נסיכת המדעים

מירב ארלוזורוב ירדה מהפסים

רק לפני כמה ימים התבדחתי בטוויטר והצעתי להפריט את הכנסת ולפתוח את שוק החקיקה לתחרות, והנה באה מירב ארלוזורוב ומוכיחה שכל בדיחה, הזויה ככל ששתהיה, על ליברטיאנים היא רק תיאור למה שהם באמת חושבים. כשל שוק בדמוקרטיה, היא כותבת. ירדת לגמרי מהפסים, מירב. תגשי לרופא.

 

 

קודם כל, לקחתי צילום מסך, לפני שבדה-מרקר יבינו עד כמה הדברים האלה מחפירים ויעלימו אותם.

ועכשיו התייחסות רצינית.

האמת על הדמוקרטיה ועל חוק ההסדרים

קודם כל: דמוקרטיה זה לא שוק. דמוקרטיה זה ערך. אפשר להתווכח אם זו השיטה השלטונית שמתאימה לנו או לא (לי זה נשמע קצת הזוי, אבל אני יודע שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת). בינתיים אנחנו דמוקרטיה, או לפחות קרובים לזה.

בדמוקרטיה אמורה להיות הפרדת רשויות, וזה כולל בין היתר הפרדה בין הרשות המחוקקת – הכנסת, והרשות המבצעת – הממשלה. אנחנו קצת חלשים בזה, זה נכון ((דוגמה אחת קטנה: החלטות בנושא חקיקה, כלומר החלטות איזה חוק יחוקק ואיזה לא, מתבצעות בועדת השרים לענייני חקיקה ולא בכנסת. הכנסת, או יותר נכון הקואליציה, היא רק חותמת גומי להחלטות שמתקבלות בממשלה)). אבל חוק ההסדרים הוא חוק בלתי דמוקרטי במיוחד. האם אתם מכירים מדינה דמוקרטית אחרת שיש בה חוק כזה?

אומר כאן דברים חריפים: חוק ההסדרים הוא פוטש של הרשות המבצעת נגד הרשות המחוקקת, שמתקיים, למרבה הצער, תוך כדי שיתוף פעולה של חברי הכנסת מהקואליציה. החוק הזה מנוסח על ידי פקידים, שתפקידם ליישם מדיניות ולא לקבוע מדיניות. החוק הזה מבטל החלטות שהתקבלו בכנסת ועל הממשלה ליישם.

בפועל, הממשלה לא מאפשרת קיום דיון רציני בחוק ובמשמעויות שלו. וכל הפארסה האנטי דמוקרטית הזאת מתקיימת בגלל שהממשלה לא מוכנה לקבל החלטות אמיתיות ולקבוע סדרי עדיפויות.

ניקח למשל את חוק חינוך חובה חינם, שביצועו נדחה כל שנה במסגרת חוק ההסדרים. הממשלה יכולה להחליט שהחוק הזה לא מספיק חשוב, או שהוא חשוב אבל לצערנו מצבנו הכלכלי (שמעולם לא היה טוב יותר!) אינו מאפשר את קיום החוק. אז שיקום שר האוצר, או ראש הממשלה, ורצוי שניהם, ויגידו את זה. אבל זה לא פופוליסטי, ולכן הם מעדיפים לטאטא את זה מתחת לשטיח של חוק ההסדרים.

הכשל העיקרי: חוסר מנהיגות

ואם מדברים על כשלים בדמוקרטיה שלנו, אז הנה הכשל העיקרי: אין לנו היום מנהיגים שבאמת רוצים להנהיג ולקבל החלטות אמיצות, כמו למשל, להטיל מס על טבק לגילגול, וזו רק דוגמה קטנה. וזה מתבטא בהרבה מקומות אחרים.הנה דוגמה הרבה יותר חמורה: קיצוץ רוחבי בתקציב, דבר שהפך להיות מאוד פופולרי בשנים האחרונות. צריך כסף למשהו? "האדם הרציונלי" שהכלכלנים כל כך אוהבים, אמור להחליט על מה הוא מוותר בתמורה לכך שישתמש בכסף למטרה שהוא חושב לראויה. הממשלה, לפי האנלוגיה הזו, צריכה להגדיר סדרי עדיפויות ולקבל החלטות. אבל שוב, זה לא פופוליסטי. עדיף לקצץ קיצוץ רוחבי, ולעזאזל אם הקיצוץ הזה יפגע גם בדברים שנראים חשובים בעיני רוב האזרחים, כמו למשל מערכת הבריאות.

מה שחסר לנו זה לא חוק הסדרים וקיצוצים רוחביים. חסרה לנו מנהיגות. ואת זה אי אפשר להשיג בחוק ההסדרים.

כתב כלכלי, כלכלן שעובד בבית השקעות ובכיר במשרד האוצר נפגשו באולפן הרדיו.

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה קרה באמת, ביום חמישי האחרון (24.11.2011), בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" ברשת ב'. והבדיחה באמת גרועה, והיא על חשבון כולנו.

הדיון בתכנית זומן בעקבות ה"תספורת" האחרונה שהציע יצחק תשובה למחזיקי אגרות החוב שלו, "המשקיעים המוסדיים", שהם בעצם קרנות הפנסיה וקופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כולנו.

המרואיינים היו כתב דה-מרקר רותם שטרקמן, יובל בן-זאב, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, ואליאור גבאי,  סגן הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. תוכלו להאזין לדיון שנערך בלינק הבא, ואני ממליץ לכם לעשות זאת, כיוון שאני מתכוון להתמקד רק בחלק מהדברים שנאמרו.

כל שלושת הדוברים חזרו על שלוש מהמנטרות העיקריות של מאמיני דת הניאו-ליברליזם מיסודו של מילטון פרידמן: כספי החסכון/פנסיה של הציבור חייבים לזרום לשוק ההון, דמי הניהול הגבוהים הם לא גזירת גורל – אם החוסכים יתמקחו אז דמי הניהול יירדו, והעיקר – לו היה הציבור מקבל חינוך פיננסי ראוי, אז המון רעות חולות היו נחסכות מאיתנו, ובפרט תופעות כמו "תספורת" למשקיעים ודמי ניהול מופקעים בקרנות הפנסיה והגמל.

כל שלוש המנטרות הן רק מנטרות, כלומר מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה, ולצערנו הן אכן משפיעות. אני מתכוון לדון רק במנטרת החינוך הפיננסי. לו היה כאן חינוך פיננסי לכל, "הכלכלה שנעצב עבורנו ועבור ילדינו תהיה מוצלחת יותר", כותב שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני בדרך כלל מעריך את דעותיו, אבל לא הפעם. ממשלת ישראל כל כך מכירה בחשיבותו של החינוך הפיננסי, עד כדי כך שהיא עצמה מתכוונת לפתוח במשרד האוצר "מחלקה להקניית השכלה פיננסית לבני נוער, זוגות צעירים, מבוגרים, קשישים ועוד" (למה בעצם? השוק לא יכול לעשות את זה?).

האמת היא שחינוך פיננסי הוא פשוט עוד סוג של הפרטה, כלומר התנערות הממשלה ממחוייבותיה לאזרחים, והעברת האחריות למישהו אחר, במקרה זה האזרחים עצמם. טייקונים ובתי השקעות שדדו את הפנסיה שלך? "זו אחריותך, ותוצאה של החינוך הפיננסי הלוקה בחסר שלך. אנחנו רק הממשלה, אנחנו לא אחראים".

אמנם אין ספק שתוספת השכלה, אפילו בתחום הפיננסים, אינה דבר רע לכשעצמו. אבל האם בעולם שבו הציבור "מחונך פיננסית", טייקונים לא יעזו לנסות (ולהצליח) להתנער מחובות, מוסדות פיננסיים כגון בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות לא יפקיעו את מחיריהם, וקרנות הפנסיה שלנו יפסיקו להתייחס להשקעות מפוקפקות כאל השקעות חסרות סיכון (תשובה לא נתן בטחונות כנגד ההלוואות שלקח מקרנות הפנסיה באמצעות אגרות החוב שלו)? אני בספק אם זה יקרה, כיוון שהסיבות לכל התופעות האלה, ואחרות, הן הרבה יותר עמוקות.

האמת היא שכלכלת "שוק החסכון" היא כלכלת ג'ונגל. כל אחד מנסה לקחת את כל מה שהוא יכול, ולעזאזל השאר. ומי שיש לו יותר כוח, גובר. כל מנהלי בתי ההשקעות וכלכלניהם, שחינוכם הפיננסי הוא בודאי לעילא ולעילא, גובים מלקוחותיהם דמי ניהול מופקעים כי הם יכולים. להתמקח? הצחקתם אותי. ניסיתם פעם להכנס לסופרמרקט ולהתמקח עם מנהל הסניף על מחיר הגבינה? אז זהו. ההבדל הוא שגבינה אפשר לא לקנות זמן מה, אבל כולנו מחוייבים על פי החוק לקנות חסכון פנסיוני. האם ציבור "מחונך פיננסית" יגרום למנהלי קרנות הפנסיה והגמל להשקיע את כספי החסכון בנכסים קצת פחות מפוקפקים מאגרות חוב של דלק נדל"ן? איזה אינטרס יש להם לא לקנות מתשובה אגרות חוב? מה גם שאגרות חוב אלה זוכות, עדיין, לדרוג AA מחברות דירוג האשראי, אותן חברות שדירגו את משכנתאות הסאבפריים בארה"ב כהשקעות ברמת בטחון גבוהה ביותר? ובכלל, קרנות הפנסיה והגמל מחוייבות להשקיע את כספנו בשוק ההון הבעייתי של ישראל, וזאת על פי המנטרה הראשונה. אם לא יקנו מתשובה, יצטרכו לקנות מבן-דוב. האם הטייקונים, תשובה, בן-דוב וחבריהם, יתחילו לעמוד פתאום בהתחייבויותיהם, ולהחזיר לציבור את הכספים שלוו ממנו, עם הריבית? רק אם יכריחו אותם לעשות את זה.

יש הבדל מהותי בין ג'ונגל לבין מדינה מתוקנת: חוק. כל עוד חוקי המדינה יאפשרו לטייקונים ולמוסדות הפיננסיים (שרובם בבעלות טייקונים למיניהם) לשדוד את הציבור, הם ימשיכו לשדוד.

