתפתחות סכום כולל של כ-2.6 טריליון דולר, שהם כ-4.7 טריליון דולר במונחי 2013. מה קנה כל הסכום העצום הזה?

הבה נניח לרגע כי ההישג היחיד שהושג בזכות כספים אלה הוא מיגור והכחדת נגיף האבעבועות השחורות. להזכירכם, זוהי אחת המחלות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושים, שגרמה ליותר מקרי מוות מאשר כל המלחמות גם יחד. המקרה האחרון של הדבקות במחלה היה בשנת 1977, בסומליה. כמה חיים ניצלו עקב הכחדת הנגיף? קשה לדעת, ההערכות נעות בין 60 ל-120 מליון איש (( 3.  Henderson, D. A. et al. (1988) Smallpox and its Eradication, Vol. 6. Geneva: World Health Organization. )) הבה נהיה שמרנים ונחלק 4.7 טריליון ב-60 מיליון. נקבל כי עלות הצלת 60 מליון איש ממוות ממחלת האבעבועות השחורות היא קצת יותר מ-78 אלף דולר לאדם. האם זה הרבה? מעט? מה עלות חייו של אדם בעולם השלישי? בבריטניה מקובל להניח כי הוצאה של 160 אלף דולר (או פחות) להצלת חיים נחשבת ליעילה (( 4. McCabe, C., Claxton, K. and Culyer, A. J. (2008) The NICE cost-effectiveness threshold: what it is and what that means. Pharmacoeconomics, 26(9), 733–744.)). בארה"ב הסף המקובל גבוה יותר.

כמובן שלא כל 4.7 טריליוני הדולרים הוצאו על הכחדת נגיף האבעבועות השחורות. עלות מבצע החיסון העולמי הייתה 1.5 מיליארד דולר "בלבד". גם שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות, מלריה, חצבת, ומחלות נוספות ירדו, והצילו חיים של 10 מליון איש כל שנה (בערך פי שש מ-1.7 מקרי מוות מאבעבועות שחורות שנמנעו בכל שנה מאז 1978). חלק מהכסף הושקע גם בפיתוח חקלאי, שבודאי הציל עוד כמה עשרות או מאות מליונים ממוות ברעב, חלק הושקע בחינוך, ובמטרות ראויות נוספות.

אכן היו מקרים בהם תכניות סיוע נכשלו, ואף ייתכן כי ניתן היה למנוע חלק מהכישלונות על ידי ניהול טוב יותר. בודאי היו גם כשלונות בלתי ניתנים למניעה. סיוע למדינות מתפתחות, כותב בארדר, הוא סוג של כרטיס הגרלה, אבל הפרס הגדול הוא עצום, ולכן סך המאזן של ההשתתפות בהגרלה זו הינו חיובי, והתועלת עולה עשרות ומאות מונים על הנזק.

רשימות נוספות בסדרה:

• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: להבין את המשבר בסומליה
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם מקור אי השוויון הוא בקצוות?
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: על הקשר בין התאבדויות איכרים בהודו וגידולים מהונדסים גנטית
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה על כוס שמפניה

רשימה זו היא השלישית בסדרת הרשימות הסוקרות את גיליון פברואר של כתב העת Significance, המוקדש לנושאי העוני והפיתוח הכלכלי. היא עוסקת במאמר בדבר הטענה כי יש קשר בין התאבדויות איכרים בהודו וגידולים מהונדסים גנטית (( 1. Plewis, I. (2014), Indian farmer suicides: Is GM cotton to blame?. Significance, 11: 14–18. doi: 10.1111/j.1740-9713.2014.00719.x))

גידולים מהונדסים גנטית נמצאים במוקדם של ויכוחים רבים. בקהילה המדעית יש קונצנזוס לגבי התועלת בגידולים כאלה, אם כי ברור שאין בהם פתרון לכל הבעיות בחקלאות בעולם השלישי. מנגד, יש פעילות רבה של התנגדות לגידולים כאלה, ואין להקל ראש גם בנימוקיהם, בודאי ללא בדיקה רצינית של הנתונים אותם הם מביאים. מטבע הדברים, רוב הנימוקים בעד ונגד מתבססים על נתונים סטטיסטיים, מה שמחייב הערכה ביקורתית של הנתונים, השיטות הסטטיסטיות לניתוחם, והפרשנות לממצאים.

בשנת 2008 העלה יורש העצר הבריטי, הנסיך צ'רלס, טענה חמורה כנגד הגידולים המהונדסים גנטית, כאשר התייחס לתופעה של התאבדות איכרים בהודו, וטען כי לפחות חלק מהמקרים נובע מגידולים מהונדסים גנטית שנכשלו והובילו להתרוששות כלכלית של אותם איכרים (( 2. Daily Mail (2008) The GM genocide: Thousands of Indian farmers are committing suicide after using genetically modified crops. Mail Online, November 3rd. )).

