הפרסום התקופתי של דו”ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.
ברשימה של היום אדון בשתי הידיעות שהקדישה ארלוזורוב לראיון שערכה עם אוריאל לדרברג, מנכ”ל עמותת פעמונים, שאותה תיארה כ- “אחת מעמותות הסיוע הגדולות והמצליחות בישראל”. גדולות, ניחא, אבל מה פירוש “מצליחות”?
לפני שאפנה לניתוח של דברי לדרברג, אני רוצה להבהיר: אין לי דבר כנגד מטרותיה המוצהרות של העמותה שהוא מנהל – סיוע למשפחות באיזון התקציב המשפחתי. בדף הבית של העמותה תוכלו למצוא שפע של חומר כתוב ועיצות מעשיות בנושא, ואין לי כל סיבה להטיל ספק בכך שפעילי העמותה ועובדיה אכן עושים לקידום מטרות העמותה. עם חלק מהדברים שלדרברג אמר לארלוזורוב אני אפילו מסכים. אני מסכים לביקורת שלו על התרבות המעודדת צריכה. אני מסכים לטענותיו כי אנשים צריכים לדעת לקבל החלטות שיש להן משמעות כלכלית (כל החלטה, בעצם) תוך כדי שיקול דעת, ומסכים כי ישנם אנשים שמקבלים “החלטות טפשיות”. אני מוכן לקבל את טענותיו של לדרברג שקיימת תופעה של העלמת הכנסות, אם כי איני מקבל את הערכותיו לגבי היקף התופעה. אני מסכים עם טענתו של לדרברג כי אנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. אני מוכן לקבל את עדותו של לדרברג כי יש משפחות שמקבלות סלי מזון ומוציאות 1000 שקלים בחודש על טלוויזיה בכבלים וטלפונים סלולריים. ובכל זאת, אני מתנגד לחלוטין לאידיאולוגיה שמנחה את לדרברג ועמותתו. אני לא מסכים עם קביעתו של לדרברג שבעיית העוני היא “לא מחסור בכסף, אלא בעיה בראש”.
על רמות הטיעונים אפשר ללמוד ממשפט בודד אחד שאמר לדרברג לארלוזורוב: “הראנו לבני הזוג איך מעדן היופלה שהם קונים לילד כל יום, ועולה 4.5 שקלים, מסתכם בסוף החודש כמעט ב-200 שקל”. אופס. העלות של יופלה ליום, במשך 30 יום בחודש, במחיר של 4.5 שקלים ליום, היא לא 200 שקלים, וגם לא “כמטע 200 שקלים”, אלא רק 135 שקלים. תאמרו, לדרברג התבלבל. אולי. אבל זוהי דוגמא המראה כיצד לדרברג פשוט זורק טיעונים לחלל האויר, בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לדברים שיוצאים מפיו.
ואז, איך נתייחס ברצינות להערכותיו של לדרברג כי “60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה”? על סמך מה הוא מביא את הנתונים האלה? גם אם לדרברג נתקל פה ושם בתופעות כאלה, האינפורמציה האנקדוטלית שנחשף אליה אינה בהכרח מדוייקת.
אבל בוא נעזוב את הנתונים. הבעיה העיקרית בטיעונין של לדרברג היא הטענה הניו-אייג’ית כי “הבעיה היא בראש”. עני יקר, אתה עני כי בחרת להיות עני, אומר לדרברג. אם רק תחליט אחרת, יהיה אחרת. העושר מתחיל בתוכך. המדינה? הממשלה? להן אין שום חלק בכך. אכיפת חוק שכר מינימום? לכ-20% ממשקי הבית יש הכנסה חדשית הנמוכה משכר המינימום (נתוני הלמ”ס 2006, קובץ pdf), אבל לממשלה אין חלק בזה. לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין, שגובים מחיר שערורייתי עבור “חבילת בסיס”? לממשלה אין חלק בזה. שירותי החינוך מצומצמים ושעות הלימוד מקוצצות, ולכן יש צורך בהוצאות לחינוך אפור? לממשלה אין חלק בזה. ועוד ועוד, אני בטוח שהקוראים יכולים לנדב עוד ועוד דוגמאות.
ולקוראים שממהרים לחפש את כפתור התגובות כדי לציין שלדעתם אכן המדינה אינה צריכה להיות אחראית לחיי היום יום של אזרחיה, אני מבקש להזכיר שהטענה הזו שונה לגמרי מטענתו העיקרית של לדרברג. אם מדינה מחליטה שהיא מסירה מעצמה את האחריות לגורלם של אזרחיה זו בעיה, אמנם, ויש לה תוצאות. שיעורי עוני מוגברים, למשל, אך לא רק. לדרברג מבקש את כל העולמות: הוא גם מטיף לחוסר אחריות חברתית, וגם טוען במצח נחושה כי חוסר האחריות הזה לא יישא כל תוצאות, אם רק תיפתר הבעיה “שנמצאת בראשם של העניים”. ניאו-ליברליזם וניו-אייג’. שילוב מבחיל במיוחד.
כמה תיקונים:
1. הכנסה חדשית (רשמית) הנמוכה משכר המינימום – לא אומר דבר לגבי אכיפת שכר מינימום. ביתשבו אבא מובטל ואמא מורה במשרה חלקית מרוויח פחות ממינימום.