יש דרכים להלחם בתופעות שהוזכרו: מחירים מופקעים? פיקוח על מחירים. שמיטת חובות? רק בליווי פשיטת רגל, בבקשה. כספי חסכון מופנים שלוק הון עתיר סיכונים? אפשר לאפשר להם לזרום גם להשקעות פחות מסוכנות, ואף ליצור עבורם מטרות השקעה כאלו (למשל, אגרות חוב שתנפיק הממשלה, שתשתמש מצידה בכספים להשקעה בתשתיות המדינה, במקום לבניית קניונים במזרח אירופה, או פשוט למינוף שיאפשר לרכוש חברה ולחלוב אותה).

אבל כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, צריך שהממשלה תכיר בכך שתפקידה הוא לשמור על האינטרסים של אזרחי המדינה, במקום לצפות מהצד, לגלגל עיניים, ולומר לנו "אילו היה לכם חינוך פיננסי הכל היה יותר טוב". צריך שהממשלה תכיר באחריות שמוטלת עליה, ולא תגלגל אותה לכל מי שרק אפשר.

לשם כך, עלינו לומר בקול רם וברור "לא" לחינוך הפיננסי. עלינו לומר לא גם להפרטה הזו.

 רשימה זו פורסמה לראשונה באתר "עבודה שחורה"

אני מניח שכל ששת קוראיי שמעו על המחאה החברתית המתחוללת בארצנו מזה כחודשיים. גם באוניברסיטה הפתוחה שמעו על כך, ולכן ערך המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה   של המוסד המכובד הזה ערב עיון בנושא. הערב נערך לפני יומיים, ואני הייתי בין הנוכחים. לשמחת הכלל כל ההרצאות בערב זה צולמו, ואני מניח שיועלו בקרוב לרשת ותוכלו לצפות בהן. אתכם, קוראיי הנאמנים, אטריח רק בדיווח על הרצאתו המעניינת במיוחד של ד"ר ניסים כהן, שכותרתה הייתה "השקט שלפני הסערה: דעת הקהל הישראלית כלפי המדיניות החברתית בשנים שקדמו למחאת קיץ 2011".

כותרת ההרצאה כוללת בתוכה ספוילר: כבר ב-2008, ואולי עוד לפני כן, הכתובת הייתה על הקיר. ד"ר ניסים כהן בודק מאז 2008 את עמדות הציבור בישראל כלפי מדינת הרווחה ומעורבותה של הממשלה באספקת שירותים ציבוריים שונים. הממצאים מדהימים.

מתוצאות הסקר הראשון שנערך ב-2008 (קישור לקובץ pdf) עולה כי הציבור הישראלי מצדיק במידה רבה את מעורבות הממשלה באספקת שירותים ציבוריים, ותומך בהשקעה במדינת רווחה ובתמיכה בשכבות חלשות. רוב הציבור סבור כי בישראל יש יותר מדי עניים, וכי הפערים החברתיים במדינה גדולים מאוד. רוב הציבור גורס כי האחריות לצמצום העוני והפערים החברתיים מוטלת על הממשלה. יש תמיכה רחבה בדרישה להעלאת שכר המינימום, והבטחון אינו קדוש – הציבור אינו מצדיק קיצוץ בשירותים חברתיים לטובת תקציב הבטחון.

בעזרת שאלון מתוכנן היטב חישב כהן, יחד עם עמיתיו, מספר מדדים.

מדד המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי הפרט עמד על ערך של 3.35 (כאשר הערך 5 מציין כי רצויה מעורבות מקסימלית, והערך 1 מציין כי מעורבות אינה רצויה כלל). מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על ערך גבוה יותר – 4 (כל המדדים נמדדו באותו סולם של 1-5). מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות חלשות; עמד על 3.87 .

לעומת זאת, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבל ערך נמוך יותר של 3.15, אך עדיין מדובר בערך הנמצא מעל למרכז הסקאלה.

בהרצאתו שלשום הציג כהן תוצאות מסקרי המשך שנערכו בשנים שלאחר מכן, שמהן עולה כי רוב גדול של הציבור תומך בעקביות בעמדות סוציאל דמוקרטיות, וכי התמיכה הזו חוצה הבדלים חברתיים ועמדות פוליטיות.

בפרט, נרשמה מידת תמיכה גבוהה בטענות הנחשבות כחילול הקודש של דת מילטון פרידמן.  הנה מספר דוגמאות מתוך תוצאות סקר 2008, עם הציון הממוצע בסולם של 1-5 (5=הסכמה מירבית, 1=חוסר הסכמה מוחלט): על הממשלה לספק עבודה לכל מי שמעוניין בכך – ציון ממוצע של 3.95 בסולם 1-5. המדינה היא שצריכה לדאוג כי יהיו פחות עניים בישראל – 4.04. יש שירותים ציבוריים שאסור למדינה להפריט בשום פנים ואופן – 4.04. רצוי מאוד שיהיו ארגוני עובדים חזקים שיגנו על השכירים ממעסיקיהם – 3.99. על המדינה לספק ולוודא כי לכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימלית – 4.12. יש להעלות את שכר המינימום – 4.16. לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים כדי להגדיל את תקציב הבטחון – 3.69.

מידת ההסכמה לשלם יותר מיסים עבור רווחה נמדדה בסולם של 1 עד 3 (1=לא מסכימים כלל לשלם יותר מיסים, 2=מסכימים במידה מסויימת, 3=מסכימים מאוד). התחומים שזכו למידת ההסכמה הגבוהה ביותר הם הגדלת קצבאות הזקנה (2.15), חינוך חינם בבתי הספר (2.15), הגדלת סל הבריאות (2.08), סיוע לאוכלוסיות במצוקה (2.06), וחינוך חינם לגיל הרך (2.05).

המחקר של כהן ועמיתיו אינו נקי מפגמים, ובקלות אפשר לכתוב פוסט שישתלח בשיטות הסטטיסטיות הלא כל כך מוצלחות בהם השתמשו החוקרים כדי לנתח ולהציג את הנתונים שאספו (שוחחתי על כך בקצרה עם ד"ר כהן לאחר הרצאתו). עם זאת, התמונה המוצגת במחקר זה ובמחקרי ההמשך שתוצאותיהם הוצגו בהרצאה היא חד משמעית. העם אכן דורש צדק חברתי, לפחות מאז 2008 וסביר מאוד שעוד קודם לכן. הדרישה אמנם הועלתה אל מרכז הבמה רק ביולי 2011, אך בעבעה מתחת לפני השטח לפני כן. לו רק ניתן היה לחזור ל-1988 ולהצביע בעד הרעיון ההזוי של צדק חברתי. לו רק יצביע העם בבחירות הבאות בעד מי שיוכל להפוך את הצדק החברתי מחזון נשגב למציאות.

 

הרשימה שפרסמתי לפני מספר ימים בעניין החלטת בית המשפט העליון לפיה הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת לצרכי מס, זכתה למספר רב של תגובות. הנה תגובתי לחלק מהתגובות ההן.

אבי כתב: לא ברור מה מעוות פה. זה הכסף של ורד פרי ולא של אף אחד אחר, ובמקום ללכת לילדים של אמא אחרת, הוא הולך עכשיו לילדים שלה.

תגובתי: מכל התגובות, זוהי ללא ספק הדמגוגית ביותר. אנחנו חיים במדינה מסודרת עם מערכת חוקים, והחוקים קובעים כי כל אדם חייב לשלם חלק מהכנסתו כמס למדינה. לאחר שהמס שולם, הכסף הוא כבר של המדינה, ולא של מי ששילם אותו, והמדינה יכולה לעשות בכסף כרצונה – לממן הפצצה של אירן, לתת החזרי מס לשרי אריסון, או לממן מעונות יום מסובסדים לילדי אמהות עובדות שהכנסתן נמוכה יחסית, או כל דבר אחר (כן, אני יודע שאני דמגוגי כאן, זה בכוונה). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לעבור למדינה אחרת או לנסות לשנות את החוקים, ויש אמצעים לעשות את זה – יש בחירות כל כמה שנים, ויש בתי משפט שניתן לעתור אליהם.

שימו לב כי ורד פרי נקטה באמצעי של עתירה לבית המשפט וגרמה לשינוי המצב החוקי הקיים. זו זכותה. אני עדיין טוען שזה מעוות, וזו גם זכותי. אני סבור שיש לתקן את העיוות שיצרה הפסיקה בעקבות עתירתה של ורד פרי, והבעת דעתי בבלוג הזה (שאותה הסברתי היטב בשתי הרשימות הקודמות בנושא) היא הדרך שלי לפעול (בשלב הזה).

אלעד-וו כתב: יוסי, אתה מתעלם ומגחיך את הטיעונים בעד הקלת המס, … אתה מתעלם מכך שלעניין יש שתי פנים… הטיעון הוא שמטפלת מאפשרת להורים לצאת לעבודה, ולכן היא הוצאה לצורך הכנסה… היות שהוצאות למען יצירת הכנסה הן מוכרות, אז גם מטפלת צריכה להיות מוכרת … הטענה (הנוספת י.ל.) היא לא שגידול ילדים היא הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. אלא שבהינתן שכבר יש לך ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יציאת הכנסה.

תגובתי: יש צדק בטענותיו של אלעד. אכן לא התייחסתי לטענה כי ההוצאה על מטפלת הינה הוצאה לצורך יצירת הכנסה, כי לדעתי הטענה לא רלוונטית. גם אם היא נכונה, עדיין נגרם עיוות. בכל זאת, אתייחס לטענה זו כעת. הדעות על כך חלוקות. בית המשפט עצמו קבע כי תשלומים למעון הם "הוצאה מעורבת" – כלומר חלק מהתשלום הוא עבור השגחה על הילדים ולכן יוכר כהוצאה, וחלק אינו מייצר הכנסה (למשל הארוחה שהילד מקבל, או העשרה ופעילות חינוכית כמו משחקים, הפעלות וכדומה), ולכן אינו מוכר כהוצאה. איזה חלק מהתשלום למעון נועד להשגחה ואיזה לא? בית המשפט קבע שרירותית כי 50% מהתשלום לעומת זאת, הוצאה על מטפלת אינה מעורבת, לדעת בית המשפט, וכולה מותרת בניכוי. הה? דובי העיר בהמשך כי הרבה מטפלות גם עושות עבודות בית מסוימות כחלק מעבודתן. האם במקרה כזה יש לנכות חלק משכרן מהסכום הפטור ממס? אוסיף ואומר: האם המטפלת הפרטית לא משחקת עם הילד? לא עוסקת גם בחינוכו והעשרתו? יפה כתב גדעון עשת בטור שלו בידיעות אחרונות בתאריך 5.5.09: "מי מכיר הורה שיפקיד את ילדו אצל מטפלת שלא משחקת עם הילד, לא משוחחת איתו ולא דואגת לכל צרכיו האחרים (חוץ מהשגחה)?" עשת גם לקח את הטיעון הזה קדימה. גם רפואה מונעת (חיסון נגד שפעת, אימוני כושר) יכולה לייצר הכנסה, למשל, על ידי מניעת אבדן ימי עבודה בשל מחלה. האם התשלום למנוי במכון כושר יהיה מותר בניכוי? מה עם הפיליפיני שמטפל בהורה הקשיש של העובד? אילולא הפיליפיני, היה העובד נאלץ להשאר עם אביו החולה ולטפל בו. מותר לנכות?

