נסיכת המדעים

שוב, ברצוני להשיב ברשימה נפרדת לתגובות שהתקבלו ברשימה הקודמת בנושא.

כותב ד"ר בר-ביצוע: "חובת ההוכחה צריכה להיות מוטלת על אלו התומכים בהחלת והגדלת שכר המינימום ולא על אלו המתנגדים לו". טענה דומה כותב מרק ק. בתגובה נוספת: "הכרתי את הפילוסופיה המדעית מלמדת אותי שיש בהחלט תחומים שבהם מסתפקים בהוכחות אמפיריות גם בלי לקבל תשובה לשאלה למה". אני מסכים בהחלט.

אני מסכים חלקית. טענתו של מרק ק. נכונה ברמה הפילוסופית.השאלה היא האם מחקר האוצר מהווה תשובה אמפירית. תשובתי לכך היא שלילית, וזאת עקב כל הטעויות וההטעיות המתודולוגיות במחקר הזה.האוצר מנסה להוכיח את טענתו בנימוקים המבוססים על ניתוחים סטטיסטיים. בסטטיסטיקה אני מבין, ועל סמך הידע והנסיון המקצועי שלי בתחום אני טען כי האוצר לא הוכיח את טענתו, ואף עיוות בכוונה תחילה את הנתונים כדי לנסות ליצור רושם כי טענתו נכונה.

ובעניין חובת ההוכחה: חוק שכר המינימום קיים, לכן לא מוטלת כל חובת הוכחה על אלה התומכים בהחלתו – הנושא נידון על ידי המחוקקים, והחוק נמצא ראוי. חובת הוכחה חלה על כל המבקשים לשנות את החוק: ההסתדרות המציעה להעלות את שיעור שכר המינימום, והאוצר המציע להקטין את שיעור שכר המינימום ואף לבטל את החוק.

ד"ר בר-ביצוע ומרק ק. טוענים כי גם על ההסתדרות להביא טיעונים לטובת עמדתה. אני מסכים בהחלט. ככל הידוע לי ההסתדרות לא פרסמה כל מחקר סטטיסטי כדי לתמוך בטענתה, אלא בחרה להביא טיעונים משני תחונים אחרים: התחום המקרו-כלכלי והתחום המוסרי. אם יוצג בפני מחקר סטטיסטי התומך בטענת ההסתדרות – אשמח לקרוא ולהתייחס. ברצוני רק להבהיר כי גם אם אין בידי ההסתדרות כל טיעון תקף לטובת עמדתה (ואני סבור שזה לא המצב), הבעייתיות במחקר האוצר לא תיעלם, כיוון שטענותיי לגבי המחקר הזה אינן קשורות לעמדתה של ההסתדרות.

ד"ר בר-ביצוע ממשיך וכותב כי שכר המינימום הוא סוג של התערבות ממשלתית הגוררת תופעות לוואי, וכי יש לבחון היטב את השפעתן על המערכת הכלכלית (דברים דומים כותב בהמשך רוני ה.). שוב – דברים כדורבנות. טענתי היא כי האוצר לא בחן היטב את השפעות שכר המינימום על המערכת, אלא עשה זאת ברשלנות ובהטעיה.

לסיום מציין ד"ר בר-ביצוע נתון נוסף שהוזכר במחקר, לפיו רק חמישית מכלל העניים הינם בין משתכרי שכר המינימום. לאור כל הבעייתיות שראיתי באופן הצגת הנתונים במחקר האוצר, אני סבור שיש להתייחס בחשדנות גם לנתון זה. אך גם אם הנתון נכון, אני סבור שמדובר בנתון בלתי נסבל מבחינה מוסרית, ואין להרשות מצב בו אדם העובד במשרה מלאה צריך לחיות בעוני. ואם יש מחיר שהחברה צריכה לשלם כדי שמצב זה יתקיים – המטרה ראויה דיה כדי להצדיק תשלום המחיר, גם אם הוא גבוה.

ואם כבר אנו נדרשים לנתון זה, אני חייב להתייחס להערתו הדמגוגית של ד"ר בר-ביצוע האומר כי "שכר המינימום איננו בעיה של עניים משום שרוב העניים אינם עובדים". ובכן, נניח חמישית מהעניים עובדים ומשתכרים שכר מינימום. מיהם שאר ארבע החמישיות? איזה חלק מהם הוא ילדים? איזה חלק מהם הם נכים? גימלאים? אנשים המשתכרים שכר נמוך משכר המינימום? איזה חלק מהם הם מובטלים שאינם מצליחים למצוא עבודה גם בשכר המינימום? לכל השאלות האלה אין תשובות במחקר האוצר.

מרק ק. כותב בסעיף השלישי של הערתו כי "המחקר מציג בנספח… שיש מתאם בין העלאתו היחסית של שכר המינימום לבין גידול באבטלה ברבעון שלאחריו, כלומר לפי המחקר יש סיבתיות". הטענה הזו חוזרת שוב ושוב, ואין לי בריה אלא להתייחס אליה שוב ושוב. מתאם לא מעיד על סיבתיות. מתאם לא מעיד על סיבתיות. מתאם לא מעיד על סיבתיות. (שוב – ראו את רשימתי בנושא). ונזכור גם כי המתאם הוא בין שיעור השכר הממוצע לשיעור אבטלה – שכר המינימום קבוע ומתעדכן רק אחת לשנתיים – זוהי אחת הבעיות המרכזיות של מחקר האוצר.