כיצד בודקים את נכונותה של טענה כזו? הדרך הטובה ביותר היא, כמובן, לתכנן ולערוך ניסוי פרוספקטיבי, שידגום שתי קבוצות איכרים, כאלה המשתמשים בגידולים מהונדסים גנטית, וכאלה שלא, ויעקוב אחריהם לאורך זמן (כולל הזמן שלפני המעבר לגידולים מהונדסים גנטית). מחקר כזה מעולם לא נערך. במקום זאת פנה איאן פלויס, פרופסור לסטטיסטיקה חברתית באוניברסיטת מנצ'סטר, לנתונים קיימים ממקורות רשמיים שונים. סוכנות נתוני הפשיעה הלאומית של הודו (NCRB) אוספת ומפרסמת נתונים על התאבדויות החל מ-1996, בחתכי מדינה, משלח יד ומגדר. בנתונים עלול להיות דיווח חסר ממספר סיבות, כגון חשש מתביעה פלילית (התאבדות היא עבירה פלילית בהודו), ואי דיווח נשים כחקלאיות (כיוון שהשטח החקלאי רשום על שם גבר). כאשר צורפו יחד נתוני ה-NCRB ונתונים שפורסמו בכתב העת המדעי Lancet ב-2012, ניתן היה לקבל אמדנים אמינים למספר האיכרים המתאבדים בכל אחת מ-9 מדינות הודו המגדלות ביחד יותר מ-90% מהכותנה בהודו, שבהן התמקד המחקר הנוכחי.

אין די במספר האיכרים המתאבדים. יש לדעת גם מהו מספר האיכרים הכולל, כדי לדעת מהו שיעור המתאבדים. גם מספר האיכרים משתנה משנה לשנה. יותר קשה לאמוד מספרים אלה. יש שני מקורות רשמיים למספר האיכרים. סקר האוכלוסין נערך מדי 10 שנים, ונערך לאחרונה ב-2011. ישנו גם סקר חקלאי, הנערך מדי חמש שנים. הנתונים בשני הסקרים אינם מושלמים, ופרופ' פלויס מתאר כיצד גזר מהם אמדנים למספר האיכרים בכל מדינה בכל שנה, מוסיף את האזהרות המתבקשות, ומציין את הבעיות הפוטנציאליות באמדניו ואת המחקר הנוסף הדרוש.

הממצא הראשון אולי מפתיע מעט: שיעורי ההתאבדות בקרב איכרים גברים בהודו נמוך מעט משיעורי ההתאבדות בקרב שאר האוכלוסיה. בקרב נשים העוסקות בחקלאות, לעומת זאת, נראה כי שיעורי ההתאבדות גבוהים יותר בהשוואה לנשים שלא עוסקות בחקלאות.

האם שיעורי ההתאבדות בקרב האיכרים משתנים לאורך זמן? התשובה היא חיובית. בקרב הגברים יש עליה מכ-25 ל-100000 ב-1996 לכ-35 ל-100000 ב-2005, ואח"כ יש ירידה עד לשיעור של כ-29 ל-100000 ב-2011. בקרב הנשים יש ירידה מתמדת, מכ-63 ל-100000 (!) ב-1996 לכ-29 ל-100000 ב-2011. למעשה, החל מ-2009 אין הבדל בשיעורי ההתאבדות בין גברים לנשים. הנתונים אינם תומכים בטענה כי שיעורי ההתאבדות עלו לאחר הכנסת גידולים מהונדסים גנטית לשימוש.

כל זאת ברמה הארצית. ברמה המדינתית, התמונה אינה אחידה, ובמדינות שונות שיעורי ההתאבדות מתנהגים באופן לאורך זמן. האם יש גורם נוסף שלא נלקח בחשבון?

מהנתונים ניתן לקבוע כי רק במדינת פאנג'ב אכן עלו שיעורי ההתאבדות בקרב האיכרים מאז שנת 2002. במדינת מהרשטרה, לעומת זאת, נצפית ירידה תלולה בשיעורי ההתאבדות מאז 2003. שתי מדינות אלה מגדלות כמעט מחצית מהכותנה בהודו (26% ו-20%, בהתאמה) ובשתיהן כ-56% מהכותנה המגודלת הינה מהונדסת גנטית. מאז 2002 הייתה ירידה ביבולים בפאנג'ב ועליה במדינת מהרשטרה. תוצאה זו מתאימה לתיאוריה כי יש מרכיב כלכלי המשפיע על שיעורי ההתאבדות.

המסקנה היא בדרך כלל ניתן לקשר את הנהגת השימוש בגידולים מהונדסים גנטית לירידה בשיעורי ההתאבדות בקרב איכרים בהודו (שגם הם נמוכים יחסית ללא-איכרים בהודו בפרט, ולמדינות העולם בכלל), ולסייג את הדברים בכך שיצויין כי בפאנג'ב נצפתה התנהגות שונה.

רשימות נוספות בסדרה:

• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: להבין את המשבר בסומליה
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם מקור אי השוויון הוא בקצוות?
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם סיוע בינלאומי הוא בזבוז כסף?
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה על כוס שמפניה

רשימה זו היא השניה בסדרת הרשימות הסוקרות את גיליון פברואר של כתב העת Significance, המוקדש לנושאי העוני והפיתוח הכלכלי.

הפעם אסקור מאמר המציג את הבעיה של מדידת אי השוויון בהכנסות, ומציע את מדד פאלמה כאלטרנטיבה למדדים המקובלים, ובראשם מדד ג'יני. (( 1. Cobham, A. and Sumner, A. (2014), Is inequality all about the tails?: The Palma measure of income inequality. Significance, 11: 10–13. doi: 10.1111/j.1740-9713.2014.00718.x )). הוא מתייחס בעיקר למדינות מתפתחות, אולם תקף גם למדינות מפותחות.

