נסיכת המדעים

בהארץ הופיע היום מאמר מתורגם שכותרתו "לא מבין אחוזים". המאמר בוחן את צורת הדיווח המקובלת בתקשורת על סיכונים בריאותיים (ומן הסתם הדיון תופס גם על סיכונים אחרים). הנושא מעניין, אך ייתכן ויש לי בעיה בהבנת הנקרא (אולי העייפות המצטברת, אולי התרגום, אולי הזמן המועט שיש לי כרגע). כותב המאמר הוא בן גולדייקר, שחיפוש מהיר בגוגל העלה כי הוא כותב טור קבוע בשם Bad Science בגארדיאן. עוד קישור לעקוב אחריו באופן קבוע. לא הצלחתי למצוא עדיין את הנוסח המקורי למאמר שפורסם מהארץ, אבל נראה ששוה לקרוא את כל המאמרים שיש שם ממילא. מאמר אחר שמופיע שם עוסק ברפואה אלטרנטיבית – טרם הספיקותי.

וזה מוביל אותי לנושא הבא – המאמר של בני מוזס שהופיע במוסף הארץ והרשימה שלי שעסקה בהומיאופתיה הובילו לשלל תגובות, כולל מיני-רשימה של אחת הכותבות ברשימות שהופיעה כתגובה לרשימה שלי. לצערי עומס העבודה השבוע מונע ממני תגובה מהירה, אבל אתייחס כמובן לתגובה ההיא בכל הכבוד הראוי.

פורסם לראשונה באתר רשימות ב 23 ביוני 2005 שם התקבלו 9 תגובות

דוד כפרי  [אתר]  בתאריך 6/23/2005 10:30:32 AM

הקישור לרשימה שלך מוביל

לדף ריק…

דוד כפרי  [אתר]  בתאריך 6/23/2005 10:36:43 AM

ואם כל מה שיש לו להגיד

על רפואה משלימה זה הערה קטנונית (כן, קטנונית) על אטומים ומולקולות במאמר אחד (1) של כותבת אחת (1), הרשה לי להתעלם.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 6/23/2005 12:57:58 PM

תשובות לדוד

1) הלינק תוקן. תודה.
2) אני מניח שבתגובתך השניה אתה מתייחס למאמר של גולדייקר. כפי שאמרתי, לא קראתי מאמר זה (למעשה לא קראתי בעיון אף אחד ממאמריו). עם זאת ברצוני להבהיר שלא כל לינק שניתן על ידי הוא בהכרח לינק מומלץ. אני ממליץ לכל אחד לקרוא בצורה ביקורתית כל דבר.

lior  [אתר]  בתאריך 6/23/2005 7:13:10 PM

יוסי, אתה נלחם בתחנות רוח.

הומיאופתיה זה דבר שקשור לאמונה. לא ניתן להוכיח את זה בדרך מדעית, אבל מי שרוצה יכול להאמין בזה. ואמונה אי אפשר לסתור בהסברים לוגיים משכנעים ככל שיהיו. הטיעון "זה עזר למיליוני אנשים", למרות שהוא חסר כל משמעות מדעית, תמיד יהיה טיעון מחץ.

קטנוני5  בתאריך 6/23/2005 8:25:03 PM

דוד – הלינק לאתר שלך

מוביל למדור פירסומי, או שנדמה לי ?

שירלי רחל  בתאריך 6/23/2005 10:08:26 PM

ליאור

הומאופתיה איננה עניין של אמונה.
זה שאי אפשר להוכיח משהו בכלים המדעיים הקיימים אינו הופך אותו אוטומטית לעניין תיאולוגי.
ראיתי ילדים בני יומם ובעלי חיים שנרפאו כתוצאה מהסתייעותם בהומאופתיה. לא נראה לי שאפשר לקשור את זה לדבקות אמונתם. (הם עוד קטנים/ פשוטים מדי בשביל התחכום הזה).

lior  [אתר]  בתאריך 6/23/2005 11:45:21 PM

שירלי

עצם העובדה שלא ניתן להוכיח דבר מסויים בכילים מדעיים משאירה הרבה חלל ריק עבור האמונה ותחושת הבטן האישית. לא שרוחניות זה דבר רע. להפך. אבל אני חושב שאבי הרשימה לא מתייחס דווקא להומיאופתיה עצמה, אלא לנסיונות להציג אותה באופן מדעי או לנתח אותה בכילים מדעיים.
אני לא חולק על כך שטיפול הומיאופתי עזר למיליוני אנשים. אבל צריך לזכור שגם אלוהים עזר להרבה אנשים. בעצם, על כל אדם שטוען שההומיאופתיה עזרה לו אפשר להביא 10 אנשים שמוכנים להשבע שאלוהים עמד לצידם. האם ניתן להתייחס לנתון הזה כהוכחה לקיומו של אלוהים?
מיליוני אנשים גם יהיו מוכנים להעיד שביקור אצל מגדת עתידות עזר להם בקבלת החלטות. האם מכאן ניתן להסיק שקריאה בקלפים היא דבר שיעילותו הוכחה?
אמנם אני לא עוסק בהומיאופתיה, אבל ברור שאין לי שום דבר נגדה או נגד המטפלים והמטופלים. כבודה של ההומיאופתיה במקומה מונח. מה שלדעתי לא בסדר זה רק הנסיון לאלץ דרכים לא-מדעיות על מנת להנפיק להומיאופתיה חותמת מדעית.

שירלי רחל  בתאריך 6/24/2005 12:16:41 AM

ליאור

לכן דיברתי על הכלים המדעיים הקיימים (או לחילופין: המוכרים לנו). בעיניי החלל שנוצר כתוצאה מכך לא מכוון דווקא לברירת המחדל: אינטואיציה, וודו וכשפים אלא אולי דווקא מפנה אותנו לאתגר למצוא כלים מתאימים (גם על החיידקים לא ידענו עד שמצאנו כלי מתאים לראותם: מיקרוסקופ), או לחילופין להשקיע יותר בכיוון של מחקר סטטיסטי ולאו דווקא כזה המתיימר לתאר איך הדברים קורים.
האמת היא שעד היום פורסמו כמאתיים מחקרים בהומאופתיה שרובם כוונו לשאלה האם ההומאופתיה אפקטיבית מעבר לפלצבו. חלק מהמחקרים היו באיכות בינונית וחלקם באיכות מצויינת. רובם הדגימו, הן בדרך של מחקר קליני והן באמצעות מחקרי שטח, כי יעילות ההומאופתיה גבוהה מעבר לפלצבו,וכי ביכולתה לגרום לתהליכי ריפוי, לשיפור משמעותי באיכות החיים ולהקלה במקרים שונים ובעייתיים.(המידע הנ"ל לקוח מתוך הביטאון "זמנים הומאופתיים" מספר 12).
נראה לי שכדאי להשקיע יותר בכיוון של מחקר איכותי. אתה מוזמן לקרוא על אחד כזה במוסף הארץ של היום. חיבור שבוצע ע"י ד"ר מיכל יקיר , והתקבל כתזה לתואר דוקטור באוניברסיטה העברית, בראשות פרופ' צבי בנטואיץ' ופרופ' שולמית קרייטלר.
באופן כללי אני מסכימה איתך. קשה ליצור שיח אמיתי עם העולם המדעי כשמדובר בגישה כל כך שונה ממנו מהותית. אבל אם גם אתה וגם אני מסכימים ששווה לחפש דרכים שיובילו לריפוי אנשים במינימום סבל ותופעות לוואי קשות- תסכים איתי לפחות שכדאי להשקיע מאמץ ליצור שיח כזה ולו מהכיוון הסטטיסטי.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 6/24/2005 9:25:15 AM

תשובות (חלקיות)

ליאור – אני לא נלחם בטחנות רוח – אני לא נלחם בכלל.
אני מציג את דעתי, ותו לא. אין לי ספק שהסיכוי כי מישהו ישנה את דעתו בעקבות הרשימה שלי הוא אפסי.
המטרה של רשימות היא יצירת תוכן איכותי – וזו גם המטרה שלי: יצירת תוכן איכותי המעורר את תשומת הלב אל תחומי העניין שלי.
לטענות האחרות – כולל טענותיהן של רחלי, שירלי ודוד שהופיעו כאן ברשימות, ועוד תגובות שהופיעו בתפוז, אתייחס ברשימה נפרדת.

מבוא

במאמר זה אסקור את שיטת הטיפול ההומיאופתית וההנחות העומדות בבסיסה. בהמשך אבחן את ההומיאופתיה באמות המידה המקובלות של הרפואה המדעית: יעילות קלינית (efficacy) ובטיחות השימוש (safety). לאחר מכן אסקור את ההיבטים המדעיים של התיאוריה ההומיאופתית והסברים אלטרנטיביים לפעולת התכשירים הומיאופתיים. לסיום אתייחס למספר היבטים אתיים הקשורים בשיטת טיפול זו, ואתן מענה לכמה טיעונים נפוצים התומכים בהומיאופתיה כאמצעי טיפולי לגיטימי.

עקרונות ההומיאופתיה

ההומיאופתיה פותחה בסוף המאה ה-18 על ידי הרופא הגרמני סמואל האנמן, לאור חוסר שביעות הרצון שלו מהשיטות הרפואיות המקובלות דאז, שכללו בין היתר הקזת דם וכוסות רוח, והיו מסוכנות יותר מהמחלות עצמן.
התיאוריה הומיאופתית טוענת כי לכל אדם יש אנרגיה הנקראת כח חיות (vital force). כאשר אנרגיה זו מופרעת או מוצאת מאיזון, מופיעות בעיות בריאותיות. ההומיאופתיה אמורה להחזיר את כח החיות לאיזון על ידי הפעלת כוח הריפוי העצמי של הגוף.

האנמן ביסס את שיטתו הרפואית החדשה על שני עקרונות. הראשון בהם הוא עקרון הדמיון, לפיו חומר הגורם להופעת סימפטום מסויים באדם בריא, יביא לריפוי אותו סימפטום עצמו באדם חולה. בהתאם לעקרון זה, ההומיאופתיה הקלאסית מתאימה לכל מטופל תכשיר אישי, המורכב מחומרים האמורים לגרום לסימפטומים מהם הוא סובל. הטיפול בסימפטומים אמור להחזיר לכוח החיות את האיזון, וכך תיעלם המחלה.

העקרון השני הוא עקרון המזעור, לפיו הקטנת המינון של החומר הפעיל בתכשיר הטיפול תגרום להגברת היעילות הטיפולית. התכשיר ההומיאופתי הוא לכן חומר פעיל המדולל שוב ושוב, תוך כדי ניעור.

כדי לקבוע את החומרים הפעילים הגורמים לסימפטומים, ולכן יכללו בהכנת התכשיר ההומיאופתי, הסתייעו האנמן ותלמידיו בתהליך שכינו "פרובינג" (proving). בתהליך זה בולע אדם בריא מרכיב מסויים המיועד להכנת התכשיר ההומיאופתי, ומנהל רישום מפורט של הסימפטומים אותם חש. על פי עקרון הדמיון, המרכיב אותו נטל ישמש לאחר מכן כתכשיר לריפוי סימפטומים דומים אצל אדם חולה. תהליך זה משמש עד היום הומיאופתים במחקריהם.

ההומיאופתיה במבחן הרפואה המדעית

מכל טיפול רפואי נדרשות שתי דרישות בסיסיות: יעילות קלינית (efficacy) ובטיחות טיפולית (safety). ההחלטה על מתן טיפול רפואי מסויים נקבעת על פי המאזן בין היעילות הקלינית ובטיחות הטיפול. האם התכשירים ההומיאופתיים עומדים בדרישות אלה?

נדון תחילה ביעילות הקלינית. הדרך המדעית להעריך את היעילות הטיפולית של טיפול רפואי הינה באמצעות ניסוי קליני מבוקר. בניסוי כזה, חלק מהנבדקים מקבלים את הטיפול הנבחן, וחלק אחר מהנבדקים מקבל טיפול ביקורת. טיפול ביקורת יכול להיות טיפול שיעילותו כבר הוכחה, או טיפול חסר ערך (פלסבו). הנבדקים, ואנשי המקצוע המטפלים בהם, אינם יודעים האם מי מקבל את הטיפול הנבדק ומי את טיפול הביקורת. גם הצוות המפקח על הניסוי והאחראים לניתוח התוצאות אינם יודעים את החלוקה לקבוצות הטיפול כל עוד הניסוי טרם הסתיים. למרבה הצער, ניסויים קליניים מבוקרים בתכשירים הומיאופתיים הינם נדירים יחסית, וקיימת מחלוקת בדבר הפרשנות לתוצאותיהם. בכל מקרה, אף תכשיר הומיאופתי לא נרשם כתרופה בעקבות תהליך מחקר קליני.

בעניין בטיחות השימוש, מקובל לחשוב כי התכשירים ההומיאופתיים הינם בטוחים לשימוש. רמות הדילול בהכנת התכשיר הומיאופתי הינן כה גבוהות, עד שלעיתים קרובות מנת תכשיר אינה מכילה אפילו מולקולה אחת של המרכיב המקורי ממנו הוכנה, כלומר התכשיר מכיל למעשה מים (ולעיתים אלכוהול) בלבד. למרות זאת, קיימים בספרות הרפואית דיווחים אודות תופעות לואי שנגרמו עקב שימוש בתכשירים הומיאופתיים. התכשירים ההומיאופתיים עלולים להיות בלתי בטוחים לשימוש ממספר סיבות. ראשית, חלק מהתכשירים אינם כה מדוללים, וריכוז החומר הפעיל הנותר בהם גבוה דיו כדי לגרום לתגובה בלתי רצויה. כיוון שהתכשירים ההומיאופתיים מיוצרים מחומרים מסוכנים, וביניהם סרפדים, כספית וארסניק, הסכנה הבטיחותית בתכשירים אלה ברורה. סיבה נוספת היא זיהום אפשרי של התכשיר בתהליך ההכנה, וזאת מכיוון שבשיטת ההומיאופתיה הקלאסית המטפל מכין לכל חולה תכשיר ייחודי במעבדתו, ותהליך ההכנה אינו עומד בדרך כלל בסטנדרטים המקובלים בתעשיית התרופות. בעיה נוספת היא תכשירים המשווקים כתכשירים הומיאופתיים, אך מכילים מרכיבים פעילים נוספים, העלולים לגרום נזק (למען ההגינות אציין כי בעניין זה לא אשמה ההומיאופתיה עצמה). ולבסוף, טיפול הומיאופתי בלתי יעיל עלול לגרום לדחייתו של טיפול רפואי יעיל במטופל, ובינתיים עלול להיגרם נזק נוסף לחולה.

