נסיכת המדעים

הבוקר נפתח בירושלים כנס מדעי הנושא את השם הבלתי שגרתי "מגילת אסתר סמואל כהן".  אם תחפשו את אסתר סמואל כהן בגוגל תקבלו רק 9430 תוצאות, ומתוך 50 התוצאות הראשונות רק כחמישית יהיו רלוונטיות. חיפוש אחרי שמה באנגלית יניב באופן טבעי מעט יותר תוצאות – 611 (כולן רלוונטיות), מספר זעום בהשוואה למליוני הדפים שגוגל מנפק בחיפושים יותר שגרתיים. אבל אל תתנו לנתון הסטטיסטי הזה להטעות אתכם: מדובר כאן באחת הסטטיסטיקאיות הגדולות של דורנו.

אנקדוטה משעשעת: אי שם בתחילת שנות ה-90, לימדתי קורס מבוא לסטטיסטיקה לקבוצה של עובדי מדינה. בפתיחת השיעור הראשון, ביקשתי מהתלמידים לומר לי מה עולה במוחם כאשר אומרים להם "סטטיסטיקה" (מתוך כוונה לרשום את כל האסוציאציות על הלוח כדי להסביר במה יעסוק הקורס). הנוכחים היו מופתעים מהפניה והיו כמה שניות של שקט בכיתה. ואז, אחד התלמידים, אדם בשנות החמישים לחייו שישב במרכז השורה הראשונה, הרים את ידו ואמר: "אסתר סמואל כהן".

סיפור אישי: בקיץ 1984 השתחררתי מהצבא, והתחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית. תלמידי שנה א נדרשו אז ללמוד במסלול דו-חוגי, וכברירת מחדל בחרתי בחוג לסטטיסטיקה כחוג השני שלי. המרצה של קורס המבוא לסטטיסטיקה, נכתב בשנתון, היה מישהו בשם "פרופ' א. סמואל כהן". בשיעור הראשון הופיע מרצה ג'ינג'י באולם ההרצאות, הודיע כי במשך הטרימסטר הראשון פרופ' אסתר סמואל כהן נמצאת בשבתון, ולכן בינתיים הוא ימלא את מקומה. הג'ינג'י, ד"ר (היום פרופסור) משה פולק, התגלה כמרצה כריזמטי ואהוב שכבש בסערה את לב כל הסטודנטים. בסוף הטרימסטר אף הייתה התארגנות סטודנטים שפנתה בעצומה אל ראש החוג בבקשה כי ד"ר פולק ימשיך ללמד את הקורס. אולם הבקשה לא נענתה, כמובן, ובתחילת הטרימסטר השני התייצבה בפנינו פרופ' א. סמואל כהן ללמד את המשך הקורס. האכזבה הייתה רבה. התייצבה בפנינו אשה מבוגרת, חובשת שביס, בעל קול גבוה שצרם את אזנינו. בהשוואה לד"ר פולק, היה ברור לנו שמדובר בנפילה.

בהמשך התברר, לי לפחות, כי בהחלט יש להסתכל לא רק בקנקן אלא גם במה שיש בו. פרופ' סמואל כהן הייתה מורה מצויינת, שטיפחה היטב את זרעי האהבה לסטטיסטיקה שנטע בי ד"ר פולק. במבט לאחור, 22 שנים לאחר מכן, אני יודע כי הפכתי לסטטיסטיקאי לא בזכות הבחירה המקרית של החוג לסטטיסטיקה כחוג שני, אלא בזכות המבט המעמיק אל תוך עולם הסטטיסטיקה שפרופ' סמואל כהן אפשרה לי באותו קורס מבוא בשנת הלימודים 1984/5.

צברתי לאחר מכן עוד הרבה "שעות אסתר". למדתי אצלה עוד קורסים רבים, כולל סמינר קריאה מודרכת, ואף זכיתי להיות עוזר הוראה בשני קורסים שהיא לימדה. אני גאה לומר על עצמי שאני אחד מתלמידיה.

הכנס הנפתח היום בירושלים נערך לכבודה של פרופ' אסתר סמואל כהן, כלת פרס ישראל, שפרשה לא מזמן מהוראה באוניברסיטה העברית. ברשימת הדוברים בכנס, שיימשך שלושה ימים, נמצאים החוקרים המובילים בתחומים המדעיים בהם פעלה, החל מהסקה בייסיאנית אמפירית ועד אי שוויון הנביא. גם חבריה ותלמידיה יהיו שם. וגם אני.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 18 בדצמבר 2006  שם התקבלו 4 תגובות

איתי אשר  [אתר]  בתאריך 12/19/2006 8:00:44 AM

ומעלתה הגדולה ביותר הצניעות

מאת: תלמיד לשעבר בתיאוריה סטטיסטית
ושכן לבלוק השיכון בירושלים בו היא גרה

טלג  [אתר]  בתאריך 12/20/2006 5:37:41 PM

הכנס היה מאד מרגש

מבלי שהכרתי את פרופסור אסתר, הגעתי לכנס מתוך סקרנות סטטיסטית.
וזכתי להנאה רבה מהאווירה של כבוד וחיבה עצומה – שאנשים העניקו לאסתר.
החוויה בכללולתה הייתה מאד מעניינת ונעימה.
(אפילו שמההרצאות הצלחתי לקלוט רק כמות "מובהקת" של 5% מהחומר…)

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 12/20/2006 11:17:10 PM

טל – הנה עוד סיפור על אסתר – בשבילך

כאשר הייתי בשנה ב, הודיעה אסתר כי כנס האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה של אותה שנה יתקיים בירושלים, והציעה כי ביום הכנס היא תבטל את ההרצאה שלה בקורס תיאוריה סטטיסטית, בתנאי שאנו, הסטודנטים, נבוא לכנס.
כאשר הבענו את חששותינו שמא לא נבין כלום, היא ענתה לנו: אל תדאגו, גם אני בדרך כלל מפסיקה להבין את ההרצאה אחרי חמש דקות.
אני השתכנעתי (היום אני יודע שהיא תמיד מבינה הכל עד הסוף…) וכך הגעתי לכנס הראשון שלי. אכן, הכנס היה חוויה בלתי נשכחת.

משהו  בתאריך 4/30/2008 6:04:15 PM

ללא נושא

אסתר סמואל ומשה פולק הם בני דודים

נבצרות זמנית

על נבצרות זמנית אמנם לא הודעתי, אבל ששת קוראי בודאי שמו לב על מיעוט הרשימות שכתבתי לאחרונה. התירוץ הקלוש אך אמיתי – עומס עבודה, וחופשה בעקבותיה. עומס העבודה לא ירד (הצד החיובי הוא שיש פרנסה), אבל התירוץ הוצא משימוש, עד לפעם הבאה.

סקרים

בפורום תרבות עברית של תפוז העלה הגולש masorti את נושא סקרי דעת הקהל אל סדר היום, בעקבות סקר דעת קהל תמוה במיוחד שפורסם במעריב/nrg. כתבתי שם תגובה קצרה בה נמנעתי מהתייחסות למתודולוגיה הסטטיסטית (הבעייתית), כי הבעיה העיקרית בסקר הזה היא אי עמידה של עורכי הסקר בכללים בסיסיים של אתיקה מקצועית בכלל, ובכללי האתיקה לעוסקים בסטטיסטיקה בפרט. גם כאן לא ארחיב את הדיבור על הנושא (כמה פעמים אפשר לחזור על אותו הדבר?) ואסתפק בהפניה לדף באתר האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה ובו סיקור התקפתו של פרופ' ישראל אומן של סקרי דעת הקהל ומבצעיהם בכנס האחרון של האיגוד שנערך לפני כארבעה חודשים, וכן תגובות לדבריו מפי פרופ' אפי יער, מר מנו גבע, פרופ' רון קנת, פרופ' גד נתן,  וגם קישור לתגובה שלי לדברי פרופ' אומן שנכתבו כאן באתר רשימות תחת הכותרת "סקרי דעת קהל – מי כאן הטיפש?".

ועוד בענייני סקרים – אני מצרף כאן קישורים (וממליץ לקרוא) לשני אתרים/בלוגים שעוסקים בסקרי דעת קהל, למתעניינים.

Pollster הוא אתר הכולל קישורים לסקרי דעת קהל וכן בלוגים של שני עורכיו: מרק בלומנטל – סוקר מקצועי, ופרופ' צ'רלס פרנקלין מאוניברסיטת ויסקונסין במדיסון.

