הפרסום התקופתי של דו"ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.
ברשימה של היום אדון בשתי הידיעות שהקדישה ארלוזורוב לראיון שערכה עם אוריאל לדרברג, מנכ"ל עמותת פעמונים, שאותה תיארה כ- "אחת מעמותות הסיוע הגדולות והמצליחות בישראל". גדולות, ניחא, אבל מה פירוש "מצליחות"?
לפני שאפנה לניתוח של דברי לדרברג, אני רוצה להבהיר: אין לי דבר כנגד מטרותיה המוצהרות של העמותה שהוא מנהל – סיוע למשפחות באיזון התקציב המשפחתי. בדף הבית של העמותה תוכלו למצוא שפע של חומר כתוב ועיצות מעשיות בנושא, ואין לי כל סיבה להטיל ספק בכך שפעילי העמותה ועובדיה אכן עושים לקידום מטרות העמותה. עם חלק מהדברים שלדרברג אמר לארלוזורוב אני אפילו מסכים. אני מסכים לביקורת שלו על התרבות המעודדת צריכה. אני מסכים לטענותיו כי אנשים צריכים לדעת לקבל החלטות שיש להן משמעות כלכלית (כל החלטה, בעצם) תוך כדי שיקול דעת, ומסכים כי ישנם אנשים שמקבלים "החלטות טפשיות". אני מוכן לקבל את טענותיו של לדרברג שקיימת תופעה של העלמת הכנסות, אם כי איני מקבל את הערכותיו לגבי היקף התופעה. אני מסכים עם טענתו של לדרברג כי אנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. אני מוכן לקבל את עדותו של לדרברג כי יש משפחות שמקבלות סלי מזון ומוציאות 1000 שקלים בחודש על טלוויזיה בכבלים וטלפונים סלולריים. ובכל זאת, אני מתנגד לחלוטין לאידיאולוגיה שמנחה את לדרברג ועמותתו. אני לא מסכים עם קביעתו של לדרברג שבעיית העוני היא "לא מחסור בכסף, אלא בעיה בראש".
על רמות הטיעונים אפשר ללמוד ממשפט בודד אחד שאמר לדרברג לארלוזורוב: "הראנו לבני הזוג איך מעדן היופלה שהם קונים לילד כל יום, ועולה 4.5 שקלים, מסתכם בסוף החודש כמעט ב-200 שקל". אופס. העלות של יופלה ליום, במשך 30 יום בחודש, במחיר של 4.5 שקלים ליום, היא לא 200 שקלים, וגם לא "כמטע 200 שקלים", אלא רק 135 שקלים. תאמרו, לדרברג התבלבל. אולי. אבל זוהי דוגמא המראה כיצד לדרברג פשוט זורק טיעונים לחלל האויר, בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לדברים שיוצאים מפיו.
ואז, איך נתייחס ברצינות להערכותיו של לדרברג כי "60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה"? על סמך מה הוא מביא את הנתונים האלה? גם אם לדרברג נתקל פה ושם בתופעות כאלה, האינפורמציה האנקדוטלית שנחשף אליה אינה בהכרח מדוייקת.
אבל בוא נעזוב את הנתונים. הבעיה העיקרית בטיעונין של לדרברג היא הטענה הניו-אייג'ית כי "הבעיה היא בראש". עני יקר, אתה עני כי בחרת להיות עני, אומר לדרברג. אם רק תחליט אחרת, יהיה אחרת. העושר מתחיל בתוכך. המדינה? הממשלה? להן אין שום חלק בכך. אכיפת חוק שכר מינימום? לכ-20% ממשקי הבית יש הכנסה חדשית הנמוכה משכר המינימום (נתוני הלמ"ס 2006, קובץ pdf), אבל לממשלה אין חלק בזה. לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין, שגובים מחיר שערורייתי עבור "חבילת בסיס"? לממשלה אין חלק בזה. שירותי החינוך מצומצמים ושעות הלימוד מקוצצות, ולכן יש צורך בהוצאות לחינוך אפור? לממשלה אין חלק בזה. ועוד ועוד, אני בטוח שהקוראים יכולים לנדב עוד ועוד דוגמאות.
ולקוראים שממהרים לחפש את כפתור התגובות כדי לציין שלדעתם אכן המדינה אינה צריכה להיות אחראית לחיי היום יום של אזרחיה, אני מבקש להזכיר שהטענה הזו שונה לגמרי מטענתו העיקרית של לדרברג. אם מדינה מחליטה שהיא מסירה מעצמה את האחריות לגורלם של אזרחיה זו בעיה, אמנם, ויש לה תוצאות. שיעורי עוני מוגברים, למשל, אך לא רק. לדרברג מבקש את כל העולמות: הוא גם מטיף לחוסר אחריות חברתית, וגם טוען במצח נחושה כי חוסר האחריות הזה לא יישא כל תוצאות, אם רק תיפתר הבעיה "שנמצאת בראשם של העניים". ניאו-ליברליזם וניו-אייג'. שילוב מבחיל במיוחד.