רוני ה. מעדיף להביא טענות מתחום הכלכלה: "כל מי שלמד מקרו א' יכול לצייר את הגרף של ביקוש והיצע לעבודה…" וכולי. ובכן, כל מי שלמד מיקרו כלכלה (ולא מקרו) אכן יודע לצייר גרף של ביקוש והיצא. אבל מי שלמד מיקרו כלכלה צריך גם לדעת את הנחות המודל ומגבלותיו. לעומת זאת, מי שלמד מקרו-כלכלה (זה בסמסטר ב', אני חושב, וצריך לעבור את המיקרו כדי להגיע למקרו) למד גם על המודל הקיינסיאני (ראו מאמר על ג'ון מיינארד קיינס בפורום המתמטיקה של תפוז), ועל ההבדל בין שיקולים ברמת המיקרו (שם עקומות ההיצע והביקוש תקפות, במגבלות מסויימות) לבין שיקולים ברמת המקרו – שם יש להביא בחשבון נתונים מצרפיים והשפעות גומלין.

עוד שתי שאלות חשובות שמעלה מרק ק. הן מה המטרה של הגדלת הצמיחה, והאם יתכן שיש כלים יותר יעילים להגיע לאותה מטרה. אלה שאלות מצויינות, הלוקחות את הדיון מהתחום הסטטיסטי הצר אל התחום הנחב של ההשלכות המוסריות של החלטות כלכליות. לא אני הוא האיש להשיב על שאלות אלה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 6 בדצמבר 2004

שם התקבלו 11 תגובות

חנן כהן  בתאריך 12/6/2004 10:49:28 AM

יוסי, אני לא מבין למה אתה מתעקש

השאלה החשובה בנושא שכר המינימום היא האכיפה, או ה"כיפה" (כי הרי אי א-כיפה היא שלילה כפולה. סתם משחק מלים מטופש).
ראה קישור ברשימה הראשונה שלך בנושא.
יכול להיות שאתה מוצא בדיון בנושא הזה עניין אינטלקטואלי המנותק מהמציאות, אז תהנה. אני רואה בזה ביזבוז משאבי מוח, שלך ושל הקוראים.
אני כותב את זה כי אני מעריך אותך, לא כדי לריב.
חנן

רוני ה.  [אתר]  בתאריך 12/6/2004 1:02:04 PM

לא נכון

ביקוש והיצע בשוק העבודה נלמדים כחלק מהקורס במקרו־כלכלה ולא במיקרו. להזכירך, מיקרו כלכלה עוסקת בשוק המוצרים ובתורת היצרן והצרכן. ומקרו כלכלה הוא קורס שנה ב' ולא סמסטר ב'.
אבל מה זה משנה לאיזה קורס זה שייך? ואיך הגעת לקיינס? מה לקיינס ולשכר מינימום?
אם אתה רוצה לנהל דיון כלכלי אתה צריך לפחות להכיר את התאוריות.

שוקי  [אתר]  בתאריך 12/6/2004 1:20:45 PM

השאלות המוסריות

מכיוון שסיימת את הרשימה בלומר שאינך האיש להשיב על השאלות המוסריות, נדמה לי שכדאי בכל זאת לומר על זה משהו.
אני אתחיל דווקא מאחת מטענות המחקר של משרד האוצר, שיש בה כדי להמחיש את האבסורד. לדברי האוצר, כל שקל נוסף לשכר המינימום ישלח הביתה 73 אנשים, מובטלים חדשים. לפי החישוב הזה, אני אומר – אדרבא: אם שכר המינימום יהיה 200 ש"ח אז בוודאי נגיע לתעסוקה מלאה.
זו אמירה מעצבנת, אבל היא ממחישה את האבסורד: הרי אף אחד לא חושב שאפשר להתקיים מ-200 ש"ח לחודש, וזה מחייב אותנו לשאול מה כן מספיק לקיום.
שכר מינימום, בהגדרה, הוא פגיעה בעקרונות השוק החופשי. אבל כך הם גם חוקי ההגבלים העסקיים, הפיקוח על הבנקים ומיסים. גם מי שמדבר על הפחתת מיסים לא טוען שצריך לבטל מיסים, וגם מי שתומך בהפרטה כדי שתהיה תחרות משתמש היום בטיעונים לפיהם מונופול הוא דבר רע.
לכן, אפשר להסכים שגם להשקפתם של ליברלים בני ימינו, לא יכול להתקיים שוק חופשי לגמרי. השאלה באיזה אופן ועד כמה מותר או רצוי לפגוע בפעולה החופשית של השוק, היא ממילא שאלה פרקטית ולא מוסרית. לכן, צריך לבדוק אילו ערכים היא משרתת.
שגשוג המשק הוא מטרה חשובה. אבל שגשוג המשק נועד לשרת את רווחת הציבור, וצעדים שפוגעים ברווחת כל הציבור או חלק ממנו צריכים להיבחן לאור התובנה הזו. פגיעה לא קשה לזמן מוגבל היא דבר אחד. פגיעה קשה וחמורה היא דבר אחר.
לכן, לצעדים שפוגעים בצורה קשה ברווחתם של אחוזים ניכרים מתושבי ישראל, לא יכולה להיות הצדקה מוסרית. זהו לא רק קידוש של האמצעים אלא פגיעה בעצם המטרה. שכר המינימום הוא אחד הכלים שנועדו למנוע בדיוק את זה, ולכן נדרשת לא רק אכיפה שלו אלא הכרחי שהוא יהיה "ריאלי", כלומר יאפשר להתקיים בכבוד.