2. “לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין” – נכון באופן חלקי. אם תרים אנטנה כמו בימים הטובים, תקלוט את ערוץ 1 ו-2. אם אתה גר בבית משותף, הכבלים *מחוייבים* לחבר אותך לערוצים 1, 2 ו-10.
3. “60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה” – אם הוא אומר זאת כהנפצה אז בסדר. אבל מה אם הוא אומר זאת על-סמך המידגם של ה-5000 משפחות להם הוא עוזר?
מצויין! תודה יוסי!
אגב, בקשר לטענה ש”עוני הוא בראש” יש ספר מעניין של ברברה ארנרייך (Nickel and Dimed, Barbara Ehrenreich) שמראה איך אנשים שמחזיקים בעבודות של שכר מינימום לא יכולים לצאת מזה, וגם מוטלות עליהם הוצאות עצומות כתוצאה מכך (הוצאות רפואיות בגלל שהם עומדים על הרגליים כל היום בעבודות שמזיקות לבריאותם; הוצאות על לינה כי אי אפשר למצוא דירה בלי פיקדון חודש ראשון ואחרון, ולכן נאלצים לגור במוטלים; …).
הספר התחיל דיום, והוליד ספר תגובה שבו צעיר הוכיח שדווקא כן אפשר להצליח בתנאים של ארנרייך אם פשוט מנסים. (זה הספר Scratch Beginnings של Adam Shepard). הדיון לא סגור. אני בצד של ארנרייך, אם כי אני מודה שהספר שלה מניפולטיבי מעט.
אני לא חושב שלדרברג טוען נגד הבעיות שאמרת, או חושב שהממשלה צריכה להיות פחות סוציאליסטית. למשל אני די בטוח שהוא מסכים עם הטענה שעם פחות משכר מינימום אי-אפשר לנהל משפחה עם ילדים.
אני חושב שהוא פשוט מצביע על העובדה שברוב המקרים שמשפחה נכנסת לבעיה כלכלית, הבעיה היא לא הכנסה לא מספיקה או הוצאות בלתי צפויות, אלא פשוט חוסר תכנון והשקעת משאבים לא נכונה.
א. ליבוביץ,
לפי מה שאני הבנתי מדברי לדרברג, כפי שהובאו על ידי ארלוזורוב, הוא טוען כי ברוב מכריע של המקרים, אם לא בכולם, מצוקה כלכלית נובעת מאזלת היד של הפרט הנמצא במצוקה. אם דבריו סולפו על ידי ארלוזורוב (כפי שהקורא משה העיר בתגובה אחרת), הוא לא טרח עד כה להכחיש או לבקש תיקון או הבהרה.
עכשיו נשאלת השאלה – על סמך מה קובע לדרברג את הערכתו, ועד כמה היא נכונה? האם פיטורים, הפחתות שכר חדות עקב הפרטה (כמו שקרה למשל בתחבורה הציבורית בבאר שבע), הלנות שכר, אבדן כושר עבודה עקב מחלה או תאונה, ועוד, פשוט לא נחשבים? או שהם כל כך נדירים? לא נראה לי.
שלום מר יוסי לוי.
שאלה אחת היא אליך. מתי אתה פגשת אדם עני לאחרונה? מתי פגשת אדם חרדי לאחרונה? מתוך הכרותי הקרובה מאוד עם העולם החרדי דהיינו, שני דודים ובניהם המרובים + לימוד בהתנדבות של חרדים מתמטיקה ואנגלית + קריאת הפורום חדרי חרדים + אני גר ליד כפר חבד, אני יכול לומר שכמעט כולם מעלימים הכנסות. פעם הבאה שאתה טס לחול, שים לב כמה חרדים יושבים איתך במטוס, לעומת מה היחס שלהם באוכלוסיה. תחלק את האחוזים ואתה תדהם. לא צריך לדעת התמרת פורייה בזמן בדיד בשביל זה. אז מאיפה הכסף לטיסות?? ואני מבין אותם. הרי הם לא מאמינים במדינה כי זו מדינה חילונית אז לא אכפת להם לדפוק אותה. הם אומרים את זה בפה מלא. בשביל לצאת מהמצב הזה הם צריכים לרכוש השכלה, והם מתנגדים לכך. או לפחות לא להתחתן בגיל צעיר, והם מתנגדים לכך. או לפחות לחכות עם המיליון ילדים, והם מתנגדים לכך. אני גם עבדתי בשכונת הארגזים בלימוד רובוטיקה, ואני יכול לומר לך שמה לא עושים בשביל לחנך את הערסים הקטנים האלה, כמה כסף שופכים בשביל זה? תקציבים שילדי רעננה יכולים לחלום עליהם. חוגים חינם. כן, מה ששמעת, חוגים חינם. אבל מה לעשות שאותם מעניינים דברים אחרים? כמו לשחק אותה גנגסטרים? עכשיו לגבי עניים אחרים, לצערי באמת יש ניצולי שואה שהם מגיעים לעוני וזה העוני הכי נורא. מצד שני הם לא עובדים כך ששכר המינימום לא רלוונטי לגביהם. ובכלל לגבי הטענה שלך לגבי טלוויזיה בכבלים, אני חושב שבכלל אנשים לא צריכים טלוויזיה בבית. לי אין ואני מאוד שמח על כך.
שורה תחתונה: מרוב שודדים של הקופה הציבורית לא נשאר כסף לתת לעניים האמיתיים. חבל.