בכל אופן, אני שב ואומר כי לדעתי גם אם אכן יש אלמנט כזה או אחר של הוצאה לצורך יצירת הכנסה, הדרך של ניכוי הוצאות אינה ראויה לדעתי, וזאת בשל כל ההשפעות השליליות שלה, שפירטתי ברשימות הקודמות, ובכך שבעצם גם התרומה החיובית שנטענה (תמריץ ליציאה לעבודה) אינה קיימת למעשה, כפי שהסברתי.

לגבי הטענה השניה של אלעד, לפיה בהינתן שכבר יש ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יצירת הכנסה, אומר כי המצב לפיו לאדם כלשהו יש ילדים אינו פורס מאזור. ילדים נולדים בהחלטה (שקולה או לא, זה כבר ספור אחר). אדם לא יכול לרצוח את אביו ולטעון כי הוא יתום לצורך הקלה בעונש.

שחר כותב: אתה צודק כמובן (תודה!)… לכן אני מרגיש אכזבה עמוקה מעצמי על העובדה שאני שמח מהיתרון שיצמח לנו בהנחה שהפסיקה לא תמוסמס בחוק ההסדרים הקרוב.

תגובתי: זו נקודה מעניינת. אני מפרש את דברי שחר באופן הבא: כולנו (או לפחות אלה מאיתנו שהכנסתם מספיק גבוהה כדי ליהנות מהחזר המס) נמצא את עצמנו בנקודת שיווי המשקל של דילמת האסירים. היה עדיף לו כולם היו נמנעים מלנצל את הניכוי/זיכוי הזה, ובכך היה נמנע הגידול באי-השוויון, והצורך לקצץ בהוצאות ממשלה אחרות עקב החור התקציבי שייווצר בגלל הקטנת ההכנסות ממסים. אבל בעוד שלכלל היה עדיף שלא יהיה ניכוי כזה, לכל פרט בנפרד עדיף לקבל את החזר המס.

דובי מעיר כי בחישוב הכללי, אשה שמרוויחה 12,000 ש"ח תקבל הטבה של 200 ש"ח בסך הכל. כלומר, הטענה כאילו שמדובר פה במשהו שיהווה הקלה משמעותית על נשים לצאת לעבודה גם היא שקרית. לא ה-200 ש"ח האלו יעשו את ההבדל למי שנמצאת גם כך בטווח השכר הרלוונטי. מי שזקוקה לתמריץ אמיתי ליציאה לעבודה היא מי שההכנסה שלה תהיה פחות או יותר שווה לעלות של מטפלת או גן – כלומר, בעלות פוטנציאל להכנסה נמוכה. אני מסכים עם כך לחלוטין, וכבר הסברתי זאת בפירוט ברשימה שכתבתי לפני שנה. גם michaly הסבירה כי אין בהחזר המס הזה תמריץ אמיתי לצורך יציאה לעבודה של אמהות: אישה שמרוויחה 8000 ומעלה לא היתה נשארת בבית רק כדי להיות עם הילדים, אלה דווקא אלה שמרוויחות 4000 ופחות שעושות את השיקול שלא שווה לצאת לעבוד כי ממילא הכל יילך לכיסוי הוצאות הילדים.

שמוליק , בתגובה דמגוגית ומתלהמת, כותב: ילדים של זוגות עובדים יהיו גם הם עובדים, יצרניים ומשלמי מס. ילדים של בטלנים יהיו בטלנים. לכן המדינה רוצה להגדיל את הפריון של זוגות עובדים ולהגדיל את מספר הילדים במשפחות אלו. המדינה רוצה להקל עליהם לשלב עבודה יצרנית עם גידול ילדים. תחת לתת קצבאות ילדים לזוגות בטלנים, הם נותנים הקלה במס לזוגות יצרניים, שבמקום לשבת בבית ולא להשתכר, הם יוכלו להשתכר ולשלם מס, אם כי מופחת.

מה ששמוליק כותב בעצם שמי שייהנה מההקלה במס הם זוגות יצרניים, ומי שלא ייהנה ממנה הם בהכרח הבטלנים. במלים אחרות, שמוליק אומר כי אשה ששכרה נמוך מ-7000-8000 שקל היא בטלנית, כי היא לא תיהנה מהטבת המס. אלה רוב הנשים, דרך אגב. גם רוב הגברים מרוויחים פחות מהסכום הזה. כולם בטלנים, שמוליק?  התגובה הראויה באמת מצידי היא למחוק את התגובה שלו, אבל משום מה אני לא עושה את זה.

במהלך השנים בהם קיים בלוג זה (בביתו הקודם באתר רשימות וכאן) תקפתי את נחמיה שטרסלר, העורך הבכיר לענייני חברה וכלכלה של עיתון "הארץ" לא מעט פעמים. הבוקר שטרסלר גמל לי במאמר שפרסם בעניין הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון שמאשרת ניכוי הוצאות טיפול בילדים מההכנסה החייבת במס.

תחת הכותרת "פסיקה שעוזרת לעשירים" חוזר שטרסלר על הטיעונים שהבאתי כאן נגד הפסיקה של בית המשפט המחוזי לפני שנה, שאושרה על ידי בית המשפט העליון בשבוע שעבר.

כותב שטרסלר:

בית המשפט התעלם מן העובדה, ששלטונות המס כבר מתחשבים בהוצאות הכרוכות בטיפול בילדים ובהשגחה עליהם. הם מעניקים נקודת זיכוי נוספת לכל אשה עובדת תמורת כל ילד עד גיל 18. בנוסף, אשה עובדת מקבלת עוד חצי נקודת זיכוי מעל למה שמקבל גבר עובד. כלומר, כבר עכשיו אשה משלמת פחות מס מגבר – בדיוק למטרה החשובה של עידוד היציאה לעבודה.

(הערה: חצי נקודת הזיכוי ניתנת כפיצוי עבור הגדלת התשלומים שנשים משלמות לביטוח בריאות שאירעה עם החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנות התשעים של המאה הקודמת – יוסי לוי).

ממשיך שטרסלר וכותב:

ההכרה בהוצאות גם לא תעזור לרוב הנשים. 60% מהן כלל אינן מגיעות לסף המס. לכן הפסיקה תעזור רק לעשירונים העליונים, ובעיקר למי ששכרה גבוה והמס השולי שלה גבוה. כלומר, מדובר בפסיקה העוזרת בעיקר לעשירים.

ולסיום מציע שטרסלר:

עדיף להשאיר את הסידור הנוכחי (נקודות זיכוי) על כנו ולעודד יציאת נשים לעבודה על ידי פתיחת מעונות יום מסובסדים רבים יותר – ולא על ידי הכרה בהוצאות ההשגחה על ילדים.

ימות משיח.

ובכן, כולכם יודעים ודאי כי אתמול דחה בית המשפט העליון את ערעור רשות המסים, וקבע כי הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת. אמנם, אמהות לילדים מקבלות נקודת זיכוי מס עבור כל ילד כפיצוי חלקי עבור ההוצאות הכרוכות בגידולם. ממש לא הרבה, אבל זה מה שיש. לעו"ד ורד פרי זה לא הספיק, וכעת היא יכולה, באישור בית המשפט העליון, לנכות את התשלומים ששילמה למטפלת שטיפלה בילדיה מהכנסתה החייבת במס.

כתבתי על כך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בנושא, לפני כשנה:

מדובר כאן בסובסידיה. אבל הסובסידיה הזו ניתנת רק לבעלי הכנסה גבוהה, של כ-8000 ₪ לחודש או יותר. ב-2006 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים הכנסות זמינים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), גבול השכר העליון של העשירון השביעי היה 7656 ₪, כלומר שכר של 8000 ₪ או יותר היה נחלתם של שלושת העשירונים העליונים בלבד. ב-2008 ייתכן שגם חלק מהעשירון השביעי זוכה לשכר כזה, אבל עדיין רוב האוכלוסיה לא תיהנה מההטבה הזו. הטבת מס היא סובסידיה לעשירים… ההטבה הזו תעלה כסף, והרבה – כ-2 מיליארד ₪ בשנה … מישהו יצטרך לשלם, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שחלק ניכר מהתשלום ישולם על ידי 70% מהאוכלוסיה שלא ייהנו מהפסיקה המהפכנית… מהפכה לא הייתה כאן. מה כן יש? יותר כסף לשלושת העשירונים העליונים, שימומן על ידי כולם, כולל שבעת העשירונים התחתונים, שזה במלים פשוטות עוד הגדלה של אי השוויון, עטופה במלים גבוהות וריקות מתוכן על שוויון וקידום מעמד האישה.

מדובר כאן בהטבת מס מעוותת ולא צודקת. בניגוד למה שורד פרי חושבת, גידול ילדים אינו הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. ההיפך הוא הנכון. אני יוצא לעבודה כדי שיהיו לי האמצעים הכספיים לפרנס את ארבעת ילדיי. פרי מיתממת וטוענת כי "רצתה לשלם מס אמת", אך היא בסך הכל מאלצת 70% מהנשים בעלות ההכנסה הנמוכה מ-8000 ש"ח לשלם את שכר המטפלת של ילדי הנשים ששכרן גבוה. זהו שוד הציבור – רובין הוד בהפוכה. ובית המשפט העליון של מדינת ישראל נתן לכך את חסותו.

מדורי חדשות והכלכלה רעשו אתמול.

שופט בית המשפט המחוזי מגן אלטוביה קיבל את ערעורה של עו"ד ורד פרי, והתיר לה לנכות כהוצאה מותרת במס את התשלומים ששילמה עבור טיפול בשני ילדיה.