ענבל  בתאריך 12/6/2004 1:55:49 PM

לשוקי

תודה – כתבת מעולה. עזרת לי להבין את מה שאני מרגישה איסטינקטיבית

ענבל  בתאריך 12/6/2004 1:55:49 PM

לשוקי

תודה – כתבת מעולה. עזרת לי להבין את מה שאני מרגישה איסטינקטיבית

חנן כהן  בתאריך 12/6/2004 2:32:22 PM

והמלצת קריאה

יסודות מעורערים – תקציב 2005 והכלכלנים
מאת: עופר סיטבון
בצד ביקורת נקודתית נוקבת וחיונית כנגד 'גזירות' התקציב השונות, צריך לנסות ולערער את הנחות היסוד שעליהן מבוסס התקציב. תפקידם של הפעילים החברתיים הוא לנסות ולהראות כיצד קורסים הבניינים הכלכליים שבונה האוצר, על-פי הנחות היסוד שלהם עצמם.
http://www.yesod.net/yesod/archives/2004/12/_2005.html

עומרון  בתאריך 12/6/2004 3:02:52 PM

שוק חופשי

אין דבר כזה. ממתי מטבע זה משהו שנולד בטבע? או בורסות? או כללים שמגנים על זכויות יוצרים? או מיסוי?
אין דבר כזה שוק חופשי וכדי שיתקיים שוק חופשי יש צורך בחקיקה שתסדיר זאת.
לכן כל הטיעונים בדבר פגיעה בשוק החופשי מטרתם אחת – לגרום לנו לחשוב כאילו אין דבר טבעי יותר משוק חופשי, בעוד שעצם קיום השוק מותנה בהסכמת המשתתפים.

דני בלוך  בתאריך 12/7/2004 2:23:16 AM

הבטחת הכנסה

הפתרון הנכון לצמצום העוני הוא העלאת שכר המינימום תוך סיוע מודרג לעסקים קטנים לסבסוד השכר למעסיק שאינו יכול לעמוד בכך. לפני כמה שנים ניתנה סובסידיה למעסיק על-ידי ביטול המס המקביל. הביטול הזה לא השיג את מטרתו = פגע בתקציב הבריאות ולא צמצם את האבטלה. לכן, להבא, כל סבסוד צריך להגיע ישירות לעובד, דרך הביטוח הלאומי.

ד  בתאריך 12/7/2004 4:12:15 PM

ללא נושא

א. חובת ההוכחה – לטעון שקיום החוק פוטר את המצדדים בו מחובת ההוכחה זו טענה מגוחכת. גם אם היינו מניחים את ההנחה הסטטית (שמה שהיה טוב לאתמול טוב גם להיום) בוודאי שאין לנו שום סיבה להניח שמקבלי ההחלטות היו נקיים משיקולים פסולים או הבנה לקויה של המציאות. על פי ההגיון הזה לא היינו צריכים לבטל את הצנע, פיקוח על מטבע זר, מס נסיעות ועוד שורה ארוכה של חוקים מזיקים, רק משום שהם כבר קיימים.
ב. אתה כנראה לא הבנת את הנתון שהבאתי. חמישית ממקבלי השכר הנמוך הם ממשפחות עניות. שאר המשתכרים שכר נמוך באים ממשפחות מבוססות או מעמד בינוני – קרי – מדובר באנשים צעירים אחרי צבא, סטודנטים וכו. שכר נמוך במעמד הזה הוא צפוי והגיוני – אנשים מרוויחים פחות בתחילת הקריירה.
ע"פ דו"ח העוני, למחצית (51 אחוזים) מהמשפחות המוגדרות עניות אין מפרנס. למחצית השניה יש מפרנס אחד (ומרביתן אינן משפחות חד הוריות, אגב) ורק לאחוז זעום מקרב המשפחות העניות יש שני מפרנסים. מכאן שהאבחון של העוני כבעיה של אי עבודה איננו בלתי סביר כלל, סביר להניח שעבודה של בן הזוג השני, גם בשכר נמוך משכר המינימום, הייתה מוציאה רבות מהן אל מעל לקו העוני. ובכל מקרה, הנתון מצביע באופן מובהק על כך ששכר מינימום *איננו* בעיה של עוני משום שהוא איננו מאפיין את העוני.
גם אם נניח את ההנחה חסרת הביסוס שהעלאת שכר המינימום לא תגרום לצמצום היצע העבודה, היא בוודאי לא תגרום להרחבתו. מאחר והבעיה האמתית של העוני נגרמת מאי עבודה, לא הועלנו בדבר.

ד"ר בר ביצוע  בתאריך 12/7/2004 4:14:24 PM

ההודעה הקודמת הייתה ממני

ההודעה הקודמת הייתה ממני

יחיאל   בתאריך 3/20/2005 3:33:30 PM

יש כסף

שכר שנתי ברוטו** שכר חודשי ברוטו* שם דרגה שם דירוג תאור המשרה
610,128.13 50,626.25 שופ מח מוקבלים לשופטים מנהל נציבות תלונות הציבור
544,000.62 45,095.15 סג.נ.מ מוקבלים לשופטים מנכ"ל
504,796.77 41,826.27 46+ ביקורת מדינה משנה למנכ"ל
500,308.26 41,229.15 46+ ביקורת מדינה משנה למנכ"ל
509,710.84 41,007.83 46 ביקורת מדינה עוזר למבקר המדינה
509,957.13 40,427.65 45+ ביקורת מדינה מנהל אגף
495,413.93 38,954.84 45+ ביקורת מדינה מנהל אגף
485,272.01 38,427.10 44+ ביקורת מדינה מנהל אגף
537,915.85 37,394.37 46+ ביקורת מדינה יועץ
447,748.52 37,214.84 46 ביקורת מדינה יועץ
444,913.77 36,896.39 46+ ביקורת מדינה סמנכ"ל
462,827.69 36,385.40 45+ ביקורת מדינה מנהל אגף
459,671.68 36,263.01 45+ ביקורת מדינה מנהל אגף
456,403.30 36,256.98 45+ ביקורת מדינה מנהל אגף
א. אם יקצצו בשכר הבכירים 80% יהיה מספיק גם להעלות את שכר המינימום העסק הוא לא רק שלהם אלא גם של העובדים וגם בזכותם הוא קיים.
ב. מעסיק שלא מרויח מספיק כדי לשלם שכר הוגן שיסגור את העסק
ג. יש לשדרג את אחוז המס שמשלמים
ד. פשוט שודדים לאור היום את הקופה הציבורית בלי טיפת בושה

