נסיכת המדעים

כן, כן, ביבי נתניהו מבטיח שאם ייבחר (למה בדיוק?) יעלה את שכר המינימום.

רגע, רגע, ביבי היה פעם שר האוצר? לא? הוא היה שר האוצר במשך כשנתיים וחצי, בתאריכים 28 בפברואר 2003 – 9 באוגוסט 2005. למה הוא לא העלה אז את שכר המינימום? אולי בגלל שמשרד האוצר, שבראשותו עמד, פרסם "מחקר" בו "הוכיח" באותות ובמופתים כי שכר המינימום הינו "מסוכן ומזיק"?

נברתי בארכיון שלי ומצאתי רשימה (שפרסמתי לראשונה באתר "רשימות") שכותרתה: מחקר האוצר על "שכר המינימום ונזקיו" – קריאה ביקורתית. הרשימה הזו פורסמה לראשונה בתאריך 27 בנובמבר 2004, בערך באמצע כהונת ביבי בתפקיד שר האוצר. תחליטו עכשיו לאיזה ביבי אתם מאמינים. לזה שלא עשה כאשר הייתה בידו היכולת לעשות, או לזה שמבטיח הבטחות לפני הבחירות.

הפרסום התקופתי של דו"ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.

ברשימה של היום אדון בשתי הידיעות שהקדישה ארלוזורוב לראיון שערכה עם אוריאל לדרברג, מנכ"ל עמותת פעמונים, שאותה תיארה כ- "אחת מעמותות הסיוע הגדולות והמצליחות בישראל". גדולות, ניחא, אבל מה פירוש "מצליחות"?

לפני שאפנה לניתוח של דברי לדרברג, אני רוצה להבהיר: אין לי דבר כנגד מטרותיה המוצהרות של העמותה שהוא מנהל – סיוע למשפחות באיזון התקציב המשפחתי. בדף הבית של העמותה תוכלו למצוא שפע של חומר כתוב ועיצות מעשיות בנושא, ואין לי כל סיבה להטיל ספק בכך שפעילי העמותה ועובדיה אכן עושים לקידום מטרות העמותה. עם חלק מהדברים שלדרברג אמר לארלוזורוב אני אפילו מסכים. אני מסכים לביקורת שלו על התרבות המעודדת צריכה. אני מסכים לטענותיו כי אנשים צריכים לדעת לקבל החלטות שיש להן משמעות כלכלית  (כל החלטה, בעצם) תוך כדי שיקול דעת, ומסכים כי ישנם אנשים שמקבלים "החלטות טפשיות". אני מוכן לקבל את טענותיו של לדרברג שקיימת תופעה של העלמת הכנסות, אם כי איני מקבל את הערכותיו לגבי היקף התופעה. אני מסכים עם טענתו של לדרברג כי אנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. אני מוכן לקבל את עדותו של לדרברג כי יש משפחות שמקבלות סלי מזון ומוציאות 1000 שקלים בחודש על טלוויזיה בכבלים וטלפונים סלולריים. ובכל זאת, אני מתנגד לחלוטין לאידיאולוגיה שמנחה את לדרברג ועמותתו. אני לא מסכים עם קביעתו של לדרברג שבעיית העוני היא "לא מחסור בכסף, אלא בעיה בראש".

על רמות הטיעונים אפשר ללמוד ממשפט בודד אחד שאמר לדרברג לארלוזורוב: "הראנו לבני הזוג איך מעדן היופלה שהם קונים לילד כל יום, ועולה 4.5 שקלים, מסתכם בסוף החודש כמעט ב-200 שקל". אופס. העלות של יופלה ליום, במשך 30 יום בחודש, במחיר של 4.5 שקלים ליום, היא לא 200 שקלים, וגם לא "כמטע 200 שקלים", אלא רק 135 שקלים. תאמרו, לדרברג התבלבל. אולי. אבל זוהי דוגמא המראה כיצד לדרברג פשוט זורק טיעונים לחלל האויר, בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לדברים שיוצאים מפיו.

ואז, איך נתייחס ברצינות להערכותיו של לדרברג כי "60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה"? על סמך מה הוא מביא את הנתונים האלה? גם אם לדרברג נתקל פה ושם בתופעות כאלה, האינפורמציה האנקדוטלית שנחשף אליה אינה בהכרח מדוייקת.

אבל בוא נעזוב את הנתונים. הבעיה העיקרית בטיעונין של לדרברג היא הטענה הניו-אייג'ית כי "הבעיה היא בראש". עני יקר, אתה עני כי בחרת להיות עני, אומר לדרברג. אם רק תחליט אחרת, יהיה אחרת. העושר מתחיל בתוכך. המדינה? הממשלה? להן אין שום חלק בכך. אכיפת חוק שכר מינימום? לכ-20% ממשקי הבית יש הכנסה חדשית הנמוכה משכר המינימום (נתוני הלמ"ס 2006, קובץ pdf), אבל לממשלה אין חלק בזה. לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין, שגובים מחיר שערורייתי עבור "חבילת בסיס"? לממשלה אין חלק בזה. שירותי החינוך מצומצמים ושעות הלימוד מקוצצות, ולכן יש צורך בהוצאות לחינוך אפור? לממשלה אין חלק בזה. ועוד ועוד, אני בטוח שהקוראים יכולים לנדב עוד ועוד דוגמאות.