מה יכול להיות יותר שוויוני מזה? "צעד חשוב בדרך לשוויון" – כתב ד"ר אביעד הכהן ב"ישראל היום".  "יש אמהות שהשיקול הזה מנע מהן לצאת לעבוד", אמרה ל-ynet עו"ד ורד פרי, שהובילה את המאבק. יו"ר שדולת הנשים, רינה בר-טל, אמרה: "אנו קוראות לנשים נוספות לעשות את הצעד ולדרוש ממס הכנסה החזרי מס על הוצאות טיפול בילדים". אל המברכים הצטרפו גם ח"כ גדעון סער מהליכוד וח"כ זהבה גלאון ממרץ.

מה בדיוק הבעיה פה? רמז נתנה לנו בנעמת: יותר מ-60 אחוז מהנשים כלל לא מגיעות לסף המס.

האם יש פה חגיגה למעמד האישה וחג לשוויון?

לא. ממש לא.

בואו ננסה להבין מה משמעות פסק הדין (וגם הצעות חוק שהוגשו בנושא אך לא עברו בהצבעה בכנסת).

אישה רוצה לעבוד? רוצה. אבל מישהו צריך לטפל בילדים? צריך. למה לא לנכות את הוצאת הטיפול כהוצאה מוכרת? נניח שגברת לוי עובדת במשרה מלאה בשכר של 4500 ₪ בחודש (ברוטו, כמובן) – כ-20% יותר משכר המינימום. כדי שתצא לעבודה, מר לוי צריך להישאר בבית לטפל בילדם המשותף. אפשרות אחרת – לשכור מטפל שיטפל בילד בשעה שההורים נמצאים בעבודתם, ולשלם לו, נניח, 2000 ₪ בחודש. 2000 השקלים המשולמים למטפל הם הוצאה שהוציאה הגברת כדי שתוכל לייצר הכנסה, ולכן אך טבעי שיותר לה לנכות אותם מהכנסתה החייבת במס. כלומר, במקום לשלם מס הכנסה על שכר של 4500 ₪, תשלם הגברת הכנסה על סכום של 2500 ₪ בלבד.ובפועל, לפני הניכוי תשלום מס ההכנסה שהיה עליה לשלם הוא 0 (אפס) שקלים, ולאחר הניכוי תשלום מס ההכנסה שיהיה עליה לשלם הוא 0 (אפס) שקלים. למה זה קורה? כי גברת לוי נמצאת מתחת לסף המס. משכורתה כה נמוכה, עד שהמדינה סבורה (בצדק, לדעתי) כי יש לפטור אותה כליל מהחובה לשלם מס הכנסה.

וכשירות לציבור אני מביא כאן את הטבלה שהתפרסמה היום בעיתון "ישראל היום". אשה (או משפחה, במקרה של חישוב משפחתי) שהכנסה החדשית 8000 ₪ ברוטו תקבל החזר מס חודשי של 104 עד 211 ₪ על פי הפסיקה המהפכנית (תלוי במספר הילדים), ואשה ששכרה החדשי 15000 ₪ תקבל החזר חדשי של כ-300 עד 700 ₪.

עכשיו צריך לשאול כמה שאלות: האם העובדה שעו"ד ורד פרי, אם לשניים, שילמה מס הכנסה מופקע (לדעתה), מנעה ממנה לצאת לשוק העבודה? לא, אני לא חושב ש-500 השקלים העודפים (אולי) ששילמה כיוון שהוצאות הטיפול בילדים לא הותרו כהוצאה מותרת לניכוי מס היוו עבורה חסם יציאה לשוק העבודה. אני גם לא חושב שאם יורידו את שכרה החדשי ב-500 ₪ לחודש היא תשבור את הכלים ותישאר בבית.

האם הפסיקה המהפכנית מהווה לגברת לוי ההיפותטית תמריץ יציאה לשוק העבודה? אני לא חושב שתוספת של 0 ₪ לנטו מהווה תמריץ כזה. ואין בכך כל תמריץ עבור 60% מהנשים שנמצאות מתחת לסף המס, ועוד נשים שאינן עובדות כי יימצאו מתחת לסף המס אם יצאו לעבודה.

אז מה המהפכה בפסיקה המהפכנית? ובכן, מדובר כאן בסובסידיה. אבל הסובסידיה הזו ניתנת רק לבעלי הכנסה גבוהה, כ-8000 ₪ לחודש או יותר. ב-2006 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים הכנסות זמינים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), גבול השכר העליון של העשירון השביעי היה 7656 ₪, כלומר שכר של 8000 ₪ או יותר היה נחלתם של שלושת העשירונים העליונים בלבד. ב-2008 ייתכן שגם חלק מהעשירון השביעי זוכה לשכר כזה, אבל עדיין רוב האוכלוסיה לא תיהנה מההטבה הזו. הטבת מס היא סובסידיה לעשירים.

אבל כאן לא סוף הסיפור. כמו ששאל אליק, גיבורו של משה שמיר, גם אנו צריכים לשאול: "מי ישלם?"כי ההטבה הזו תעלה כסף, והרבה – כ-2 מיליארד ₪ בשנה (שוב, כפי שנמסר ב"ישראל היום"). כל הכסף הזה לא ייכנס לקופת המדינה, ואני לא חושב כי הסכום הזה יתקזז עם המון מס שישלמו נשים שעד עכשיו לא יצאו לעבוד בגלל שהוצאות הטיפול בילדים לא מוכרות במס. כבר הסברתי כי אין כאן תמריץ ממשי. לכן הכסף הזה, או רובו, יהיה חסר בקופה. האפשרויות לאיזון מחדש של התקציב אינן רבות: מס אחר (חדש או מוגדל) שיוטל, קיצוץ בתקציב (אולי רוחבי – כלומר קיצוץ ללא הפעלת שיקול דעת), גירעון תקציבי או הקטנת העודף התקציבי (לא סביר שדווקא זה יקרה). בכל מקרה, מישהו יצטרך לשלם, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שחלק ניכר מהתשלום ישולם על ידי 70% מהאוכלוסיה שלא ייהנו מהפסיקה המהפכנית.

מהפכה לא הייתה כאן. מה כן יש? יותר כסף לשלושת העשירונים העליונים, שימומן על ידי כולם, כולל שבעת העשירונים התחתונים, שזה במלים פשוטות עוד הגדלה של אי השוויון, עטופה במלים גבוהות וריקות מתוכן על שוויון וקידום מעמד האישה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 7 באפריל 2008 שם התקבלו 27 תגובות

הכלכלן המתוסכל  [אתר]  בתאריך 4/7/2008 11:49:03 PM

ללא נושא

מצוין, מנומק, ומאיר עיניים כרגיל
איפה היית אתמול כשהייתי צריך אותך?
ורק שאלה אחת – למה אתה קורא דווקא ישראל היום?

דרומי  [אתר]  בתאריך 4/7/2008 11:51:02 PM

ללא נושא

אני שותף לביקורת שלך על הפסיקה, אבל השאלה היא לא רק שאלה של יציאה לעבודה אלא גם שאלה של היקף משרה.
אף אחת לא תצא לעבודה בגלל הפסיקה הזו, אבל אשה שעבדה במשרה חלקית עשויה עכשיו להגדיל את היקף המשרה שלה, כי הפער בין תוספת השכר שלה לבין תוספת התשלום על מטפלת גדל בגלל זיכוי המס.

יואב (לונדון)  בתאריך 4/8/2008 12:20:06 AM

שאלה

אם שני בני הזוג עובדים, אז ההוצאה על הטיפול בילדים היא הוצאה ששניהם מוציאים על מנת להגדיל את הכנסתם, לא? אם כן, האם שניהם מקבלים את ההקלה במס, או רק אחד מהם? ואם רק אחד, אז מי ולמה?

אייל רוזנברג  בתאריך 4/8/2008 1:19:01 AM

ואם סופרים לחומרה….

אם סופרים בטבלה רק נשים שכירות כדי למצוא מי מרויחה מעל 8000, אנו מוצאים כי מדובר ב-20% מן השכירות.
מה לגבי האחוז מקרב האימהות?
שיעור ההשתפות של נשים בגילאי 24-52 בכוח העבודה בישראל הוא כ-68% לפי:
http://www.bankisrael.gov.il/press/heb/011218/011218a.htm
(נתון קצת מיושן, אבל זה מה שמצאתי)
תחת ההנחה כי רוב הטיפול בילדים קורה בגיל הזה, וכי שיעור האימהות בקרב הלא-מועסקות גבוה לפחות כמו בקרב המועסקות מדובר ב-13.6% מן האימהות. ואם נהיה מחמירים עוד יותר ונתחשב בכך שנשים בעלות מספר ילדים משתתפות בשיעור נמוך משמעותית בכוח העבודה מכלל הנשים, ונעשה מין חישוב שמשקלל את מספר הילדים הרי שאנו מדברים על 10% מן האימהות-פר-ילד או פחות שייהנו מהטבת המס הזו.
ולסיום כמה קישורים בענייני המאבק הפמיניסטי:
http://www.isha.org.il

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 8:51:57 AM

לכלכלן

תודה על המחמאות.
אתמול, כמו כל יום, הייתי במשרד כמובן, במירוץ נואש אחרי הדדליינים שלי.
ואני לא ממש קורא את ישראל היום, הוא פשוט נוחת לי בתיבה והיה הכי זמין לצורך הרשימה הזו.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 8:54:18 AM

דרומי

אני לא ממש מבין את הטיעון שלך. איך מעבר מחצי משרה בשכר מינימום למשרה מלאה בשכר מינימום ישנה את הפער?
הפסיקה תשנה רק את מצבם.מצבן של בעלי השכר הגבוה.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 8:56:39 AM

לאייל

בכלכליסט של היום ממסר כי מדובר ב-17% מהאימהות. אבל אני לא חושב שאחוז לכאן או לכאן משנה את העקרון.
אם רוצים לעודד נשים לא עובדות לעבוד – הפתרון הוא לא בהטבות מס, אלא בסבסוד מעונות יום – שעלותם תהיה דיפרנציאלית לפי שכר האם.

מרק ק.  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 10:29:59 AM

ללא נושא

אני מסכים לניתוח אבל לא לתוצאה. עובדתית עניים לא משלמים הרבה מיסים ואת רוב המיסים משלמים שני העשירונים העליונים, לכן בפועל לדעתי לא יהיה גידול מוחשי באי שיוויון בין העשירונים.
מצד שני נקודת ההנחה בדיון היא שמיסוי יועלה בשביל לכסות את ההוצאה הנוספת, אבל במקום למסות ניתן גם להקטין תקציב והרבה יותר קל לתקצב פחות קבוצות חלשות באוכלוסיה.