פרופ' פרנקלין כותב בלוג נוסף בנושא סקרי דעת קהל – Political Arithmetik – תחת כותרת המשנה: "המקום בו הפוליטיקה והמספרים נפגשים".

מתוצאות המלחמה

בגליון ערב החג של ידיעות אחרונות כתב נחום ברנע על דב לאוטמן ומפעל הטקסטיל שלו בכרמיאל, והתלאות ששניהם עברו במלחמת לבנון II בקיץ האחרון. הכתבה בעייתית בפני עצמה, ושווה התייחסות נפרדת, אבל ציטוט אחד העלה במיוחד את הסעיף לרמות מסוכנות. כיוון שכתבותיו של ברנע לא מתפרסמות במהדורת האינטרנט של העיתון, והעיתון עצמו יושלך על ידי הקוראים אל מיכלי המחזור (אני מקווה) או אל פחי האשפה כבר בשבוע הקרוב, אני מביא כאן את הציטוט של דברי לאוטמן, בתקווה שבכל פעם שמישהו יחפש אותו בגוגל, יימצא גם הציטוט. "המלחמה עשתה לי טוב" – אמר לאוטמן. בנג'מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, אמר כי מעולם לא הייתה מלחמה טובה או שלום רע, אבל מה הוא יודע. הוא לא הכיר את לאוטמן.

פרס האיגנובל

חודש אוקטובר הוא החודש בו מפרסמים שמות הזוכים בפרסי נובל. השנה כנראה לא יהיו ישראלים בין הזוכים (אם כי נותרו עוד שני פרסים בהם הזוכים לא הוכרזו, כך שיש תקוה), וניאלץ להסתפק בזוכה שאשתו לישראלית לשעבר. אבל אל דאגה – כבודנו נשמר. פרס האיגנובל, המוענק מדי שנה עבור הישגים "הגורמי לאנשים לצחוק, ואחר כך לחשוב", יוקרתי לא פחות. ובכן, אני שמח לבשר לכם כי בפרס איגנובל לרפואה לשנת 2006 זכה צוות חוקרים ישראלי מהמרכז הרפואי בני ציון בחיפה עבור מחקרם החלוצי שכותרתו: "Termination of Intractable Hiccups with Digital Rectal Massage." לחיים!

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 7 באוקטובר 2006 שם התקבלו 7 תגובות

אזרח.  בתאריך 10/7/2006 1:20:57 PM

ברור שמלחמות עושות טוב למישהו.

http://en.wikiquote.org/wiki/Smedley_Butler
War is a racket. It always has been. It is possibly the oldest, easily the most profita ble, surely the most vicious. It is the only one international in scope. It is the only one in which the profits are reckoned in dollars and the losses in lives."
War is a racket. (1935)
http://en.wikipedia.org/wiki/War_is_a_Racket
http://lexrex.com/enlightened/articles/warisaracket.htm
WAR IS A RACKET
Smedley Darlington Butler
או כמו שאורוול אמר:אם האוליגרכיה השלטת תשרוף את הכסף של האוכלוסיה ואת התוצר של האוכלוסיה במלחמה,או אז מי שירוויח יהיו בעלי ההון.כמו שתיאר הגנרל סמדלי בטלר.כי אז ההמונים המחוקים כלכלית,יפלו כעלה נידף לרגלי בעל ההון.
http://www.newspeakdictionary.com/go-goldstein.html#ch3
The essential act of war is destruction, not necessarily of human lives, but of the products of human labour. War is a way of shattering to pieces, or pouring into the stratosphere, or sinking in the depths of the sea, materials which might otherwise be used to make the masses too comfortable, and hence, in the long run, too intelligent. Even when weapons of war are not actually destroyed, their manufacture is still a convenient way of expending labour power without producing anything that can be consumed
In principle, the war effort is always so planned ,as to eat up any surplus that might exist, after meeting the bare needs of the population. In practice, the needs of the population are always underestimated, with the result that there is a chronic shortage of half the necessities of life. But this is looked on as an advantage. It is deliberate policy to keep even the favoured groups somewhere near the brink of hardship, because a general state of scarcity increases the importance of small privileges and thus magnifies the distinction between one group and another

עומר  בתאריך 10/7/2006 3:10:53 PM

אם בנג'מין פרנקלין

היה ממתין 150 שנה הוא היה מגיע למינכן 38 ומלחמת העולם השניה והיה מקבל איזו דוגמא נגדית….

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 10/7/2006 6:36:37 PM

תגובה צפויה

מלחמת העולם השניה – אח, איזה מלחמה טובה זו הייתה, נכון עומר?
הימים הטובים שלעולם לא יחזרו – אאושוויץ, הירושימה, הכיבוש היפני במזרח אסיה – ממש דוגמא נגדית מעולה לבנג'מין פרנקלין.

Ferma  בתאריך 10/10/2006 12:29:13 PM

אתה צנוע…

יש גם קוראים סמויים שמחכים בכליון עיניים לעדכון.
ואפילו הגיבו בעבר.
טוב, סמויים הם כבר לא.
חג שמח!

א  בתאריך 10/13/2006 8:36:11 AM

אין כזה דבר מלחמה טובה

אבל בהחלט יש כזה דבר שלום רע. הדוגמא של מלה"ע השניה לא אומרת שהיה כיף להלחם, אלא שאם לא היו נלחמים ויוצרים הסכם שלום או הפסקת אש עם גרמניה (כמו שלמעשה מסבירים שהיטלר התכוון לעשות עם בריטניה, ע"י תקיפת יריבתה רוסיה, וכמו שאכן צ'מברלין עשה – וזה לא עזר), היה הרבה יותר רע.
אבל אולי אפשר להבין את הביטוי "מלחמה טובה", למשל כמו שאומר "טוב שגילו לה את הסרטן בשלב מוקדם כ"כ" או "איזה מזל שהרופא הצליח לכרות לו את הרגל עם הנמק", אז זה לא שאני שמח שגילו אצלה סרטן או שאין לו רגל, אבל ממילא צריך היה לטפל במחלה – אז טוב שגילו את זה.

א  בתאריך 10/13/2006 8:39:50 AM

שכחתי – תקבולת ללבנון

גם אני, ואני סבור שיש עוד רבים כמוני, חושבים שטוב שקרתה המלחמה בלבנון. לא כי רעמי התותחי עריבים לאוזננו, אלא כי אנו[1] הזהרנו עוד ביציאה\בריחה מלבנון שיירו משם פגזים ושזו טעות פאטאלית, אז אנו שמחים שתיקנו חלקית את הטעות של נטישת לבנון, ומצטערים שלא נשארו עוד זמן בלבנון והמשיכו את הלחימה, שוב כי לפי הבנתנו את המציאות זה הפיתרון הטוב ביותר וכו'.
[1] אנו=הימניים שמחזיקים בדעות דומות לי, אין פיצול אישיות.

יעקב  בתאריך 11/3/2006 7:52:01 PM

עוד אנשים שהמלחמה עשתה להם טוב

גם אני, סטודנט שמאלני שגויס בצו שמונה, נהניתי במלחמה.
היה הרבה לחץ, הייתי בתותחנים ובהתחלה ירינו 24 שעות ביממה, אבל החברה היו טובים, היה הרבה טבע ושקט מהעיר(לא ממש שקט, כי כל הזמן היה ירי תותחים, אבל היה מקום יפה, עם נוף יפה), היו גם כמה ימים שקטים יותר, מזג האוויר היה טוב, היינו בלב מטעים לא קטופים כך שאגסים, אפרסקים ,ענבים ונקטרינות מעולים היו בשפע(באישור החקלאים כמובן), אחרי שבועיים הבאנו מנגל וכיריים לשטח וקנינו והכנו את רוב מזוננו בעצמנו(חביתה עם בצל ונקניק בלחמניה בצהריים ובשרים על האש בערב).
חבר אחד שלי(מהמלחמה) התאהב בבחורה שעבד איתה באפטר, לטענתו בגלל המלחמה, והם עדיין חברים.
בימים הספורים שאחרי הפסקת האש, אחרי שחזרו הציפורים(בבוקר של הפסקת האש היה שקט מוחלט. בבוקר שלאחר מכן שמעו את ציוץ הציפורים) היה בכלל נעים. אך גם הפעילות שהייתה קשה ואינטנסיבית הניבה סיפוק
ותחושת פעילות ויציאה מהשגרה, כך שבסך הכל גם לי הייתה מלחמה נעימה.