עלי לציין כי רוב הבעיות הבטיחותיות שנידונו כאן עלולות להיגרם גם בשימוש בתרופות "רגילות". אולם, התרופות המקובלות נתונות תחת תהליך בקרה בטיחותית בעת פיתוחן, וגם לאחר השלמת הפיתוח והכנסתן לשימוש. במקרים רבים נאספים נתונים אודות תופעות לואי לאחר תחילת שימוש נרחב בתרופה, ועקב כך מופסק השימוש בהן. התכשירים ההומיאופתיים אינם נתונים לבקרה דומה.

מבט מדעי

אם טיפול רפואי פועל, אין טוב מכך. קיימות תרופות שעברו את תהליך המחקר הקליני ונמצאות בשימוש, למרות שמנגנון הפעולה שלהן אינו ברור. במקרים כאלה, ממשיכים המדענים לחקור את מנגנון הפעולה של התרופה, מתוך תקווה לגלות אותו ולהמשיך משם לתגליות חדשות. לכן, העובדה כי אופן הפעולה של התכשירים ההומיאופתיים (שלצורך הדיון נניח כי חלקם אכן פועלים) אינו ידוע אינה מהווה בעיה. עם זאת אני סבור כי כולנו מעוניינים לדעת את מנגנון הפעולה של התכשירים הומיאופתיים.

כפי שהוסבר לעיל, ההומיאופתיה מבוססת על עקרונות מטאפיזיים: הנחת קיומו של כוח חיות,  עקרון הדמיון, ועקרון המזעור. ההסבר ההומיאופתי לכך שתכשיר שאינו מכיל אף מולקולה של החומר הפעיל הינו בכל זאת בעל תכונות תרפויטיות, הוא בכך שהמים בהם הומס המרכיב המקורי "זוכרים" את תכונותיו הריפוייות. התיאוריה ההומיאופתית עומדת בסתירה לעקרונות הידועים של המדע המודרני. בכך אין כל רע. תיאוריות מדעיות נסתרו בעבר וייסתרו בעתיד. אולם כדי לסתור תיאוריה מדעית יש להציג במקומה תיאוריה אלטרנטיבית, ולהראות הוכחות מדעיות לתקפותה של התיאוריה החליפית. ההומיאופתיה מציגה תיאוריה חליפית, אך אינה מספקת עדויות מדעיות התומכות בכך. אמנם, מתבצע מחקר מדעי בתחום, אך עד כה לא הניב מחקר זה כל עדות לתמיכה בתיאוריה ההומיאופתית.

עם זאת, קיימים הסברים אחרים לאפקט הנוצר בחולה המטופל בטיפול הומיאופתי.

ההסבר המתבקש הראשון הוא קיומו של אפקט פלסבו – אפקט הנוצר ע"י עצם מתן הטיפול, גם אם אינו יעיל. אולם אפקט פלסבו לא תמיד מתרחש, ויותר מכך, אפקט פלסבו מתבטא בשיפור ההרגשה של המטופל, אך אינו גורם לריפוי המחלה עצמה. (הערה: אמנם, לפי התיאוריה ההומיאופתית אין "מחלה" אלא "חולה", והטיפול ההומיאופתי מטפל לכן בסימפטומים אותם חש החולה, אולם חלק זה של הדיון עוסק במדע ולא בהומיאופתיה). לכן אפקט פלסבו יכול אולי להסביר חלק מהאפקט של הטיפול ההומיאופתי, אך לא את כולו.

סיבה נוספת להצלחה טיפולית היא הגישה האישית הנהוגה בטיפול ההומיאופתי. המטפל ההומיאופתי מקדיש למטופליו זמן ארוך באופן משמעותי מהזמן שמקדיש רופא "רגיל" לחוליו. זאת עקב הפילוסופיה ההומיאופתית הטוענת כי יש לטפל בחולה כמכלול, ולהתייחס לכלל תחושותיו ולא למחלה ספציפית. תשומת הלב וההתעניינות בחולה ללא ספק גורמת לשיפור בהרגשתו. בהחלט ניתן לומר כי ההומיאופתיה כוללת בתוכה אלמנטים של טיפול פסיכולוגי.

ישנן סיבות נוספות להצלחות של טיפולים הומיאופתיים המדווחות מדי פעם. הכל יודעים כי טיפול רפואי יגרום לריפוי הצטננות תוך שבעה ימים, בעוד שללא טיפול ההצטננות חולפת תוך שבוע. ההצטננות חולפת כיוון שמערכת החיסון של הגוף גברה על הוירוס שחולל את ההצטננות. המערכת החיסונית של הגוף גוברת בכוחות עצמה על מחלות רבות (אם כי לא על כולן!), ולא רק על הצטננות. במקרים רבים בהם חולה מטופל בהומיאופתיה, המחלה הייתה חולפת ללא כל טיפול. כיוון שניתן טיפול, המטפל (וגם המטופל) מייחסים את ההבראה לטיפול, גם אם אין בידם להוכיח כי הטיפול אכן גרם להבראה.

אפקט דומה של "הצלחת הטיפול" נובע מכך שישנן מחלות בעלות תהליך מחזורי (remission), בו מצבו של החולה משתפר מדי פעם, עד להתפרצות הבאה של המחלה. שוב, אין הוכחה כי הטיפול שניתן אכן גרם לשיפור במצב החולה, אבל ניתן טיפול, וחל שיפור, ולכן נוצרת אשליה של הצלחה טיפולית.

הסבר נוסף ליעילות הנצפית לעיתים בטיפול ההומיאופתי הוא בכך שתכשירים הומיאופתיים רבים, בעיקר כאלה המיוצרים בייצור המוני, מכילים גם חומרים פעילים מבחינה פארמקולוגית. רכיבים אלה, ולא הרכיבים ההומיאופתיים, גורמים לשיפור במצבו הבריאותי של המטופל.

ולבסוף, קיים גם האפקט התקשורתי. כידוע לכל עיתונאי מתחיל, המקרה בו כלב נשך אדם אינו מהווה ידיעה עיתונאית, אלא המקרה בו אדם נשך כלב. בעיתונות ששים יותר לדווח על הצלחות של טיפולים "אלטרנטיביים" וכשלונות של הרפואה המדעית, ולא להיפך. כך נוצר רושם להצלחות טיפוליות של הומיאופתיה וטכניקות טיפול דומות.

היבטים אתיים

הבעיה אתית העיקרית הקשורה בהומיאופתיה היא האפשרות של דחיית מתן טיפול רפואי יעיל לחולה המעדיף לקבל טיפול הומיאופתי. חלק מהמטפלים ההומיאופתיים מגדירים את עיסוקם כרפואה "משלימה", במובן שהטיפול ההומיאופתי משלים את הטיפול הרפואי ה"קונבנציונלי". הומיאופתיים אחרים מגדירים את עיסוקם כרפואה "אלטרנטיבית", וימליצו למטופליהם לוותר על טיפול רפואי לטובת טיפול הומיאופתי, גם כאשר יש בנמצא טיפול רפואי יעיל. רופא טוב, המחויב לטובת החולה, יציע למטופל מספר אפשרויות טיפוליות, אם הדבר אפשרי.

מדוע מטפל הומיאופתי ימליץ למטופל לוותר על טיפול רפואי אחר? התשובה היחידה האפשרית היא אמונתו של המטפל ביעילות הטיפול. הטיעונים להצדקה רבים, אך כיוון שמבחינה מדעית אין ביסוס להומיאופתיה, רק האמונה נותרת. במלים אחרות – להומיאופתיה יש סממנים של דת. אין לזלזל בכוח האמונה הדתית, אך הסתמכות בלעדית על כוח זה הוא מעשה נמהר.

בחינה של טיעונים בעד הגישה הטיפולית ההומיאופתית
נתקלתי במספר טיעונים הדוחים את כל הטענות נגד ההומיאופתיה שהועלו במאמר זה. אסקור אותם ואשיב.

טיעון אחד אומר כי עצם העובדה שההומיאופתיה קיימת כפרקטיקה טיפולית מאות שנים "מוכיח" את אמיתותה של התיאוריה הזו. כפי שציינתי, כדי להוכיח תיאוריה יש להביא ראיות חותכות לאמיתותה, וותק אינו מהווה ראיה כזו.

טיעון דומה הוא "טיעון גלילאו" – כאשר טען גלילאו כי הארץ מסתובבת סביב השמש הוא הוקע ככופר. אותם אלה שהתנגדו לגלילאו טעו, ואלה  הטוענים כיום נגד ההומיאופתיה הם מהדורה מודרנית של מוקיעי גליליאו. ובכן, עצם קיום ההתנגדות לרעיון כלשהו אינו עדות לנכונות הרעיון, אלא עדות לחילוקי דעות שיש ליישב. כאשר הובאו הוכחות חותכות  לתיאוריית גלילאו, נאלצו מתנגדיו (כלומר הכנסייה) להודות בטעותם. כאשר יובאו הוכחות חותכות ליעילות הטיפול ההומיאופתי, אני בטוח כי כל טועני הנגד של היום יודו גם הם בטעותם. אנא הודיעו לי כאשר ימצאו הוכחות כאלו.

טיעון נוסף אומר כי קיומם של אלפי מטופלים מרוצים (או מליוני סינים, וכדומה) מהווה הוכחה מספקת ליעילות הטיפול ההומיאופתי. כן מופיע לעתים קרובות אדם הטוען כי הטיפול ההומיאופתי היה טוב עבורו, או עבור חברו, או עבור קרוב משפחה, ולכן די בכך להוכחת יעילות הטיפול. שוב אומר כי המטופלים עשויים להיות מרוצים ממספר סיבות שאינן קשורות בטיפול עצמו, ומאידך, כנגד המטופלים המרוצים ישנם אולי מטופלים בלתי מרוצים. יעילות טיפולית יש להראות בניסוי קליני מבוקר, ואף טיפול הומיאופתי לא עמד במבחן זה באופן מלא.

הטיעון האולטימטיבי אומר כי אין מה להפסיד, ואם הטיפול ההומיאופתי לא יועיל – הוא גם לא יזיק. לא נותר לי אלא לומר שוב כי הטיפול ההומיאופתי כולל בתוכו נזקים פוטנציאליים, כפי שהסברתי במאמר זה.

הטיעון החזק ביותר שנתקלתי בו שולל כלל את התקפות של השיטה המדעית ככלי לתמיכה או הפרכה של תיאוריה. עליי להודות כי לטיעון כזה אין לי תשובה.

סיכום ומסקנות

ההומיאופתיה מתבססת על עקרונות מטאפיסיים הסותרים את הידע המדעי הקיים. היעילות הטיפולית של התכשירים ההומיאופתיים לא הוכחה, ובו בזמן השימוש בתכשירים אלה עלול להיות בלתי בטיחותי. עקב כך, הטיפול ההומיאופתי בעייתי יותר מבחינה אתית.

מקורות

• • Homeopathy: The Ultimate Fake – Stephen Barrett, M.D
  • Skeptic's Dictionary – Homeopathy
  • Questions and Answers About Homeopathy – at the NIH web site
  • Is Homeopathy "New Science" or "New Age"? – Mahlon W. Wagner, Ph.D.
  • Overview of Homeopathic Research – Stephen Barrett, M.D
  • Homeopathy: Real Medicine or Empty Promises? – Isadora Stehlin, FDA Public Affairs Officer. Reprinted from the December 1996 issue of FDA Consumer.
  • NCAHF (National Council Against Health Fraud) Position Paper on Homeopathy
  • Homeopathy and Science: A Closer Look – David W. Ramey, DVM, Mahlon Wagner, PhD, Robert H. Imrie, DVM, & Victor Stenger, PhD