המאמר פותח במניית שלוש השפעות שליליות עיקריות של רמת אי השוויון בחלוקת ההכנסות, ומספק את בכך את המוטיבציה למדידה טובה ככל האפשר של רמתו: ((2. הנושא חורג מתחום הסטטיסטיקה, אך אני מרחיב אותו כאן מפאת חשיבותו הרבה)) אי-שוויון בהכנסות מעכב תהליכי צמיחה כלכלית; אי-השוויון  פוגע באחריויות (accountability) של הממשלה, ומגדיל את הסיכוי לנקיטת מדיניות כלכלית וחברתית הפוגעת בצמיחה ובהקטנת העוני; אי-השוויון מרסן תהליכי החלטה קולקטיביים הנחוצים לתפקודה של חברה בריאה.

מדד ג'יני, שהינו המדד המקובל ביותר למדידת רמת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, פותח בראשית המאה ה-20. הוא מקבל ערכים הנעים בין 0 ל-1, כאשר ערך 0 מציין שוויון מלא בחלוקת ההכנסות (לכל האנשים אותה הכנסה), וערך 1 מציין אי-שוויון מוחלט (אדם אחד נהנה מכל ההכנסות, כל השאר מחוסרי הכנסה). נניח שבמדינה מסויימת ערך מדד זה הוא 0.4. מהי המשמעות של ערך זה? ומה ההבדל בין מדינה זו ומדינה אחרת, בה ערך מדד ג'יני שווה ל-0.45? וכיצד תעזור ידיעת ערך המדד לקובעי המדיניות? ונניח שמדיניות כלכלית מסויימת הורידה את ערך המדד מ-0.45 ל-0.4. כיצד הושפעו מכך הרבדים השונים בחברה? מתברר כי מדד ג'יני מגלה רגישות יתר לשינויים במרכז התפלגות ההכנסות, ואינו רגיש במיוחד לשינויים שמתרחשים בקצוות. הוא לא ישקף בצורה טובה שינויים ברמת ההכנסות של העשירים ביותר ושל העניים ביותר בחברה.

מדד אלטרנטיבי הוצע על ידי הכלכלן הצ'יליאני חוזה גבריאל פאלמה. שהבחין כי ברוב במדינות, המעמד המכונה לעיתים "מעמד הביניים", אותם 50% מהאוכלוסיה הנמצאים בין העשירון ה-5 לעשירון ה-9 (( 3. לא אכנס כאן להגדרת "מעמד הביניים". אני משתמש בטרמינולוגיה של כותבי המאמר)), מכניס לכיסיו כ-50% מההכנסות. המחצית השניה של ההכנסות מתחלקת בין העשירון העליון, בעלי ההכנסות הגבוהות, ובין ארבעת העשירונים התחתונים, בעלי ההכנסות הנמוכות (שאכנה בשם "העשירונים התחתונים"). לכן הציע פאלמה להסתכל על היחס בין סך הכנסות העשירון העליון ובין סך הכנסות העשירונים התחתונים. ככל שיחס זה גבוה יותר, אי-השוויון גדול יותר. מדד זה נותן ביטוי לקצוות התפלגות ההכנסות, ואינו לוקח בחשבון את השינויים הפחות מעניינים שבמרכז ההתפלגות. המדד הינו אינטואיטיבי להבנה, גם עבור קובעי המדיניות וגם עבור האזרחים. אם ערך המדד גבוה, ברור מה צריך לעשות: להקטין את הכנסות העשירון העליון ובמקביל להגדיל את הכנסות העשירונים התחתונים. כלומר, מדד פאלמה רלוונטי יותר לדיון במדיניות לצמצום העוני.

במחקר שביצעו כותבי המאמר עבור מרכז הפיתוח העולמי של האו"ם (( 4. Cobham, A. and Sumner, A. (2013) Is it all about the tails? The Palma measure of income inequality. CGD Working Paper 343, Center for Global Development, Washington, DC. )) , הם וידאו באופן אמפירי את יציבותו ועמידותו של המדד: בהכנסת מעמד הביניים נצפתה שונות מועטה בין מדינות העולם, ושונות רבה בין ההכנסות של העשירונים העליונים, וכן בין ההכנסות של העשירונים התחתונים.

כמובן, יש חילוקי דעות בקרב הכלכלנים והסטטיסטיקאים העוסקים באי-השוויון בחלוקת ההכנסות והשלכותיו. מבלי לנקוט בשמות, את מדד פאלמה אוהבים אלה הסבורים כי יש חשיבות רבה למידת השקיפות והאחריותיות של קובעי המדיניות, ואלה הטוענים כי הקטנת אי-השוויון מהווה זרז מרכזי לצמיחה כלכלית. המתנגדים הם בדרך כלל כלכלנים הסבורים כי בעיית אי-השוויון היא בעיה משנית בחשיבותה, וכאלה הסבורים כי התכונות המתמטיות/טכניות של המדד חשובות יותר על פני אינטואיטיביות ההבנה (( 5. הם יעדיפו ללא ספק את מדד Theil, שערכו שווה להפרש בין האנטרופיה המקסימלית האפשרית  ובין האנטרופיה הנצפית. עזבו, לא חשוב.)) .

דוגמה נאה מדגימה את ההבדלים בין שני המדדים בעזרת נתוני הונדורס וברזיל. ערכו של מדד ג'יני בהונדורס הוא 0.57, ובברזיל 0.54, כלומר רמת אי השוויון בחלוקת ההכנסות כמעט זהה בשתי המדינות (( 6. כמו כן, מקובל לחשוב כי ערך הגבוה מ-0.5 מציין אי-שוויון משמעותי)). מדד פאלמה מראה תמונה שונה. ערכו בברזיל 2.23, כלומר חלקו של העשירון העליון בעוגה גדול קצת יותר מכפליים מהחלק של העשירונים התחתונים. אפשר לחשב ולמצוא כי העשירון העליון בברזיל מקבל לעצמו כ-35% מההכנסות, וארבעת העשירונים התחתונים מקבלים קצת יותר מ-15%. בהונדורס, לעומת זאת, מדד פאלמה שווה ל-5.21. זאת מכיוון שהעשירון העליון בהונדורס מקבל 42% מהעוגה, וחלקם של ארבעת העשירונים התחתונים שם הוא 8% בלבד.