יובל  בתאריך 4/8/2008 10:32:34 AM

גם בהארץ

נראה שכתבת את מאמר המערכת שלהם:

אמא של  בתאריך 4/8/2008 10:55:29 AM

ומה לגבי עצמאים ופמיניסטים

ראשית עצם ההתייחסות ליציאת האם לעבודה בלבד, ללא קשר לכך שעדיין (סטטיסטית… סטטיסטית) ברב המשפחות יש שני הורים, כך שכל ניסוח התקדים והרמז העבה לכך שזה צעד לשיוויון וגו' מאוד מקומם אותי. כאילו זה רק בעיית הכנסה לאישה, ולא לכל היחידה המשפחתית. (כמובן בהנחה שהאב היה מתישהו אחראי ליצירת הילד ולא רק ליצירת מרבית ההכנסה).
דבר שני, אני חושבת שהתקדים מאוד משמעותי לגבי הורים שיש ביניהם עצמאיים, כי כך אפשר לנכות, אולי, את כל ההוצאה, לא בטוח אבל שווה בדיקה.
ועכשיו כולנו ביחד – אם כבר, אז למה המשכנתא לא מוכרת כהוצאה?
הכותבת מרוויחה הרבה יותר מבעלה, ועדיין מצרה על שיעורי התשלום למטפלות

שחר  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 11:23:27 AM

יש שיוויון ויש שיוויון

אין ספק שכל הוצאה מוכרת לצורכי מס מיטיבה עם העשירונים העליונים ולכן מגדילה את האי-שיוויון בינם לבין העשירונים שמתחתיהם.
אבל כשמדברים על תרומה של פסיקה כזו לשיוויון לא מתכוונים בהכרח לזה שבין העשירונים השונים. מה שפסיקה כזו יכולה לעזור בתיקונו הוא האי-שיוויון הבסיסי בשוק העבודה בין גברים לנשים. כן התיקון הזה יורגש רק בעשירונים הגבוהים, אבל הוא יכול להיות משמעותי. במשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, כזו שגרה באיזור מבוסס (שמשמעותו גם שכר גבוה יותר לטיפול בילדים) נוצר מצב שבו חזרה של האם לעבודה אחרי הלידה אינה משתלמת כלכלית, וכך נשים מקצועיות בתחילת הקריירה קוטעות אותה לא אחת. הפסיקה תבטיח שהחלטה כזו, אם תתקבל, לא תהיה על בסיס כלכלי בלבד.
אז כן, הפער בין העשירונים יגדל, במידה קטנה למדי אני מעריך, אבל ייתכן ונראה יותר נשים מצליחות ליצור לעצמן רצף קריירה שמאפשר להן להתקדם לדרגים גבוהים ולהשתוות לעמיתיהן הגברים.

שפי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 11:46:45 AM

מרוב מספרים

מרוב מספרים אתם לא רואים את היער, כלומר את הג'ונגל:
משרד האוצר אמור להיות מרוצה מהפסיקה הזאת. כי לפחות על-פניו אחת הבעיות המרכזיות שלו היא ההון ה'שחור', כלומר הכסף שעובר מיד ליד מבלי לדווח לו. ומעכשיו, כדי לקבל זיכוי האמהות תדרושנה חשבוניות, וכתוצאה מכך אפשר יהיה לגבות מהבייביסיטרים למיניהם מס אמת, ובכלל, לדעת עליהם יותר.
לא, אני ממש לא בצד של האוצר, אלא שבמאמר שמתיימר להיות מקצועי אי אפשר שלא להעלות את הנקודה הזאת.

מיכל  בתאריך 4/8/2008 12:18:14 PM

ללא נושא

יוסי, הטענה של דרומי רלבנטית לעניין השורה האחרונה בפוסט שלך. לא מילים גבוהות וריקות מתוכן על קידום ומעמד האישה, אלא מציאות חיים ממשית שנשים חוות מדי יום ביומו. האפשרות להרחיב את היקף המשרה טומנת בחובה פוטנציאל קידום, השתכרות וסיפוק גדולים יותר, שנמנעת מנשים רבות, כמו גם מאבות חד-הוריים.

יפעת  בתאריך 4/8/2008 4:14:25 PM

אני חולקת על דבריך

נשים רבות מרוויחות מתחת לשכר המינימום מאחר והן נאצלות לעבוד בחלקיות משרה ולטפל בילדים בגלל שהעלות של מטפלת וגן עד שעה 16:00 גבוהה מאוד. אם יוכרו הוצאות אלה לניכוי הרי שיוכלו הנשים הללו לצאת לעבוד במשרה מלאה ולהרוויח יותר. כשאשה מרוויחה 3,500 ש"ח נטו, חבל לה לקחת מטפלת ולשלם לה משכורת זהה. אז היא כבר נשארת בבית או עובדת באופן חלקי. לעומת זאת אם האם תוכל לעבוד במשרה מלאה – היא תרחיב את אפשרויות ההעסקה שלה ותוכל, ככל הנראה, גם להרוויח יותר כסף. אם הוצאות מטפלת יהיו מוכרות – יותר כסף ישאר בכיס של האם והיא לא תהייה בדילמה של "האם כדאי שהבוס שלי כבר יעביר את המשכורת שלי ישירות למטפלת".

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 4:51:37 PM

תשובה למרק

1. בעקבות פסק הדין, בעלי הכנסות נמוכות יישארו באותה רמת הכנסה (כי לא יהנו מזיכוי מס) בעלי הכנסות גבוהות יעברו להכנסה יותר גבוהה (כי כן יקבלו זיכוי מס) – זה נראה כמו הגדלת אי שוויון – או שפיספסתי משהו?
2. אין נקודת הנחה שיועלה מיסוי כדי לממן את הטבת המס הזו. זו אחת האפשרויות, והקיצוץ תקציבי הוא אפשרות נוספת.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 4:55:19 PM

תשובה לאמא של

אני לא מאמין שצריך להסביר זאת שוב, אבל בכל זאת.
בעניין המשכנתא – זה בדיוק אותו סיפור. אם שרי אריסון, לצורך העניין, תיקח משכנתא כדי לקנות לעצמה טירה חדשה, ותוכל לנכות את תשלום המשכנתא מהכנסתה החייבת במס, אז אנחנו נממן לה בעצם את המשכנתא. לעומת זאת, משק בית שהכנסתו כ-8000 ש"ח לחודש ומשלם משכנתא לא יהנה מהטבת המס – שוב, כי הוא מתחת לסף המס ולא משלם מס.
וחוץ מזה – מה עניין המשכנתא ליצירת הכנסה?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 4:59:33 PM

לשחר

אני ממש לא מבין איך יציאה לעבודה לא משתלמת כלכלית. אולי בטווח הקצרצר זה נכון אבל כל מי שרואה מעבר לקצה אפו חייב להבין שזה לא כך.
אם דנים באשה בת 30 שקוטעת קריירה – זה משתלם כלכלית? מתי היא תחזור לעבודה? בעוד 10 שנים? 15? כאשר איבדה שנים יקרות בהן יכלה לצבור נסיון מקצועי וקידום? לא לחזור לעבודה זה לא משתלם כלכלית. ואם חלק נכבד מהשכר הולך להוצאות טיפול בילדים – זו השקעה, לא הוצאה.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 5:02:41 PM

לשפי

אני מת על התגובה שלך – "מאמר המתיימר להיות מקצועי". נו באמת, אם אתה חושב שאני לא מקצועי, תכתוב את זה וזהו, אל תתבייש.
בעניין ההון השחור – יש משהו בדברים שלך, אבל ממש לא הרבה. מטפל/בייבי סיטר יהיה מתחת לסף המס כמעט בכל מקרה, אז הרבה כסף לא יצא מכך

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 5:03:54 PM

מיכל

אני מסכים עם רוח דברייך, אבל ממש לא חושב שהפסיקה הזו תביא לכך.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 5:07:34 PM

יפעת

לך צריך להקדיש רשימה נפרדת.
אני מביא נתונים, ואת חולקת על דברי כי "את יודעת"
לדוגמא שנתת- אשה שמקבלת 3500 ש"ח לחצי משרה (נטו או ברוטו – לא משנה – זה כמעט אותו דבר) אמורה לקבל על משרה מלאה דומה כ-7000 ש"ח, ולכן ניכוי ההוצאות לא יעזור לה – ההבדל יהיה לא משמעותי (אם בכלל יהיה הבדל). אז מה מונע ממנה לצאת עכשיו לעבוד במשרה מלאה?

שחר  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 5:22:11 PM

יוסי

הנקודה המרכזית שלי לא היתה בשאלה אם משתלם או לא משתלם לאם צעירה להפסיק לעבוד. הנקודה היא שמובן מאליו שהפסיקה הזו לא יכולה להקטין את האי-שיוויון בין העשירונים (אלא להפך במידת מה) אבל יש בה פוטנציאל להקטין את האי-שיוויון בין המינים.

דרומי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 5:43:41 PM

ללא נושא

לא דיברתי על אישה שמשתכרת שכר מינימום.
קח אישה שמשתכרת, נניח, פי שלושה משכר מינימום – זה יוצא משהו כמו 60 ש"ח לשעה. כרגע היא עובדת בחצי משרה ולא משלמת מס. אם תעבור לעבוד במשרה מלאה, תרוויח כפול בברוטו, אבל תתחיל לשלם מס ולכן הנטו שלה יהיה פחות מכפול. במקביל, היא תצטרך להעסיק מטפלת במשך יותר שעות, כך שהנטו ישחק עוד יותר.
זיכוי מס על מטפלת יקטין את המס שהיא תאלץ לשלם, ולכן עשוי לעודד אותה להרחיב את היקף המשרה.

מרק ק.  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 6:00:42 PM

ללא נושא

פשוט נראה לי שרוב האמאות שיקבלו החזר שיכות לעשירונים שמשלמים מיסים ולכן תהיה יותר חלוקה מחדש של כסף בתוך העשירונים מאשר לקיחה מהעניים ומתן לעשירים.