פורסם לראשונה באתר רשימות ב 19 ביוני 2005שם התקבלו 13 תגובות

תגובה מאת רחלי   [אתר] בתאריך 6/20/2005 2:36:57 AM

אי-דיוקים, בורות והטעיות

לפי הסדר בהם נכתבו.
1. התפיס ה בדבר קיומו של כוח ויטאלי אינה רק נחלת ההומאופתיה או פרי-פיתוחה, ישנה מסורת מפו ארת כזו במערב, וותיקה ממנה בהרבה במזרח (צ'י).
2. מנסח ההומאופתיה, דר' האנמן, שילב את האלמנט הויטאלי אל שיטתו אחרי עשרות שנים של פרקטיקה מוצלחת. הוא נ תן לאמפיריות של מחקריו להוליך אותו לקראת פיתוח שיטה של טיפול, ולמען הדיוק, לא הת עמק במימד המטפיזי שעשוי היה לשמש רקע לשיטה. הסטורית, הוא לא יכל לדעת על קיומם של חיידקים, וירוסים או מספר אבוגדרו. לכן, הטענה המופיעה בהמשך הפוסט, לפיה ההומאופת יה "מבוססת על עקרונות מטאפיזיים" היא בלתי-רלוונטית למטרות מעשיות של טיפול. השורה התחתונה של האנמן ושל ממשיכיו (והכותבת מבקשת להמנות עליהם-) זה עובד או לא? זה מר פא או לא? הכותב ממשיך ומצטט הסבר על "הזכרון של המים". זהו הסבר של השנים האחרונות , שמצוטט על ידי כאלה ואחרים. ההסבר של דר' האנמן הוא שאין הסבר. הוא מציע תיאוריה, שלדבריו, יכולה לסבר את האוזן אבל שאינה מתיימרת להציג מכניזם מדוקדק. הכותב מוזמן לעיין גם במקורות ההומאופתיים ולא רק בביקורת עליהם. בבקשה – האורגנון של אמנות הר יפוי, סעיף 28 ואילך.
3. עדיין אין מילים בשפה המדעית המתהווה (או בד בריו של הכותב, ב"ידע מדעי קיים") כדי להסביר למה ההומאופתיה פועל (מועילה כשנכון, מזיקה כשלא). עדיין אין כלים בפיזיקה של ימינו כדי להסביר את מכניקת הקוואנטים עד-ת ומה. אז לא משתמשים בה? אז מוחקים את התופעה מההתנסות?
4. ההומאופתיה הק לאסית מתאימה לכל מטופל תכשיר אישי, נכון. חשוב לדייק – התכשיר הזה לקוח ממקור פשוט אחד, ולא מורכב ממספר חומרים כפי שמצויין.
5. הכותב שכח לציין שהאנמן ה עמיד עקרון שלישי במסגרת ההומאופתית – ההתייחסות למכלול של התופעות, השאיפה לריפוי הוליסטי. זו נקודה קריטית, מפני שהיא מדגימה את השוני בין תפיסת העולם של ההומאופתי ה לגישה הרפואית המקובלת. השפות הן שונות בתכלית. במחקר הקליני בהומאופתיה, לא שואל ים "האם החומר שלהלן יעיל לריפוי קרוהן", אלא מציגים שאלה פתוחה. כתבתי על כך כאן – http://www.notes.co.il/rakhel i/6447.asp
6. למה הכוונה ב"ניסויים קליניים מבוקרים בתכשירים הו מאופתיים" שהם "נדירים יחסית"? אלה הנערכים באקדמיה? (נחרת צחוק קלה, הרשו לי). האק דמיה דוחה את ההומאופתיה. יש פער רעיוני עצום (הפוסט הזה הוא דוגמית נאה), אין הכרה עם עקרונות השיטה או פתיחות לקראתה, אין אינטרס כלכלי לקדם את פיתוחן של הכנות הומ אופתיות (הן נורא זולות, בכל קנה מידה של פיתוח, הפקה והפצה – http://www.notes.co.il/rakheli/10394.asp). אם למחקר קליני שנערך על ידי הומאופתים הכוונה, הרי שמחקרים כאלה נערכים – ובכמויות – בכל העולם, גם בארץ. היחס בין מספר ההומאופתים למספר המחקרים בישראל הוא מרשים ל כל הדעות.
7. תכשיר הומאופתי לא יכול להרשם כתרופה, כי תרופה מוגדרת, בי ן השאר כחומר כימי – קריטריון שהכנה הומאופתית לא עומדת בו. דרך חוקית ארוכה עוד צפ ויה לנו בעניין.
8. בהומאופתיה הקלאסית המטפל/ת לא מכין/ה את התכשיר "במ עבדתו". זוהי אמירה מגוחכת, שלמעשה מעמידה את כל הפוסט הזה ואת אמינות מקורותיו באור עגום במיוחד . ישנם בתי מרקחת העוסקים בייבוא ההכנות ממפעלים מיוחדים. כל ההכנות ההומאופתיות מיוצרות, עד לדילול מסויים, באופן המוני (ולא כפי שהכותב טוען בהמשך).
9. אף מטפל/ת הומאופתי/ת לא יכול/ה לקחת על עצמו/ה את האחריות שבהנחיית המטופל/ת להפסיק טיפול רפואי, בוודאי כשמדובר בטיפול יעיל ונגיש. ואם מאן-דהוא/ית עושה זאת, מדוע להניח שבא/ה דווקא מקרב ההומאופתיה? אנחנו לא קצת ממהרים להאשים? תיאור ההומאופתיה כדת..הו באמת. אילו לפחות היה הטיעון מקורי ולא מועתק מאתר מסויים מאד.. לא צריך להאמין בהומאופתיה כדי שתעבוד, אני אישית מטפלת באנשים ללא ידיעתם (שכיבים-מרע בבית חולים, בהסכמת צוות רפואי שנואש. שומו שמיים, ימות המשיח הגיעו!!)
10. ועדיין, יש טיפולים רפואיים רגילים שהם בלתי-יעילים, או שדוחים מתן של טיפול רפואי שהינו יעיל, אין על כך מחלוקת.
11. "תופעות הלוואי" שהכותב מציין הן פרי ההסתכלות הקונוונציונלית, הסימפטומטית. בהומאופתיה הקלאסית מותאמת למטופל/ת הכנה, המתייחסת למכלול התופעות שלו/ה בכל האיברים ובכל המישורים. בטיפול הקונוונציונלי מתמקדים בהסרת סימפטום או צבר סימפטומים, וביטויים של תופעות-לוואי הן פועל-יוצא של ההתמקדות הזו.
12. תליית פעולת ההומאופתיה באפקט הפלצבו הוא חסר-שחר, ויעידו על כך הטיפולים היעילים בתינוקות, באנשים מחוסרי-הכרה ובבעלי חיים. אי אפשר לטעון שמטופלים כאלה מוטבים רק מעצם ההנהון והאוזן הקשבת. ומאידך, המטפל/ת ההומאופתי/ת עשוי/ה להציע את כל ההכלה והקשב ולפספס משום-מה את המרשם הנכון – ולכן לא יירשם כל שיפור במצב המטופל/ת.
13. הוא הדין ביחס לאורך המפגש. אני מזמינה את הכותב לשבת בסמינרים ובקליניקות של מטפלים מסויימים ולראות כיצד ניתן טיפול הומאופתי תוך דקות ספורות ביותר, ובלי יותר מדי חיוכים.
14. ביחס לרמיסיות – מעניין לראות שטיפול הומאופתי נכון מצליח "לשבור" את המחזוריות, לעצור התפרצויות של המחלה בשיאן ובכך לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון בדבר "הטבע (או הזמן) עשה את שלו".
15. אף מטפל/ת שנזהר בשלום מטופליו/ה ושמכבד/ת את המקצוע, לא יטען "אם זה לא יועיל, זה לא יזיק". טיפול לא-נכון, לא מיומן ולא רציני עלול בהחלט להזיק.

תגובה מאת שירלי רחל  בתאריך 6/20/2005 10:45:22 PM

יוסי

בהתחלה עוד חשבתי להגיב לטיעוניך אבל רחלי עשתה זאת טוב הרבה ממני.
ואחר כך חשבתי לעצמי שיהלום אמיתי לא זקוק לכתב הגנה.
יהלום אמיתי זוהר וקורן ומאיר למרחוק.
וזו בעיני ההומאופתיה . בפשטותה, אמיתותה ואנושיותה הצרופה.
אז נכון שלומר" בזכות ההומאופתיה השתנו חיי וחיי משפחתי" לא עומד בקרטריונים מדעיים
אבל לפחות נותר לקוות ש.
מי שיזהה את הטוב הזה יבוא וייתרם
ומי שמאמרים מכרסמים כמו שלך משפיעים עליו באמת חבל על הזדמנות מוחמצת לשפר את איכות החיים ולרפא את הדורש ריפוי במובן הכי עמוק שנתקלתי בו

תגובה מאת רם  בתאריך 6/25/2005 8:04:23 PM

אמונה עיוורת

ל2 המגיבות המתלהמות,
אפשר לקבל דוגמה לתכשיר הומאופטי בעל יעילות מוכחת שנבדק ועמד במבחני יעילות? מה זאת אומרת "ריפוי במובן הכי עמוק"? כזה שמשאיר את החולה סובל כלפי חוץ למרות שהוא בריא עמוק בפנים? אולי הוא לא יודע שהוא חולה , אולי הוא לא שם לב שהבריא? אולי נמכור לו עוד קצת מים שעמדו ליד כבד ברווז (אוסילו)?
מה בקשר ליכולת הריפוי של חשיפה לכספית?

תגובה מאת רחלי   [אתר] בתאריך 6/25/2005 8:57:04 PM

לרם

א. כל ההכנות ההומאופתיות יעילות, אבל המסגרת בה הן נבדקות שונה מזו המדעית. בהומאופתיה מבקשים לבדוק את הפוטנציאל של החומר, ולא רק האם יש קשר בינו לבין, נניח, מיגרנה. האקדמיה לא מעוניינת מאד במחקר על יעילות ההומאופתיה. זה מתנגש עם תמונת עולמה, וסותר את האינטרסים הכלכליים של חברות התרופות. קרא (שוב, או לראשונה) את סעיף מס' 5 בתגובה שלי.
ב. ואגב תגובות, לא אעיד על עיסתי, אבל אני לא רואה בתגובתי דלעיל דבר שניתן לכנותו "מתלהם". אני מתייחסת לאי דיוקים ולטעויות בפוסט, זו זכותי כמישהי שבאה מתוך התחום.
ג. בהמשך לשאלתך, ריפוי מבפנים זה מבפנים החוצה. ריפוי של מצבים של אוטיזם, מצבים של מחלות ניווניות שמוגדרות כחשוכות-מרפא, ריפוי של מצבים של סרטן. מספיק נחשב?
ד. כשאתה כותב על "כבד ברווז", אתה מתייחס להכנה הקרוייה Oscillococcinum . זה לא נחשב הומאופתיה קלאסית, זה טיפול מאד סימפטומטי שלא מותאם לאדם. ואם לדייק בעובדות, המים לא עמדו ליד הכבד, אלא היו מעורבים בדילול שלו.
ה. למה אתה מתכוון בריפוי של חשיפה לכספית? אשמח לקבל פירוט של הסיטואציה. כך או כך, במיוחד בשבילך – ישנן 92 הכנות הומאופתיות שנמצאו אפקטיביות בריפוי של נזקי כספית. ישנה גם הכנה הומאופתית מכספית, מתאים מאד לפרנואידים.
ו. אתה מוזמן לבוא לקליניקות פתוחות ללימודי הומאופתיה, או לסמינרים של האגודה הישראלית להומאופתיה קלאסית. זה כמובן, דורש פתיחות ורצון להאזין ולבדוק באמת. אם זה מעניין אותך, אתה יכול לפנות אליי דרך אתרי.

תגובה מאת ראובן  בתאריך 6/25/2005 11:16:57 PM

תשובה מפורטת לרחלי (אצל מי ההטעיות?)

תגובות למספר נקודות של רחלי (לא לכולן, רק לרלבנטיות)
1. אין משמעות לשאלה האם ההומאופתיה
המציאה משה ו או לא. מה גם שאותו משהו אינו מוגדר היטב.
2. הטענה היא שלא היתה שום ק פיצה למטפיזיקה. וש"השורה התחתונה של האנמן ושל ממשיכיו … – זה עובד או לא? זה מר פא או לא?". מצויין. אין הכרח לדעת את מנגנון הפעולה. אבל אם הבדיקה האמפירית היא נ ר לרגלי ההומאופתיה, אזי בדיקה אמפירית היא בדיוק כפי שצויין לעיל: זה עובד או לא ע ובד. והדרך ה י ח י ד ה להראות את זה היא בעזרת שיטות מחקר סטטיסטיות מדעיות.
3. אני לא יודע למה הכוונה שאין כלים בפיזיקה כדי להסביר את מכניקת הקוונטים . מכניקת הקוונטים היא ההסבר (לתופעות הטבע) לא הדבר שצריך להיות מוסבר. קיימים קשי ים קונספטואליים ופילוסופיים בתורת הקוונטים, אבל איש אינו טוען שמחר לא נוכל לגלות תופעה שאינה מתאימה לתורה ואז נאלץ לשנות אותה. כיוון שבהומאופתיה אין קריטריונים ברורים להפרכה, ברור שדבר כזה לא יכול לקרות בה, בהגדרה.
5. העקרון ההולי סטי אינו מנוגד לאידיאולוגיה של הרפואה הקונבנציונלית. התמחות-היתר הנדרשת לאור היד ע הרב שהצטבר והמיומנויות המסובכות שיש לרכוש אכן גורמת לפעמים לבעיה, אבל את זה יש לפתור בעזרת חיזוק מעמד רופא המשפחה כאינטגרטור של הטיפול הרפואי בתוך מסגרת הרפוא ה המדעית, ולא מחוצה לה. הסיסמה "לראות את האדם כולו" ברפואה אלטרנטיבית היא יפה ונ כונה, אך ריקה מתוכן. ברור שטיפול צריך להסתמך על מכנים משותפים לבעיות. אמנם כל אד ם מיוחד ושונה, אבל אם לא מחפשים את המשותף והדומה, והטיפול שונה לחלוטין בין אדם לאדם, אין שום דרך לדעת איך לטפל במישהו, כי אף פעם לא היה אף אחד כמוהו. לכן צריך להתיחס לפרטים ואח"כ לקומבינציה המיוחדת של האדם הספציפי, בהתאם לכללים ברורים ותוך איזונים וסדרי עדיפויות מתאימים.
6. אינני יודע מי זאת ה"אקדמיה" שדוחה את ההומאופתיה. אם היא נדחית, אולי זה כיוון שיש סיבות טובות לכך. אבל חשוב יותר: התחום מוצף בממון וחברות, מטפלים, "מכללות" וארגונים רבים מרוויחים כסף טוב מהנושא. האינטרס שלהם, עם או בלי האקדמיה, הוא להוכיח בצורה ברורה את יעילות הטיפול שלהם. מדוע, אם כן, המחקרים שנעשו בנושא הם מעטים, ואלו אינם מצליחים להוכיח את יעילותה של השיטה? תמצאו כאן http://skepdic.com/homeo.html סיכומי מחקרים בנושא – כאשר השורה התחתונה היא ש:
Homeopathy has been the subject of at least 12 scientific reviews, including meta-analytic studies, published since the mid-1980s….[And] the findings are remarkably consistent:….homeopathic "remedies" are not effective
11. את טוענת שאין תופעות לוואי, כי המושג מתאים רק להתיחסות פרטנית ולא הוליסטית "בהומאופתיה הקלאסית מותאמת למטופל/ת הכנה, המתייחסת למכלול התופעות שלו/ה בכל האיברים ובכל המישורים". כלומר את יודעת כל פרט על המטופל שלך עד המולקולה האחרונה ויודעת להכין בדיוק את התכשיר שיתאים עצמו לכל הבעיות וימנע מכל האפקטים השליליים. אשמח אם תסבירי לי איך עושים את זה (ולא בצורה של "מסתכלים על החולה ומתאימים לו את מה שהוא צריך כמכלול". זאת סיסמה, לא תשובה).
12. איך את מסבירה את מתן הטיפול במפגש של דקות ספורות עם הצורך להכיר לעומק את "האדם כולו" על מנת להתאים לו את נוסחת הפלא ההוליסטית? טלפתיה? אנרגיות? חוצנים?
14. רמיסיות: איפה ההוכחה ל"שבירת המחזוריות" של ההומאופתיה. דומני שהטיעון היה שדברים רבים נרפאים טבעית מעצמם, וההומאופתיה מנכסת לעצמה הצלחות שאין להן שום קשר אליה.
15. אם טיפול יכול להזיק, מהם אמצעי האבטחה שאתם נוקטים בהם על מנת שטיפולים מזיקים לא ינתנו. האם תוכלי לתת לי דוגמה של טיפול שאת מכירה שהזיק? האם ישנם תחקירים לאחר נזקים כאלו על מנת ללמוד את הלקחים? והיכן הם מפורסמים?