הערה משלי לסיום: יהיה מעניין לראות איך מתנהג מדד פאלמה בישראל. אני מקווה לערוך את החישובים ולהביא אותם כאן.

רשימות נוספות בסדרה:

• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: להבין את המשבר בסומליה
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: על הקשר בין התאבדויות איכרים בהודו וגידולים מהונדסים גנטית
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם סיוע בינלאומי הוא בזבוז כסף?
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה על כוס שמפניה

Significance הוא כתב עת שמוציאה לאור החברה הסטטיסטית המלכותית. כתב העת עוסק בסטטיסטיקה, מיועד לציבור הרחב, אך אינו מתפשר על הדיוק בכתיבה ועל האיכות המדעית של מאמריו. בימים אלה יצא לאור גיליון פברואר 2014 של המגזין, המוקדש לנושאי העוני והפיתוח הכלכלי. בימים הקרובים אסקור את המאמרים שפורסמו ואביא את עיקרי הדברים.

המאמר הפותח את הגיליון מנסה להסביר לקוראים את המצב בסומליה (( 1. Zeid, A. A. and Cochran, J. J. (2014), Understanding the crisis in Somalia. Significance, 11: 4–9. doi: 10.1111/j.1740-9713.2014.00717.x  )). השלטון המרכזי במדינה אפריקאית קטנה זו (כ-10 מליון תושבים) התמוטט עוד ב-1991, ובמלחמת האזרחים המתחוללת מאז, כמיליון מתושבי המדינה נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים, רובם בארצם שלהם. קרוב ל-400 אלף מהם נמצאים כעת במחנות פליטים סביב הבירה מוגדישו (שאוכלוסייתה הכוללת היא כ-1.3 מליון), וחיים בכ-110,000 מבנים מאולתרים (shelters). הכותבים מתארים את מחקרם שניסה לאמוד את שיעורי המחלות השונות במחנות הפליטים, את סיבות התמותה העיקריות, את הגורמים הבריאותיים העיקריים לחולי ולתמותה, ועל ידי כך לזהות את הצרכים הבריאותיים הדחופים ביותר בהם יש לטפל. תהליך איסוף הנתונים עצמו היה מרובה תלאות (זהו ככל הנראה האתגר הסטטיסטי הגדול ביותר שעמדו מולו): על החוקרים היה לשכנע את המנהיגים המקומיים, תוך כדי הצגת הסיכונים האפשריים והתועלת הצפויה ממחקר זה. לאחר קבלת ההסכמה, קיבלו החוקרים אינפורמציה ראשונית מהמנהיגים, ולאחר מכן פנו לאיסוף מידע נוסף מספקי שירותי הבריאות השונים (בית חולים, מרפאה, או לפעמים רק מתנדב בעל הכשרה רפואית מינימלית). במקרים רבים הסוקרים נתקלו באיומים ותקיפות מצד מיליציות וארגונים דומים שהתנגדו משלל סיבות לביצוע המחקר. לאחר שנאספו הנתונים התקבלו גם התוצאות. כ-80% מהמבנים (ודייריהם) נמצאים ברמה גבוהה או חמורה של קושי בתנאי המחיה וסיכון להתפרצות מגיפה. כ-30% מהם נמצאים ברמה החמורה בשתי הקטגוריות. שיעורי התמותה קשורים קשר הדוק לאספקת המים: כאשר המים מסופקים בצינורות או משאיות (מבארות הקיימות באזורים אחרים), שיעורי התמותה גבוהים פי 3.3 לעומת המקומות בהם נחפרו בארות. עבור נשים וילדים, המצב הרבה יותר גרוע – שיעורי התמותה הם פי 8.8 לילדים ופי 10.7 לנשים במקומות חסרי בארות. גם כאשר יש באר בקרבת מקום, שיעורי התמותה הולכים וגדלים ככל שמרחק ההליכה למקור המים הקרוב (באר משאית או ברז) גדל. המסקנה ברורה: הובלת מים, בעיקר במשאיות אך גם בתשתית הצנרת הקיימת אינה יעילה מבחינה בריאותית. הדרך האפקטיבית ביותר למתן את שיעורי התמותה היא על ידי השקעה בחפירת בארות נוספות.

רשימות נוספות בסדרה:

• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם מקור אי השוויון הוא בקצוות?
  
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: על הקשר בין התאבדויות איכרים בהודו וגידולים מהונדסים גנטית
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה: האם סיוע בינלאומי הוא בזבוז כס
• עוני, פיתוח כלכלי וסטטיסטיקה על כוס שמפניה

כהמשך לדיון שערכתי כאן בנושא הליגליזציה של מריחואנה אני רוצה להפנות את קוראיי לפוסט בבלוג שלא הכרתי עד היום בשם "עשבים שוטים". כותב הבלוג פרסם רשימה בשם "עוגיית הגראס החצי אפויה של ח"כ זנדברג", ובה הוא דן בפגמים המהותיים שיש בהצעת החוק לדה-קרימינילזציה של קנאביס שהגישה ח"כ זנדברג.

