את הידיעה על מותו של המתמטיקאי פרופסור אמנון פזי, שהיה רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, שמעתי רק לפני יומיים, באיחור של כמעט שבועיים.
כאשר התחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית, בשנת 1984, נרשמתי לחוג לכלכלה. מאחר והייתי חייב לבחור במסלול דו-חוגי, בחרתי בסטטיסטיקה כבחוג שני (זה היה עדיף בעיני על אפשרויות כמו סוציולוגיה, מדעי המדינה או יחסים בינלאומיים). לבחירה הזו הייתה השפעה מכרעת על עתידי. הבנתי כי מקצוע הכלכלה אינו בשבילי, וכי עלי להמשיך ללמוד סטטיסטיקה, וגם מתמטיקה. המרצים המצויינים שלימדו אותי את הקורסים של שנה א בסטטיסטיקה תרמו רבות להחלטתי, ואחד המרצים האלה היה פרופ’ אמנון פזי, שלימד את הקורס באינפי לסטטיסטיקאים. עד היום אני אסיר תודה לפרופ’ פזי על שהצית בי מחדש את האהבה למתמטיקה, וגם סייע לי לעבור מעבר חלק אל החוג למתמטיקה שם המשכתי ללמוד בשנה ב.
במהלך השנה בה למדתי אצלו, מונה פרופ’ פזי לרקטור האוניברסיטה, וב-1987 מונה לנשיא האוניברסיטה, לאחר שהנשיא המכהן, פרופ’ דן פטנקין, התפטר עקב המשבר הכספי החמור אליו נקלע המוסד. לזכות פזי נזקפת הוצאת המוסד מן המשבר, אך לצערי אחד הצעדים שבהם נקט ייזכר תמיד לחובתו.
בתקופת נשיאותו, שינתה האוניברסיטה באופן חד צדדי ושנוי במחלוקת את מעמדם של אנשי הסגל האקדמי הזוטר – רובם ככולם תלמידי מחקר. האסיסטנטים, הלא הם דוקטורנטים שלמדו באוניברסיטה וקיבלו שכר תמורת עבודתם במשך כל השנה, נעלמו ממצבת כח האדם של האוניברסיטה. האנשים עצמם נשארו עם תואר חדש: "מורה עוזר". המשמעות לא הייתה רק סמנטית. שכרם קוצץ ב-50%, ושולם כעת רק במשך 8 חודשים. כך נשבר רצף ההעסקה, והאוניברסיטה פטרה את עצמה מתשלום פיצויי פיטורים. המחצית השניה של השכר הפכה ל"מלגת מחיה", שאכן שולמה במשך 12 חודשים, אבל האוניברסיטה חסכה את תשלומי המעביד (בעיקר תשלומים לביטוח הלאומי). כמו כן, תוספות שכר להם היו זכאים האסיסטנטים, כגון תשלום עבור ימי חופשה, דמי הבראה והוצאות נסיעה, "הפכו" לפתע לחלק משכר היסוד, שכזכור קוצץ ב-50%. בסך הכל הקיצוץ האפקטיבי בשכר הסגל הזוטר היה מעל ל-20%. גרוע מכך – בעוד שהביטוח הלאומי אכן לא ראה במלגה (ששולמה רק לאנשי הסגל הזוטר, ולא לכל הדוקטורנטים) שכר, מס הכנסה כן דרש ממקבלי המלגה תשלום מס, בטענה (הנכונה לכשעצמה) כי זהו שכר לכל דבר. כמה כסף חסך התרגיל לאוניברסיטה? איני יודע, אבל לדעתי הפגיעה הייתה מיותרת והנזק לטווח ארוך שנגרם על ידי הפגיעה במחקר עלה על התועלת. אני יכול לומר בבטחון מלא כי לו פנתה האוניברסיטה אל נציגי הסגל הזוטר ובקשה מהם להשתתף במאמץ להצלת האוניברסיטה, הפניה הייתה נענית ברצון. אני יודע זאת כי הייתי חבר בוועד המורים העוזרים שניסה (לשוא) לנהל משא ומתן עם האוניברסיטה על תנאי ההעסקה המפלים האלה. לבסוף נאלצנו לתבוע את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה, ורק אז נכנעה האוניברסיטה, ובהסכם פשרה שילמה לכל אחד מ-800 חברי הסגל הזוטר כמה אלפי שקלים ובסך הכל קרוב ל-3 מליון ש"ח. האם התרגיל הזה היה שווה לאוניברסיטה? מבחינה כספית אולי כן, אבל לא מכל בחינה אחרת.