שפי  [אתר]  בתאריך 4/8/2008 9:00:18 PM

ליוסי לוי

לא התכוונתי להגיד על המאמר שלך משהו רע, רק להוסיף את האלמנט שנראה לי הכי חשוב ומשמעותי בסוגייה זאת, הרבה יותר משמעותי מאיך שאתה מציג אותו בתגובתך. אין לי כוח כרגע להרחיב. צר לי שנפגעת מהמילה מתיימר, שהיא לא בהכרח שלילית. אולי ליתר בטחון הייתי צריך לבחור מילה אחרת.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/10/2008 7:53:37 AM

נדב

אשה נשואה עם שני ילדים שעובדת בחצי משרה ב60 ש"ח לשעה אכן לא משלמת מס הכנסה, ותקבל תשלום נטו של 5230 שח. אם תעבור למשרה מלאה תשלם מס הכנסה בגובה 940 ש"ח לחודש, והנטו שלה יהיה כ-9200 שח, כלומר הפרש של כמעט 4000 ש"ח. הזיכוי על הוצאות הטיפול יעלה לה את הנטו ב-290 שח בערך. אתה באמת חושב שזה יהווה את התמריץ לעבור למשרה מלאה?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/10/2008 7:57:16 AM

מרק

יש הבדל בין מה ש"נראה" ומה שיקרה בפועל. ברור שתהיה חלוקה מחדש של הכסף, אבל לא בהכרח בתוך העשירונים הגבוהים.

יונתן  בתאריך 4/12/2008 10:03:07 AM

היכן תהליך החקיקה

בעוד אני מסכים עם האנומליות שהפסיקה יוצרות, הרי שהדבר המטריד לטעמי בכל התהליך הוא ההתעלמות של השופט מתהליך החקיקה.
זו אינה הפעם הראשונה ששופט מרשה לעצמו לחוקק באמצעות תהליך השיפוט (ע"ע חוק המצות). בעוד אפשר להבין את התסכול של השופטים מעבודת המחוקק, הרי שגל החקיקה באמצעות פסיקות הינו מטריד הרבה יותר.

כאשר הלך פרופ' מילטון פרידמן לעולמו, לפני כשלושה וחצי שבועות, מלאו העיתונים במאמרי הספד לרוב. אני נמנעתי מלכתוב על כך. ומה הייתי יכול להוסיף על כל המלים שהרעיפו עלינו טובי הכותבים? פרידמן, אדם רב השפעה ושנוי במחלוקת, היה לדעתי יותר נביא מאשר איש מדע. המלים הבלתי נשכחות שאמר לסבר פלוצקר בראיון בשנת 2002: "צדקתי אז, צדקתי מאז ואני צודק כעת. איני רואה סיבה לשנות את דעותיי" אומרות את הכל – פרידמן ראה את האור בשנות הששים, ומאז שוב לא הרגיש צורך לבחון את דעותיו. מתנגדיו זכו בפרס נובל לכלכלה לפניו וגם אחריו: פול סמואלסון, אמרטיה סן, דניאל כהנמן הם מהבולטים שבהם, וגם תומכיו זכו בפרסי נובל: ג'ון נאש וישראל אומן למשל. מה זה אומר? זה אומר בעיקר שהכלכלה אינה מדע מדוייק, וכי גדולי הכלכלה אינם מסכימים בינם ובין עצמם על הנחות היסוד של המדע הזה.

שתי סיבות גרמו לי להזכיר היום את פרידמן. באוסלו הוענק אתמול פרס נובל לשלום דווקא, לכלכלן איש בנגלדש, מוחמד יונוס. יונוס אמנם קפיטליסט מתון בדיעותיו, אך בניגוד לפרידמן אינו סבור כי עלינו להפקיר את גורלנו לחסדי היד הנעלמה. יונוס הושיט יד נוספת, בנק גראמין, שאפשרה לאלפי עסקים קטנים בבנגלדש להתפתח. תוכלו לקרוא עוד על יונוס ופועלו בבלוג של יונית, ואסתפק כאן רק בציטוט של עיקרי דבריו בנאום קבלת הפרס: "העוני הוא איום על השלום. התסכולים, העויינות והכעס שנובעים מעוני משפיל לא יכולים לתרום לשימור של שלום באף חברה בעולם… באמצעות הגדרת היזם בצורה רחבה יותר אנו יכולים לבצע שינוי רדיקלי באופיו של הקפיטליזם, ולפתור רבות מהבעיות החברתיות והכלכליות הבלתי פתורות בתוך המסגרת של השוק החופשי… יש לפתח מנגנונים חדשים כדי להתמודד עם אי השוויון העצום בחלוקת העושר… לא ניתן להשיג שלום אמיתי ומתמשך אלא אם קבוצות אוכלוסיה גדולות ימצאו דרכים להיחלץ מהעוני. מיקרו-קרדיט הוא דרך כזו. יוזמות כמו זו מקדמות את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם… אני מאמין שהשקעת משאבים בשיפור חייהם של אנשים עניים היא אסטרטגיה טובה יותר מאשר להשקיע את הכסף ברובים". אם העולם הבא קיים, אני מקווה שמילטון פרידמן הקשיב.

והנה הסיבה השניה לכתוב על מילטון פרידמן היום. אמנם מי שהיה שר האוצר של ישראל, שמחה ארליך, ניסה ליישם כאן את רעיונותיו של פרידמן, לא בהצלחה רבה, אולם המדינה בה יושמו רעיונות אלה באופן העקבי ביותר הייתה צ'ילה. ובכן, שבועות אחדים אחרי שהלך פרידמן לעולמו, הלך אתמול לעולמו האיש שיישם את עקרונות הכלכלה של פרידמן בצ'ילה, אחרי שתפס את השלטון במדינה בהפיכה צבאית בשנת 1973: הגנרל אוגוסטו פינושה. יואב קרני מציין בבלוג שלו כי לזכות פינושה "אין מנוס מלזקוף את השיקום המזהיר של כלכלת צ'ילה". (הכלכלה המזהירה של צ'ילה מפיקה כיום, דרך אגב, תמ"ג של 4420 דולר לנפש. קצת פחות מלבנון, קצת יותר מפולין). את מחיר השיקום נמנע קרני מלציין: ביטול שכר המינימום והזכות לאיגוד מקצועי, הפרטת קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחתת מיסים על רווחים ועל הון, תוך כדי הטבה עם השכבות העשירות ופגיעה קשה במעמדות הנמוכים ובמעמד הביניים. אם העולם הבא קיים, אני משוכנע שפרידמן ופינושה ייפגשו שם. מעניין על מה הם ידברו.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 11 בדצמבר 2006  שם התקבלו 11 תגובות

באנדר  בתאריך 12/11/2006 8:37:40 PM

לבחון את פינושה מהזוית הכלכלית

זאת פרובוקציה.
מחר יבוא מי שיטען שהיטלר הבריא את כלכלת גרמניה.

אייל גרוס  [אתר]  בתאריך 12/11/2006 8:40:38 PM

פינושה

והיה גם מחיר של עינויים, העלמויות, מוות
http://www.notes.co.il/gross/26332.asp
http://www.notes.co.il/gross/26336.asp

הצועד בנעליו  [אתר]  בתאריך 12/11/2006 8:47:52 PM

אם העולם הבא קיים

השרץ כבר הגיעה אל הכירה הממתינה לו שם, ללא תחנות.

הצועד בנעליו  [אתר]  בתאריך 12/11/2006 8:48:28 PM

הגיע. סליחה.

אורי פז  [אתר]  בתאריך 12/11/2006 8:48:33 PM

ללא כותרת

אין זה מדויק לומר שמתנגדי מילטון פרידמן "זכו בפרס נובל לכלכלה *לפניו* וגם אחריו", ולו משום שפרידמן היה ראשון מקבלי פרס נובל לכלכלה. לפניו לא הוענק הפרס לאיש בתחום חקר הכלכלה.
ויותר משהזכיות שאתה מונה לכלכלנים המגוונים מעידות על אופיו של מדע הכלכלה, הן מעידות בעיני על אופיו של פרס הנובל. לפיו, כל מי שתרם להתפתחות האנושות והצעידה קדימה ראוי לפרס בתחום תרומתו. שלא לדבר על הפוליטיזציה של פרס נובל.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 12/11/2006 11:52:10 PM

תשובה לאורי פז

אורי, אתה פשוט טועה.
פרס נובל לכלכלה מוענק החל מ-1969, והזוכים הראשונים בפרס היו ההולנדי יאן טינברגן והנורווגי ראגנר פריש. פול סמואלסון, מגדולי מתנגדיו של פרידמן זכה בפרס ב-1970. עוד 8 כלכלנים זכו בפרס בשנים 1971-1975, ובינהם גונאר מירדאל, מאבות מדינת הרווחה השוודית, שזכה בפרס ב-1974. לפרידמן הפרס הוענק ב-1976.
רשימה מלאה של כל הזוכים נמצאת באתר מוסד נובל: http://nobelprize.org/nobel_prizes/economics/laureates/

מתן  בתאריך 12/12/2006 12:47:43 PM

מילטון םרידמן כלכלה ומיקרו קרדיט

הערה קטנה בקשר למיקרו בנקינג ומילטון פרידמן
מיקרו בנקינג דבר מבורך הוא ומצויין ואפילו מגזין האקונומיסט ממהללי מילטון מברך ומצדיק אותו. אני לא בטוח שלמילטון עצמו הייתה בעיה איתו כי בסוף מה שהמיקרו בנקינג עושה וזאת יודע כל סטודנט שנה א לכלכלה הוא יוצר שוק משוכלל שמורכב מעשרות עסקים קטנים דבכר שגורר שוק חופשי ולא להפך.
המיקרו בנקס ברובם הינם מיזמים פרטים ולא ממשלתיים ולכן "מוקש נוסף " נוטרל.
דבר נוסף הוא כמובן אמירה שהוא אנטי עזרה לעניים הוא לא אומר את זה הוא אומר שהוא לא רואה למה הכסף שלו שבה מעבודה קשה צריך לממן את העני (אני לא מביע במקרה זה דעה גישתו קיצונית) דבר שאנו רואים היום כבעיה חמורה בעולם המערבי עם זה
MEDCARE או תוכניות דומות לה
הכלכלה מעניקה לנו כלים מה אנחנו עושים איתם זה החלטה שלנו בלבד לא של הכלכלה
זה שארהב החליטה להגיע לירח לא שינה את חוקי הפיזיקה הם היו לפני וישערו אחרי
הכלכלה עוזרת לנו להבין מהן העלויות של ההחלטות האלו!

