היום ביקרתי אצל רופא כלשהו. בשלב כלשהו הוא שאל אותי למקצועי, וכשהשבתי כי אני סטטיסטיקאי (תשובה שתמיד יוצרת תגובות משעשעות) הוא דווקא התעניין, שאל איפה ובאיזה תחום, ואח”כ המשיך כרגיל. בהמשך, הוא עבר לפרט בפני אפשרויות שונות, תופעות לוואי, וסיכונים אפשריים, תוך כדי פירוט הסיכויים ו/או השכיחות של כל אפשרות/תופעה/סיכון. בסיום ההרצאה הוא שאל אותי: “נו, הסטטיסטיקות שלי בסדר?”, והוסיף מייד כי “אנחנו הרופאים מפחדים מהסטטיסטיקאים, הם האוייב שלנו”. נחפזתי להרגיע אותו ולומר לו כי “הסטטיסטיקאי הוא ידידך”. מקווה שהמסר עבר.
במפגש שערכתי לא מזמן עם רופא אחר, שוב פורטו באוזני הסיכויים לאפשרויות שונות, אלא שאלה היו הפעם אפשרויות משלימות. הרופא הסביר כי לאפשרות אחת יש 30% סיכוי, לשניה 60%, לשלישית 20%, וכן הלאה. האחוזים, למרבה הצער, הסתכמו להרבה יותר ממאה, מה שמטיל ספק על כל ההערכות. אותו רופא, אגב, סובל לדעתי מדיסקלקולציה (אם כי כמובן איני מתיימר לאבחן זאת). בהזדמנות אחרת הוא התבלבל בביצוע בע”פ של הכפלה פשוטה, ובפעם אחרת העתיק מספר זהות מהכרטיס המגנטי אל מרשם ידני ספרה-ספרה מימין לשמאל דווקא.
במסגרת תפקידי כסטטיסטיקאי בחטיבת המחקר והפיתוח של חברת תרופות גדולה, עובד באופן שוטף ויומיומי עם רופאים ועם אנשים מתחום מדעי החיים, רובם בעלי תואר דוקטור (MD או PhD), ועבור רובם הסטטיסטיקה היא אכן קופסא שחורה ומפחידה. אני מודה שסטטיסטיקה היא אכן כלי מדעי מסובך למדי, אבל חושב גם שניתן להסביר את עקרונותיה בצורה שתהיה מובנת לרוב האנשים. עם זאת, הרתיעה מהסטטיסטיקה ומהעוסקים בה מאוד מתסכלת. לעיתים אכן אני מרגיש שהיושב מולי רואה אותי כסוג אויב, למרות שכל אדם הגיוני אמור להבין כי טובת הפרוייקט שבו אני עוסק עומדת כנגד עיניי, ומטרתי היא היא לסייע להצלחתו, ולא להכשיל את הרופא/ביולוג שנמצא ביחד איתי בצוות הפרוייקט. את המסר “הסטטיסטיקאי הוא ידידך” אפשר לנסות ולהעביר, אבל הבעיה היא קשה. לעיתים מעלים מולי את טיעון המחץ: “אבל אנחנו מדברים כאן על ביולוגיה – מה אתה כבר מבין בזה?” ובכן, אני מודה שהידע שלי בתחומים אלה מצומצם, ולכן אני מנסה לצבור עוד ידע, לשאול וללמוד. כאשר משהו לא ברור לי אני שואל, וכאשר יש חילוקי דעות או אי הבנות בתחום המקצועי, אני מקבל את הכרעת היושב מולי אם מדובר בנושא שבתחום מומחיותו. אני מצפה גם שכאשר חילוקי הדעות הם בתחום הסטטיסטי, יקבלו את דעתי המקצועית בתחום שבו אני מתמחה. לצערי, לא לכל מי שאני עובד איתו זה מובן מאליו.
פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 13 בפברואר 2006 שם התקבלו 5 תגובות
דניאל בתאריך 2/15/2006 5:45:22 PM
וודאי הפרעת
לכל אותם רופאים\ביולוגים לשנות ולעקם את המספרים והסטטיסטיקות כך שיתאימו לתוצאה הרצויה
יוסי לוי [אתר] בתאריך 2/16/2006 10:12:59 AM
תשובה לדניאל
אני לא אומר שאין בכלל תופעה של רצון לעוות נתונים כך שיראו את התוצאה הרצויה, אבל בסביבה שאני עובד בה זה מאוד נדיר. בסופו של דבר, כל התוצאות שלנו נבחנות על ידי הרשויות (FDA, EMEA) והם כמובן יבחינו במסאז’ נתונים, אם יהיה כזה.
הבעיות העיקריות באינטראקציות שלי בעבודה: ויכוחים על בחירת השיטה הסטטיסטית המתאימה – משום מה אני לא מסתפק במה שהם למדו בקורס מבוא לסטטיסטיקה, ורוצה לבצע ניתוחים יותר מתוחכמים, ובנושא תכנון ניסויים. על כך אולי ארחיב ברישמה אחרת בעתיד.
אסי [אתר] בתאריך 2/21/2006 11:20:43 PM
ללא נושא
ברור שאנחנו פוחדים מסטטיסטיקה. אם היינו יודעים לעשות חשבון היינו הולכים להיות מהנדסים בהי טק. רופאים מפחדים ממספרים.
בנוסף, חשדנות טבעית היא כאשר רואים שגם סטטיסטיקה אינה אמת צרופה. אפשר בעזרת ניתוחים ועיסויים שונים להגיע לתוצאות שונות.
בכל מקרה… חברים?
יוסי לוי [אתר] בתאריך 2/22/2006 12:56:25 PM
תשובה לאסי
בניגוד למה שחושבים, נתונים אינם בני אדם. גם אם תענה אותה – הם לא יודו.
“עיסוי נתונים” זה משהו אחר לגמרי -זהו פשוט ביטוי נקי למונחים פחות מכובדים כמו זיוף ושקר. סטטיסטיקאי ששומר על האתיקה המקצועית לא ייתן ידו לכך, ואני גאה להיות סטטיסטיקאי כזה.
וישנה כמובן דרך שלישית – להתעלם מהתוצאות ולהציג מסקנות שמנוגדות להן. גם זה קורה, והיום או מחר אביא דוגמא מהתחום הפוליטי.
משה בתאריך 2/26/2006 3:34:48 AM
סתם לידע הכללי,
נהוג להעתיק מספרי זהות לתיקים רפואים מימין לשמאל בגלל שיטת תיוק ידנית (שעדיין קיימת במקומות בהם יש עדיין תיקים מנייר) שסימן הבסיס בה הוא ספרת הביקורת, וכדי לודא שממקמים אותה במקום הנכון מתחילים מהסוף. יכול להיות שהוא ספג איפשהו את ההרגל הזה.