תגובה מאת נילי גולן  [אתר] בתאריך 6/26/2005 8:49:25 AM

יעילות קלינית (efficacy) ובטיחות טיפולית

יוסי לוי יקירי
אם מדובר ביעילות קלינית ובבטיחות טיפולית איני בטוחה שכל הטיפולים הרפואיים הקונבנציונלים יכולים להסתופף תחת המטריה הזאת. תשאל כל רופא מתחיל והוא יספר לך כמה אנשים מתו בתקופת שביתת הרופאים הגדולה (פחות ממספרם בתקופה מקבילה כשהרופאים עובדים!!)..
אני בכל אופן קבלתי מד"ר אילן זמיר, רופא והוימאופט את שניהם כשהציל אותו מהטיפולים הקונבנציונליים ומהתרופות הכימיות נגד אסטמה.
אני מזמינה כל חוקר לפתוח את התיק הרפואי שלי ולבדוק מה קרה בשלוש השנים האחרונות לעומת עשר השנים שקדמו להן.
מכיוון שכך, אני ממליצה לכל מי שמוכן לשמוע ולא לעסוק בבדיקות מדעיות מקובעות לנסות טיפול אחר: יעיל, אינו רעיל, אינו מסוכן, אינו דורש הפסקת טיפול רפואי ובעיקר אנושי.
אתה מוזמן לקרא מעט מזעיר מהמלצות החולים על ד"ר אילן זמיר ובעיקר על ההומיאופטיה שהוא אמון עליה, כדי להבין שכל מה שכתבת כאן הוא עורבא פרח.
נילי גולן
מנהלת עם ד"ר זמיר את דפי בריאות, שהוקם לאחר הטיפול הרפואי המוצלח שלו.

תגובה מאת רחלי   [אתר] בתאריך 6/26/2005 10:22:15 AM

לראובן
1. מנסח ההומאופתיה מע ולם לא טען שהוא "המציא" משהו, אלא שחשף עקרון שקודמיו השתמשו בו אקראית. מה שיצא מ תחת ידיו בהחלט מוגדר היטב, "חוק הדומים": החומר המסוגל לעורר סימפטומים באדם בריא, יכול גם לסלקם מאדם הסובל מסימפ' דומים. כל כך פשוט, כבר יותר ממאתיים שנה. כמה הש תנתה האמת הרפואית מאז? הנה הצעה אחת – html?itemNo=571829
2. אחד מעקרונות ההומאופתיה הוא אינדי בידואליות. כלומר, גם אם עשרה אנשים זוכים להגדרה קונוונציונלית אחת, הם עדיין עשוי ים להרפא בעזרת הכנות הומאופתיות *שונות*, מפני שסך התופעות שלהם שונה.
לדוגמא, יש בהומאופתיה למעלה משלוש מאות הכנות שיכולות לסייע במצבי אסטמה. אצל אחד ההתקף מופיע לפני שהוא ניגש לבחינות, אצל שני הבעייה החלה אחרי גירושין ואצל שלישי כשעבר להתגורר בגוש-דן והחל לנשום את האוויר הצלול כיין. מבחינת ההומאופתיה, מדובר בשלוש סיטואציות שונות, והמטרה, מלבד זיהוי הטריגר, היא ללמוד את שאר המאפיינים של המטופלים (שכיחות, מה מקל, מה מחמיר ומה עוד מאפיין) ולהתאים הכנות שעשויות להיות ש ונות זו מזו. לא די ב"טייטל" הקונווציונלי.
מבחינת מחקר סטטיסטי, זה "ב לבול-מוח" לא נורמלי. בגלל השוני העצום בגישה, צריך לבנות מבחן שיתייחס לעקרון ההומ אופתי הזה. אין טעם להגיד "נבחן את יעילות ההכנה ההומאופתית המסויימת למצב של אסטמה ". מראש ניתן לחזות שהיעילות תהיה בטלה בששים (או שלוש מאות). מבחן סטטיסטי צריך לה תייחס לאופן שבו ההומאופתיה "מפלחת" את השאלה הנבדקת.
עד כה, המחקרים שמ תייחסים לאופן בו ההומאופתיה תופסת את המחלה ואת האופנים לרפאה הם ספורים ביותר. מב חינת הומאופתים רבים, וכאן אנחנו (כלומר, הגישה שאתה ויוסי לוי מייצגים, לעומת הגיש ה ההומאופתית) חלוקים בדיעותינו, המבחן הסטטיסטי אינו חזות הכל.
כמה פעמ ים נמצאו תרופות, שיעילותן הסטטיסטית הוכחה, כמסוכנות ואף קטלניות? אולי המודל ש"את ם" מציעים אינו מושלם? ואולי, מלבד זאת, הוא לא יכול לכסות את כל אפשרויות הריפוי ו צריך להקשיב לתופעות נוספות ולא לבטל אותן? מה שאתה לא רואה לא קיים?
מב חינתי, המבחן הטוב ביותר הוא לראות שמטופלים שלא נעזרו בשיטות הקונוונציונליות נרפא ים בהומאופתיה. לא מכוח אישיות המטפל, לא מכוח הפסקת התרופות הקונוונציונליות. איך תסביר הומאופתיה וטרינרית? טיפול בילודים? הומאופתיה בחדר לידה?
אני ש וב מפנה לפוסט בו כתבתי על כך. כדאי לקרוא גם את שרשור התגובות. דר' מיכל יקיר, שהת זה לדוקטורט שלה נסובה על מחקר סטטיסטי בהומאופתיה, מתייחסת שם לנקודה הזו.
3. בדבריי על מכניקת הקוואנטים (ואם תקרא שוב, אולי תר אה למה הכוונה) ביקשתי להדגים, שהעדר ההסבר שמיישב את התעלומות שהתיאוריה מציעה, לא מונע מאיתנו להעזר בה לצרכים מעשיים.
מדברים פופר? בבקשה. ההומאופתיה מנסחת קריטריונים שאפשר לבדוק את תקפותם ומידת המופרכות שלהם. עליך רק להוכיח שחוק הדומים (סעיף 1) לעיל אינו פועל והוא תצפית אקראית וחסרת משמעות סטטיסטית.
5. באומרי "עקרון הוליסטי", התכוונתי לכך שהומאופתיה מזהה שורש משותף אחד בב סיס התופעות הנפשיות והגופניות. על כך שרופא המשפחה בן-זמננו צריך לבצע אינטגרציה ב ין אינפורמציות של מומחים שונים אין עוררין, אבל מדובר בשתי פרשנויות שונות *לחלוטי ן* למושג ה"הוליסטיות".
6. נכון, הרפואה המשלימה תופסת תאוצה ויש ל כך היבט כלכלי. עם זאת, האקדמיה שיכולה לתת את הגושפנקא ליותר מחקרים, מלגות, משרות וכו' וכו', לא ששה להתאים פרוטוקול מחקרי שיבדוק את ההומאופתיה מתוך התייחסות לעקר ונות שלה (שוב, הוליסטיות ואינדיבידואליות).
המחקר של דר' מיכל יקיר באו ניברסיטה העברית מלמד, שהומאופתיה יכולה להחקר בכליים אקדמיים, אבל שנדרשת הקשבה לש פה ההומאופתית. עדיין, מדובר בזרזוף, ואולי הזרם יגבר עם הזמן והחשיפה. אני מופקדת, בימים האלה, על הזרוע הישראלית בשני מחקרים שבודקים את תקפות הפרוטוקול ההומאופתי לעריכת ניסויים בהכנות חדשות. כך שיש ניצנים, אבל ימים יגידו מה קורה עם זה.
לגבי הציטטה שאתה מביא מהאתר הזה. זו רמה של מחקר מדעי? על סמך האתר הזה אתה פוסל? זו הגישה המחקרית שלך לנושא? זו רמת ההתעמקות שלך בפרטים, הדעה העצמאית שגיבשת אחרי בדיקת כל הגרסאות? הבנתי.
11. אני לא יודעת על המטופל עד המולקולה האחרונה, אבל הנימה העולה מדבריך מלמדת אותי על גישתך לנושא. במפגש עם מטופל/ת אני שואלת על כל ההיבטים בחייו – פיזיים, רגשיים, מנטליים. יש טכניקה לתשא ול הומאופתי, יש טכניקה להתאמת ההכנה והמינון, יש כלים להתמודדות עם התהליך. אגב, י כולות להיות תופעות לוואי ולא טענתי שלא. אם הטיפול אינו מדויק, בוודאי שיקרו. נקוד ת המוצא היא שבהתאמה נכונה של ההכנה, היא לא תשפיע על מערכות נכונות.
את ה לא יכול לומר את זה על תרופה קונוונציונלית, מפני שא-פריורי, מתמקדים במערכת אחת. דוגמא ממחישה – הנוירולוג נותן תרופה נוגדת פרכוסים, ולוקח בחשבון תופעות לוואי אפ שריות (סחרחורת, הפרעות ראייה, בלבול וכיוב') ומשתדל לבצע הערכת נזק-תועלת כדי למקסם את הטיפול. בהומאופתיה יש מאות הכנות לפרכוסים, וכדי לבחור אחת מתייחסים לכל התופעות של האדם, לאו-דווקא נוירולוגית אלא גם במערכות פיזיות אחרות, מנטלית ורגשית, כדי להתאים לו את ההכנה לפני ולפנים.
אגב, לימודי ההומאופתיה הסדירים בארץ אורכים ארבע שנים. אני נסעתי לחו"ל כדי להתמחות עוד, שבע שנים בסה"כ. כמה משפטים אתה רוצה על זה? במה אתה עוסק? תסביר לי הכל ותענה לכל שאלותיי (אני אוהבת לשאול), בפסקה אחת בבקשה.
12. לגבי אבחונים מהירים – ראשית, מדובר במצבים מאד מסוימים. למשל, טיפול המוני במגפות, למשל "הומאופתים ללא גבולות" בדר' מזרח אסיה בעקבות הצונאמי בדצמבר אשתקד. באותן נסיבות לא שאלו את הנפגעים על ילדותם או מה הם אוהבים לאכול, אלא הסתכלו על סוג הפציעות, הסימפ' הכי בולטים (שוק, אבל, אמנזיה וכו'). שנית, בחלק מהמקרים הנסיון הרב הוא שמדבר (הומאופתים כמו שר, רוזנברג, ויתולקס).
אני עובדת עם אוטיסטים, עם חולי קרוהן, עם חולי סרטן. מצבים שנחשבים פרוגרסיביים, בלתי הפיכים ו"פתאום" התמונה משתנה כליל. מה קורה כשדלקות אוזניים נפסקות באיבן "פתאום" אחרי הכנה הומאופתית, אם כל הדלקות הקודמות נגמרו באנטיביוטיקה? איך עוברים הגזים לתינוק למרות שמבחינת הגיל, התזונה וכיוב' דבר לא השתנה? אני משערת שעבורך, כל עוד זה לא מכוייל סטטיסטית זה לא נחשב, אבל זו שיגרת העבודה שלי, ועם כל הכבוד, אני חושבת שזה יהיה מאד בלתי-אתי להפסיק את זה עד שתתרצה מהמספרים.
15. טיפול הומאופתי שמכוון לסימפטום, ולסימפטום בלבד, יכול להזיק. אם תתן הכנה הומאופתית ("שמעתי שזה טוב לדלקת בדרכי השתן") בלי לבחון את כל מאפייני המצב ובלי להתאים להם את ההכנה (למשל, שתן דמי יכול ללמד על התפתחות לא רצויה, וצריך למצוא את ההכנה שמכסה גם את זה), הרי שנמנע מהמטופל/ת המענה הבאמת מעמיק לבעייה.
נורא חבל שאתה מסרב להקשיב, ושנקודת המוצא שלך היא לפסול ויהי-מה. במקום לומר, "זה לא ברור, זה נשמע פרדוקסלי, אבל אומרים שזה קורה, בואו נתייחס לזה". אחדות מאמות המידה של מדען טוב הן פתיחות וסקרנות. אני לא רואה את זה אצלך. אולי הסטנדרט המדעי הקיים הוא לא חזות הכל? אולי אינו מקיף את כל התופעות?

תגובה מאת אחד העם  בתאריך 6/26/2005 10:41:04 AM

יעילות ובטיחות (?!)

יש בכך משום חוסר הגיון בעצם העיקרון הבסיסי-מה שגורם לסימפטום מביא גם לריפוי. על זה אף אחד לא דיבר כאן.
לנילי גולן-
את כנראה לא מבינה דבר בסטטיסטיקה… העובדה שאצלך "עבדה" הומאופטיה לא מצביעה על כך שבאופן עקרוני זה נכון. כמו שצוין במאמר יש אפקטים שונים שבהחלט יכולים להיות הגורם.
האם ניסית שיטות חלופיות נוספות? בובת וודו, שאיפה של צואת דבורים בוערת (ידוע שאין להם אסטמה ), עליה לקברי צדיקים, תליית סרט כתום על האוטו, ריקוד בעירום בגשם השני של החורף…. ?
ואם בעקבות אחת מההצעות שלי היית "נרפאת" האם היית פורצת בשבחי השיטה? האם היית קוראת גם לי "ד"ר"?

תגובה מאת רחלי שבי  [אתר] בתאריך 6/26/2005 11:11:47 AM

שלום עליכם, אחד העם

נורא לא הגיוני, אבל עובד. אף אחד לא דיבר על זה כאן, מפני שהאתר שלי ואתרו של יוסי לוי מתנהלים ב"רשימות" כבר כשנה, ועל זה דנו כבר בעבר.

תגובה מאת שלומי  בתאריך 6/30/2005 1:08:50 PM

כל תאוריה ניתן להפריך

לכל המאמינים למיניהם – כל תאוריה שיש לה השלכות אופרטיביות ניתנות למדידה – ניתנת להפרכה ע"י מציאת דוגמאות נגדיות – כל מה שנדרש מהומאופתיה הוא קריטריונים לא משנה עד כמה מסובכים אך עם זאת אוביקטיבים אשר ניתן לפיהם ליצור מבחן אשר עשוי להפריך את התאוריה
המבחן לצערי חייב להיות סטטיסטי במידה והעקרונות אינם ידועים (שאם לא כן היה ניתן לבדוק אמיתות העקרונות במידה והם מדידים)

תגובה מאת גילי נחום  בתאריך 7/6/2005 12:56:29 AM

דרוש חינוך למניעת בערות

עצוב מאוד לראות שלמרות ההתקדמות המדעית הענקית במאות האחרונות בני האדם עדיין מאמינים בשיקויים ומרקחות שלא עושים כלום חוץ מלרוקן את כיסם (מעצם העובדה שאם היו אפקטיבים היו מתייצבים למבחנים קלינים מתאימים).
מערכת החינוך צריכה לשלב הדרכה והסברה בתחום על מנת לשרש את החשיבה הלא רציונאלית הזו.