את הידיעה על מותו של המתמטיקאי פרופסור אמנון פזי, שהיה רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, שמעתי רק לפני יומיים, באיחור של כמעט שבועיים.

כאשר התחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית, בשנת 1984, נרשמתי לחוג לכלכלה. מאחר והייתי חייב לבחור במסלול דו-חוגי, בחרתי בסטטיסטיקה כבחוג שני (זה היה עדיף בעיני על אפשרויות כמו סוציולוגיה, מדעי המדינה או יחסים בינלאומיים). לבחירה הזו הייתה השפעה מכרעת על עתידי. הבנתי כי מקצוע הכלכלה אינו בשבילי, וכי עלי להמשיך ללמוד סטטיסטיקה, וגם מתמטיקה. המרצים המצויינים שלימדו אותי את הקורסים של שנה א בסטטיסטיקה תרמו רבות להחלטתי, ואחד המרצים האלה היה פרופ' אמנון פזי, שלימד את הקורס באינפי לסטטיסטיקאים. עד היום אני אסיר תודה לפרופ' פזי על שהצית בי מחדש את האהבה למתמטיקה, וגם סייע לי לעבור מעבר חלק אל החוג למתמטיקה שם המשכתי ללמוד בשנה ב.

במהלך השנה בה למדתי אצלו, מונה פרופ' פזי לרקטור האוניברסיטה, וב-1987 מונה לנשיא האוניברסיטה,  לאחר שהנשיא המכהן, פרופ' דן פטנקין, התפטר עקב המשבר הכספי החמור אליו נקלע המוסד. לזכות פזי נזקפת הוצאת המוסד מן המשבר, אך לצערי אחד הצעדים שבהם נקט ייזכר תמיד לחובתו.

בתקופת נשיאותו, שינתה האוניברסיטה באופן חד צדדי ושנוי במחלוקת את מעמדם של אנשי הסגל האקדמי הזוטר – רובם ככולם תלמידי מחקר. האסיסטנטים, הלא הם דוקטורנטים שלמדו באוניברסיטה וקיבלו שכר תמורת עבודתם במשך כל השנה, נעלמו ממצבת כח האדם של האוניברסיטה. האנשים עצמם נשארו עם תואר חדש: "מורה עוזר". המשמעות לא הייתה רק סמנטית. שכרם קוצץ ב-50%, ושולם כעת רק במשך 8 חודשים. כך נשבר רצף ההעסקה, והאוניברסיטה פטרה את עצמה מתשלום פיצויי פיטורים. המחצית השניה של השכר הפכה ל"מלגת מחיה", שאכן שולמה במשך 12 חודשים, אבל האוניברסיטה חסכה את תשלומי המעביד (בעיקר תשלומים לביטוח הלאומי). כמו כן, תוספות שכר להם היו זכאים האסיסטנטים, כגון תשלום עבור ימי חופשה, דמי הבראה והוצאות נסיעה, "הפכו" לפתע לחלק משכר היסוד, שכזכור קוצץ ב-50%. בסך הכל הקיצוץ האפקטיבי בשכר הסגל הזוטר היה מעל ל-20%. גרוע מכך – בעוד שהביטוח הלאומי אכן לא ראה במלגה (ששולמה רק לאנשי הסגל הזוטר, ולא לכל הדוקטורנטים) שכר, מס הכנסה כן דרש ממקבלי המלגה תשלום מס, בטענה (הנכונה לכשעצמה) כי זהו שכר לכל דבר. כמה כסף חסך התרגיל לאוניברסיטה? איני יודע, אבל לדעתי הפגיעה הייתה מיותרת והנזק לטווח ארוך שנגרם על ידי הפגיעה במחקר עלה על התועלת. אני יכול לומר בבטחון מלא כי לו פנתה האוניברסיטה אל נציגי הסגל הזוטר ובקשה מהם להשתתף במאמץ להצלת האוניברסיטה, הפניה הייתה נענית ברצון. אני יודע זאת כי הייתי חבר בוועד המורים העוזרים שניסה (לשוא) לנהל משא ומתן עם האוניברסיטה על תנאי ההעסקה המפלים האלה. לבסוף נאלצנו לתבוע את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה, ורק אז נכנעה האוניברסיטה, ובהסכם פשרה שילמה לכל אחד מ-800 חברי הסגל הזוטר כמה אלפי שקלים ובסך הכל קרוב ל-3 מליון ש"ח. האם התרגיל הזה היה שווה לאוניברסיטה? מבחינה כספית אולי כן, אבל לא מכל בחינה אחרת.

הזכרתי קודם כי קודמו של אמנון פזי בתפקיד נשיא האוניברסיטה העברית היה דן פטנקין, פרופסור לכלכלה. פרופסור אחר לכלכלה שהגיע לנשיאות הוא פרופ' ג'ד בארטלט, נשיא ארה"ב בסדרת הטלויזיה "הבית הלבן". בארטלט, שהינו גם חתן פרס נובל לכלכלה, הוא הנשיא שהאמריקאים ללא ספק מייחלים לו: מדען בעל שם עולמי, דמוקרט הבקי היטב בכתבי הקודש, איש אשכולות במלוא מובן המילה, מסור למשפחתו, נאמן לעקרונותיו, צאצא למייסדי מדינת ניו-המפשייר, שסב סב סבו היה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב ואחד ממנסחי החוקה. ללא ספק אחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב. רק חבל שהוא דמות בדיונית. העולם היה נראה טוב יותר לו היה בארטלט אדם אמיתי.

פרופ' אחר לכלכלה מניו-אינגלנד (שעבר לפני מספר שנים לניו-יורק) הוא ג'פרי זקס (שמו נכתב בד"כ סאקס, משום מה). לא חתן פרס נובל (עדיין), אבל ללא ספק נמנה עם השורה הראשונה של הכלכלנים בעולם. האם דמותו של בארטלט מבוססת במידת מה על דמותו של זקס? שאלה נחמדה, אבל לא ממש חשובה. שאלה הרבה יותר מעניינת וחשובה היא האם זקס יכול להיות המימוש של בארטלט. יש אנשים שחושבים שכן, ומנהלים קמפיין נמרץ כדי… לשכנע את פרופ' זקס להציג את מועמדותו. האם יצליחו, ואם כן, האם ייבחר זקס לנשיא? ימים יגידו. אני מקווה רק שיספיק לזכות בפרס נובל לפני שייכנס לפוליטיקה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 31 באוגוסט 2006 שם התקבלו 4 תגובות

סקרנית  בתאריך 9/2/2006 1:21:21 PM

שאלה

מהפוסטים שלך עולה אצלי רושם שאתה יחסית צעיר, באמת התחלת ללמוד בעברית ב84'?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 9/3/2006 8:32:37 AM

תשובה לסקרנית

כן. ותודה על המחמאה, בכל אופן.

עומר  בתאריך 9/3/2006 12:20:16 PM

למדתי את הקורס

באינפי מתקדם עם אמנון פזי. ליתר דיוק – פזי לימד את הקורס בזמן שלקחתי אותו. אני, כדרכי בתואר הראשון (וגם השני), לא ממש הייתי נוכח בכיתה. אבל זכורה לי אמרה אחת של פרופ' פזי (עליה שמעתי מאחד הפרופ' שהיו מעורבים בעניין שלהלן): באותה שנה ממוצע הקורס הנ"ל היה גבוה משמעותית מאשר בשנים הקודמות. כאשר פנה יו"ר החוג דאז לפרופ' פזי לקבלת הסבר הוא ענה:"איני מבין מה הבעיה. סוף סוף התלמידים למדו והצליחו!". איני יודע אם הצלחנו כי המבחן היה קל יותר, אך אותו מחזור אכן הניב מספר שנים לאחר מכן את אחד ה"יבולים" המוצלחים ביותר של תלמידי מוסמך בחוג למתמטיקה בשנים האחרונות (כפי שטען יו"ר החוג דאז).
בהחלט יתכן כי כל פרופ' אחר היה מנסה להתגונן. תגובתו הטבעית של פרופ' פזי היתה תמיכה בתלמידיו!
(נ.ב. – יוסי, בשנים האחרונות הורע מצבן של המחלקות השונות באונ' העברית, ובינהן המחלקה למתמטיקה, עקב קיצוצי תקציב המוסדות והשתת מרבית הקיצוץ על תקציבי החוגים. דווקא בשנתיים שעברו, מצא לנכון החוג למתמטיקה לשתף את תלמידי המחקר בשיקולים השונים, ויחד הצלחנו למצוא פתרונות לבעיות הכלכליות ללא פגיעה בסגל הזוטר. אולי דברים כן משתנים בסופו של דבר…).