ברכבת נפגשות שתי חבורות, ארבעה סטטיסטיקאים וארבעה כלכלנים. התברר כי כולם נוסעים לכנס בנושא אקונומטריקה. אחד הכלכלנים שם לב תוך כדי השיחה כי כל אחד מהכלכלנים מחזיק בידו כרטיס נסיעה, אבל רק לאחד מהסטטיסטיקאים יש כרטיס. הוא שאל אותם לפשר הדבר. "אל תדאג", אמרו לו הסטטיסטיקאים, "חכה ותראה". כאשר התקרב הכרטיסן אליהם, נכנסו כל ארבעת הסטטיסטיקאים לתא השירותים. הכרטיסן הגיע וניקב את כרטיסו של כל אחד מהכלכלנים. לאחר מכן ניגש אל דלת תא השירותים, דפק עליה ואמר "כרטיס בבקשה!". הסטטיסטיקאים הושיטו לו את הכרטיס דרך החריץ שמתחת לדלת.

כעבור שבוע נפגשו שוב שתי החבורות על הרכבת, בדרכן חזרה מהכנס הבייתה. ארבעת הכלכלנים קנו הפעם רק כרטיס אחד, אך להפתעתם שמו לב כי לסטטיסטיקאים אין כרטיס בכלל. כאשר התקרב הכרטיסן אליהם, נכנסו ארבעת הכלכלנים אל תא השירותים. מייד אחר כך פנו הסטטיסטיקאים אל תא השירותים השני. בדרכם, הקיש אחד מהם על דלת תא השירותים בו נמצאו הכלכלנים ואמר: "כרטיס בבקשה!".

מוסר השכל: אין להשתמש בשיטות סטטיסטיות אם לא מבינים היטב את הרעיון העומד מאחוריהן.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 14 בדצמבר 2004

לרשימתי  על מחקר האוצר התקבלו שתי תגובות. להלן תגובתי לתגובות אלה.
להזכירכם, טענתי כי מחקר האוצר, הטוען כי העלאת שכר המינימום תביא להגברת האבטלה הוא בעייתי, וזאת ממספר סיבות:
1) המדד העיקרי עליו מסתמך האוצר, היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע, משקף דווקא את התנודות בשכר הממוצע ולא את השינויים בשכר המינימום, המתעדכן רק אחת לשנה או שנתיים. עליה ביחס זה נובעת בדרך כלל מירידה בשכר הממוצע, ולא מעליה בשכר המינימום.
2) מחקר האוצר הוכיח כי קיימת קורלציה בין יחס שכר המינימום והשכר הממוצע לבין שיעור האבטלה, אך הקורלציה עצמה אינה מעידה על סיבתיות, וייתכן בהחלט כי השינוי ביחס השר נגרם על ידי השינוי בשיעור האבטלה, ולא להיפך כפי שהאוצר טוען.
3) עורכי המחקר בחרו להתמקד בתקופת זמן קצרה יחסית לתקופת הזמן בה נהוג שכר המינימום, למרות שהנתונים ברשותם.
4) לאורך כל המחקר מוצגים נתונים בצורה מסולפת ומעוותת, כדי לנסות ולהדגיש את דעתם של עורכי המחקר, ונוצר בי הרושם כי דעתם נקבעה מראש.

כתב ליאור: "ניראה שאתה עושה סאלטות באוויר כדי לספר לנו מדוע המסמך בעייתי"

ובכן, מה לעשות, והמסמך באמת בעייתי, ואני משוכנע כי לו הוגש מסמך זה לפרסום בכתב עת מדעי, היה המאמר נדחה על הסף על ידי העורכים, ולו רק בגלל המניפולציות שנעשו בהצגת הנתונים, והסקירה הבלתי מאוזנת של העבודות הקודמות שנערכו בנושא זה.

כמו כן כתב מרק ק. כי הצגת בעייתיות אין בה כדי להפריך את הטענה.

ובכן, חובת ההוכחה מוטלת על בעל הטענה. אני לא מתיימר להפריך את טענת האוצר. אני טוען כי טענת האוצר אינה תקפה מלכתחילה, כיוון שלא הוכחה כלל – הוכחה שגויה אינה נחשבת להוכחה.
בהחלט ייתכן כי טענת האוצר נכונה, והעלאת שכר המינימום תגרום לנזקים. אולם, ייתכן גם כי האוצר טועה. האוצר לא הוכיח את טענתו. נקודה. ולכן טענת האוצר נותרת בגדר השערה בלבד.

ממשיך מרק וכותב: "בהחלט יתכן שהמתאם הזה מקרי או שהמדגם לא מספיק גדול". כבר הסברתי את ההבדל בין מתאם לסיבתיות, ולא אחזור על כך שוב. ולגבי ה"מדגם", כפי שהסברתי, לא נעשה כאן מדגם. נלקחו נתונים חלקיים – הנתונים הנוחים לאוצר. שכר מינימום נהוג בישראל מראשית שנות ה-70 של המאה ה-20. האוצר בחר להתעלם מנתונים של 20 שנה, בהם לא עלתה האבטלה למרות הנהגת שכר המינימום ועלייה בגובהו של שכר זה. מרק תומך בטענת האוצר כיוון שזהו "הטיעון הרציונלי היחיד בשטח". אבל הטיעון של האוצר אינו רציונלי, מה לעשות.
 

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 2 בדצמבר 2004 שם התקבלו 7 תגובות

לפני כשבוע פרסם משרד האוצר מחקר שערך תחת הכותרת "השפעת שכר המינימום ונזקיו", שמהווה את תשובת האוצר למסע הציבורי שמנהלת ההסתדרות למען העלאת גובה שכר המינימום בישראל. כ פי שכותרת המחקר מעידה, מסקנת המחקר היא כי חוק שכר המינימום גורם נזק כלכלי למשק, והעלאתו אף תגרום לנזקים כלכליים נוספים.
טיעוני נייר העמדה שפרסם האוצר מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: ציטוט מחקרים ומאמרים העוסקים בנושא השפעות שכר המינימום, ה שוואת שכר המינימום בישראל לשכר המינימום הנהוג במדינות אחרות, ומחקר אקונומטרי/סטט יסטי שערכו כלכלני האוצר על פי נתוני המשק הישראלי.