תגובה מאת גל   [אתר] בתאריך 10/24/2005 2:08:13 PM

הוכחות במחקרים מדעיים

http://www.homeopathy-israel.co.il/Index.asp?CategoryID=99

תגובה מאת מאדאם ה.  בתאריך 11/15/2006 11:58:40 AM

יוסי, האם תוכל להפנות אותי למידע אודות הרפואה הסינית? הכוונה לנקודת המבט המדעית. אני זקוקה לתחמושת כנגד מכריי הרציונליים לכאורה, שאחז בהם הדיבוק.

ארגון מסויים הזמין אותי לאירוע, שאמור להיערך באולם סגור. בהודעה על קיום האירוע נאמר כי במקום יהיו "זולות עישון". הלא מעשנים שבין המוזמנים (ומה לעשות, אני נמנה עימם), נזעקו, וטענו כי קיומן של זולות העישון יפגע בהנאתם מהאירוע, ואולי אף ימנע את השתתפות חלק מהם. המעשנים, לעומת זאת, נזעקו וטענו כי איסור על עישון באירוע יפגע בהם ובהנאתם מהאירוע. התחשבות בלא מעשנים, שקולה לדעתם, לחוסר התחשבות במעשנים.

יעל משאלי, כתבה בטורה ב-Ynet לפני כחודש על "תחושה קשה של כפייה חילונית קשה" שחשה בגבעתיים בחג הפסח האחרון. זאת, כיוון שבקניון גבעתיים "מכל בתי הקפה ומתחם המזון המהיר על שפע דוכניו אין אפילו מקום אחד כשר. לא לפסח, לימות השנה!".

איני מעוניין לדון בשני הויכוחים החשובים האלה. ברצוני לכתוב על הכלי המתמטי שהשימוש בו משותף לשני הויכוחים. ברצוני לדבר על יחסים.

בשני המקרים יש שתי קבוצות אוכלוסייה: מעשנים ולא מעשנים בראשון, דתיים וחילוניים בשני. בשני המקרים נדון יחס הכפייה בין הקבוצות. במקרה הראשון, הלא מעשנים דורשים לכפות סביבה ללא עישון על המעשנים (בזמן ובמקום מסוימים), ובו זמנית טוענים כי התרת עישון היא כפיה של רצון המעשנים עליהם. המעשנים, באופן לא מפתיע, משתמשים באותו סוג של טיעון כדי להצדיק את עמדתם.

מתמטיקאים משתמשים ביחסים ללא הרף. לכן, התכונות של היחסים נחקרו (ועדיין נחקרות) ביסודיות. הבה נסקור כמה תכונות של יחסים.

ראשית, נבהיר כי יחס תמיד מוגדר לגבי קבוצה מסויימת של עצמים. יחס הכפיה, למשל, מוגדר לגבי אוסף כל קבוצות האוכלוסייה האפשריות, והוא רלוונטי רק בהקשר הזה. אין משמעות למשפט "הלא-מעשנים כופים את דעתם על המספרים הזוגיים".

לא כל שני עצמים מתייחסים בהכרח זה לזה. המעשנים והלא מעשנים עשויים להתגושש אלה עם אלה, אולם לא סביר כי קבוצת המעשנים מנסה לכפות את עמדתה בנושא מסויים על תושבי מצפה רמון.

האם עצם יכול להתייחס לעצמו? ייתכן. האוכלוסייה הדתית ללא ספק כופה על עצמה אורח חיים של קיום מצוות. שימו לב שאני משתמש במילה "כפיה" במובן המתמטי של יחס, לפיו קבוצת אוכלוסייה מגדירה כללי התנהגות המחייבים קבוצת אוכלוסייה. נא להתעלם מפירוש הסמנטי השלילי של המונח "כפיה". אם כל עצם בקבוצה מתייחס לעצמו, יאמרו המתמטיקאים כי היחס הוא "רפלקסיבי". דוגמא ליחס כזה הוא יחס הדמיון בין בני אדם – שהרי כל אדם בודאי דומה לעצמו.

התמונה נלקחה מאתר המרכז הפדגוגי - מכללת "אורות ישראל" http://www.orot.ac.il

יחס אחר המוגדר בין בני אדם הוא יחס העושר (במובן הכספי של המילה). לגבי כל שני אנשים, אפשר לקבוע אם אדם א עשיר מאדם ב, או שאדם ב עשיר  מאדם א, או שעושרם שווה. אם אברהם עשיר מיצחק, ויצחק עשיר מיעקב, אזי ברור כי אברהם עשיר מיעקב. אם כל שלושה עצמים בקבוצה מקיימים את התכונה הזו (כלומר אם A מתייחס ל-B ו-B מתייחס ל-C אז A מתייחס ל-C, וזאת לכל A, B, ו-C), יאמרו המתמטיקאים כי היחס הוא "טרנזיטיבי".

ומה באשר לקרבת המשפחה? האם זהו יחס טרנזיטיבי? אם משה קרוב משפחה של אהרון, ואהרון קרוב משפחה של פנחס, הרי שמשה הוא קרוב משפחה של פנחס. אני מניח שכל אחד ישכנע את עצמו כי יחס קרבת המשפחה הוא אכן טרנזיטיבי. אבל ליחס קרבת המשפחה יש עוד תכונה, שמכונה "סימטריות": אם משה קרוב משפחה של אהרון, הרי שבהכרח אהרון קרוב משפחה של משה. המסקנה המוזרה היא, שאם משה קרוב משפחה של אהרון, אזי אהרון קרוב משפחה של משה, ולפי תכונת הטרנזיטיביות, נקבל כי משה קרוב משפחה של עצמו! אם אתם רואים כאן כשל לוגי, מערכת התגובות עומדת לרשותכם.

יחס הדמיון בן בני אדם גם הוא סימטרי: אם יוסי דומה לרוני אז בהכרח רוני דומה ליוסי. אבל אם רוני דומה גם לרמי, האם בהכרח יוסי דומה לרמי? לאו דווקא. יחס הדמיון בין בני אדם אינו טרנזיטיבי.

תכונה נוספת שיחס עשוי לקיים תסגור את המעגל. נחזור אל המעשנים והלא מעשנים. כל קבוצה חשה שאם לא תתקבל דעתה, הרי שפירוש הדבר הוא ניצחון לקבוצה היריבה, כלומר כפיית דעתה של הקבוצה היריבה. תכונה זו מכונה "אנטי סימטריות". לצערי, האנטי-סימטריות מרימה את ראשה בהרבה מאוד סכסוכים. לו ניתן היה להימנע ממנה מדי פעם, החיים של כולנו היו הרבה יותר יפים.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 29 במאי 2005 שם התקבלו 2 תגובות

יגאל  [אתר]  בתאריך 5/29/2005 11:46:41 PM

ביחס לרשימה הזו שלך

רציתי רק להגיד שהיא מצדיקה בהחלט את היחס שלי לאתר שלך! מאלף לקרוא.
לעניין הכשלים הלוגיים, אתה בטח מכיר את הסיפור על עיירה אחת שבה יש סַפַר אחד, כאשר כל אנשי העיירה מסתפרים אצל הספר הזה, חוץ מהספר עצמו…(מפי אדיר פרידור)…

אורן  [אתר]  בתאריך 5/30/2005 10:05:04 AM

ליגאל

אני חושב שכדי שיהיה כשל לוגי צריך לנסח את הסיפור על הספר בצורה קצת שונה –
הספר מספר את כל (ורק את) אנשי הכפר שאינם מספרים את עצמם.
ואז –
אם הוא לא מספר את עצמו הוא כן צריך לספר את עצמו מאחר והוא מספר את כל אלו שאינם מספרים את עצמם. אבל אם הוא מספר את עצמו, הרי הוא מספר רק את אלו שאינם מספרים את עצמם.
אני בטוח שיוסי יוכל להפוך את זה להגדשות של יחסים.

להלן ציטוט מכתבה שהופיעה ב"הארץ":

עמנואל הדנה … סיים ב-2000 תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב.

…

לאחרונה הוזמן הדנה להשתתף בדיון בוועדת העלייה והקליטה בכנסת בנושא "הצלחות בקליטת העלייה מאתיופיה". בדיון הוא סיפר שהנהלת האוניברסיטה ביקשה ממנו לשבח את הצלחתה בקליטת עולים מאתיופיה, במהלך הופעות בפני תורמים וחברי חבר הנאמנים של האוניברסיטה. "אני הייתי הסטודנט השני (ממוצא אתיופי) באוניברסיטה. אני זוכר שנערך באוניברסיטה כנס שבו נדרשתי להציג כי יש גידול של 100% במספר הסטודנטים האתיופים באוניברסיטת תל אביב. זה היה מצב מאוד עגום, ואני מאוד התנגדתי לזה", הוא סיפר.

הממ.. גידול מ-1 ל-2 זה גידול של 100%. הם צודקים, החבר'ה האלה מהנהלת האוניברסיטה.

תודה לחנן כהן ששלח לי את הלינק.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך8 במאי 2005

בלדד השוחי הסביר השבוע במדורו שבנענע את ההגיון העומד מאחורי שיטת הניקוד של משחק הטניס.
למי שאינו יודע, משחק הטניס מורכב ממשחקונים, וכדי לזכות במשחקון, יש לזכות בארבע נקודות (שהן בעצם ארבעה רבעי משחקון). אולם בטניס הזכיה הראשונה מקנה 15 נקודות, השניה 15 נקודות נוספות, השלישית 10 נקודות נוספות, והרביעית משלימה את סך הנקודות ל-60, שמקנות זכיה במשחקון. בלדד השוחי מסביר כי מקורה של שיטה זו בספירה לפי בסיס 60, שהביאה אותנו גם לחלוקת השעה ל-60 דקות, וחלוקת כל דקה ל-60 שניות, וכדומה.
הרשו לי להוסיף הסבר נוסף. נניח כי שני המתמודדים הינם שחקנים ברמה דומה. בכל מהלך של המשחק, לאחד מהם

יש סיכוי של 51% לזכות בנקודה, ולשני יש סיכוי של 49% לזכות בנקודה. מה הסיכוי של כל אחד מהם לזכות במשחקון? כדי לזכות במשחקון יש לזכות בארבע נקודות, ולהיות ביתרון של שתי נקודות על פני היריב. ובכן, אם יש לך סיכוי של 51% לזכות בכל נקודה, הסיכוי שלך לזכות במשחקון הוא 52.5%  ובאופן כללי יותר, אם הסיכוי שלך לזכות בנקודה הוא p והסיכוי שלך להפסיד נקודה הוא q=1-p, אז הסיכוי שלך לזכות במשחקון הוא:

לכן אם הסיכוי שלך לזכות בנקודה מול היריב הוא 60%, אז הסיכוי שלך לזכות במשחקון הוא כבר 73.5%, ואם אתה רוז'ה פדרר, והסיכוי שלך לזכות בנקודה מול יריב המדורג (נניח) במקום ה-100 בעולם הוא 75%, אז הסיכוי שלך לזכות במשחקון הוא כבר 95%.
כדי לזכות במערכה יש לזכות ב-6 משחקונים ולהיות ביתרון של 2 משחקונים על היריב , או לזכות ב-7 משחקונים. חישוב דומה לחישוב הקודם מעלה כי סיכוי של 51% לזכיה בנקודה מקנה סיכוי של 57% לזכות במערכה, וסיכוי של 60% לזכיה בנקודה מקנה סיכוי של 96% לזכות במערכה!
כדי לזכות במשחק שלם יש לנצח בשתי מערכות מתוך 3, או ב-3 מתוך 5 (בטורנירים הגדולים).  במשחק בן 3 מערכות, בטורנירים הגדולים, שם יש לזכות ב-3 מערכות מתוך 5 – סיכוי של 51% לזכות בנקודה נותן סיכוי של 63% לזכות במשחק כולו, וסיכוי של 60% לזכות בנקודה נותן סיכוי של 99.9% לזכות במשחק כולו.
נכון שהתעלמתי כאן מכמה ניואנסים במשחק (כגון היתרון שיש למגיש, ושיטת שובר השוויון המחליפה את מהלך המשחקון הרגיל כאשר מאזן המשחקונים הוא 6:6), והנחתי כי הסיכוי לזכיה במשחקון נשאר קבוע לאורך המשחק וכי אין תלות בין מהלכי המשחק, אבל החישובים האלה נותנים תמונה די ברורה – שיטת הניקוד בטניס מעצימה את הבדלי האיכות בין השחקנים – ונותנת יתרון משמעותי לשחקנים הטובים. איני יודע אם מי שהמציא את שיטת הניקוד הזו התכוון לכך – אך זו בהחלט התוצאה.
מי שעוקב אחרי ליגות הספורט המקצועני בחו"ל – יודע כי הפתעות אינן נדירות. נצחון של קבוצה כדורסל או בייסבול חלשה יחסית מול יריבה עדיפה אמנם מהווה הפתעה – אך לא הפתעה מרעישה (רק אתמול ניצחה קבוצת הבייסבול הבינונית של מילווקי את הקבוצה בעלת המאזן הטוב בליגה – סנט לואיס). לעומת זאת, הפסדים של פדרר, אגאסי או אחת האחיות ויליאמס ליריב שאינו בעשיריה הראשונה של דירוג הטניס העולמי נחשב להפתעה מרעיה. פשוט, נצחונות כאלה נדירים הרבה יותר – בגלל האפליה לטובת שחקני הצמרת הנובעת משיטת הניקוד של הטניס.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 29 באפריל 2005שם התקבלו 6 תגובות

הסתברותן  בתאריך 4/29/2005 4:47:27 PM

נחמד!

חישוב נחמד מאד – אף פעם לא חשבתי כך על טניס.
אני קצת חולק עליך בנוגע לטענה על הכדורסל. באמת שאני מבין מעט מאד בספורט, אבל נדמה לי שבכדורסל גם כן יש יחסית מעט מאד הפתעות (בטח לא כמו בכדורגל). ניסיתי למדל קצת את משחק הכדורסל, והגעתי למודל המאד פשטני הבא: במשחק נקלעים 100 סלים, וההסתברות שסל יהיה לטובת קבוצה א' הוא p, ולטובת קבוצה ב' הוא q.
הסיכוי שא' תנצח הוא ההסברות שההילוך המקרי שנוצר יהיה בעל ערך חיובי לאחר מאה צעדים. משפט הגבול המרכזי נתן לי את הערכים המקורבים הבאים (מקווה שלא עשיתי טעויות בדרך):
p P(sum > 0)
0.51 0.679
0.52 0.655
0.53 0.726
0.54 0.788
0.55 0.842
0.56 0.886
0.57 0.921
0.58 0.947
0.59 0.966
0.60 0.979
0.61 0.987
0.62 0.993
0.63 0.996
0.64 0.998
0.65 0.999
כמובן שהמרחק בין המציאות למודל הכדורסל שלי הוא רב יותר מאשר המרחק בין המציאות למודל הטניס שאתה ניתחת, אבל אני חושב שהמודל הפשוט הזה מסביר למה גם בכדורסל יש יחסית מעט הפתעות.