שי  בתאריך 10/13/2006 7:44:15 PM

ללא נושא

את פרופ' פזי יצא לי לשמוע בהרצאה רק פעמיים, כשהחליף את אחד מעמיתיו. אני מצטער כי לא יצא לי לשמוע אותו עוד.
את סיפורו של עומר על המחזור המצטיין (שאם אני מזהה אותו נכון, אזי לקחתי חלק בהנמכת ממוצע ציוניו של אותו מחזור) שמעתי מפרופ' אחר במכון. הוא סיפר לכיתה, שאמנם הושגו ציונים מרשימים בשנה שעברה. אלא כשהעניין נדון בישיבת הסגל, הסתבר שהפעם ממוצע הציונים חושב ללא הנכשלים. ולכן אל לנו לחשוב את עצמנו…

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 11 ביוני 2006 שם התקבלו 2 תגובות

בלעם  בתאריך 6/11/2006 6:48:18 PM

ללא נושא

מאחורי כל דדליין עומד דדליין רחוק יותר.
ובתרגום זריז מרוסית: העבודה היא לא זאב – לא בורחת ליער.

הלל  בתאריך 6/11/2006 10:50:01 PM

אי אפשר בלי הציטוט של דאגלס אדאמס

I love deadlines. I like the whooshing sound they make as they fly by.

דמגוגיה

תרגיל בדמגוגיה: נניח שיש לכם כמה עשרות מיליוני שקלים. מה תעשו בהם? לפניכם מספר אפשרויות: לממן את שידור משחקי המונדיאל בערוץ טלוויזיה ציבורי, למגן את גני הילדים בשדרות מפני פגיעת קסאמים, או לממן טיפול באווסטין לחולי סרטן המעי הגס במשך שנה.

ועוד תרגיל: נניח שאין לכם את הכסף הפנוי, כיוון שהחלטתם כבר להוציא את כספכם על דברים אחרים. ובכל זאת, אתם ממש נחושים בדעתכם לקדם את אחת המטרות שהזכרתי קודם. על מה תוותרו? כמובן שלא מדובר בכספכם האישי, אלא בכספכם הנמצא בידי הממשלה. כיצד תמליצו לממשלתכם לגייס את הסכום הדרוש? הנה מספר אפשרויות: לוותר על רכישת מטוס אחד לחיל האוויר, להוציא תרופה מסל התרופות (אולי את ההרצפטין?), לבקש תרומה ממיליונר כלשהו, או להעלות את מס ההכנסה השולי המקסימלי באחוז אחד.

מונדיאל

כאשר כתבתי כאן על סוגיית שידורי המונדיאל, ותקפתי את החברה המחזיקה בזכויות השידור של המשחקים – חלק מקוראי תקפו אותי בחזרה. "אתה רגיל לקבל דברים בחינם?" שאלו, ובצדק. במקומות אחרים הובעו דעות הרבה יותר נחרצות: "הממשלה… לא צריכה לממן לציבור מונדיאל או כל תרבות אחרת … וגם לא לממן תרופות לציבור הרחב",  כתב מישהו בתגובה לפוסט בבלוג של מרק ק. אבל אנחנו לא המושבות באמריקה במאה ה-18, והממשלה היא לא ממשלת ג'ורג' השלישי. אני רוצה להאמין שהממשלה שלנו יותר קרובה למודל של לינקולן: "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם".

אני עדיין סבור כי הממשלה/הציבור לא צריך לממן את שידורי המונדיאל "בחינם" לחובבי הכדורגל. נחמיה שטרסלר העלה לפני מספר ימים  הצעה אחרת (בחלק השני של המאמר הזה): במקום שיימכרו כל המשחקים בחבילה יקרה אחת, יש לחייב את בעלי הזכויות למכור כל משחק בנפרד, ובמחיר אחיד לכל משחק. יש 51 משחקים שלא ישודרו בערוצים הציבוריים. המחיר המקורי של החבילה היה כ-900 ₪, או קצת יותר מ-17 ₪ למשחק. זה נראה לי מחיר הוגן – דומה למדי למחיר הרכישה של סרט קולנוע בכבלים או בלווין.

רציונליות

בשיעור הראשון של מבוא לכלכלה לומדים על תופעת המחסור ועל עקומת התמורה. הרעיון פשוט: יש מוצרים שקיים בהם מחסור, ולכן יש למוצרים אלה מחיר. כיוון שמשאבינו מוגבלים, כל החלטה לטובת צריכת אחד המוצרים האלה, פירושה בהכרח ויתור על צריכת מוצר אחר. זה נכון, אבל רק כאשר כל המשאבים נוצלו. אם עדיין יש משאבים פנויים, ניתן להגדיל את צריכתו של מוצר מסויים מבלי להקטין את צריכתו של מוצר אחר.

מה שלא מלמדים בקורס המבוא לכלכלה הוא כיצד נקבע סדר העדיפויות. מניחים כי יש "פונקציית העדפה" המדרגת את האלטרנטיבות השונות, ואז תהליך ההחלטה פשוט: מחשבים את ערך ההעדפה לכל אפשרות, ובוחרים בזו שקיבלה את הערך הגבוה ביותר. שני ישראלים זכו בשנים האחרונות בפרס נובל לכלכלה. האחד חקר את מה שיקרה אם פונקציית ההעדפה נבנית על סמך שיקולים רציונאליים, השני הראה כי  השיקולים העומדים בדרך כלל בפני המחליטים אינם תמיד רציונאליים. אופס.

אבל ממשלה שונה מאזרח בודד. הממשלה צריכה וחייבת לשקול שיקולים רציונאליים, אם טובתם הכללית של האזרחים בראש מעייניה. וזה אמור להיות כך במדינה דמוקרטית.

האם הממשלה שוקלת שיקולים רציונליים בפרשת חולי סרטן המעי הגס? אני חושש שלא. ועדת סל הבריאות דווקא עשתה את מלאכתה כהלכה. היעילות של הטיפול באווסטין שנויה במחלוקת. ועדת סל הבריאות לא הכלילה אותה בסל כיוון שלא השתכנעה כי יש הצדקה רפואית מספיקה לכך. ההתנהלות של שאר הגורמים הייתה במקרה הטוב שלומיאלית, ואני חושש שהמחמאה "שלומיאלית" לא ממש מוצדקת. בקשת הנדבה של השר איתן מאיש העסקים חובב הפרסום נראתה בתחילה כמו מהתלה תפלה, אבל מהר מאוד התברר כי מדובר באידיאולוגיה, וכי מר איתן מציע למעשה להפריט את מימון הטיפול הרפואי על ידי העברת האחריות לעמותות. הקורא של מרק ק. בודאי מאוד מרוצה.

סרטן

ובעניין האווסטין וההרצפטין: אבי חלה בסרטן המעי הגס לפני חמש שנים, וככל הנראה גבר על המחלה. אמי נפטרה בשנת 1988 ממחלת סרטן השד הגרורתי. בשנת 1988 לא היה הרצפטין. מה היה עולה בגורלה של אמי לו עמד הטיפול לרשותה? הרצפטין היא תרופה מאריכת חיים. הטיפול מעכב את  ההידרדרות במצב של סרטן שד גרורתי ב-8.5 חודשים, וגם זאת ביעילות נמוכה, כיוון שכ-70% מהחולות אינן מגיבות לטיפול. נכון – 30% מהמטופלות ירוויחו 8.5 חודשי חיים – ובממוצע ההרצפטין קונה כחודשיים וחצי לחולה. בדיוק כמו הרילוזול – התרופה המאושרת היחידה לטיפול בחולי ALS – שמאריכה את משך ההשרדות של החולים בקצת יותר מחודשיים. האם זה שווה את הכסף? האם הייתי רוצה לקנות עוד שמונה חודשים של סבל לאמי? אין לי תשובה לשאלה הזו. בכל מקרה, הטיפול אינו מציל חיים, ולא היה מציל את חייה.

הצלת חיים אינה חייבת להיות יקרה. אקמול מציל יותר חיים מהרצפטין ואווסטין – כאשר הוא ניתן לחולי שפעת. אמנם הוא לא מרפא את השפעת, אבל מונע את הדרדרות המחלה לסיבוכים מסוכנים (מהם מתים אלפי אנשים בשנה).