עורכי המחקר מודים כי אין הס כמה בקרב החוקרים בדבר השפעת גובה שכר המינימום על שיעור התעסוקה, וכותבים בפירוש כ י "העדויות האמפיריות  לגבי השפעת העלאת שכר המינימום על התעסוקה, על העוני וא י השוויון… מגוונות ולעיתים סותרות". כמו היופי, גם הקשר בין שני משתנים כלכליים הוא בעיני המתבונן. הנכם מוזמנים לקרוא את סקירת האוצר ואת המחקרים המצוטטים במסמך האוצר, ולשפוט בעצמכם. ברשותכם אתעכב רק על ציטוט אחד, שמקורו דווקא לא אקדמי.  ; כותב מסמך האוצר מציין כי "התאחדות התעשיינים מעריכה כי סך כל תוספת העלות למעסיק ים במשק…בגין העלאת שכר המינימום ל-4500 ש"ח נאמד בכ-22 מיליארד ש"ח". הבה נעשה ח שבון. שכר המינימום כיום הוא מעט יותר מ-3300 ש"ח. העלאתו ל-4500 ש"ח פירושה העלאה של 1200 ש"ח לחודש לעובד פירושה העלאה של כ-14400 ש"ח לשנה. האם העלות של 22 מיליאר ד ש"ח הינה עלות לשנה? מספר משתכרי שכר מינימום הוא כ-10% מהשכירים במשק, שהם כ-180 ,000 עובדים. הכפלה של  14400 ש"ח ב-18000 תיתן 2.5 מיליארד ש"ח. מספר זה שונה למדי מהערכת התעשיינים.

השוואת שכר המינימום בישראל לשכר המינימום במדינות אחרו ת מתחילה, כראוי, בסקירת המצב בארץ. כבר בקריאה של הסקירה ההיסטורית, הקורא מתבלבל. כותב הסקירה מערבב בין סקירה היסטורית של התפתחות שכר המינימום, ובין דעותיו לגבי השפעות שכר המינימום על מצב המשק. כך למשל הוא כותב כי "היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע עלה החל ב-1995 בקצב מהיר. בשנת 1995 עמד היחס על 40.0 אחוזים, לעומת 47.8 אחוזים בשנת 2003". האמת היא ששכר המינימום עמד על 40% מהשכר הממוצע עד 1997, ואז ש ונה בחוק להיות שווה ל-47% מהשכר הממוצע. לכן התייחסות ל"קצב" גידול הינה מטעה.

בחלק זה של הסקירה מושווה שכר המינימום בישראל לשכר המינימום לפי בסיסים שונים – בי חס לשכר הממוצע, ביחס לשכר החציוני, וביחס לתוצר לנפש. כך, למשל, מראה אחת הטבלאות עליה בשכר המינימום בישראל ביחס לתוצר לנפש, מ-47.8% בשנת 2000 ל-53.3% בשנת 2003. בולט במיוחד בטבלה הזינוק שבין שנת 2001, בה היה שכר המינימום 47.8% מהתוצר לנפש לח ודש, לשנת 2002, בה עלה היחס בין שכר המינימום לתוצר ל-52.8%. אולם, הכלכלן מהאוצר לא מביא בפנינו את הנתונים לפיהם חושבו היחסים. בדיקה תראה כי בין שנת 2001 ל-2002 לא עודכן שכר המינימום כלל – בשנים אלה השכר עמד על 3266.58 ש"ח (ראו נתונים הסטוריים לגבי שכר המינימום והשכר הממוצע באתר חברת "נתון").. העלייה ביחס בין שכר המינימום לתוצר לא חלה בגלל עליית שכר המינימום, אלא בגלל הירידה בתוצר. כך גם "זינק" היחס בין שכר המינימ ום לשכר הממוצע מ-44.4% ב-2001 ל-45.7% ב-2002. שוב, לא שכר המינימום עלה, אלא השכר הממוצע ירד. נקודה זו חשובה במיוחד כיוון שבחלק השלישי מסתמך עורך המחקר על היחס ב ין שכר המינימום לשכר הממוצע כאל המשתנה המרכזי בניתוח. עלינו לזכור כי יחס זה אינו גדל רק כתוצאה מעליית שכר המינימום, אלא גם כאשר השכר הממוצע יורד. כך, כאשר באחד הגרפים מראה הכותב כי במקביל לעליה היחס שכר המינימום והשכר הממוצע בין 2001 ל-2002 חלה גם עליה באבטלה מ-11% ל-12%, עלינו לזכור כי לא חלה עליה בשכר המינימום אלא יר ידה בשכר הממוצע במקביל לעליה באבטלה.
חלק ההשוואות משופע בגרפים ובאיורים, ושם חוזר שוב ושוב הטריק של עיוות הצגת הנתונים באמצעות שינוי מלאכותי של בסיס ההשוואה, כפי שהסברתי ברשימתי הקודמת שעסק במחקר הזה.

החלק האחרון במחקר הוא ניתוח אקונומטרי סטטיסטי של נתונים היסטוריים מהמשק הישראלי. במחקר זה ישנם שני כשלים עיקריים. ראשית, המחקר מתייחס לתקופה של 11 שנים, מ-1993 ל-2003, וזאת למרות ששכר המינימום נהוג בישראל מראשית שנות ה-70. מדוע? מסביר עורך המחקר: "תקופת המדגם נבחרה כך שלא תכלול את השינויים המבניים הגדולים שהתרחשו בתחילת שנות ה-90". ובכן, יש כאן הטעיה גדולה. זה אינו מדגם. החוקר מעדיף להתרכז מסיבותיו שלו בתקופה מסויימת, ולוקח את כל הנתונים מאותה תקופה. הנתונים משקפים אכן את שאירע בשנים אלה, אך רק אותן.