ולקוראים שממהרים לחפש את כפתור התגובות כדי לציין שלדעתם אכן המדינה אינה צריכה להיות אחראית לחיי היום יום של אזרחיה, אני מבקש להזכיר שהטענה הזו שונה לגמרי מטענתו העיקרית של לדרברג. אם מדינה מחליטה שהיא מסירה מעצמה את האחריות לגורלם של אזרחיה זו בעיה, אמנם, ויש לה תוצאות. שיעורי עוני מוגברים, למשל, אך לא רק. לדרברג מבקש את כל העולמות: הוא גם מטיף לחוסר אחריות חברתית, וגם טוען במצח נחושה כי חוסר האחריות הזה לא יישא כל תוצאות, אם רק תיפתר הבעיה "שנמצאת בראשם של העניים". ניאו-ליברליזם וניו-אייג'. שילוב מבחיל במיוחד.

עם פרסום דו"ח העוני ניצלה מירב ארלוזורוב את ההזדמנות לפרסם סדרה של שלושה מאמרים נושא, בשיטה המקובלת שלה: ראיון עם אינטרסנט (במקרה זה, שניים).

המרואיינים הפעם הם הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, שאינו סטטיסטיקאי אלא כלכלן, ומנכ"ל עמותת "פעמונים", אוריאל לדרברג. במאמר אחד מדבר לדרברג על "המחיר שמשלמים עניי ישראל על תרבות ה'מגיע לי'", ובאחר הוא אומר כי "אנשים לא מתים מרעב, אלא מהחלטות טיפשיות". ואילו הסטטיסטיקן הממשלתי יצחקי אומר כי "קו העוני הוא קו מטופש הנתון למניפולציות של האוצר". אתם מוזמנים לקרוא את התערובת המבחילה במיוחד של ניאו-ליבליזם וניו-אייג' שרקחה השלישיה ארלוזורוב-לדרברג-יצחקי.

תגובה ראשונה לדברים התפרסמה היום באתר ה"עוקץ", תחת הכותרת "קמפיין הכחשת העוני של ארלוזורוב ויצחקי". מומלץ לקרוא גם את הדברים האלה ולו רק כאיזון לדברים של השלישיה הנ"ל. תגובתי לדברים תובא בקרוב.

מי שחטף כאבי ראש בעקבות הזעזועים בשווקי המטבע הבינלאומיים שהיו בשנה האחרונה, ישמח אולי לדעת שזו לא תופעה חדשה.

אסף ברטוב מדווח בבלוג של פרוייקט בן יהודה על תנודות שער החליפין של הלירה התורכית בתקופת האימפריה העות'מנית, כפי שתוארו בספרו של יהושע ילין, "זכרונות לבן ירושלים" (להלן ציטוט קצר מהקטע המלא שהביא אסף):

"הלירה היא לפעמים מאה ועשרים גרוש, ולפעמים יותר או פחות; וכן שונה מחירה בכל עיר ועיר: בירושלים מאה ועשרים, וביפו מאה וארבעים וכו'; וכן שאר המטבעות משתנות ומתחלפות."

אין חדש תחת השמש.

לקראת הבחירות ההולכות וקרבות, הקים האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה קבוצת דיון בגוגל שמטרתה לעקוב אחרי הדיווחים בתקשורת אודות סקרי הבחירות.

מסביר יושב ראש האיגוד, פרופ' יואב בנימיני:

(סקרי הבחירות) מזוהים לטוב ולרע עם מקצוע הסטטיסטיקה בעיני הציבור, וחשוב לנו שתוצאותיהם ידווחו נכונה בכלי התקשורת.

ואכן חוק הבחירות מטיל (על אמצעי התקשורת) חובות דיווח מפורטות למדי (אודות סקרי הבחירות), אך אלו אינן מקוימות במלואן. ברצוננו לעשות מאמץ של קהילת הסטטיסטיקאים כולה על מנת לעקוב אחר הדיווחים בכלי התקשורת, ולנסות לטפל בזמן אמיתי במקרים בהם המידע הדרוש אינו ניתן במלואו.

אני שמח על היוזמה. אני מתריע כאן בבלוג מזה זמן רב על הפרות של סעיף 16 בחוק הבחירות-דרכי התעמולה, שדן פרסום סקרי בחירות. לצערי, החוק הפך לאות מתה, והוא אינו נאכף.

אני קורא לאיגוד להרחיב את היוזמה ולעקוב גם אחרי חשדות לכאורה של הפרת כללים אתיים מצד עורכי סקרים. אם יש מקרים כאלו, מן הראוי שהאיגוד יטפל גם בהם.