ויש דרכים הרבה יותר יעילות להציל חיים – באמצעות רפואה מונעת והקטנת זיהומים סביבתיים. אבל ההתייחסות לנושא הזה דומה להתייחסות למזג האויר – מדברים הרבה אבל לא עושים כלום. אבל בניגוד למזג האוויר, בנושא הזה אפשר לעשות, והרבה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 24 במאי 2006 שם התקבלו 6 תגובות

איתי  בתאריך 5/24/2006 9:33:33 AM

ללא נושא

קודם כל תודה על הפוסט המחבר באופן נפלא חוויה אישית קשה עם תפיסת עולם רציונלית רחבה.
מעבר לנושא התרופות אתה מצביע על בעיה קשה בשיח התקשורתי בנושאים חברתיים כלכליים. כל פעם עולה נושא חדש ורציני שלגביו מסבירים לנו שאין כסף, ומצד שני בכירי האוצר ובכירי המשק נוהגים לדבר על שכבות השומן. ובינתיים הבעיות החברתיות הולכות ותופחות, וכספים מוקצים רק לפי מידת הסערה הציבורית או לפי חוזק הלובי הפוליטי, וגם זה רק פותר בעיות לטווח קצר ללא דיון כולל על סדר עדיפויות.
בדיון ציבורי רציני, על אלו (כמוני) שמבקשים להוסיף כסף לתרופות, לקצבאות זקנה, או למלחמה בפשיעה מוטלת החובה להצביע על המקומות שבהם כדאי לקצץ.
אלו בערך דברים שכתבתי בעבר בתגובה לשוקי גלילי:
בדרך שבה מתקבלות החלטות בפוליטיקה שלנו תוספת תקציב למטרה חברתית X או לסתם סחטנות של סיעה Yנלקח מקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה.
ומה יקרה אז? שר הבטחון יעדיף להמשיך לקנות מטוסי קרב שאנחנו לא באמת צריכים, ויקצץ באבטחת גנים בקו העימות. שר התחבורה לא יבטל תקני מינויים פוליטיים מיותרים, וכן יבטל מעקי בטיחות ומסילות ברזל. שר הרווחה יבטל תקנים לעו"סים לאיתור נוער בסיכון וגברים מכים, אך לא יצמצם מנגנון בירוקרטי לא יעיל בביטוח הלאומי.
גם אזרח כמוני בלי השכלה בניהול ציבורי יכול להבין כי המפתח לשינוי חברתי הוא לא רק בחלוקה הגלובלית של עוגת התקציב (כמה להחזר חובות, כמה לבטחון, כמה לחינוך) אלא במה עושים בכל משרד, ובייחוד בשאלות כמו:
1. תקציב המטה מול תקציב לעובדי השטח (משרד החינוך!)
2. תקציב לציוד מול תקציב לכ"א (משרד הבריאות!)
3. תקציב לאירועים חד פעמיים מול תקציב לפעילות יומיומית "אפורה" (בטחון הפנים)
4. מינויים פוליטיים מול מינויים מקצועיים
5. מהם המדדים להצלחה, והאם מישהו בדרג המקצועי והפוליטי משלם את המחיר על כשלון מתמשך (תאונות דרכים, פשיעה וכו')

מרק ק.  [אתר]  בתאריך 5/24/2006 11:16:15 AM

מרוצה חלקית

1. השימוש במינוח "מצילות חיים" הוא שגוי מאחר שאיש לא גילה את סוד חיי הנצח ולכן כולנו נמות. השאלה היא רק האם במוקדם או במאוחר.
2. מזמן מזמן קראתי ספר מזן הרומן הבלשי שבו הסופר הציע שהרפואה המודרנית די הגיע לגבולות היכולת שלה להאריך את תוחלת החיים של בני אדם וצריכה להתמקד בשיפור האיכות שלהם.
3. היוזמה של מפלגת גיל פסולה מאחר שהם נבחרו לכנסת בשביל לתעדף את השימוש בכספי המדינה ולא בכדי להציע לאנשים פרטיים מה לעשות עם הכסף שלהם. אם הם חושבים כמוני שהמדינה מעורבת יותר מדי במערכת הבריאות (והם לא) הם צריכים לפעול לשינוי החוקים הרלבנטיים במקום לשלוח הודעות לתקשורת.

חנן  בתאריך 5/24/2006 12:12:31 PM

"מישהו שמבין"

אתמול ברדיו היה דיון על סל התרופות. רופא אחד (זה שכל הזמן התראיין על שרון) אמר שבאנגליה התרופות היקרות האלה לא ממומנות בכלל. וגם שאף אחד לא צועק שם.
שאלתי מישהו שמבין בענייני מדיניות תיקצוב למה בישראל עושים הפגנות ובאנגליה לא? האם זה קשור לתפישה התרבותית של חיים, חולי ומוות? הוא ענה לי תשובה פשוטה יותר. הוא אמר שהסיבה שמוחים היא בגלל חולשת המערכת הפוליטית שהיא לחיצה. אז אם יודעים שהלחץ יעזור, לוחצים. שום דבר רציונאלי.
ואחזור על מה שכתבתי כבר, "הם מבינים רק כח". יודעים להפעיל כח ויודעים להרוויח מ"כניעה" להפעלת כח.

זה שו  בתאריך 5/24/2006 12:44:39 PM

ללא נושא

אבוי לנו אם ממשלה לא תהיה לחיצה כמו בצרפת למשל. אז מה נעשה 4 שנים? נחכה למושיעינו מההון?

אבי  בתאריך 5/24/2006 12:47:39 PM

ללא נושא

ובקנדה, שבדיה, נורבגיה וכו' התרופות היקרות הללו כן ממומנות, נו אז מה?

kavod  [אתר]  בתאריך 5/25/2006 10:11:42 PM

ללא נושא

המדינה לדעתי היא אינה חברת ביטוח.
נכון שבמצב של היום כשאנשים כן משלמים ביטוח למדינה, אז זה כן תחת אחריותה, אבל גם כאן אין עליה לחרוג מהתקציב שלה.
אני לא יהיה מרוצה עם בעלי ההון ישלמו את התרופות(גם ככה הם ממנים-חלקם מרצונם וחלקם שלא) את רוב סל התרופות(ואת רוב תקציב המדינה).
אני יהיה מרוצה כשאיש איש יממן את עצמו. אם החולים היו יכולים לבטח את עצמם לכל המחלות האפשריות, הייתי מצפה מהם לעשות כך. במידה ולא הם היו צריכים לחסוך כסף למקרה שכזה.
אם הם לא עשו כך, אינני מרחם עליהם.

היום ביקרתי אצל רופא כלשהו. בשלב כלשהו הוא שאל אותי למקצועי, וכשהשבתי כי אני סטטיסטיקאי (תשובה שתמיד יוצרת תגובות משעשעות) הוא דווקא התעניין, שאל איפה ובאיזה תחום, ואח"כ המשיך כרגיל. בהמשך, הוא עבר לפרט בפני אפשרויות שונות, תופעות לוואי, וסיכונים אפשריים, תוך כדי פירוט הסיכויים ו/או השכיחות של כל אפשרות/תופעה/סיכון. בסיום ההרצאה הוא שאל אותי: "נו, הסטטיסטיקות שלי בסדר?", והוסיף מייד כי "אנחנו הרופאים מפחדים מהסטטיסטיקאים, הם האוייב שלנו". נחפזתי להרגיע אותו ולומר לו כי "הסטטיסטיקאי הוא ידידך". מקווה שהמסר עבר.

במפגש שערכתי לא מזמן עם רופא אחר, שוב פורטו באוזני הסיכויים לאפשרויות שונות, אלא שאלה היו הפעם אפשרויות משלימות. הרופא הסביר כי לאפשרות אחת יש 30% סיכוי, לשניה 60%, לשלישית 20%, וכן הלאה. האחוזים, למרבה הצער, הסתכמו להרבה יותר ממאה, מה שמטיל ספק על כל ההערכות. אותו רופא, אגב, סובל לדעתי מדיסקלקולציה (אם כי כמובן איני מתיימר לאבחן זאת). בהזדמנות אחרת הוא התבלבל בביצוע בע"פ של הכפלה פשוטה, ובפעם אחרת העתיק מספר זהות מהכרטיס המגנטי אל מרשם ידני ספרה-ספרה מימין לשמאל דווקא.