הפוסט יוצא מנקודת תמיכה עקרונית בדה-קרימינילזציה (ועדיין לא שוכנעתי בנושא, אם כי אני מנסה לאגור עוד מידע בסוגיה). עם זאת, אני בהחלט מסכים עם הטענות שהעלה הכותב. השורה התחתונה היא: יש לנהל דיון רציני ולגבש מדיניות רצינית, הנתמכת בנתונים ולא בתחושות בטן.

אחת הסיבות לכך שהבלוג הזה כבר לא פעיל כמו פעם היא שבגילי המופלג אני כבר לא מתרגש בכל פעם בה מישהו טועה באינטרנט. ובכל זאת, לפעמים סף הרגישות שלי נחצה בכל זאת. לשם כך צריך ללחוץ לי על כמה כפתורים, ודיון בטוויטר (יחד עם דיונים נוספים במקומות אחרים)  בנושא לגליזציה אפשרית של השימוש בקנאביס/מריחואנה לחץ לי על כל הכפתורים האלה.

אומר זאת מייד: אני מתנגד ללגליזציה של השימוש במריחואנה. אומר גם כי לצערי יש לי קירבה אישית לנושא: יש לי קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנפגע באופן רציני משימוש (לא חוקי) במריחואנה וככל הנראה גם בסמים נוספים.

עם זאת, הנימוקים בעד הלגליזציה שבהם נתקלתי הינם נימוקים בעייתיים. ברשימה אסקור את הנימוקים האלה, את הבעייתיות שבכל אחד מהם.

ניתן לחלק את הטיעונים בעד ליגליזציה לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת טיעונים הקשורים בנזק, תועלת, עלות וסיכון. הקבוצה השניה כוללת טיעונים מוסריים למינהם.

אתחיל בקבוצה הראשונה. לגבי הטיעונים בקבוצה זו אני מפרט אלו נימוקים/עדויות ישכנעו אותי לשנות את דעתי בנושא, ומתחייב שאם נימוקים כאלה יוצגו בפניי, אצהיר בפומבי על שינוי הדעה שלי.

טיעון שמושמע רבות הוא כי השימוש במריחואנה הינו מסוכן פחות משימוש בסמים אחרים, חוקיים, כגון טבק ואלכוהול. לכן נטען שאם האלכוהול המסוכן מותר לשימוש, קל וחומר שיש להתיר את השימוש במריחואנה המסוכנת פחות.

לטיעון זה מספר בעיות. ראשית, יש להוכיח את הטענה כי המריחואנה פחות מסוכנת מאלכוהול. ובהוכחה כוונתי היא למחקר מדעי מקיף שעמד בסטנדרטים המקובלים (כגון: תוצאות הניתנות לשחזור, ביקורת עמיתים, חוסר הטיה), ופורסם בכתב עת מדעי מוביל ומקובל על הקונצנזוס המדעי.

שנית, גם אם נניח לצורך הדיון כי מריחואנה מסוכנת פחות מאלכוהול, אין זה אומר שהשימוש בה אינו מסוכן. יש הרבה דברים פחות מסוכנים מאלכוהול שהינם מסוכנים דיים ואינם מותרים. הנה דוגמא שמביאה את הטיעון הזה לאבסורד. לפי ארגון הבריאות העולמי, בישראל יש כ-1000 מקרי מוות בשנה הנובעים מצריכת אלכוהול (קישור לקובץ pdf). הנה משהו פחות מסוכן: הבה נבחר מדי שנה על ידי הגרלה 500 תושבים, ונוציא אותם להורג ביריה. ההצעה הזו בבירור פחות מסוכנת מהאלכוהול, שצריכתו חוקית (אם כי מוגבלת) במדינת ישראל. מי בעד? יש עוד דברים אסורים המסוכנים פחות מאלכוהול. מישהו בעד לגליזציה של "סם האונס"? הטיעון הזה קובע למעשה את האלכוהול כרף הסיכון הקביל על הטוען.

כדי שטענה זו תחזיק מים יש להגדיר באופן אובייקטיבי ומנומק מהו רף הסיכון הקביל בשימוש בחומר מסויים, ולהראות כי הסיכון בשימוש במריחואנה נמוך מרף זה.

טענה אחרת היא כי "העולם זוחל לעבר לגליזציה", וכדוגמה מביאים את פורטוגל ששינתה את מדיניות הסמים שלה בשנת 2001. קודם כל: פורטוגל לא הפכה את השימוש בסמים כלשהם לחוקיים. בפורטוגל עדיין לא חוקי להחזיק בסמים כגון מריחואנה (ובודאי לא בסמים "קשים" יותר, כמו הרואין ומתהאפמטמינים) ולהשתמש בהם, אם כי העבירה שוב אינה עבירה פלילית אם מדובר בכמות קטנה (המוגדרת בחוק) לשימוש עצמי. מפירי החוק אינם צפויים לרישום פלילי ועונש מאסר, אך הם חשופים לסנקציות אחרות, החל בקנסות ועד לשלילת זכויות מסויימות. האם המצב בפורטוגל השתפר בעקבות שינוי המדיניות? תלוי את מי שואלים.