אסף ברטוב  [אתר]  בתאריך 4/29/2005 5:13:38 PM

תודה!

תודה על ההסבר המאלף. כילד, התפלאתי מאוד על השיטה בטניס, אבל לא העליתי על דעתי שיש בה העדפה כלשהי.

אלכסנדר  [אתר]  בתאריך 4/29/2005 8:45:54 PM

ללא נושא

זו לא שאלה של אפליה. אם קבוצת כדורגל מליגת העל היתה משחקת מול קבוצה מליגה ב'- סדר גודל של 100 קבוצות שמפרידות ביניהן – היא היתה מנצחת כמעט תמיד, בדיוק כמו שפדרר מנצח שחקן המדורג במקום המאה. אגב, לפי החישוב שלך, המצב גרוע פי כמה בטניס שולחן, או, אם מסתכלים על ספורט קבוצתי – בכדורעף.

יואב  בתאריך 4/29/2005 11:46:56 PM

ללא נושא

ומה הסיבה לניקוד המוזר (15, 30, 40) ?
אני שמעתי שזה כיוון שרק האצילים ידעו לספור למספרים גבוהים, ובעזרת שיטה זו מנעו מפשוטי העם להבין את המשחק.

חנן כהן  בתאריך 4/30/2005 4:15:16 AM

אין היגיון בכותרת

הפוסט הזה הוא על השיטה לקביעת המנצח במשחק ולא על שיטת הניקוד. היה אפשר גם לתת נקודה אחת במקום 15, 30 וכו'.

עזי  בתאריך 5/2/2005 4:10:38 PM

שתי הערות לא סטטיסיטיות

יוסי, תודה על הפוסט המעניין והמאתגר-מוח!
ראשית, צודק אלכסנדר שההשוואה של טניס אל מול כדורגל (או בייסבול) אינה באה על בסיס שווה, שכן בכדורגל ובבייסבול יש ליגות (המשקפות רמת משחק) והמשחקים מתבצעים *בתוך* ליגה, המהווה אוסף הומוגני יותר של קבוצות בעלות רמה דומה. זה שונה בעיקרון מטניס, ולכן ה"הפתעות" בטניס נדירות יותר. ראה מה קורה במשחקי גביע בכדורגל — שם ההפתעות נדירות מאד…
שנית, השיטה בטניס נותנת, למעשה, ניקוד-יתר על היתרון הפסיכולוגי שב"הובלה". כלומר, היא פועלת כנגד המפסיד במשחקון באורח כפול: הוא גם יודע שהוא מופסד (בינתיים) ושעליו להתגבר על הפער העכשווי, וגם להתאמץ שבעתיים כדי להתגבר על ההסתברות הבעייתית של שיטת הניקוד. זה אומר שמנצח במערכה שהתגבר על הפסד במשחקונים מאופיין בגורם פסיכולוגי חזק במיוחד!

מתברר שכאשר לא הייתי בארץ כינס שר האוצר מסיבת עיתונאים, והבטיח כי תוך 10 שנים תימנה ישראל בין 10 המדינות העשירות בעולם. אכן, יש סיבה לאופטימיות זהירה. הדבר נודע לי בטיסה חזרה היום, תוך כדי קריאת מאמר מאת סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

פלוצקר עושה את החשבון שכל תלמיד תיכון אמור לדעת לעשות (בתנאי שלמד והבין את הנושא הקרוי "סדרה הנדסית"), ומסיק כי בקצב הצמיחה הנוכחי של המשק (2.7% בשנת 2004, שהייתה שנה מוצלחת יחסית מבחינת הצמיחה הכלכלית) , תגיע ישראל לרמת תמ"ג לנפש השווה לממוצע של עשרת המדינות העשירות בעולם כיום, תוך 70 שנה.

אני קצת יותר אופטימי. לפי הנתונים שאני מצאתי באתר הבנק העולמי (לינק לקובץ pdf), התמ"ג לנפש בשנת 2003 היה 16020 דולר (מקום 38), ואילו התמ"ג לנפש של איסלנד, שדורגה במקום העשירי היה 30810 דולר. אם כולם ידרכו במקום ורק אנחנו נצמח בקצב של 2.7% לשנה, נשיג את איסלנד תוך 25 שנים בלבד, ולרמה של לוקסמבורג, המובילה את הרשימה עם תמ"ג של כמעט 44000 דולר לנפש, נגיע תוך 38 שנה בלבד בקצב הנוכחי.

כמובן, אם כלכלת ישראל תצמח בקצב של 5% לשנה, נוכל תוך 10 שנים להגיע לתמ"ג לנפש של 26094 דולר, שזה בין הולנד ובלגיה כפי שהיו ב-2003. ואני סבור שזהו יעד ריאלי בהחלט. אחרי הכל, כלכלת ישראל כבר צמחה בקצב כזה בעבר, בין 1952 ל-1977, וגם בין 1992 ל-1995. אין סיבה שלא נוכל לעשות זאת שוב.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 17 באפריל 2005 20:53שם התקבלו 11 תגובות

ערדי  בתאריך 4/18/2005 12:34:18 AM

ללא נושא

ברור לך הרי שהתחזית/שאיפה הזו לא מובנית על קצב הצמיחה הנוכחי, אלא מעריכה שהוא יגדל בהרבה. אם אתה לא חושב שהוא יגדל, פשוט תגיד את זה. אם אתה חושב שצמיחה מתרחשת רק תחת שלטון מפא"י/מערך/עבודה, פשוט תאמר גם את זה. ציניות לא מעידה על עומק, בדרך כלל להיפך.

ליאור  בתאריך 4/18/2005 12:51:29 AM

ללא נושא

הגידול בתוצר לנפש מושפע לא רק מקצב הצמיחה אלא גם מהגידול הטיבעי. פלוצקר מניח שהגידול הטיבעי ימשך בקצב הנוכחי שהוא רחוק מכל מדינה בעשירייה המובילה. באוכלוסיות שלמות בישראל (חרדים, ערבים) מספר הילדים גדול מהממוצע מכל מדינה במערב ובחלק גדול ממדינות העולם השלישי.
אי אפשר להמשיך לעודד קיצבאות שמעודדות ריבוי ילדים ולדבר על דימיון ל10 המדינות העשירות בעולם, זה פשוט לא הולך ביחד.

עמרי  בתאריך 4/18/2005 12:44:12 PM

ייתכן שיצליחו לשמר את התוצר

תוך הפחתת מספר הנפשות.

מרק ק.  בתאריך 4/18/2005 12:52:39 PM

ללא נושא

למה שלא תשנה את הכותרת של הבלוג ל"אני מתעב את ביבי" ואז אנשים יפסיקו לנסות לחפש את המתמטיקה שלא ממש קימת בו?
באופן עקרוני כאשר יש מצב שבו a/b > c/d יש הרבה אפשרויות להגיע למצב שבו האי שיוויון מתהפך תוך X מהלכים. פלוצקר (כמה כסף ג'ודי משלמת לו על כל מאמר שמלגלג על נתניהו?) ואתה משום מה החלטתם שהדרך היחידה למהפך הוא שהיחס c/d יגדל באופן קבוע יותר מa/b למרות שגם c וגם d יגדלו. לצערכם המתמטיקה הפשוטה לא מחיבת את זה, וניתן להגיע לאותו היפוך על ידי משחק עם המכנים בלבד. למשל נניח שמחר ישראל מוותרת על האוכלוסיה הערבית שלה והופ תוך שניה גדל מאוד הGDP, ובכיוון ההפוך אם מדינות אירופה יכלילו את כל המהגרים כחלק מהאוכלוסיה שלהן אז הGDP שלהן ירד. אפשרות נוספת היא שה a יקטן, אפשרות שהיא מאוד רלבנטית לארצות אירופה שבהן האוכלוסיה הרבה יותר זקנה מהאוכלוסיה בישראל ויציאת האנשים לפנסיה תקטין בהכרח את הGDP שלהן.
מסקנה: בשביל להגיע להיות במקום העשירי כלכלת ישראל לא בהכרח חיבת לגדול (ובתסריט של הפרדות מהערבים היא אפילו יכולה לקטון!)

מינוס אחד  בתאריך 4/18/2005 9:46:59 PM

ללא נושא

עזוב, יוסק'ה קשה להם… אל תיקח את התגובות שלהם ללב…ביבי הוא מותק

פלוספלוס  בתאריך 4/18/2005 11:39:53 PM

ללא נושא

לפי השקט מצדו של יוסי נראה שדוקא לו קשה.

אבנר  בתאריך 4/19/2005 3:34:19 PM

ללא נושא

אכן, יוסי לוי אמר את שלו ונעלם. מן הסתם עסוק בחישובים מורכבים כרגע.

אבי  [אתר]  בתאריך 4/28/2005 3:05:55 PM

איזו בחירה אקראית של טווחי שנים

ממש מתמטיקאי אובייקטיבי אתה, מה?

יאן  בתאריך 5/10/2005 11:01:33 PM

למרק ק.

ההנחה שכולם ידרכו במקום היא הנחה מקלה. גם בשנים האחרונות שלא היו טובות במיוחד באירופה, צמחו כל הכלכלות במערב היבשת בשיעור של לפחות אחוז אחד בשנה במונחים של תוצר לנפש. כלכלות אחרות צמחו מהר יותר.
לגבי הזדקנות האוכלוסייה, 10 שנים אינן כה משמעותיות.
נתניהו קבע בתחזיתו הנלהבת כי אם נמשיך בצמיחה כפי שהיתה בשנתיים האחרונות נזנק לעשיריה הפותחת על-סמך ביצועי הכלכלה בלבד, בלי שום שינויים דמוגרפים מרחיקי לכת. ברור שנוכל גם לכבוש את סעודיה ולהחרים את הנפט שם, הכל יכול להיות, אבל ביבי דיבר על כלכלה נטו ומה לעשות, הוא טיפטיפה טעה.

יאן  בתאריך 5/10/2005 11:05:40 PM

למרק ק.

ההנחה שכולם ידרכו במקום היא הנחה מקלה. גם בשנים האחרונות שלא היו טובות במיוחד באירופה, צמחו כל הכלכלות במערב היבשת בשיעור של לפחות אחוז אחד בשנה במונחים של תוצר לנפש. כלכלות אחרות צמחו מהר יותר.
לגבי הזדקנות האוכלוסייה, 10 שנים אינן כה משמעותיות.
נתניהו קבע בתחזיתו הנלהבת כי אם נמשיך בצמיחה כפי שהיתה בשנתיים האחרונות נזנק לעשיריה הפותחת על-סמך ביצועי הכלכלה בלבד, בלי שום שינויים דמוגרפים מרחיקי לכת. ברור שנוכל גם לכבוש את סעודיה ולהחרים את הנפט שם, הכל יכול להיות, אבל ביבי דיבר על כלכלה נטו ומה לעשות, הוא טיפטיפה טעה.

יאן  בתאריך 5/10/2005 11:07:23 PM

לערדי

משרד האוצר עצמו צופה צמיחה של 2 אחוז (בתוצר לנפש) בחמש השנים הקרובות. צמיחה של 5 אחוז דרושה כדי להדביק את העשיריה הראשונה בתוך עשר שנים בהנחה שכולם יעמדו במקום.
ביבי קצת נסחף, מה לעשות.

במאמר שהתפרסם היום בדה-מרקר, כותב פרופ' יעקב עמיהוד על המשבר הפיננסי של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, ויוצא חוצץ נגד התנהלות הסטודנטים בנושא. הפתרון של עמיהוד למשבר הוא, איך לא, הנהגת תחרות בין האוניברסיטאות והעלאת שכר הלימוד. פרופ' עמיהוד הוא פרופ' לפיננסים בביה"ס הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת ניו-יורק, והינו בעל תואר דוקטור בכלכלה וניתוח כמותי מאוניברסיטה זו. אני מכבד את דעתו של עמיהוד (אם כי מתנגד לה).

הבעיה היא כאשר עמיהוד מנסה לגייס את הסטטיסטיקה לעזרתו. וכך הוא כותב: "שכר הלימוד באוניברסיטאות בישראל נמוך מאוד. בארה"ב, למשל, שכר הלימוד הממוצע באוניברסיטאות הציבוריות הוא 5,132 דולר…" ומייד מסייג את דבריו: "…אך באוניברסיטאות הציבוריות הטובות, שכר הלימוד גבוה בהרבה. כך, באוניברסיטה הציבורית של פנסילווניה, שכר הלימוד הוא 10,856 דולר. שכר הלימוד הממוצע באוניברסיטאות הפרטיות הוא כ-20 אלף דולר".

עמיהוד מודע היטב לפערים הכלכליים בין ישראל לארה"ב: "ההכנסה הממוצעת לנפש בארה"ב מעט יותר מכפולה מזו שבישראל, ובהתאמה שכר הלימוד בארץ היה צריך להיות כמחצית מזה בארה"ב". ולאחרשהביא בפנינו תובנה זו הוא קובע: "בפועל, הוא נמוך בהרבה".

תרשו לי לעשות חשבון: שכר הלימוד באוניברסיטאות הציבוריות שלנו הוא כ-2400 דולר לשנה. 5132 הם קצת יותר מפי שניים מ-2400 (פי 2.13 למי שמתעקש). לכן, לפי החשבון שלי, שכר הלימוד באוניברסיטאות הציבוריות ביחס להכנסה לנפש שווה שערך בשתי המדינות. אז איך קובע עמיהוד כי שכר הלימוד בישראל "נמוך בהרבה"?

ובכן, כנראה שהוא משווה את שכר הלימוד כאן לשכר הלימוד באוניברסיטה הציבורית של פנסילווניה. כלומר, הוא משווה את הממוצע שלנו, לערך המקסימלי (או כמעט מקסימלי) של ארה"ב. זכותו. אבל שיספר לנו את זה, בבקשה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 22 במרץ 20

05 שם התקבלו 6 תגובות

יאן  בתאריך 3/22/2005 8:02:28 PM

ללא נושא

זאת ועוד: הוא גם שכח שיש עוד מדינות פרט לארה"ב בעולם. באירופה, להוציא בריטניה, שכר הלימוד נמוך או שהלימודים הם בחינם.