עומר  בתאריך 12/12/2006 5:06:58 PM

מהיכן אתה יודע

שנאש הוא מתומכיו של פרידמן? נאש זכה בפרס בשל התרומה העצומה של התוצאה שלו למספר ענפים בכלכלה (ובעיקר בשל הלחץ הלא ממש מתון מצידו של אריאל רובינשטיין…). כיצד אתה מסיק מכך שהוא מתומכי פרידמן?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 12/13/2006 12:36:35 AM

תשובה לעומר

נאש זכה בפרס נובל בזכות תרומתו לפיתוח תורת המשחקים, שבבסיסה עומדת הנחת הרציונליות של הפרט, והנחה זו היא גם אחת מהאקסיומות שהתיאוריה של פרידמן נבנית עליהן.
אולי היה מוגזם לכלול אותו ברשימת תומכי פרידמן, אבל ללא ספק, שניהם נשענים על אותו בסיס.

עומר  בתאריך 12/14/2006 10:55:28 AM

אני עדיין לא משוכנע

אותו בסיס? נאש לקח מודל מסויים של משחקים לא שיתופיים והציג תוצאה מסויימת שתקפה בו. המודל אכן מניח הנחת רציונליות חזקה למדי. אבל מכאן ועד האמירה שהוא ופרידמן נשענים על אותו הבסיס יש מרחק רב מאוד…

עומר  בתאריך 12/14/2006 11:04:22 AM

עניין נוסף

התמ"ג לנפש בצ'ילה אינו 4420 דולר כפי שכתבת אלא כ-11900 דולר (לפי נתוני שנת 2005).

ב-30 באוקטובר 2006 פרסמתי לראשונה באתר “רשימות” את הרשימה "כמה מכוניות יש לסטודנטים?", שהכיל תגובה לשני מאמרי דיעה ועוד ידיעה "חדשותית" (שהיתתה למעשה מאמר המציג את דעתו של קובי הבר ממשרד האוצר) שפרסמה מירב ארלוזורוב בנושא שכר הלימוד באוניברסיטאות.

למחרת שלחתי את הרשימה אל גיא רולניק, עורך דה-מרקר, וביקשתי ממנו להביא את תגובתי לידיעת קוראיו. רולניק לחץ מייד על כפתור ה-Forward, והעביר את המייל שלי אל מירב ארלוזורוב בכבודה ובעצמה. כעבור כמעט יומיים ענתה לי מירב ארלוזורוב וביקשה ממני לקצר את המאמר שלי ל-500 מלים. אכן, אורך המאמר המקורי שפירסמתי ברשימות היה 1400 מילה. טרחתי וקיצרתי, ובסופו של דבר הצלחתי לקצרו לאורך של 800 מלים.

החזרתי את המאמר המקוצר לארלוזורוב, ציינתי כי קיצרתי את המאמר מ-1400 מלים ל-800 מלים, והערתי כי לדעתי מדובר בהיקף סביר למאמר המכיל תגובה ל-3 מאמרים שהיקפם הכולל היה 1700 מלים. (מכאן, אגב, אפשר להסיק כי לפחות אחד משלושת המאמרים האלו הכיל יותר מ-500 מילים)

את מירב ארלוזורוב זה לא שכנע: "אני מצטערת", כתבה לי ב-2 בנובמבר, "אין אפשרות לפרסם מאמרים של יותר מ-500 מילה. זוהי התבנית הגרפית".

אני יודע שיש הרבה דברים בלתי אפשריים – כמו לנוע במהירות הגבוהה ממהירות האור או לרבע את המעגל. אבל למצוא מקום לעוד 300 מלים על גבי עיתון? אני לא קונה את זה. ניסיתי להחזיר את הכדור אל גיא רולניק, וביקשתי ממנו לשקול חריגה מכלל 500 המלים. רולניק לא ענה לי עד כה. האם לחץ שוב על כפתור ה-Forward? איני יודע.

האמת – עיתון הארץ/דה-מרקר, רולניק וארלוזורוב לא חייבים לי כלום. הם היו יכולים לענות לי ולומר כי לדעתם ועל פי שיקול דעתם המאמר שכתבתי אינו ראוי לפרסום. אבל ההתנהלות שלהם (ובמיוחד של ארלוזורוב) בנושא זה מביכה.

ארלוזורוב יכלה לתת במה לדברי. במהדורת האינטרנט של עיתונה אין מגבלה של נפח מלים בעמוד (אני מניח). היא יכלה להציע לפצל את תגובתי לשני מאמרי תגובה. אפשר לנסות למצוא מקום לעוד 300 מלים. הנימוק של מכסת 500 המלים קלוש בעיני.  אני סבור שארלוזורוב יודעת למה היא מסרבת לפרסם תגובה למאמרים שלה, שחושף את הטיעונים הדמגוגיים והנתונים המסולפים אותם הציגה כדי לתמוך באידיאולגיה שלה. היא בהחלט לא מעוניינת שקהל הקוראים שלה יתוודע לאמת. וחבל.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 9 בנובמבר 2006  שם התקבלו 14 תגובות

מיכל  בתאריך 11/9/2006 8:17:37 AM

שתתבייש הגב' ארלוזרוב בתירוץ הנלעג שלה

וגם האדון רולניק.
בא לי הקיא מהדמגוגיה של הבר והאורלוזורובה.

אומפה לומפה  בתאריך 11/9/2006 8:47:55 AM

ללא נושא

יוסי, לעניות דעתי היא צודקת. אכן, לשנות תבנית של עמוד זו בעיה יותר יותר מורכבת משנדמה לך. למעשה, הסיכוי שהיא אמרה לך אמת גבוה לאין שיעור מההנחה שלך שהיא מחפשת תירוץ.

אביבה  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 9:53:44 AM

ללא נושא

הם באמת לא חייבים לך כלום – ודווקא לכן נראה שהיא דיברה אמת.
משקלו של העיצוב הגרפי בעיתונות המודפסת גדול יותר ממה שאתה משער (וזה לטוב ולרע גם יחד).
נסה לכתוב את הרעיון שלך מחדש ב-500 מילה. האם באמת זה בלתי ניתן לביצוע? אפילו את תורת היחסות אפשר לצמצם לפורמט הזה.

ערס פואטי  בתאריך 11/9/2006 10:16:52 AM

אני עם אביבה

מאוד סביר שדיברה אמת, ואם אינך יכול לקצר, הגב רק על שניים ממאמריה, לא על שלושה, בחמש מאות מילה. תן לינק לבלוג ופרסם בו ביום הפרסום את המאמר המלא

שחר  בתאריך 11/9/2006 10:27:43 AM

ספירה פשוטה תגלה כי

במאמר של מירב ארלוזרוב מהיום יש 549 מילים ועוד גרף.
ויש ארוכים יותר לעיתים.

דוד  בתאריך 11/9/2006 11:34:55 AM

מסכים עם אביבה וגדי

בבלוג אפשר להתפרע כמה שרוצים, אבל לאתר כמו דה מרקר יש את הפורמטים שלו, לא כל שכן בעיתון עם מקום מוגבל.
אני חושב שכדאי לך לקחת את הצעתו של גדי. במקרה הטוב תוכל להמשיך לפרסם שם תגובות.

ערן  בתאריך 11/9/2006 2:00:19 PM

אולי תקצר את המאמר?

ל-The Marker יש פורמטים קבועים למאמרי תגובה, והם באמת קצרים יותר. כיוון שמאמר המכוניות היה מצוין אני ממש ממליץ לקצר אותו. דרך אגב, אולי כדאי להתמקד רק בחלקים מהטיעונים שהיו שם.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 5:24:57 PM

יש גבול

לא ניתן לקצר עוד את המאמר מבלי לוותר על טיעונים, ולכך אני לא מוכן.
אסתפק בבמה שלי כאן ובעוד כמה במות באינטרנט – בתקווה להפצה ויראלית של המסר שלי.

לא ממתין עוד  בתאריך 11/9/2006 9:00:35 PM

איך לפרסם 800 מילה ב"הארץ"

מחלקת מודעות: 03-5121121. שאל את מי שכבר ניסה, למשל פרופ' דני גור.

אביבה  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 9:57:16 PM

ללא נושא

יש דרך נוספת לפרסם 800 מילה: פנה לעיתון המתחרה 😛 הם ישמחו לפרסם מאמר שקוטל את נושאי הדגל של המארקר.
(הכנס גילוי נאות כאן).

משה  בתאריך 11/10/2006 2:29:14 PM

מדוע אתה מתייחס ברצינות?

יוסי, הסטנדרטים ב"עיתונות" הכתובה נמוכים כמעט מכל בחינה אפשרית: אמינות, עומק, מקוריות, רהיטות, ערכיות… לא נשאר הרבה מעבר לעיצוב הגרפי.
"דה-מארקר", למרות הרצון לשוות לו צביון מקצועי, הוא לא מוסף רציני יותר מאשר מוספי האופנה וה-"לייף-סטייל" למחיניהם.

אייל גרוס  [אתר]  בתאריך 2/5/2007 1:26:00 PM

ללא נושא

http://www.notes.co.il/gross/28491.asp

ניר אלפסי  בתאריך 2/7/2008 8:08:08 AM

אכן, הם לא חייבים לך כלום

ותראה כמה רעש אתה עושה על שטות…
עיתון זה עיתון – והוא בטח לא יתחיל להתנהל אחרת עבורך, אז או שתקצר את המאמר שלך או שתפסיק להתבכיין
!!!

שלומית  בתאריך 3/1/2008 4:20:54 AM

נו, באמת. הגזמת

פשוט תקצר, אפשר לחשוב.
מרוב עקרונות שכחת מה רצית להשיג. חבל
במקום להשקיע את הזמן בפוסט הזה, היית מנסה עוד טיפה לקצר.
יבבנות מיותרת המפחיתה מכבודך.

ביבי נתניהו הצהיר על כוונתו להעתיק רפורמה בחינוך שנויה במחלוקת מארה"ב לישראל. מה יקרה לנו אם הוא יצליח.

ראש הממשלה לשעבר, שחושק שוב בתפקיד, פרש את משנתו המנהיגותית בראיון ל"ידיעות אחרונות" שפורסם ביום שישי האחרון, יחד עם סיפורים קורעי לב על ילדותו ומשפחתו. דבריו של ביבי, באופן לא מפתיע, הם תערובת של דמגוגיה, חצאי אמיתות, ולפחות שקר מוחלט אחד (כן, אני יודע שביבי מחה על כך שדבריו לא הובנו כהלכה והוצאו מהקשרם, והעיתון אפילו התנצל. מי שרוצה מוזמן להאמין).