הכשל השני הוא הבלבול בין קשר לסיבתיות, כפי שהסברתי כבר ברשימה "האם החסידה מביאה ילדים לעולם?" שעסקה בנושא זה. עצם העובדה שמתגלה קשר בין מספר משתנים, לא אומר כי שינו בערכו של משתנה אחד גורם לשינוי בערכו של משתנה אחר. המחקר האקונומטרי אכן מצביע על קשר בין שיעור התעסוקה והיחס בין שכר המינימום והשכר הממוצע, אך אינו מבסס את הסיבתיות שהאוצר טוען לקיומה. כפי שכבר ראינו, היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע יכול לעלות כי השכר הממוצע יורד, והשכר הממוצע יורד בגלל ירידת הביקוש לעובדים (כפי שלכל כלכלן יסביר לכם), כלומר בגלל עליה באבטלה. ייתכן בהחלט מצב בו עליה באבטלה מגדילה את היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע, גורמת באותה עת לירידה בתוצר, ואז גם היחס בין שכר המינימום לתוצר עולה.
לסיכום, המחקר של משרד האוצר הינו בעייתי במספר מישורים. הוא מסתמך על נתונים לתקופה קצרה יחסית – שהיא כשליש מהתקופה בה נהוג שכר המינימום בישראל. המדד בו משתמש האוצר לייצוג שכר המינימום יכול להשתנות גם כאשר שכר המינימום אינו משתנה, ועלול להראות עליה בשכר המינימום היחסי דווקא עקב עליה באבטלה וירידה בתוצר. בנוסף לכך האוצר מציג את הנתונים בצורה המציגה את המציאות האמיתי  באופן מעוות, מבלבל בין קשר וסיבתיות, אינו מציע תיאוריה כלכלית לביסוס הסיבתיות שותה הוא מנסה להוכיח, ומבטל כלאחר יד מחקרים אחרים שהגיעו לתוצאות מנוגדות לשלו.
 
פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 27 בנובמבר 2004 שם התקבלו 7 תגובות

משרד האוצר פרסם מחקר על מה שהוא מכנה "השפעת שכר המינימום ונזקיו". אני קורא עכשיו את המחקר המרתק הזה. מדובר במסמך לא קל לקריאה, ואת תגובתי המלאה אליו אפרסם בהמשך. בינתיים, הנה דוגמא למניפולציה קטנה מהמחקר הזה.

עורך המחקר מודד את שכר המינימום כ-% מהשכר הממוצע במשק. הוא חישב ומצא כי אם יועלה שכר המינימום ל-4500 ש"ח כפי שמציעה ההסתדרות, שכר המינימום בשנת 2007 יהיה שווה ל-54.5% מהשכר הממוצע במשק, וזוהי רמה גבוהה ביותר לשכר המינימום, לדעת החוקר. כדי להמחיש עד כמה השכר גבוה, מצורף בדו"ח האוצר הגרף הבא, המראה את היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע לאורך השנים:

היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע – כפי שהוצג במסמך שהכין משרד האוצר

רואים בבירור כי העמודה של שנת 2007 גבוהה ב-60% מהעמודה של שנת 2003, וגבוהה כפליים ויותר מעמודות האחרות. אוי ווי.

אבל שימו לב לציר ה-Y שבצד ימין – תחתית כל עמודה היא בגובה של 38% – עורך המחקר קיצץ את העמודות באופן שווה וכך שינה את היחסים בין הגבהים. העמודה של 2007 מייצגת 54.5%, והעמודה של 2002 מייצגת 45.7%, ולכן העמודה של 2007 צריכה להיות גבוהה מהעמודה של 2002 פי 1.2, ולא פי 2 כפי שמופיע בשרטוט.

קל להעתיק את הנתונים לתכנת אקסל, ולייצר את הגרף מחדש, ללא עיוות. כך עשיתי, ולהלן הגרף שקיבלתי:

היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע – התמונה האמיתית שמשרד האוצר מעדיף לא להראות לכם.

האמת, שמשרד האוצר לא רוצה לספר לכם, היא כי ההעלאה המוצעת בשכר המינימום אינה גבוהה כלל וכלל. אז, כמו שנחמיה שטרסלר אוהב להגיד, שלא יעבדו עליכם.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 21 בנובמבר 2004 שם התקבלו 10 תגובות

פרנקלין ד. רוזוולט - הנשיא המכהן, מתמודד על כהונה שניה

בשנת 1936 פרנקלין ד. רוזוולט סיים את כהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית, והעמיד עצמו לבחירה לכהונה שניה. מולו התמודד אלפרד מ. לנדון, מושל קנזס, נציג המפלגה הרפובליקנית. 

לקראת הבחירות ערך המגזין Literary Digest סקר שנועד לחזות את תוצאות הבחירות. ה-Digest ערך סקרי בחירות בקביעות החל מבחירות 1916, ותמיד הצליח לחזות את תוצאות הבחירות בדיוק רב. תוצאות הסקר של 1936 , שהתבסס על 2.4 מליון משיבים, חזו כי לנדון יזכה ב-56% מכלל הקולות, ובתפקיד הנשיא הבא של ארצות הברית.

אלפרד לנדון - המועמד המוביל בסקרים

המציאות הייתה שונה, כידוע. רוזוולט זכה ב-62% מהקולות וגרף את האלקטורים של 46 מדינות, ובינהן גם קנזס, מדינתו של לנדון. לנדון הסתפק ב-8 אלקטורים בלבד. מה קרה? מדוע סקר הבחירות הגדול ביותר שנערך אי פעם הניב תוצאה כה שגויה? כדי להבין זאת, עלינו לדעת כיצד נדגמו המשיבים.