האמת היא שממש לא ברור מה היו התוצאות של שינוי המדיניות הזה. כפי שאמר וו. אדוארדס דמינג: "באלוהים אנו בוטחים, כל השאר – הביאו נתונים". שנית, גם לו היו נתונים אמינים, הם מתייחסים לטווח קצר של כ-12 שנה לכל היותר (נכון לעת כתיבת שורות אלה). אני בהחלט חושב שכדאי לחכות 30 שנים לפחות לפני שמסיקים מסקנות. שלישית, אני לא חושב שניתן לגזור ממדינה קטנה כפורטוגל מסקנות שיהיו תקפות למדינות אחרות בעלות אוכלוסיה שונה. קל וחומר, פורטוגל אינה בת השוואה לישראל (ולא רק בנושא הזה). רביעית, אני תוהה מדוע לא מזכירים גם את הולנד, שביצעה נסיגה מסויימת ממדיניות הסמים הליברלית שלה ב-2011. גם בהולנד, לפני ואחרי השינוי של 2011, אחזקת סמים (קלים או קשים) והשימוש בהם אינם חוקיים, אם כי יש מדיניות של "אי אכיפה" לגבי החזקה של מספר "סמים קלים" לצורך שימוש עצמי.

אציין כי נתונים אמינים, שיוצגו על ידי אדם או גוף אובייקטיבי, שיראו כי תועלתה של הרפורמה הפורטוגלית עולה על נזקה בטווח הארוך, בתוספת הצדקה לטענה כי ניתן להשליך מפורטוגל אל ישראל, ישכנעו אותי לתמוך ברפורמה כזו גם בישראל.

יש גם טענה לפיה הלגליזציה משתלמת למשק/חברה/מדינה מבחינה כלכלית. אני מניח שזה נכון, אם כי אני סבור שהחישובים לא מדויקים ואף מוטים (עוד ב-2006 תהיתי כאן על חישוביו של כלכלן קנדי שהעריך כי רווחי ממשלת קולומביה הבריטית מלגליזציה של מריחואנה צפויים להגיע לכ-2 מיליארד דולר).

תהיה ראשונה: למה לעצור במריחואנה? אפשר לגרוף רווחים הרבה יותר גדולים על לגליזציה ומיסוי של סמים נוספים. כאן תאמרו בודאי כי זה כבר נעשה למעשה, במיסוי על הטבק והאלכוהול החוקיים והמזיקים. זה נכון, והמיסוי הזה נועד כדי שצרכני הטבק והאלכוהול ישלמו על הנזק אותו גורמת צריכתם (העמסה על מערכת הבריאות, ירידה בתוצר, ונזקים סביבתיים). אני מודע לכך שתחשיב הבודק האם המיסוי הזה מכסה את הנזקים הנגרמים (או אולי קטן מהם, ואז מדובר במיסוי יתר) לא נעשה, אבל אנו דנים כאן בעקרונות. אגב, ממדגם בלתי מייצג לחלוטין של אנשים שאני מכיר באופן כזה או אחר, התרשמתי כי יש חפיפה גדולה בין קבוצת האנשים התומכים בלגליזציה של מריחואנה ובין קבוצת הטוענים כי המיסוי על אלכוהול וטבק גבוה מדי. שווה לבדוק זאת פעם באופן מדעי.

גם אם יעמדו בפנינו חישובים כלכליים אמינים, מדויקים וחסרי הטיה שישכנעו מעבר לכל ספק כי לגליזציה של מריחואנה היא מכרה זהב לממשלה ולציבור (יהיו גם הוצאות!), זה עדיין רק צד אחד של המשוואה. מול התועלת יש לשקול גם את העלות ((1. כמובן, מי שמאמין שמריחואנה היא בלתי מזיקה לחלוטין, וצריכתה כמוה כשתיית מים, יטען שאין כל עלות, אבל שוב, טענות צריך להוכיח)). הוכיחו נא כי סך העלות קטן מסך התועלת, ואקבל נימוק זה.

רגע,מה עם "הקנאביס הרפואי"? בכוונה שמתי את המונח במרכאות כפולות. נכון, יש חולים המשתמשים בקנאביס, חלקם באופן חוקי, וטוענים כי השימוש שיפר את מצבם. יש המון עדויות אנקדוטליות מסוג "אבא שלי/סבתא שלי/חבר שלי ממש הרגישו הרבה יותר טוב לאחר שימוש בקנאביס". נפלא. אבל, כדי להפוך את הקנאביס לתרופה צריך להוכיח שהוא גם עומד בכל הדרישות שכל תרופה אחרת נדרשת לעמוד בה. בבקשה, לכו על זה. הוכיחו כי מאזן התועלת/נזק של שימוש בקנאביס כטיפול רפואי (לאיזה מצב, בדיוק?) הינו חיובי. לבוא ולטעון כי קנאביס הוא תרופת פלא לכל מצב רפואי, זה לא רציני, וגרוע מכך, זה מסוכן.

לסיכום חלק זה של המאמר: טענות כי לגליזציה של מריחואנה תהיה פעולה טובה לחברה יש להוכיח, תוך כדי התייחסות מלאה לכל ההיבטים של פעולה זו.

הקבוצה השניה של הטענות היא קבוצת הטענות העוסקות במוסר ועקרונות. מטבע הדברים, המחלוקת פה תהיה גדולה יותר, ואני סבור כי יהיה קשה מאוד לשנות את דעתי בנושא. אפרט כאן את הטענות שנתקלתי בהן ואת טענות הנגד שלי (או את התהיות שלי). אם יש לקוראים דברים נוספים וחדשים לומר, אשמח לשמוע אותם.