במסגרת תפקידי כסטטיסטיקאי בחטיבת המחקר והפיתוח של חברת תרופות גדולה, עובד באופן שוטף ויומיומי עם רופאים ועם אנשים מתחום מדעי החיים, רובם בעלי תואר דוקטור (MD או PhD), ועבור רובם הסטטיסטיקה היא אכן קופסא שחורה ומפחידה. אני מודה שסטטיסטיקה היא אכן כלי מדעי מסובך למדי, אבל חושב גם שניתן להסביר את עקרונותיה בצורה שתהיה מובנת לרוב האנשים. עם זאת, הרתיעה מהסטטיסטיקה ומהעוסקים בה מאוד מתסכלת. לעיתים אכן אני מרגיש שהיושב מולי רואה אותי כסוג אויב, למרות שכל אדם הגיוני אמור להבין כי טובת הפרוייקט שבו אני עוסק עומדת כנגד עיניי, ומטרתי היא היא לסייע להצלחתו, ולא להכשיל את הרופא/ביולוג שנמצא ביחד איתי בצוות הפרוייקט. את המסר "הסטטיסטיקאי הוא ידידך" אפשר לנסות ולהעביר, אבל הבעיה היא קשה. לעיתים מעלים מולי את טיעון המחץ:  "אבל אנחנו מדברים כאן על ביולוגיה – מה אתה כבר מבין בזה?" ובכן, אני מודה שהידע שלי בתחומים אלה מצומצם, ולכן אני מנסה לצבור עוד ידע, לשאול וללמוד. כאשר משהו לא ברור לי אני שואל, וכאשר יש חילוקי דעות או אי הבנות בתחום המקצועי, אני מקבל את הכרעת היושב מולי אם מדובר בנושא שבתחום מומחיותו. אני מצפה גם שכאשר חילוקי הדעות הם בתחום הסטטיסטי, יקבלו את דעתי המקצועית בתחום שבו אני מתמחה. לצערי, לא לכל מי שאני עובד איתו זה מובן מאליו.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 13 בפברואר 2006 שם התקבלו 5 תגובות

דניאל  בתאריך 2/15/2006 5:45:22 PM

וודאי הפרעת

לכל אותם רופאים\ביולוגים לשנות ולעקם את המספרים והסטטיסטיקות כך שיתאימו לתוצאה הרצויה

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 2/16/2006 10:12:59 AM

תשובה לדניאל

אני לא אומר שאין בכלל תופעה של רצון לעוות נתונים כך שיראו את התוצאה הרצויה, אבל בסביבה שאני עובד בה זה מאוד נדיר. בסופו של דבר, כל התוצאות שלנו נבחנות על ידי הרשויות (FDA, EMEA) והם כמובן יבחינו במסאז' נתונים, אם יהיה כזה.
הבעיות העיקריות באינטראקציות שלי בעבודה: ויכוחים על בחירת השיטה הסטטיסטית המתאימה – משום מה אני לא מסתפק במה שהם למדו בקורס מבוא לסטטיסטיקה, ורוצה לבצע ניתוחים יותר מתוחכמים, ובנושא תכנון ניסויים. על כך אולי ארחיב ברישמה אחרת בעתיד.

אסי  [אתר]  בתאריך 2/21/2006 11:20:43 PM

ללא נושא

ברור שאנחנו פוחדים מסטטיסטיקה. אם היינו יודעים לעשות חשבון היינו הולכים להיות מהנדסים בהי טק. רופאים מפחדים ממספרים.
בנוסף, חשדנות טבעית היא כאשר רואים שגם סטטיסטיקה אינה אמת צרופה. אפשר בעזרת ניתוחים ועיסויים שונים להגיע לתוצאות שונות.
בכל מקרה… חברים?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 2/22/2006 12:56:25 PM

תשובה לאסי

בניגוד למה שחושבים, נתונים אינם בני אדם. גם אם תענה אותה – הם לא יודו.
"עיסוי נתונים" זה משהו אחר לגמרי -זהו פשוט ביטוי נקי למונחים פחות מכובדים כמו זיוף ושקר. סטטיסטיקאי ששומר על האתיקה המקצועית לא ייתן ידו לכך, ואני גאה להיות סטטיסטיקאי כזה.
וישנה כמובן דרך שלישית – להתעלם מהתוצאות ולהציג מסקנות שמנוגדות להן. גם זה קורה, והיום או מחר אביא דוגמא מהתחום הפוליטי.

משה  בתאריך 2/26/2006 3:34:48 AM

סתם לידע הכללי,

נהוג להעתיק מספרי זהות לתיקים רפואים מימין לשמאל בגלל שיטת תיוק ידנית (שעדיין קיימת במקומות בהם יש עדיין תיקים מנייר) שסימן הבסיס בה הוא ספרת הביקורת, וכדי לודא שממקמים אותה במקום הנכון מתחילים מהסוף. יכול להיות שהוא ספג איפשהו את ההרגל הזה.

טוב, דו"ח העוני פורסם, והפסטיבל הפעם היה קצר במיוחד – בקושי יומיים. ואני בכל זאת, עקשן שכמותי, רוצה להמשיך ולהרהר כאן בהרהורים שהועלו בנושא בשבוע האחרון.

נחמיה שטרסלר, שמזהיר "שלא יעבדו עליכם", מרשה לעצמו (כרגיל) לנסות לעבוד על כולם. שטרסלר עשה כנראה שיעורי בית, וקרא את המאמר של הפרופסורים אלמוג ווימן שפורסם במעריב לפני שמונה ימים. בשני מאמרים שפרסם בהארץ/דה-מרקר (ב-24/1/06 וב-26/1/06), חוזר שטרסלר על טיעונים של וימן ואלמוג, שהם בעצם אותם טיעונים שהוא ממחזר שוב ושוב: העניים שקרנים ובעצם מעלימים הכנסות, שיטת המדידה אינה מדוייקת, העוני משרת אינטרסים פוליטיים ולכן יש בעלי אינטרסים המעוניינים בניפוח הנתונים, העניים לא באמת רוצים לעבוד, הבעיה היא בכלל אי השוויון במשק ולא העוני – שנמדד באופן יחסי. ובכן, הטענות האלה ידועות, והתייחסתי אליהן בתגובתי למאמר של וימן ואלמוג, ולא אחזור עליהן שוב. אעיר רק שמר שטרסלר מתעלה על הציניות הרגילה שלו כאשר הוא מאמץ בהתלהבות את השיפור הקל שחל במדד אי השוויון (מדד ג'יני) על פי דו"ח הביטוח הלאומי, אותו דו"ח שהוא פוסל את אמינותו כאשר הוא מתייחס לנתוני קו העוני.

אתייחס כאן רק לטיעון יום הדין של אלמוג, וימן ושטרסלר:  אם יש כל כך הרבה עניים אז למה לא רואים אותם? ובכן, רואים גם רואים – אם מתבוננים בעזרת הכלים הנכונים. אני מניח ששטרסלר מעולם לא ראה במו עיניו את כוכב הלכת פלוטו, אבל מאמין בקיומו. הוא יוכל לראות את גרם השמיים הזה במו עינו אם ישתמש בטלסקופ. ובכן, אחד הטלסקופים בו אפשר להשתמש כדי לראות את המצב הכלכלי-חברתי במדינה נקרא "סטטיסטיקה". האם שלושת האדונים הנכבדים האלה פוסלים את הסטטיסטיקה ככלי מחקר לגיטימי?

נקודת אור: שטרסלר מסכם וממליץ על שני צעדים הראויים לבדיקה מעמיקה: העלאת שכר המינימום והנהגת מס הכנסה שלילי (כלומר – הדגלת תשלומי ההעברה שנתניהו קיצץ לקול תשואותיו של שטרסלר עצמו לפני מספר שנים). היהפוך כושי עורו ושטרסלר חברבורותיו? ימים יגידו.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 28 בינואר 2006 שם התקבלו 4 תגובות

זו ש  [אתר]  בתאריך 1/28/2006 5:29:06 PM

לא רק סטטיסטיקה

קל מאוד לראות עניים. צריך רק לצאת מהגטו המעמד-בינוני של לב העיר. או, חלילה, ממש לקום ולנסוע אל הפריפריה. הצעה שערורייתית, אני יודעת, אבל עניים נוטים לשבת פחות בבתי הקפה שבהם שטרסלר וחבריו ודאי מסתובבים, ועל כן, ייכבדו ויקחו את הארבע על ארבע שלהם וייצאו לטיול קצר (שאינו שופינג בלונדון), ממש קצר (למרות שבוודאי אינם צריכים לדאוג להוצאות הדלק שלהם, יש מעסיק שמשלם). מספיק לנסוע לדרום העיר, באמת, מתחת לאף ממש. אבל מעל האף הזה צריך להיות זוג עיניים שמוכן להביט.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 1/28/2006 7:06:35 PM

תגובה לזו ש

מסכים לחלוטין.