ובכן, המגזין שלח שאלונים לבתיהם של 10 מליון מצביעים פוטנציאליים, וביקש מהם לשלוח בדואר חוזר את אופן הצבעתם. 7.6 מליון מהנמענים לא טרחו לענות. שיעור התגובה לסקר היה 24% בלבד. המשיבים נבדלים מהלא משיבים בכך שהשיבו לסקר, כמובן, אך הנסיון שהצטבר מאז הראה כי הבדל זה משקף הבדלים נוספים. האם אותם 2.4 מליון משיבים מייצגים את 10 מליון המצביעים אליהם נשלח שאלון הסקר? ככל הנראה לא.

אחד מ-10 מליון השאלונים שנשלחו בסקר הבחירות שערך ה-Literary Digest ב-1936

בעיה נוספת, חמורה יותר, נבעה מרשימת הנמענים. כיצד תשיגו שמות וכתובות של 10 מליון איש? ה-Digest השתמש בספרי הטלפונים וברשימות של חברי מועדונים. ב-1936 היו בארצות הברית 12 מליון טלפונים, ו-9 מליון מובטלים. אפשר להניח כי רשימת המובטלים הייתה שונה למדי מרשימת בעלי הטלפונים, וכי דעתם של בעלי הטלפונים וחברי המועדונים בענייני כלכלה שונה מדעת המובטלים. הסקר של המגזין דגם באופן שיטתי מצביעים שמצבם הכלכלי היה טוב, ולכן לא בהכרח תמכו במדיניותו של הכלכלית של רוזוולט.

שיטת הסקירה של ה- Literary Digest שפעלה היטב במשך 5 מערכות בחירות, כשלה בפעם השישית. כל עוד מערכות הבחירות לא נסבו על עניינים כלכליים, ההטיה במדגם לטובת העשירים לא גרמה לעיוות התוצאות – שכן בעניינים של מדיניות חוץ אין בהכרח הבדלי דיעות משמעותיים בין עניים לעשירים. כאשר נושא הבחירות היה כלכלי, הסקר חזה היטב את אופן הצבעתם של העשירים, אך לא לקח בחשבון את דעתם של העניים והמובטלים שהכריעו את הבחירות ההן.

ה-Literary Digest פשט את הרגל וחדל לצאת לאור זמן קצר לאחר בחירות 1936, וגם שיטת הדגימה שלו חלפה מן העולם. על עולם הסקרים השתלט ג'ורג' גאלופ, שבעזרת מדגם של 50000 איש בלבד חזה את נצחונו של רוזוולט, ובמדגם נוסף של 3000 איש בלבד חזה גם את הטעות של ה-Digest. שיטת הדגימה החדישה שפיתח גאלופ תשלוט בעולם הסקרים עד 1948.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 4 בנובמבר 2004 שם התקבלו 3 תגובות

במגזין slate הופיע (כבר לפני שבוע, למען האמת) מדריך לצרכן הסקרים – הסוקר בפירוט את כל הגורמים העלולים לעוות את תוצאותיו של סקר בחירות.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 4 בנובמבר 2004

כזכור, בין 450000 מינויי מפעל הפיס הוגרלו  180 מכוניות בכל שבוע במשך 5 שבועות. ברשימה "צריך פיס בחיים" העליתי מספר שאלות בנושא. להלן התשובות לשאלות שנשאלו (למעוניינים, ניתן לראות את החישוב המפורט בפורום המתמטיקה של תפוז):

1) מה הסיכוי של בעל כרטיס בודד לזכות במכונית בהגרלה אחת? 0.0004 או בערך 1 ל-2500.
2) מה הסיכוי של בעל כרטיס בודד לזכות במכונית אחת לפחות בסדרה של 5 הגרלות? 0.002 או בערך 1 ל-500.
3) ממפעל הפיס נמסר כי היו"ר מחזיק (ומשלם מכיסו) עבור 4 כרטיסי מנוי. מה סיכוייו של אדם המחזיק ב-4 כרטיסי מנוי לזכות במכונית אחת לפחות בסדרה של 5 הגרלות? 0.008 או בערך 1 ל-125.
4) בפעם הבאה שיהיה מבצע הגרלות כזה (180 מכוניות בשבוע, במשך 5 שבועות), כמה כרטיסי מנוי צריך להחזיק כדי שהסיכוי לזכות במכונית יהיה גדול מ-50%? כדי להבטיח הסתברות זכיה של 50% לפחות יש לרכוש 347 כרטיסי מנוי.
5) האם לדעתכם הסגנון התוקפני של הכתבה מוצדק לאור הנתונים הנ"ל? מבחינה מתמטית, סיכוי של 1 ל-125 הוא גבוה למדי, בודאי אם משווים אותו (למשל) לסיכוי להיהרג בתאונת דרכים במהלך שנה נתונה, והרבה יותר גבוה מהסיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס (1 למיליון בהגרלה נתונה, ואחד ל-19231 במהלך שנה נתונה) או במפעלי הימורים אחרים (לוטו/טוטו). לכן הרמיזות של ידיעות/Ynet בדבר אי-הגינות בהגרלה הינן בלתי מוצדקות, ואינן נתמכות על ידי החישובים המתמטיים. מבחינה ציבורית הסיפור הוא שונה לגמרי כמובן, ודעתי האישית היא שמוטב היה לו נאסר על עובדי מפעל הפיס להשתתף בהגרלות. העובדה כי היו"ר הזוכה בחר לתרום את המכונית בה זכה (האם שילם מכיסו את המס על הזכיה?) מעידה כי הוא שותף לדעתי.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 20 באוקטובר 2004 11:30 במדור חשבון פשוט שם התקבלו 8 תגובות

ב-Ynet ובידיעות פורסם היום כי יו"ר מפעל הפיס זכה במכונית בהגרלת המינויים של מפעל הפיס.
בידיעות (אך לא ב-Ynet דווח כי למפעל הפיס יש 450000 מינויים, וכי ב-5 השבועות האחרונים הוגרלו בין המינויים 180 מכוניות בכל שבוע (ובסך הכל 900 מכוניות).