אני מזמין את קוראי הבלוג לעקוב אחרי הדיונים בקבוצה ואף להצטרף אליה. כתובתה: http://groups.google.com/group/surveys2009?hl=en

היום בדה מרקר מופיעים שני מאמרים של "יקירת הבלוג", מירב ארלוזורוב, העוסקים במאבקי הכח בין הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, ובין משרד האוצר.

הסטטיסטיקן הממשלתי (שאינו סטטיסטיקאי, דרך אגב, אלא כלכלן) מאשים בראיון שהעניק לארלוזורוב את התנהלות משרד האוצר בנושא תקצוב הלמ"ס ומביא שפע דוגמאות. זה לא חדש כמובן הטענה לפיה המדינה מנוהלת על ידי חנוונים אינה חדשה. ארלוזורוב, במפתיע, תומכת ביצחקי בטענותיו כלפי האוצר, כפי שהיא מבהירה במאמר דיעה הצמוד לראיון.

לעומת זאת, ארלוזורוב נמנעת מהבעת דיעה בעניין אחר שמעלה יצחקי. לדבריו, האוצר מעוות נתונים שונים המועברים ללשכה, כגון נתונים בדבר הכנסות המדינה והכנסות משקי בית מהאחוזון/אלפיון העליון."משרד האוצר לא רוצה שקיפות כי נוח לו שהפוליטיקאים לא יודעים מהי האמת ולא מתערבים לו", אומר יצחקי. אני לא ממש מופתע. ואתם?

הבלוג המעניין "The list universe" (שאני קורא באופן קבוע דרך הרסס, מומלץ) מביא היום את רשימת 10 האמונות המדעיות המופרכות של העבר (או יותר נכון, את ה-top 10 של הקטגוריה הזו). ברשימה ניתן למצוא, בין היתר, את האלכימיה, התיאוריה הגיאוצנטרית (לפיה הארץ היא מרכז היקום), תיאוריית הפלוגיסטון, וכמובן, את תיאוריית הבריאה הספומטנית.

ההומיאופתיה לא נמצאת לצערי ברשימה הזו. יש לכך שתי סיבות, לדעתי. ראשית, זו לא ממש אמונה מדעית (למרות שפה ושם יש מדענים שתומכים בתיאוריה הזו).

שנית, האמונה עדיין קיימת וקהל המאמינים גדול למדי. האפיפיור כבר יודע שהשמש לא סובבת את כדור הארץ, אבל חסידי ההומיאופתיה לא משתכנעים באותה הקלות. אולי בעוד כמה עשרות שנים נוכל להוסיף אותה לרשימה.

הנה מחקר נפלא שתוצאותיו פורסמו ב-Scientific Ynet (ותודה לעריסטו מפורום מתמטיקה בתפוז), שקבע כי "למעלה משליש מהילדים בארץ – בעודף משקל":

נמצא כי בממוצע לאורך שבע שנות המחקר 29 אחוז מבני השש היו בעלי עודף משקל (משקלם היה גבוה מהאחוזון ה-85, כלומר גבוה מ-85 אחוז מבני גילם). מחציתם אף הוגדרו כסובלים מהשמנה (שקלו יותר מ-95 אחוז מבני גילם).

ואני לתומי חשבתי כי רק ל-15% מהאוכלוסיה משקך הגבוה מהאחוזון ה-85, ורק ל-5% משקל הגבוה מהאחוזון ה-95. נו, מה אני כבר יודע?

ב-Ynet הופיע ראיון עם הקומבינטור הישראלי הידוע נוגה אלון. מעניין.

מחקר שפרסם האתר CareerCast.com מדרג 200 משרות בארה"ב, מהטובה ביותר עד הגרועה ביותר. המחקר מדווח בכתבה בוול סטריט ג'ורנל, שם ניתן לצפות ב-20 המקצועות שבראש הרשימה, ו-20 המקצועות הסוגרים אותה.

מתברר כי הכי טוב להיות מתמטיקאי, אבל גם להיות סטטיסטיקאי זה לא רע בכלל – המקצוע הזה מדורג במקום השלישי. כמי שעבר כמה שנים בארה"ב כסטטיסטיקאי, אני יכול בהחלט להעיד אישית כי התוצאה הזו לא מופרכת.

עוד מקצועות טובים: אקטואר (מקום שני) – שזו בעצם התמחות בסטטיטיקה ליישומי ביטוח, פילוסוף (מקום 12) יותר טוב מרופא (מקום 13) אך פחות טוב מכלכלן (מקום 11), ואסטרונום (מקום 20).

מבט בתחתית הרשימה מלמד שעדיף להיות פועל איסוף זבל (מקום 194) מאשר נהג מונית (מקום 198), להיות אח או אחות לא הרבה יותר טוב (מקום 184).

יש גם לינק לתיאור המתודולוגיה ותיאורי המקצועות, אך טרם הספיקותי לעיין בו.