אבי  בתאריך 1/29/2006 9:16:51 PM

ללא נושא

השיפור הקל במדד הג'יני היה עבור הכנסה לא פנוייה, כלומר לפני הורדות של מיסים (למרות השיפור הקליל המדד עדיין גבוה מאוד). אחרי הורדות המיסים, כלומר מדד הג'יני להכנסה פנוייה מראה על עלייה באי השוויון. כלומר, לעשירים כנראה יש הרבה הנחות במיסים והם לא משלמים כל כך הרבה מיסים כמו שהם מתלוננים

יואב  בתאריך 2/4/2006 2:19:04 PM

ללא נושא

לכל החוכמולוגים, ובתוכם הדוקטורים המלומדים דהאן וספורטא וגם יוסי לוי, שחושבים שהם יודעים סטטיסטיקה ושיעשו הכל כדי להוכיח שאנחנו מדינת עולם שלישי, כולל עיוות נתונים וצעקנות אינסופית – למשל בתוכנית טלויזיה עם אורן נהרי (ואגב, היכן בדיוק הם ראו "מאות אלפי מבוגרים וילדים לבושים בבלויי סחבות, ישנים בקרנות ומתחננים לנדבות בצמתים". אני ראיתי לא יותר ממספר עשרות, רובם עובדים זרים).
אז לידיעתכם הטעות הסטטיסטית היא לא של וימן ואלמוג. למעשה הם לא חידשו הרבה והשתמשו בדוגמא שכבר התפרסמה במקומות אחרים ושעסקה בנושא.
הטענה שלהם לא היתה, כפי שכתבו דהאן וספורטא, בעקבות ההערה שלך יוסי, ש"מתן הטבות ישפיע על מספר העניים" וגם לא על שיעורם באוכלוסיה (ברור שחציון זה משהו קבוע) אלא שערך (במספרים) ההכנסה החציונית עשוי להשתנות בעקבות המרת האופציות למשכורות. הסיבה היא פשוטה ביותר: ענף ההיי טק מגלגל מיליונים (וגם קשורים אליו ענפי שירות רבים שבהם עובדים אנשי הצווארון הכחול). כאשר כסף עובר ממצב צבירה קפוא (אופציות) למצב נזיל (סכום במשכורת) נכנסת תוספת משמעותית מאד למחזור הכספים הפעיל בשוק. זה משפיע על משכורות ומסחר וכו' בשוק כולו – ובסופו של דבר גם על ערכה הנומינלי של ההכנסה החציונית. במלים אחרות, הטענה שלהם היא שערך ההכנסה החציוני הוא בעייתי משום שהוא מושפע בין השאר משינויים קוסמטיים (ולא ממשיים) בכלכלה.
ערך החציון חשוב מאד לדיון הזה כי יש הבדל גדול בין ערך החציון בישראל לבין ערך החציון באוגנדה למשל. רוב האנשים שהכנסתם מעל לחציון באוגנדה לא היו עוברים בהכנסתם את קו החציון בארץ.
בקיצור, אם בשבילכם כל העניים עובדים (כולל 70% המובטלים של כוח העבודה החרדי) וכל העניים מצהירים הצהרות אמת ללשכות אבטלה ולמוסד לביטוח לאומי, וכל הנשים הערביות רוצות לעבוד מחוץ לבית ופשוט לא יכולות – אם כל זה נכון אז באמת נשאלת השאלה מי מכחיש את המציאות.

הבוקר (27 בדצמבר 2005 ), עקב חיידק שהציק לי באופן אישי, הגעתי אל מרפאת קופת החולים הסמוכה למקום מגוריי. בעודי ממתין לתורי להכנס לרופאה, צפיתי בטלוויזיה שעמדה בלובי במהדורת הבוקר של חדשות ערוץ 2, וכך נודע לי על תאונת הרכבת שהייתה בבינימינה.

מי שהקשיב לכתב שדיווח טלפונית ממקום האירוע, הבין פחות או יותר מה קרה: מיניבוס נתקע דווקא על הפסים, המחסום ירד, נהג המיניבוס התעשת והורה לנוסעיו לנטוש את המיניבוס, הרכבת התנגשה במיניבוס הריק, אין נפגעים פרט להלם שפגע בנהג המיניבוס.

מי שצפה במסך – ראה תמונה אחרת לגמרי: קטע מצולם בן פחות מדקה, שנשלף מהארכיון, ושודר בלולאה על רקע הדיווח הטלפוני. בקטע זה ניתן היה לראות נוף צחיח, מפגש של מסילת ברזל עם דרך עפר ללא מחסום, ומבט מתא הנהג של רכבת נוסעת על הנוף שנשקף אל נהג הקטר. כך גם ניתן היה לראות כי בנתיב הרכבת הזאת הייתה רק מסילה אחת, ולא מסילה כפולה, כמו שיש בין תל-אביב לחיפה. הניחוש שלי – מדובר בצילומים מאחת הכתבות שנעשו לאחר תאונות הרכבת הגדולות שהיו הנגב בשנה האחרונה.

על המסר שקלטו הצופים יכלתי ללמוד מתגובת אדם אחר שעמד לידי: "תראה, מה הפלא שיש תאונות כאלה?", אמר לי, "אין מחסום, אין כלום".

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 27 בדצמבר 2005

Blog Day Is Here!

מכור לקפאין, טבעוני, חולה בטרשת נפוצה, סטודנטית למתמטיקה, ופרופסור לכלכלה חובב בייסבול – חמישה בלוגים מומלצים.

היום נחגג יום הבלוגים ברחבי העולם. אני מרים את תרומתי הצנועה ומתכבד להמליץ לכם על חמישה בלוגים שגיליתי ממש לאחרונה. הנה הם חמשת הנבחרים, בסדר לא מקרי בהחלט.

אל הבלוג Energy Fiend -  "המכור לאנרגיה", הגעתי דרך צירוף הטאגים statistics ו-humor ב-delicious. האמת היא שרוב הלינקים שם משעממים ומשום מה חוזרים על עצמם, אבל הסבלנות משתלמת. Energy Fiend עוסק באחד הסמים הממכרים הנפוצים ביותר – הקפאין. הכותב (שאינו מספר על עצמו דבר, אפילו אין אפשרות לשלוח אליו או אליה מייל) מעיד על עצמו בפוסט הראשון מה-9 באוגוסט 2005 כעל מכור לקפאין. הוא סוקר מאמרים העוסקים בקפאין, מתאר חוויות אישיות הקשורות בקפאין, וגולת הכותרת של הבלוג הצעיר הזה הוא מחשבון הקפאין בעזרתו תוכלו לחשב מה כמות הקפאין שעליכם לצרוך כדי לסיים את חייכם – ביחידות הראויות (אני למשל, זקוק לכ-440 פחיות קולה).

מקורו של הקפאין, למי שאינו יודע, הוא מן הצומח. לכן צמחוניים וטבעוניים יכולים ללגום קפה, קולה או רדבול, ללא חשש. מצד שני, לא כל מכור לקפה הוא צמחוני. לכן לא ממש הופתעתי כאשר בבלוג של VEGANiUM2  בתפוז, הנושא את הכותרת "מה עובר לך בראש??", אין אזכור לקפה או לקפאין. VEGANiUM2 "המעיד כי הוא צמחוני מלידה וטבעוני לנצח" מביא בבלוג שלו בעיקר טיעונים נגד אכילת בשר ובעד הצמחונות והטבעונות. בשלושת החדשים בהם הבלוג קיים הוא מצליח לגוון ולהעלות טיעונים רבים ומגוונים, ללא מחזור (בינתיים). הוא גם חורג מדי פעם אל נושאים נוספים הקרובים לליבו, ונותן שפע של קישורים רלוונטיים, כגון ארגונים לזכויות בעלי החיים. אני לא צמחוני, ולא מסכים עם חלק מהטיעונים שלו. ובכל זאת אני ממליץ לקרוא את הבלוג הזה.