1) מה הסיכוי של בעל כרטיס בודד לזכות במכונית בהגרלה אחת?
2) מה הסיכוי של בעל כרטיס בודד לזכות במכונית אחת לפחות בסדרה של 5 הגרלות?
3) ממפעל הפיס נמסר כי היו"ר מחזיק (ומשלם מכיסו) עבור 4 כרטיסי מנוי. מה סיכוייו של אדם המחזיק ב-4 כרטיסי מנוי לזכות במכונית אחת לפחות בסדרה של 5 הגרלות?
4) בפעם הבאה שיהיה מבצע הגרלות כזה (180 מכוניות בשבוע, במשך 5 שבועות), כמה כרטיסי מנוי צריך להחזיק כדי שהסיכוי לזכות במכונית יהיה גדול מ-50%? וגדול מ-p כלשהו נתון?
5) האם לדעתכם הסגנון התוקפני של הכתבה מוצדק לאור הנתונים הנ"ל?

התשובות כאן.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 18 באוקטובר 2004  שם התקבלו 7 תגובות

בימים האחרונים ניטש ויכוח תקשורתי על מידת האחריות של הנפגעים בפיגועי הטרור שהיו בסיני.
הטענה שהעלו שרים בממשלה (זבולון אורלב, לימור לבנת), פובליציסטים, ואזרחים אחרים, היא כי אין המדינה אחראית לטיפול בנפגעים ולפיצויים, כיוון שאלה התעלמו מהתראות לגבי פיגוע טרור אפשרי בסיני, ובכל זאת בחרו לצאת לנופש שם. כיוון שהחוק הנוכחי אינו מאפשר למדיה לזנוח את הנפגעים, הועלו הצעות לתיקון החוק, כך שבעתיד התראה על פיגוע תפטור את המדינה מאחריות לטיפול במי שיפגע בפיגוע. היו שהגדילו לעשות, והציעו לאסור על חברות הביטוח לבטח אנשים הבוחרים מסיבה כלשהי לנסוע לאיזור שהוכרז כ-"מסוכן" על ידי הממשלה (המטה ללוחמה בטרור, משרד החוץ, וכדומה).

אני לא מתכוון להתייחס כאן להיבטים האתיים והמוסריים של ההצעות האלה. קטונתי. אני רק סטטיסטיקאי. ובעניין הסטטיסטי, הקדים אותי עמוס כרמל (שעם דעותיו איני מסכים בדרך כלל) במאמר מבריק שפרסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" (לצערי המאמר לא עלה לרשת באתר העיתון).

כותב כרמל: "על כל קופסת סיגריות… נאמר שהעישון האקטיבי מזיק לבריאות… 2% מהמעשנים לוקים בסרטן הריאות, ו-25% מהם מועדים ללקות במחלות ריאות חסימתיות כרוניות, ול-80% מחולי סרטן הריאות יש רקורד של עישון." לאחר מכן הוא ממשיך וכותב: "2% מ-40,000 הישראלים שיצאו לסיני בחגים, למרות ההתראה של המטה ללוחמה בטרור הם 800 בני אדם". על פי הנתונים על מספר ההרוגים שהיו בידיו מסיק כרמל כי הסיכון להיהרג בפיגוע בסיני קטן פי 40 מהסיכון של מעשן אקטיבי ללקות בסרטן הריאות (ועבור מעשנים אקטיביים, סרטן הריאות הינה מחלה סופנית).

הנתונים לפיהם חישב כרמל  את הסיכון למוות בפיגוע בסיני היו מוטעים. מספר ההרוגים הישראלים הסתכם ב-12 איש, ולכן בדיעבד הסיכון הכרוך בעישון אקטיבי גדול פי 66 מהסיכון למוות בפיגוע בסיני, ולא פי 40.
למעוניינים: רמת הסיכון למוות בפיגוע בסיני הייתה גבוהה יחסית: 0.03% (פשוט חלקו 2% ב-66). לשם השוואה, הסיכון למוות בתאונת דרכים בכבישי ישראל הוא כ-0.009% (לפי 600 הרוגים בשנה באוכלוסיה של 7 מליון), וזהו בערך, לצערנו, גם הסיכון למוות בפעולת טרור בתחומי שלטונה ש/ל מדינת ישראל בשנים האחרונות. אולם אני מניח כי לו יצאו לסיני 80000 ישראלי במקום 40000, מספר ההרוגים הישראלים בפיגועים שאירעו לא היה עולה מ-12 ל-24 (יש גבול לקיבולת מלון, מפואר וגדול ככל שיהיה). פרדוקסאלית, לו יצאו יותר ישראלים לסיני בחגים, הסיכון הקולקטיבי שלהם להיהרג בפיגוע היה קטן ל-0.015%.

את העיקרון הזה מכירות היטב חברות הביטוח, ומיטיבות לתרגם אותו לרווחים כלכליים: ככל שהקבוצה שבסיכון גדולה יותר, הסיכון הקולקטיבי שלה יורד. לכן חברות הביטוח מעוניינות למכור עוד ועוד פוליסות. לכן נראית ההצעה לאסור על חברות הביטוח לבטח אנשים היוצאים לאזורי סיכון כה מגוחכת. כל חברת ביטוח מעסיקה גדוד של סטטיסטיקאים מוכשרים, היודעים היטב את מלאכת חישוב הסיכונים. חזקה על חברת הביטוח שלא תמכור פוליסה שאינה משתלמת לה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 12 באוקטובר 2004 00:00 במדור מה אומרת הסטטיסטיקה שם התקבלו 7 תגובות