אתחיל בנושא השוואת המריחואנה לאלכוהול. נטען כי בהנחה ששימוש במריחואנה פחות מסוכן בשימוש באלכוהול, אין זה מוסרי לאסור שימוש במריחואנה כאשר השימוש באלכוהול מותר. תשובתי היא למטבע זה יש שני צדדים, וניתן לטעון כי אין זה מוסרי להצדיק שימוש באלכוהול כאשר השימוש במריחואנה אסור. אנו חוזרים כאן לנושא של קביעת רף הסיכון.

הטענה הבאה היא הרבה יותר חזקה: איסור על שימוש במריחואנה הוא פגיעה בחופש הפרט. גם אם השימוש בה לא מסוכן, זכותו של מי שרוצה בכך להזיק לבריאותו. היה גם מי שהרחיק לכת וטען כי איסור השימוש במריחואנה הוא פגיעה בזכויות אדם יסודיות.

כן, אני מסכים שאיסור על שימוש במריחואנה הוא פגיעה בחופש הפרט. אז מה? יש עוד הרבה חוקים, שכולם מגבילים במידה כזו או אחרת את חופש הפרט: אסור לחצות צומת ברמזור אדום (פגיעה בחופש התנועה), אסור למי שלא הוכשר כמהנדס לתכנן בניית מבנים ולפקח על הבניה (פגיעה בחופש העיסוק), ועוד ועוד. זהו טיבה של החברה. השאלה היא האם האיסור על שימוש במריחואנה הוא פגיעה מידתית בחופש הפרט. אני חושב שכן. אם יש מישהו שחושב אחרת, שינמק מדוע.

והאם זכותו של מי שרוצה בכך להזיק לבריאותו? אולי, אך האם החברה צריכה לשלם את העלות הכרוכה בכך? אנו חוזרים לשאלה של קביעה האם קיים נזק, ואם הוא קיים מה גובהו, ומהו המס הנגזר מכך. אבל יש עוד שאלה חשובה: האם הנזק הוא אישי בלבד? מה בקשר לנזק לצד שלישי, למשל אדם הנמצא תחת השפעת סם ועקב כך גורם לתאונה בה נפגע אדם אחר? האם עדיין החברה לא צריכה להתערב? אני מעלה את השאלות האלה כיוון שכל מי שמעלה את טיעון חופש הפרט צריך לחשוב היטב מה התשובות שלו לשאלות אלה ושאלות דומות.

הטענה האבסורדית ביותר ששמעתי היא שהיות ואנו חיים בחברה דמוקרטית, על התומכים באיסור שימוש במריחואנה להביא הצדקות לכך: "צריך להצדיק הגבלות, לא היתרים", כתב מישהו.

אני מצטער, אך בדמוקרטיה מקובל שמי שמציע שינוי במצב הקיים צריך לנמק מדוע השינוי שהוא מציע טוב, ולשכנע בכך את הרוב. כאשר חבר כנסת מעלה הצעת חוק, נערכת הצעה והיא מתקבלת רק אם החוק התקבל על דעת רוב חברי הכנסת בשלוש הצבעות שונות. לא יעלה על הדעת שכל הצעת חוק תתקבל בכל מקרה בו לא יתייצבו לפחות 61 חברי כנסת ויתנגדו לה ((2. למרבה הצער, התהליך הזה לא מונע אישור חוקים לא סבירים ו/או בלתי מנומקים, אך זו בעיה אחרת)). מי שמציע הצעה, חייב להעלות נימוקים בעד הצעתו. המתנגדים יעלו טיעוני נגד, יתנהל דיון, ובסופו של דבר תתקבל החלטה.

ובאשר למצב החוקי הקיים בנושא שעל הפרק: החוק הקיים, ברצוני להזכיר לכולם, לא נקבע על ידי צורר או דיקטטור, אלא על ידי הכנסת, האמורה לשקף את רצון הבוחרים. מי שסבור שהחוק הקיים לא טוב, מוזמן לנסות לשנות אותו. זה יכול להיות בכנסת, ואפילו ניתן לעתור לבית המשפט העליון ולטעון כי יש לפסול את החוק הקיים מכיוון שהוא מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות יסוד. אבל תביאו בבקשה נימוקים טובים.

ביום חמישי האחרון (23.5.13) השתתפתי בכנס האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה. במושב הסיום של הכנס נערך פאנל בו השתתפה, בין היתר, פרופ' מיכל בלר, המנכ"ל הפורשת של הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה). הפאנל היה אמור לעסוק ב-"אתגרים בפרסום פומבי של נתונים על מערכות ציבוריות", אולם בפועל הוקדש רובו להתלהמות חוצבת להבות של פרופ' בלר כנגד ההחלטה להנגיש לציבור את תוצאות מבחני המיצב. ההחלטה התקבלה, אגב, על ידי שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, שכמובן אינם מומחים לחינוך כמו פרופ' בלר עצמה. אני ממליץ לקוראים לקרוא את סקירת החלטת בית המשפט העליון בנושא שכתבה קרן ילין-מור, שהופיעה בבלוג "הטרקלין".

הנושא הוא אכן ישן. החלטת בית המשפט התקבלה לפני שבעה חודשים, ותוצאות המיצ"ב פורסמו לציבור הרחב לפני יותר מחצי שנה. מלים רבות נכתבו על כך מאז, ולכן אתייחס רק למספר קטן של טענות שהועלו במהלך הדיון בפאנל.

טענה מרכזית של פרופ' בלר היא שפרסום הציונים, ובעקבותיהם פרסומים בעיתונות ודירוגי בתי ספר שהופיעו באתר מדלן, גורמים ויגרמו להונאות בבחינות/תהליך המדידה מצד בתי הספר, המורים והתלמידים. טענה זו שגויה ומטעה, והסיבה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי לכך היא שפרופ' בלר אינה מבחינה בין סיבה ו-… לא ברור מה.