עזי  בתאריך 3/22/2005 8:19:22 PM

שים לב…

שים לב שאת הטענות האלו (גם את של המגיב לפני) העלו בתגובות ב"הארץ" למאמרו של עמיהוד.
אם תרשה לי – אני *לא* מכבד את דעתו. הוא מבסס את דבריו על-סמך נתונים חלקיים, שגויים ומטעים, ומגיע בהכרח למסקנה מטופשת.

lior  [אתר]  בתאריך 3/22/2005 9:22:16 PM

כל הכתבה הזאת תמוהה מאוד

"בארצות הברית, למשל…". יופי. לקח את המדינה שבה שכר הלימוד המקסימלי הוא מהגבוהים בעולם והפך אותה למשל, כאילו מדובר במקרה ממוצע.
הוא גם שכח לציין שבארצות הברית יכול כל סטודנט ללמוד כמעט בחינם במכללה הקרובה למקום מגוריו.
אל נושא המחקר באוניברסיטאות הוא בכלל לא מתייחס, ומתעלם באלגנטיות מכך שמחאת הסטודנטים, במקרה זה, אינה באופן ישיר נגד גובה שכר הלימוד.
כל זה ייאוש אחד גדול. עוד שנה וחצי אני צפוי לסיים את הדוקטורט, ולפי המצב שנראה עכשיו אין לי שום סיכוי למצוא משרה בישראל. עם רשימת המאמרים המדעיים הדלה שלי (לפחות כרגע) היה לי גם ככה קשה להתחרות במועמדים אחרים, אבל עכשיו זה נראה שבכלל אין תחרות. פשוט אין משרות פתוחות. ולהיות עובד קבלן שמפטרים אותו אחרי שנה ממש לא בא לי, מה גם שאפילו לזה לא בטוח שיקבלו אותי.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 3/23/2005 8:01:33 AM

תגובה לעזי

זה בסדר, אני מרשה לך 🙂

ערדי  בתאריך 3/23/2005 1:32:23 PM

אבל בלי קשר לעמיהוד,

לא תסכימו ששכר הלימוד בארץ נמוך למדי, בטח ביחס לרמת האוניברסיטאות?
2400 דולר לשנה, כשמי שמוכן לתת כמה שעות שבועיות יכול להשתתף בפרויקט פר"ח ולשלם חצי מזה – 1200 דולר לשנה. 450 ש"ח לחודש, בחישוב שנתי.
בכל זאת, נראה לי שמדובר בשכ"ל מהנמוכים בעולם, לא כן?

יוני  בתאריך 4/28/2005 6:45:34 PM

ארה"ב לא חייבת להיות מושא לחיקוי

לא כל מה שנעשה בארה"ב ירד הישר מהר סיני. בארה"ב יש גם דברים לא טובים.

העובדות:

• עו"ד משה שוב העלים הכנסות בסך של כ-2 מליון ש"ח, ועל ידי כך "התחמק" מתשלום מס בסך כמליון ש"ח.
• בית המשפט השלום גזר עליו עונש של 9 חדשי מאסר בפועל לאחר שהורשע בעבירה (הפלילית) של העלמת הכנסה. כן נגזר עליו קנס בסך 100,000 ש"ח.
• בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של עו"ד שוב, ובמקום 9 חדשי מאסר בפועל הטיל עליו 6 חודשי עבודות שירות. עם זאת, הוכפל הקנס פי 10, והועמד על 1,000,000 ש"ח.

קטונתי מלחוות דעה האם נעשה כאן צדק. אחרי הכל, ההקלה בעונש נעשתה על דעתם של שני שופטים נכבדים, דבורה ברלינר וזאב המר. השופטת יהודית שיצר, חברתם להרכב, חלקה על דעתם ומתחה עליהם ביקורת בהחלטת המיעוט שכתבה.

לעומת זאת, פרופ' רון שפירא, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שיבח את החלטת הרוב במאמר שפרסם ב"גלובס". במצפון שקט, כותב שפירא: "על אף שמשה שוב ניסה לקחת ממני עשרים אגורות בערך, אני חש הקלה גדולה על כך שהעונש האכזרי הזה (9 חודשי מאסר – י.ל.) נחסך ממנו", ומכאן הוא ממשיך ומביא שפע של נימוקים לתמיכתו בהקלה בעונש: הוא נסמך של "שיקולי תועלת ציבורית מצרפית", נתלה ב"פילוסופיה התועלתנית של המאה ה-18" וברמב"ם, ומפעיל את השיקול הכלכלי הידוע כ"עקרון התועלת השולית הפוחתת".

מה פירוש הביטוי "משה שוב ניסה לקחת ממני עשרים אגורות בערך"? הרי עו"ד שוב הורשע בניסיון לגנוב 1000000 ש"ח מאוצר המדינה. החשבון של רון שפירא הוא פשוט: אם משה שוב ניסה לגנוב 1000000 ש"ח מהמדינה, על 5 מיליוני אזרחיה (בזמן ביצוע העבירה), הרי שמשה שוב ניסה לגנוב ("לקחת", כלשונו של שפירא) 20 אגורות מכל אזרח – בממוצע כמובן. לדעתו של שפירא 9 חודשי מאסר על מי שניסה לגנוב ממנו 20 אגורות זהו עונש אכזרי.

שפירא שכח למצע גם את העונש. בתשעה חודשים יש 388,800 דקות. כלומר, העונש האכזרי שהוטל על עו"ד שוב הוא כ-23 שניות לשקל, או קצת יותר מ-4.5 שניות מאסר עבור 20 האגורות שניסה "לקחת" משפירא. לי זה לא נראה אכזרי במיוחד, בייחוד אם ניקח בחשבון שאם שוב היה מתנהג יפה בכלא, היה מרצה כ-2.8 שניות בפועל לכל 20 אגורות.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 14 במרץ 2005 שם התקבלו 9 תגובות

קורינה  [אתר]  בתאריך 3/14/2005 11:19:28 PM

ללא נושא

מפליא הפרופסור. דבריו הם ממש המחשה למהותה של דמגוגיה: קח מתוך אמת את החצי שנוח להציג וסמוך על כך שרוב האנשים לא סטיסטיקאים וגם לא כולם חושבים תמיד.
תודה

עזי  בתאריך 3/15/2005 8:28:25 AM

אחלה פוסט!

טוב שיש נבונים כמוך, יוסי, שעומדים על המשמר האקדמי והמוסרי ומונעים מקשקשנים ומגלגלי-עיניים מלתעתע בנו!
מונעים? אמממ… לא בדיוק. לפחות תופסים אותם בטריקיהם הזולים לאחר מעשה.

ליאור  בתאריך 3/16/2005 10:49:17 AM

LOL

טיעון מעולה, סחתיין.

יאן  בתאריך 3/16/2005 10:58:25 AM

ללא נושא

צודק. טיעון יפה.
אגב, הכרתי אדם, בעל מלאכה קטן, שנשלח לכלא לחצי שנה על העלמת מס בסכום שאני משער שלא התקרב למיליון ש"ח.
עונש מאסר על עבירות מס הוא דבר לא כל כך נדיר, דווקא (משום מה) בשכבות הנמוכות, אצל עצמאים זעירים, שיפוצניקים וכדומה.

אחיה  בתאריך 3/19/2005 9:56:32 PM

ללא נושא

אני מתקשה להבין למה עולה מתוך דבריך ריח של כעס על השופטים.
הרי, לי לא אכפת כל כך כמה ישב אותו גנב בכלא; לעומת זאת, אכפת לי מאותם 900,000 ש"ח שהוחזרו לקופת המדינה.
אמנם יש עניין של הרתעה, אך זה זניח מול כל הכסף שהוחזר לקופת המדינה.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 3/20/2005 8:25:50 AM

תשובה לאחיה

הרשימה לא כוונה נגד השופטים אלא נגד הטיעון הדמגוגי של פרופ' שפירא.
את דעתי על פסיקת השופטים אני שומר לעצמי, ולדעתי האישית אין כל חשיבות במקרה זה.
אני מניח שפרופ' שפירא היה כותב את אותו מאמר בשינויים קלים לו היו השופטים מחמירים בעונשו של עו"ד שוב.

אבא של הדר  בתאריך 4/22/2005 1:20:40 PM

יש לדייק

נהניתי מאד מחישוב העונש הזקוף בשניות לכל משלם מיסים. ראוי היה לחשב ספרות נוספות אחרי הנקודה, למען יראו וייראו. אגב, האם יחזירו לנו את הגזלה או שזה רק לאוצר המדינה? תמהני

ערן  בתאריך 1/26/2006 11:08:25 PM

לידיעתכם

אין הפחתת שליש בעונש של חצי שנה…..חמוד שלי, תישאר בסטטיסטיקה.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 1/28/2006 12:29:41 PM

תשובה לערן

תודה על ההערה, אם כי בפעם האחרונה שבדקתי, 9 חודשים הם יותר מחצי שנה.

אתה נוהג ברכבך בכביש צר, בו יש נתיב אחד לכל כיוון. לפניכם נוסעת משאית באיטיות מרגיזה. אתה רוצה לעקוף את המשאית, אך היא חוסמת את רוב שדה הראיה שלך. נוסף לכך, משאיות נעות מדי פעם גם בכיוון הנגדי. לעקוף או לא לעקוף?

אם לא תעקוף תאחר למחוז חפצך. זה מרגיז, כי מדי פעם אתה רואה כי היית יכול להספיק לעקוף בביטחה. לעומת זאת, אם תצא לעקיפה אתה עלול למצוא את עצמך בהתנגשות חזיתית עם משאית שנוסעת בכיוון הנגדי. מה עושים? איך מחליטים?

יצאתם לטיול ביער וגיליתם פטריות. אתם מאוד אוהבים פטריות, אבל גרועים בזיהויין. האם תאכלו את הפטריות? אולי אלה הן פטריות רעילות? אם הפטריות ראויות למאכל ותחליטו לוותר על אכילתן, הפסדתם ארוחה טעימה. לעומת זאת, אם תאכלו פטריות רעילות, מצבכם עדין.

אבל, מה תעשו אם הגעתם לאי בודד לאחר שספינתכם נטרפה, ותגלו כי המאכל האפשרי היחיד באי הוא פטריות?

רופא בודק חולה שמצבו חמור. יש שני גורמים אפשריים למצבו של החולה, ולכל אחד מהגורמים קיים טיפול יעיל. אולם, מתן הטיפול לגורם אחד יהיה קטלני אם המחלה נגרמה עקב הגורם השני. אי אפשר לתת את שני את שני הטיפולים ביחד. כאן, לשתי הטעויות האפשריות יש תוצאה מרה אחת.

נאשם עומד למשפט. ייתכן כי הנאשם חף מפשע, ובכל זאת העדויות ישכנעו את השופט כי הוא אשם. אדם חף מפשע יישלח במקרה זה לכלא. ייתכן גם כי הנאשם אמנם ביצע את הפשע המיוחס לו, אך הראיות שיוצגו במשפט לא יספיקו כדי להרשיעו. במקרה זה, הפושע "יחזור לרחובות". זוכרים את הסקר הזה?

איזו טעות עדיפה?

איך יכריע השופט את הדין כך שיקטין את הסיכוי להרשיע חף מפשע וגם את הסיכוי לשלח פושעים מסוכנים לחפשי?

נניח שהשופט אדם בעל עקרונות הרואה בשליחת חף מפשע לכלא טעות בלתי נסבלת. שופט כזה ידרוש ראיות רבות יותר ובעלות משקל רב יותר לצורך הרשעה, ולכל ספק שיינטע בליבו לגבי אשמתו של הנאשם הוא ייתן משקל נכבד. השופט כמובן ידרוש ראיות כאלה מכל תובע המופיע בפניו, שכן הוא שופט את כולם ללא משוא פנים, וכל נאשם הריהו בחזרת חף מפשע עד שלא תוכח אשמתו. שופט זה עדיין עלול לטעות לעיתים ולהרשיע נאשם חף מפשע, אך הסיכוי לכך הוא קטן.

אבל אין ארוחות חינם. המחיר שמשלם שופט זה הוא בסיכויים גבוהים יותר לזיכוי נאשמים שאינם חפים מפשע, כי כאמור, גם מתובעיהם של נאשמים אלה דורש השופט ראיות רבות ומוצקות.

חברו של השופט, היושב בדין באולם הסמוך, סבור לעומת זאת כי יש להמנע ככל האפשר מזיכוי מוטעה של אשמים. הוא מסתפק בראיות קלות יותר כדי להשתכנע כי הנאשם העומד מולו אכן אשם. רק לעתים רחוקות יזכה שופט זה בטעות אדם אשר אכן ביצע את הפשע המיוחס לו. אבל בלהטו לשלוח את הפושעים אל מאחורי סורג ובריח, שולח שופט זה גם חפים מפשע אל הכלא, ובתדירות גבוהה יותר מאשר חברו המקשה על התובעים.

בואו נחזור אל הדוגמה שפתחה את המאמר. אני, למשל, אעדיף להמשיך ולנסוע מאחורי המשאית, ולא לקחת סיכון של עקיפה כאשר שדה הראיה חסום. ואם אפשר היה לעקוף? טוב, אז טעיתי ולא עקפתי. קצת איחרתי. לא נורא. העיקר שלעולם לא אמצא את עצמי דוהר לתוך משאית הנוסעת מולי. הסיכוי שאעשה את הטעות הראשונה – לא לעקוף כאשר אפשר – הוא 1, אבל בתמורה הקטנתי את הסיכוי לעשות את הטעות האפשרית השניה – עקיפה בנתיב לא פנוי – ל-0.

אבל השופט לא יכול להרשות לעצמו מדיניות כזו. אי אפשר לשלוח את כל הנאשמים לכלא, למרות שזה מבטיח כי אף פושע לא יסתובב חופשי ברחובות, וגם אי אפשר לזכות את כל הנאשמים, למרות שכך מובטח כי לא תשלל חירותו של אף אדם חף מפשע. השופט חייב לאמץ כלל החלטה לפיו יקבע לגבי כל נאשם האם הוא אשם או חף מפשע.