אילו היו דעותיו של VEGANiUM2 וחבריו מתקבלות, וניסויים בבעלי חיים לא היו נערכים, פירוש הדבר היה גזר דין מוות בייסורים על מיליוני בני אדם. חולי טרשת נפוצה, למשל, היו נותרים ללא אופציה רפואית טיפולית (טוב, חוץ מה"טיפולים האלטרנטיביים" למינהם). לטרשת נפוצה קיימים כיום שלושה טיפולים תרופתיים יעילים (ואני גאה לעבוד בחברה המייצרת את אחת התרופות האלה, ומפתחת תרופות נספות למחלה זו ואף למחלות נוראות ממנה). קים מאפין אובחנה כחולה בטרשת נפוצה (Benign RRMS) באוקטובר 2004, ומנהלת את הבלוג Mandatory Rest Period (מנוחת חובה) בו היא מתארת את קורות חייה מאז, ביחד עם סקירה של התפתחויות במחקר המדעי והפניות ללינקים חשובים. כסטטיסטיקאי אני רואה סריקות MRI והתקפים בקבצי נתונים, אבל דרך הבלוג של קים (ויש עוד בלוגים רבים של חולי טרשת נפוצה ברחבי הרשת) אני יכול להבין באמת במה כרוכה סריקת MRI, ומה המשמעות האמיתית של התקף. מצבה של קים טוב יחסית, ולכן היא עדיין יכולה להרשות לעצמה לא להיות מטופלת בתרופות כיוון שבכוונתה להספיק ולהביא ילדים לעולם (היא רק בשנות העשרים של חייה). בזכות המדע קים תוכל להמשיך ולחיות עוד שנים ארוכות באיכות חיים טובה. אני אמשיך לעקוב אחרי הבלוג שלה, גם אתם מוזמנים.

אז כסטטיסטיקאי אני תורם את תרומתי הצנועה למדע הרפואה. אבל איך הפכתי להיות סטטיסטיקאי ומתמטיקאי? זה לא קרה ביום אחד כמובן, וזה סיפור ארוך שלא אספר כאן. אומר רק שכאשר אני מספר לאנשים כי אני סטטיסטיקאי ומתמטיקאי התגובה הראשונית היא בדרך כלל הבעת הפתעה. "מה? אתה נורמלי?" – נשאלתי פעם. כן, אני נורמלי (בקירוב:-). אז איך אדם הופך למתמטיקאי וסטטיסטיקאי? בלוג של קורטני גיבונס, סטודנטית למתמטיקה במכללת קולורדו יכול לתת לכם תשובה אפשרית. הגעתי לבלוג .:{confessions of a mathematician}:.   – וידויה של מתמטיקאית, על ידי גיגול של המלים math ו-blog, כמובן. אבל קורטני עצמה אומרת כי הבלוג שלה הוא לא בלוג על מתמטיקה אלא בלוג של מתמטיקאית, ואלה כמובן שני דברים שונים לחלוטין. היא מעידה כי בבלוג ניתן לקרוא בעיקר על חיי היומיום המשעממים שלה, וגם קצת מתמטיקה. האם הבלוג היה שונה לו בחרה קורטני ללמוד היסטוריה? אין לדעת, אבל הניחוש שלי הוא שלא היה הבדל רב, כי קורטני היא בסופו של דבר אדם, כמו כולנו.

גם אני ביליתי חלק מחיי בארה"ב, וחלק מתקופתי שם שהיתי באחת האוניברסיטאות הנודעות של המערב התיכון. הגעתי לשם בתחילת עונת הפוטבול, וכולם עסקו בסיכוייה של נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה להגן על תואר האליפות ההיסטורי בו זכתה שנה קודם לכן. לכן, אף אחד לא שם לב לקבוצת הבייסבול המקצוענית של העיר שדשדשה כהרגלה במקום האחרון בליגה. אבל כשהסתיימה עונת הפוטבול והחלה עונת הבייסבול – התברר כי קבוצת הבייסבול המקומית עברה שינוי רציני, והפכה לקבוצת צמרת המתמודדת על תואר האליפות. שיגעון הבייסבול סחף את כולנו. באליפות לא זכינו (כן, אני מזדהה), אבל האהבה למשחק (ולקבוצה) בוערת בליבי עד עצם היום הזה. בייסבול הוא הספורט לסטטיסטיקאים בהא הידיעה. כמות הנתונים הסטטיסטיים הקיימים היא פנטסטית, וכך גם השימוש בהם. אוהדים מנתחים בכובד ראש את הנתונים הסטטיסטיים של קבוצתם, ויותר ויותר מנהלי קבוצות נעזרים בסטטיסטיקה כבכלי ראשון במעלה לקבלת החלטות. לכן לא תופתעו למצוא בלוגים העוסקים ב-sabermetrics, כלומר בסטטיסטיקת הבייסבול. אחד מהם הוא Sabernomics – העוסק בחשיבה כלכלית בנושאי בייסבול. הסטטיסטיקה משחקת גם כאן בתפקיד הראשי, כמובן, וקריאה בבלוג יכולה לשפוך אור רב על תהליכים של קבלת החלטות – לא רק בבייסבול. רק חבל שג'ון-צ'רלס ברדבורי, כותב הבלוג ופרופסור לכלכלה בטנסי, אוהד את הקבוצה היריבה.
תהנו.
יום בלוגים שמח לכם!

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 31 באוגוסט 2005

אוניברסיטת זיאו טנג שבשנחאי פירסמה את דירוג 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם, זו השנה השלישית. רוב עיתוני העולם סיקרו את ראש הרשימה (הארווארד עדיין ראשונה, למי שמודאג), ודנו בכובד ראש בזינוק של קיימברידג' הבריטית אל המקום השני, מייד לאחר סטנפורד, תוך כדי דחיקת ברקלי ו-MIT אל המקומות הרביעי והחמישי.

איך מדרגים? ראשית, אספו החוקרים משנחאי נתונים לגבי ההישגים האקדמיים של כל אוניברסיטה, כגון מספר אנשי הסגל והבוגרים שזכו בפרס נובל או במדליית פילדס (פרס טיורינג לא נחשב), מספר המאמרים שפורסמו על ידי אנשי הסגל והבוגרים בכתבי העת Nature ו-Science,  מספר המאמרים המצוטטים באינדקסים נחשבים, כולל מאמרים התחומי מדעי הרוח והחברה, וכדומה. גם גודל האוניברסיטה (כלומר – מספר הסטודנטים) נלקח בחשבון. לאחר מכן, ניתן לכל אוניברסיטה ציון יחסי באחוזים בכל אחת מהקטגוריות (ביחס לאוניברסיטה המובילה באותה קטגוריה), ולבסוף, משקללים את ציוני הקטגוריות לציון אחד לפיו נקבע הדירוג. מעל 1000 אוניברסיטאות דורגו, אך פורסמה רק רשימת 500 הראשונות בדירוג.

עורכי הדירוג מודעים לבעיות המתודולוגיות המתעוררות ומפרטים אותן בדף השאלות הנפוצות. המעוניינים ימצאו גם הפניה למאמר הדן בבעיות אלה ובהתמודדות עימן בפירוט.

ועכשיו, למי שהגיע עד לכאן, הפרטים המעניינים באמת. איפה אנחנו?

האוניברסיטה הטובה ביותר בישראל, על פי הדירוג, היא האוניברסיטה העברית, המדורגת בסה"כ במקום ה-78 בעולם. (גילוי נאות – כל שלושת תארי הוענקו לי על ידי האוניברסיטה העברית). הטכניון, מכון ויצמן, ואוניברסיטת תל-אביב מתחלקים במקום ה-101 (יחד עם עוד 49 אוניברסיטאות אחרות שזכו לאותו ציון). אוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון מדורגות במקום 301-400 ואוניברסיטת חיפה במקום 401-500. כל שבע האוניברסיטאות שבישראל נכנסו לרשימת ה-500, הישג מכובד.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 21 באוגוסט 2005 שם התקבלו 3 תגובות

יעקב  בתאריך 8/25/2005 11:27:46 PM

אז מה היה לנו

אוניברסיטה אחת בעשירון העליון, שלוש בעשירון השני, והיתר ברביעי ובחמישי.
נאה, אך לא מעורר השתאות.

עודד  בתאריך 8/27/2005 11:04:10 PM

הישג מכובד

דורגו 1000 אוניברסיטאות מתוך יותר מ 2000
להיכנס לרשימת ה 500 זהו אכן הישג מכובד

יעקב  בתאריך 8/28/2005 2:01:36 AM

לעודד

לא נכנסנו ל-500 הראשונים, נכנסנו ל-50% הראשונים.
מוסד שלא נסקר, יכול היה טכנית להגיע להישגים גבוהים, נמוכים או שווים למוסדות שנסקרו. אין שום משמעות לכמות הכוללת של המוסדות, בהתייחס לרמת ההישגיות, כל עוד המוסדות לא נסקרו.