הזכרתי קודם כי קודמו של אמנון פזי בתפקיד נשיא האוניברסיטה העברית היה דן פטנקין, פרופסור לכלכלה. פרופסור אחר לכלכלה שהגיע לנשיאות הוא פרופ’ ג’ד בארטלט, נשיא ארה"ב בסדרת הטלויזיה "הבית הלבן". בארטלט, שהינו גם חתן פרס נובל לכלכלה, הוא הנשיא שהאמריקאים ללא ספק מייחלים לו: מדען בעל שם עולמי, דמוקרט הבקי היטב בכתבי הקודש, איש אשכולות במלוא מובן המילה, מסור למשפחתו, נאמן לעקרונותיו, צאצא למייסדי מדינת ניו-המפשייר, שסב סב סבו היה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב ואחד ממנסחי החוקה. ללא ספק אחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב. רק חבל שהוא דמות בדיונית. העולם היה נראה טוב יותר לו היה בארטלט אדם אמיתי.
פרופ’ אחר לכלכלה מניו-אינגלנד (שעבר לפני מספר שנים לניו-יורק) הוא ג’פרי זקס (שמו נכתב בד"כ סאקס, משום מה). לא חתן פרס נובל (עדיין), אבל ללא ספק נמנה עם השורה הראשונה של הכלכלנים בעולם. האם דמותו של בארטלט מבוססת במידת מה על דמותו של זקס? שאלה נחמדה, אבל לא ממש חשובה. שאלה הרבה יותר מעניינת וחשובה היא האם זקס יכול להיות המימוש של בארטלט. יש אנשים שחושבים שכן, ומנהלים קמפיין נמרץ כדי… לשכנע את פרופ’ זקס להציג את מועמדותו. האם יצליחו, ואם כן, האם ייבחר זקס לנשיא? ימים יגידו. אני מקווה רק שיספיק לזכות בפרס נובל לפני שייכנס לפוליטיקה.
פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 31 באוגוסט 2006 שם התקבלו 4 תגובות
סקרנית בתאריך 9/2/2006 1:21:21 PM
שאלה
מהפוסטים שלך עולה אצלי רושם שאתה יחסית צעיר, באמת התחלת ללמוד בעברית ב84′?
יוסי לוי [אתר] בתאריך 9/3/2006 8:32:37 AM
תשובה לסקרנית
כן. ותודה על המחמאה, בכל אופן.
עומר בתאריך 9/3/2006 12:20:16 PM
למדתי את הקורס
באינפי מתקדם עם אמנון פזי. ליתר דיוק – פזי לימד את הקורס בזמן שלקחתי אותו. אני, כדרכי בתואר הראשון (וגם השני), לא ממש הייתי נוכח בכיתה. אבל זכורה לי אמרה אחת של פרופ’ פזי (עליה שמעתי מאחד הפרופ’ שהיו מעורבים בעניין שלהלן): באותה שנה ממוצע הקורס הנ"ל היה גבוה משמעותית מאשר בשנים הקודמות. כאשר פנה יו"ר החוג דאז לפרופ’ פזי לקבלת הסבר הוא ענה:"איני מבין מה הבעיה. סוף סוף התלמידים למדו והצליחו!". איני יודע אם הצלחנו כי המבחן היה קל יותר, אך אותו מחזור אכן הניב מספר שנים לאחר מכן את אחד ה"יבולים" המוצלחים ביותר של תלמידי מוסמך בחוג למתמטיקה בשנים האחרונות (כפי שטען יו"ר החוג דאז).
בהחלט יתכן כי כל פרופ’ אחר היה מנסה להתגונן. תגובתו הטבעית של פרופ’ פזי היתה תמיכה בתלמידיו!
(נ.ב. – יוסי, בשנים האחרונות הורע מצבן של המחלקות השונות באונ’ העברית, ובינהן המחלקה למתמטיקה, עקב קיצוצי תקציב המוסדות והשתת מרבית הקיצוץ על תקציבי החוגים. דווקא בשנתיים שעברו, מצא לנכון החוג למתמטיקה לשתף את תלמידי המחקר בשיקולים השונים, ויחד הצלחנו למצוא פתרונות לבעיות הכלכליות ללא פגיעה בסגל הזוטר. אולי דברים כן משתנים בסופו של דבר…).
שי בתאריך 10/13/2006 7:44:15 PM
ללא נושא
את פרופ’ פזי יצא לי לשמוע בהרצאה רק פעמיים, כשהחליף את אחד מעמיתיו. אני מצטער כי לא יצא לי לשמוע אותו עוד.
את סיפורו של עומר על המחזור המצטיין (שאם אני מזהה אותו נכון, אזי לקחתי חלק בהנמכת ממוצע ציוניו של אותו מחזור) שמעתי מפרופ’ אחר במכון. הוא סיפר לכיתה, שאמנם הושגו ציונים מרשימים בשנה שעברה. אלא כשהעניין נדון בישיבת הסגל, הסתבר שהפעם ממוצע הציונים חושב ללא הנכשלים. ולכן אל לנו לחשוב את עצמנו…