בכל מצב של קבלת החלטות חוזרת הסיטואציה הזו – כל החלטה עשויה להיות מוטעית, ונסיון להקטין את הסיכוי לטעות מסוג אחד מגדיל את הסיכוי לטעות מהסוג השני, ולהיפך. יש שתי אפשרויות להתמודד עם הבעיה הזו. הדרך הראשונה היא לאסוף יותר אינפורמציה. כאשר הצגתי את בעיית המשאית בקורס "מבוא לסטטיסטיקה" אותו לימדתי, טענו הסטודנטים, ובצדק, כי אפשר לסטות מעט שמאלה, לראות מה מצב התנועה בנתיב הנגדי, ואז לקבל את ההחלטה אם לעקוף או לא. עדיין יש סיכויים לקבלת החלטה מוטעית, אולם סיכויים אלה קטנים יותר בזכות האינפורמציה הנוספת שהושגה. באופן דומה, אפשר לקחת את הפטריות לבדיקה, לבקש חוות דעת מרופא נוסף, ולזמן עוד אנשים לעדות. אבל כל זה מקטין את ממדי הבעיה העקרונית, ולא פותר אותה. האפשרויות לטעות עדיין קיימות, וכך גם הסיכויים. ומה עושים כאשר לא ניתן לאסוף עוד אינפורמציה או שאיסוף אינפורמציה נוספת פשוט יקר מדי (במונחי זמן או כסף או בכל אופן אחר)?

שני סטטיסטיקאים, גרז'י ניימן ואגון פירסון, הציעו גישה אחרת לבעיה. הבה נקבע עבור אחת הטעויות האפשריות סיכוי לטעות שניתן "לחיות איתו", נניח 5%. עכשיו נסתכל על כל כללי ההחלטה האפשריים שבהם הסיכוי לטעות הוא 5%. האם יש בינהם כלל החלטה עבורו הסיכוי לטעות את הטעות מהסוג השני הוא מינימלי? בודאי. האם ניתן לאפיין את הכלל הזה? ניימן ופירסון הוכיחו שכן. האפיון של כלל ההחלטה האופטימלי ידוע בשם המתחייב "הלמה של ניימן ופירסון".

גרז'י ניימן (מימין) ואגון פירסון. בין השנים 1928 ל-1933 פרסמו השניים סדרת מאמרים שעיצבה מחדש את הסטטיסטיקה המודרנית.

כדי להסביר את הלמה של ניימן ופירסון אגדיר מחדש את המושגים שבבסיסה.

שני המצבים האפשריים (הכביש פנוי או לא פנוי לעקיפה, הנאשם חף מפשע או אשם) נקראים "השערות". אחת ההשערות היא "ההשערה הבסיסית" או "השערת האפס", וההשערה השניה היא "ההשערה האלטרנטיבית". אציין כי בדרך כלל ההשערה הבסיסית היא המצב בו מקובל להאמין. כך למשל, מקובל כי כל נאשם העומד לדין הינו בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת, ולכן בבית המשפט ההשערה הבסיסית אומרת כי הנאשם חף מפשע.  כיוון שכך, על המחליט למצוא כלל החלטה לפיו ידחה את ההשערה הבסיסית (ואז יקבל את ההשערה האלטרנטיבית) או שלא ידחה את ההשערה הבסיסית (ואז לא יקבל את ההשערה האלטרנטיבית), וכל זאת בהסתמך על אינפורמציה נתונה.

דחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית מכונה לכן בפי הסטטיסטיקאים "טעות מהסוג הראשון", וההסתברות לדחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית נקראת רמת המובהקות של כלל ההחלטה. קבלה מוטעית ¹ של ההשערה הבסיסית נקראת בפי הסטטיסטיקאים "טעות מהסוג השני". בדרך כלל מעניינת ההסתברות לא לטעות טעות זו, כלומר ההסתברות לא לטעות את הטעות מסוג השני. הסתברות זו לכן זכתה לשם מיוחד משלה: העצמה של כלל ההחלטה.

ובכן, הלמה של ניימן ופירסון מאפיינת את כלל ההחלטה האופטימלי – שהוא כלל ההחלטה בעל העצמה המקסימלית מבין כל כללי ההחלטה ברמת מובהקות נתונה.

ניימן ופירסון מציעים לחשב את ההסתברות P0 כי נצפה באינפורמציה שיש בידנו לו המצב האמיתי הוא מצב ההשערה הבסיסית, וכן את ההסתברות P1 לצפות באינפורמציה זו לו המצב האמיתי הוא מצב ההשערה האלטרנטיבית. כלל ההחלטה מורכב מהיחס של שתי הסתברויות אלה. אם היחס P1/P0 גדול מסף מסויים, נחליט כי המצב האמיתי הוא המצב המתואר כל ידי ההשערה האלטרנטיבית, כלומר נדחה את ההשערה הבסיסית. אם לא, אזי לא נדחה את ההשערה הבסיסית. את ערך הסף נקבע כך שלכלל ההחלטה שלנו תהיה רמת המובהקות (כלומר, הסתברות לדחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית) הרצויה לנו. על פי הלמה של ניימן ופירסון, מובטח לנו כי כלל ההחלטה הינו בעל עצמה מקסימלית (כלומר ההסתברות לקבלה מוטעית של ההשערה הבסיסית היא מינימלית).

הלמה של ניימן ופירסון היא ככל הנראה המשפט השימושי ביותר בסטטיסטיקה. זה לא מפתיע, כיוון שתפקידה המרכזי של הסטטיטיקה הוא לאפשר קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. ניימן ופירסון נתנו בידנו את הכלי לבניית כלל ההחלטה הטוב ביותר האפשרי.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 6 באוגוסט 2005 22:25, שם התקבלה תגובה אחת

חיים פ  בתאריך 5/29/2006 11:48:16 PM

לא ברור

לא הדגמת את הישום האחרון (שופט)
הבא נניח שאני יכול לבצע עקיפה מוצלחת בהסתברות של 99%
או בהסתברות של 98%
מהם פתרונות שמציעה הלמה?

איזו טעות עדיפה?

הסקר הזה רץ כבר די הרבה זמן בדפי החדשות של אתר נענע. הוא מעורר מחשבות רבות, מהבחינה הפילוסופית מוסרית, ולסטטיסטיקה יש הרבה מה לומר גם בנושא הכללי הזה. רשימת היומן הזו היא מעין תזכורת עצמית למאמר שייכתב כאן, על שני סוגי הטעות האפשריים בתהליכי החלטה בכלל ובהחלטות סטטיסטיות בפרט.

בינתיים, אתם מוזמנים לחשוב על המשמעות של כל האחת מהאפשרויות.

עדכון: והנה המאמר שהובטח: בין שתי טעויות.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 19 בפברואר 2005 שם התקבלו 13 תגובות

הסטוריון מצעד המחץ  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 2:25:50 PM

ברר… קשה

היד נוטה להתנגד קודם כל ל"חף מפשע אחד בכלא", אבל אז אני חושב על מאה האשמים שמסתובבים חופשיים ברחובות.
טוב שהמציאות היא קצת פחות בינארית מהסקרים האלה.

טלי  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 2:33:03 PM

אי אפשר

לחשוב על המשמעות של כל אחת מהאפשרויות. כל מטרתם של סקרים היא למנוע מחשבה אמיתית, שנשענת על תמונת מציאות מלאה, ודורשת זמן, ופרטים, וניתוח, וכו'. הסקר מעצב מראש את התשובה – רק כן או לא – לפי הניסוח המצומצם והסלקטיבי של השאלה – ולא משאיר הרבה מרווח תמרון. זו סתם דמגוגיה.
מחכה למאמר שלך בנושא….

אלעד  בתאריך 2/19/2005 3:50:48 PM

ללא נושא

לדעתי עדיפים 100 חפים מפשע בכלא ואשם חופשי אחד.
עכשיו השאלה היא מי המאה ומי האחד.
אם זה אני בכלא אז לא – אבל אז האם אני כרוצה לשים חפים מפשע בכלא- אשם – אז ודאי שהייתי רוצה להיות ההוא שבחוץ יחד אתכם ובלי המאה.
מה אלו השאלות הללו?

אלון  בתאריך 2/19/2005 4:59:32 PM

סקרי אינטרנט

מה התוקף של סקרי אינטרנט, אם בכלל? המדגם חסר הגבלה שליטה ואקראיות.
**האם יש דרך לאתר קבוצת מדגם דרך האינטרנט היום או בעתיד?

מנשה  בתאריך 2/19/2005 5:39:49 PM

לטלי

זה נכון שהסקרים האלה רדודים ולא יורדים לעומק הדילמות הנגזרות מן השאלה. אבל הנקודה שהעלה כאן יוסי היא שונה במקצת.
אם נשכח לרגע שמדובר בסקר מטופש של נענע, יש כאן נקודה פילוסופית מעניינת, הן מהצד המוסרי (מוסרני) והן מצד המתמטיקה, ההסתברות ותורת קבלת ההחלטות.
ברור שלא הייתי מתייחס ברצינות יתרה לתוצאות הסקר הזה. זה מזכיר לי ראיון עם אתגר קרת שסיפר שראה באחד מאתרי האינטרנט סקר מהזן הזה שבראשו עמדה השאלה: "אתגר קרת?" ושתי אופציות בחירה "כן" ו-"לא"

נעם  בתאריך 2/19/2005 6:00:53 PM

ללא נושא

צריך תמיד להסתכל על הטוב המירבי לחברה ולכולם
ובמקרה הזה ברור שלחברה עדיך שיהיה חף מפשע אחד בכלא.
אי אפשר לעשות החלטות שמבוססות על טובת אדם אחד ופוגעות בשאר. ההחלטה המוסרית הזו לא קשה.
אבל ברור שצריך לעשות הכל כדי שיהיה צדק.

טלי  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 7:34:58 PM

למנשה

גדול..
🙂

בעז   בתאריך 2/19/2005 7:52:22 PM

אני פה בשביל אתגר קרת

ואני מצביע "לא" רק אם מישהו יכול להגיד לי לא מה?
עד כמה שאני הבנתי הצבעתי
אתגר קרת
לא-מצחצח שיניים בשבת

יאן  בתאריך 2/20/2005 3:34:15 PM

שאלה לא פשוטה

יש כאן ניסיון לכמת דבר שאינו ניתן לכימות.
עקרונית מקובלת בחוק, מאז ימי הרומאים לפחות, הגישה שמוטב לשחרר אדם אשם מלהרשיע אדם חף מפשע. אני אישית מאמין בצדקת העקרון הזה וכן בתועלת שבהליכה לפיו, בסיכום הכולל.
אם כן נרשיע רק מי שאשם "מעל לכל ספק סביר" – אבל זו הגדרה סובייקטיבית, ועובדה שלעתים יורשע אדם ברוב של שני שופטים – בעוד השלישי חושבו לחף מפשע.
אם כן, צריך למתוח גבול במקום כלשהו, גבולו של הספק הסביר, שמצדו האחד מרשיעים אדם (לעתים חף מפשע) ומצדו האחר משחררים אותו (אף שייתכן שהוא אשם). השאלה בסקר של נענע היתה בעלת משמעות, לו היה ניתן לקבוע את הגבול מראש לפי רצוננו: למשל, לקבוע שרק אם יש סיכוי של 1 ל 100 לפחות שהאיש אינו אשם – יש לשחררו, ואם הסיכוי הוא 1 ל 101 – יש להרשיעו. אבל אין לנו כמובן כלים להעריך בצורה כה דייקנית את סיכוייו של אדם, בהינתן ראיות מסוימות כנגדו, להיות אשם.
לו ניתנה שאלה אחרת: איזה שופט עדיף, זה שטעה ב X אחוזים ממשפטיו, ובכולם שחרר אדם אשם, או זה שטעה במאית X אחוזים מתיקיו – ובכולם הרשיע אדם חף מפשע, אני חושב שהייתי מעדיף את השופט השני.

adamastor  בתאריך 2/20/2005 8:14:20 PM

undercostraction

What is left is undercostraction of any human missinterpretation of a pole, taken under no concideration to be concidered by the the duality that does not exist in this case. loving is a blame both the guilty and the inocent share in corecpondence to one or more philosophers of any moral issue to be neglected by the standing point of time.

menashe  בתאריך 2/20/2005 10:15:04 PM

Is that

a post, or sheer poetry?

צב מעבדה  בתאריך 4/30/2005 8:01:13 AM

מי שלא עושה לא טועה

אני מעתיק לכאן את התגובה שלי מהאייל הקורא ומוסיף עליה.
נראה לי שאפשר להתייחס לשאלה הזאת כמו להרבה שאלות אחרות שהתוצאה שלהן היא עונש מוות.
האם עדיף להשבית את כל התחבורה רק בגלל ש 600 איש נהרגים כל שנה בתאונות דרכים? (זה היה רק אומדן, אל תקפצו עלי בגלל שהרגתי כמה בלי שהגיע להם).
האם כדאי להפסיק את פעולת מערכת הבריאות רק בגלל שרופאים הורגים בשגגה חולים? (גם זה קורה)
האם כדאי להפסיק לבנות גשרים ומבנים רק בגלל שמדי פעם אחד נופל בגלל שגיאה של מהנדס?
האם כדאי להפסיק להשתמש במליון ואחד דברים שמצילים חיים רק בגלל שמדי פעם הם מתקלקלים ופוגעים בחפים מפשע?
לעניות דעתי הדלה בידע משפטי או אתי, ההבנה שמי שלא עושה לא טועה היא חלק מובנה מחיינו הלכה למעשה. במובן הזה שופטים לא יוצאים מן הכלל וגם הם יכולים לטעות.
שיחרור של רוצח על כל ספק קל שבקלים שקול לכך שאנחנו מהיום נגור רק בבית עם קומה אחת וקירות בעובי שלושה מטרים, שניסע במהירות שלא עולה על ארבעה קמ"ש ושהטיפול הכי מסוכן שהרופא יתן לנו יהיה לשים לנו פלסטר.
כל אלו ביחד משמעותם הפשוטה היא אי שימוש.
מי שטוען שעדיף לשחרר מאה רוצחים מאשר לכלא חף מפשע אחד ובכל זאת נותן לשופטים לשפוט בעצם מייחס להם תכונות על אנושיות וחי במנותק למציאות כי כל מי שעושה טועה.

יעקב.רוימי  [א

תר]  בתאריך 6/3/2006 6:20:01 AM

ללא נושא

כול המיתחסדים אני רוצה ליראות את אלה הככמים שרק מגיבים ושולפים תשובות מהמותן חצי יום בכלא לא בכלא במעצר לפי התגובות של רובכם גם עשר דקות לא היתם מחזקים.ועוד חפים מפשע היתם תולים את עצמחם מניסיון של שנים ים של חפים מפשע יושבים בבתי כלא ובמעצר אז שבו בשקט ותנולמערכת המישפטית לעבוד כי לא יעזור כלום שורה תחתונה כולם אים לא רובם נוכלים עורכי דין שופטים תן לי ואתן לך.