הסיבה להונאות בבחינות היא קיום הבחינות עצמן, והחשש של בתי הספר והמורים כי ייפגעו עקב תוצאות הבחינות. גורלם של מנהלי בתי הספר ומוריהם נתון בידי משרד החינוך, לא בידי הציבור.

גם התמקדות של אנשי מערכת החינוך בשיפור המדדים ולא בשיפור התופעות שגרמו למדדים מספריים אינה קשורה בעצם הפרסום, אלא בעצם קיום המדידה. זו בעיה שהיה צריך לצפות מייד עם ההחלטה על קיום מבחני המיצב, ובמקביל היה צריך לחשוב על דרכים להתמודדות איתה. אני מניח, או לפחות רוצה לקוות, שחשיבה כזו נעשתה.

טענה שניה שהועלתה היא העובדה שאתרים מסוג אתר מדלן (שמפעיליו הם חבורה של סטודנטים למדעי המחשב שאינה מבינה בחינוך, לדעת בלר), פרסמו "טבלאות ליגה" בה ערכו השוואה ארצית בין בתי הספר. זה היה יכול להמנע, לדעת בלר, לו לא פורסמו התוצאות.

ובכן, השוואה ארצית ("טבלת ליגה" כפי שמכנה זו בלר) נערכה על ידי ראמ"ה עצמה, ותוצאות השוואה זו מופיעה בדוחות עצמם שפורסמו לציבור. הרי בדו"ח עצמו מופיע ממוצע הציון במבחן מול הממוצע הארצי (וגם סטיות התקן), וכן מופיע העשירון בו נמצא בית הספר. האם זו אינה השוואה? ההשוואה והדירוג כבר נעשו, על ידי ראמ"ה בכבודה ובעצמה, אבל בכל דו"ח בית ספרי מופיעה רק פיסת מידע קטנה מטבלת הליגה. בלר אכן ניסתה למנוע את הצגת התמונה השלמה על ידי כך שהגישה לדו"חות המפורסמים היא קשה יחסית, ניתן להוריד רק דו"ח של בית ספר אחד בכל פעם, והנתונים מופיעים בקובצי PDF, שאינם מאפשרים קריאה נוחה של נתונים. מזל שיש כמה סטודנטים למדעי המחשב שיכולים להתמודד עם המכשולים האלה ולהביא לציבור את התמונה השלמה.

טענה נוספת שהועלתה במובלע היא שהערכת בית ספר אינה צריכה להיות תלויה רק בנתונים כמותיים של תוצאות מבחנים, אלא במכלול, שחלקו מורכב מנתונים שאינם ניתנים לכימות. נכון, אז מה? פרסמו נא לציבור גם את הנתונים הבלתי כמותיים.

עם טענה אחת אני בכל זאת מסכים: אנשי אתר מדלן נתנו לכל בית ספר דירוג שהוא ממוצע העשירונים במקצועות הליבה השונים מוכפל ב-10. לדוגמא, לבית ספר שדורג בעשירון 8 במבחן האנגלית ו-7 במבחן מתמטיקה, דירוג מדלן הינו 75. בלר, וגם ד"ר חגית גליקמן, הסטטיסטיקאית של ראמ"ה, טענו כי מדד זה בעייתי מבחינה מתודולוגית. אני מסכים – מיצוע עשירונים הוא בעייתי, חסר ביסוס תיאורטי סטטיסטי, ופרדוקס סימפסון עלול להרים את ראשו. אבל מכאן ועד הטענה שלמדד דירוג מדלן אין כל משמעות הדרך רחוקה. זו היוריסטיקה סבירה בהחלט לדעתי, גם אם המתודולוגיה לקויה. אפשר כמובן לעשות טוב יותר. אני מקווה שראמ"ה תפרסם, כפי שהציע טל גלילי, את כל הנתונים בפורמט נוח להורדה ועיבוד, וכך יתאפשר לציבור לנסות גישות אחרות להשוואה בין בתי הספר. מאחר ובציבור הרחב יש גם סטטיסטיקאים, אני מניח שחלקם מכירים שיטות סטטיסטיות (ניתוח מרכיבים ראשיים, factor analysis, MDS הם כמה דוגמאות) שיתנו מדד השוואתי טוב יותר, וכך גם אנשי ראמ"ה שטענו כי "בלתי אפשרי" לבנות מדד משולב כזה ילמדו משהו.

הטענות של בלר בפאנל הן לא יותר מאשר בכי על כך שהסוסים ברחו מהאורווה, וזאת לאחר שבלר עצמה, כמנכ"ל ראמ"ה, פתחה את דלתות האורווה והאיצה בסוסים לצאת ממנה. ברגע שמעמידים את כלל התלמידים בבתי הספר בארץ בפני מבחן אחיד כמבחן המיצ"ב, נעשתה ההשוואה בין בתי הספר, והופנתה תשומת הלב של בתי הספר וצוותיהם מהשגת מטרות חינוכיות אל שיפור תוצאות המדדים הכמותיים. הנזק נעשה. השאלה היא רק האם יש לפרסם את התוצאות לציבור או לא, וכאן בהחלט צריך להעדיף את העקרון הדמוקטי של שקיפות הממשלה לציבור על פני דעתה של בלר וראמ"ה. בלר אמרה כי בעקבות הוראת בית המשפט העליון נשקל ביטול מבחני המיצ"ב. לו יהי.