עם זאת, אני חושב שראוי להתייחס לדבריו של נתניהו על תכניותיו לעתיד ברצינות, שכן האפשרות כי ייבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה (או אפילו "רק" לתפקיד שר) היא סבירה למדי.

המראיין, גדי בלום, כתב כי "בחודשים האחרונים שקד נתניהו בסתר… על תכנית חירום בתחום החינוך". מדוע? כי הרי שרת החינוך הנוכחית, פרופ' לחינוך יולי תמיר, "לגמרי לא" מתקדמת בכיוון הנכון, לדברי נתניהו, שהרי "ארגוני המורים משבחים אותה", סימן בדוק לעשיה קלוקלת בעיני ביבי. ולכן כאשר ביבי יחזור לשלטון, הוא יוביל את מערכת החינוך לכיוון ההפוך, "כי הרי זו המשמעות של להנהיג".

ומהו הכיוון ההפוך? ביבי, שמעדיף להעתיק רפורמה מאשר לפתח אחת בעצמו, שואב את רעיונותיו משני רפורמטורים דגולים בתחום החינוך.

הרפורמטורית הגדולה הראשונה היא לימור לבנת. ביבי ידאג ללכת בדרכי שרת החינוך לשעבר ממפלגתו, וידאג "להעמיק את השרשים הערכיים שלנו, של העם היהודי". הוא יישם "תכנית ליבה ממוקדת, שבה ילמדו תנ"ך ביסודיות". התנ"ך לא יהיה מקצוע בחירה (גם עכשיו הוא לא, אבל מה זה חשוב?). לזכותו של ביבי ייאמר שבתכנית הליבה הממוקדת שלו נכלל גם מקצוע האזרחות (גם הוא מקצוע חובה בתכנית הלימודים הנוכחית). איך ילמדו את המקצוע הזה? זו כבר שאלה אחרת וביבי לא פירט את התשובה.

אבל זה לא מה שממש מטריד ברפורמה המוצעת של נתניהו. הבעיה העיקרית היא רצונו של נתניהו ללכת בעקבות הרפורמטור הגדול ממדינת טנסי, הסנטור לאמאר אלכסנדר, שכיהן כשנתיים כשר/מזכיר החינוך של הממשלה הפדרלית בממשלו של הנשיא בוש האב (והציע לבטל את משרד החינוך הפדרלי,כשלוש שנים לאחר שעזב את תפקיד שר החינוך). הרפורמה, שאלכסנדר הוא אחד מאדריכליה, נושאת את השם הפומפוזי "No Child Left Behind", שנויה במחלוקת, אבל זה לא מפריע לנתניהו להכריז כי ברצונו לאמץ את החלקים היותר גרועים שלה וליישמם בישראל.

מה מציע נתניהו? לקבוע את שכרם וקידומם של המורים על פי הישגי התלמידים. ואיך יבוצע הדבר הלכה למעשה? "יהיו בחינות אחידות, זהות, שיועברו לכלל התלמידים… החל מכיתה א". כלומר, שכפול רב שנתי של בחינות הבגרות ומבחני המיצב. זה ללא ספק ישפר את מערכת החינוך, כי כך יינתנו למורים תמריצים ללמד טוב יותר, אומר ביבי.

האם נתניהו לא יודע מה יקרה באמת אם תיושם תכניתו?

דבר אחד בטוח – מערכת החינוך לא תשתפר, להיפך.

בתי החרושת לציונים, הפועלים בבתי הספר התיכוניים עם התקרב בחינות הבגרות, ובצורה חלקית בבתי הספר היסודיים (לקראת מבחני המיצב), יהפכו למצב של קבע. טכניקות נוספות לשיפור הציונים יופעלו: תלמידים חלשים יתבקשו לחלות ביום הבחינה, תלמידים מתקשים יקבלו סיוע בזמן הבחינה (הקישור לקטע וידאו מחדשות ערוץ 10 על סיוע מורים בבחינות הבגרות. לצערי התחקיר שהוצג בתכניתו של עמנואל רוזן "זה הזמן" בערוץ 10, שחשף תופעה דומה במבחני המיצב, אינו זמין באתר ה-vod של התכנית(, מורים "ישפרו" את תוצאות המבחנים לאחר סיומם, תתפתח תעשיה של ספרי הכנה לבחינות, וכאשר יתברר כי למרות הכל הרפורמה עדיין אינה מביאה לתוצאות הרצויות, יהפכו הבחינות להיות קלות יותר (ראו את "מיקוד הבגרויות", או את השמטת נושא הגיאומטריה מבחינות המיצב במתמטיקה), יקבע מועד ב לנכשלים, ומי יודע איזה עוד פטנטים ימציא הראש היהודי.

ומי שחושב שאלה נבואות זעם, וביצוע נכון של התכנית יביא את התוצאות הרצויות, אז הנה חדשות לא כל כך מרנינות. התופעות האלה אירעו גם בארצות הברית של לאמאר אלכסנדר. סטיב לוויט דיווח בספרו Freakonomics כיצד זייפו מורים משיקגו את תוצאות מבחני ההערכה. במינסוטה המבחנים לא היו אחידים – תלמידים שסווגו כחלשים קיבלו מבחנים קלים יותר. עוד טריק מבית היוצר של מינסוטה – נוסחת חישוב יצירתית אפשרה לבתי ספר להציג תוצאות משופרות גם כאשר ביצועי התלמידים היו נמוכים. נוסחה "יצירתית" אחרת לשיפור תוצאות גרועות הומצאה במדינת וירג'יניה, שאותה מביא נתניהו כדוגמא להצלחה המופלאה של רפורמת לאמאר אלכסנדר.

נתניהו אינו מציע תכנית לשיפור החינוך, אלא תכנית להתעמרות במורים ובתלמידים. התכנית של נתניהו נותנת למורים ולמערכת שפע של תמריצים שליליים לדרדור החינוך.

מה כן אפשר לעשות?

אולי כדאי להתחיל ולהגדיל שוב את תקציב החינוך, שקוצץ 17 פעמים  תוך ארבע וחצי שנים (ביבי נתניהו היה שר האוצר בחלק מהתקופה). ביבי אמר בראיון "כסף לא מספיק", והוא צודק באופן עקרוני, אבל כסף יכול לעשות הרבה.

בתקציב המוגדל יהיה אפשר לשלם למורים שכר גבוה יותר. שכר המורים נע היום בין כ-4000 ₪ למורה מתחיל, עד לכ-8000 ₪ לכל היותר. דווקא בנושא הזה ביבי לא מציע לנו ללמוד מאמריקה – שם שכר מורה מתחיל הוא מעל 30000 דולר בשנה (תלוי במדינה), כ-50% יותר משכר השיא למורים בישראל. למישהו יש ספק ששכר גבוה יותר למורים ימשוך למקצוע אנשים איכותיים יותר מאלה הפונים אליו היום?

בתקציב מוגדל יהיה אפשר להגדיל את מספר שעות הלימוד בבתי הספר, וגם לאפשר כיתות קטנות יותר, שיתנו לתלמידים הזדמנות טובה יותר לממש את הפוטנציאל שלהם.

ולאחר שישולם למורים שכר הוגן, יהיה אפשר לפקח על רמתם של המורים, לא דרך מערכת בחינות גרנדיוזית, אלא בדרכים אחרות, יעילות יותר – ואני בטוח שלאחר רפורמה רצינית ואמיתית שתביא לשיפור מעמד המורים, מקצוע ההוראה, ותנאי הלימוד בבתי הספר, ארגוני המורים יסכימו בשמחה לכך.

איכשהו נדמה לי שזה לא יקרה אם ביבי ודומיו ימשיכו לאחוז בשלטון. והילדים יישארו מאחור.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 17 באוקטובר 2006  שם התקבלו 14 תגובות

בתאריך 10/18/2006 12:29:13 AM

ללא נושא

כל הכתבה היתה מרגיזה, מין ליקוק תחת מתמשך. כשסיימתי לקרוא אותה תהיתי בשביל מה נדרש שם גדי בלום, אפשר היה לבקש מביבי לכתוב את הנאום שלו ולשלוח אותו לעיתון. בטח יותר זול.
ולעניין החינוך – מסכימה במאה אחוז, כמישהי שעוסקת בחינוך אני יכולה להגיד שמספיק לאדם עם שכל ישר להיות 10 דקות בבי"ס כלשהו בשביל להבין שלא דרושות רפורמות מסובכות וועדות שמתדיינות חודשים, צריך שני דברים פשוטים: להעלות משמעותית את שכר המורים (לפחות להכפיל) ולהקטין את הכיתות (מקסימום 30 תלמידים).אין י ספק שתוך 5 שנים תהיה פה מערכת חינוך ראויה.
אגב, הנתון על 4000 ש"ח למורה מתחיל לא מדויק. מחנכת כיתה בבית ספר יסודי (חברתי הטובה), שאחראית על חינוכם של 36 ילדים בני 7 מרויחה פחות מ-3000 ש"ח. לתפארת מדינת ישראל.

ערס פואטי  בתאריך 10/18/2006 12:51:29 AM

פוסט נאה, מעורר מחשבה

וגם, הו, מייאש. אבל אולי אפשר להתנחם בכך שאם יש דבר שביבי ממש טוב בו, זה לדפוק את ביבי ברגע הנכון.

אזרח.  בתאריך 10/18/2006 5:53:50 AM

כתבה ממצאת ונכונה.

חייתי בארה"ב שנים רבות.אוכל לומר שפגשתי תלמידים בכיתות ז' ח ' שלא ידעו חשבון בסיסי.כששאלתי אותם,איך נתנו לכם לעלות כיתה?הם הסבירו לי שכוווווולם עולים כיתה.וכשגרדתי קצת כדי להבין איך כל העסק עובד,הבנתי שכל בית ספר נמדד בכמות התלמידים שבית הספר מצליח להעביר הלאה.אז כדי שבית הספר יראה נתונים טובים של "הצלחה" מעבירים ומעלים כיתה את כווווולם.גם את החלשים והבלתי יכולתיים.כך שאמנם אתה יוצא עם תעודת גמר,אבל ללא יכולת הבנה של מה שלמדת.
בדיוק רב כמו שהובא פה בכתבה.

עזי  בתאריך 10/18/2006 6:11:08 AM

יישר כוח!

יוסי,
פוסטים רהוטים, מנומקים, ממוקדים וחשובים כמו זה ראויים לכל שבח!
הלוואי וגם השלטונות היו קוראים. אבל הם לא. הם עסוקים בפוליטיקה דמויית ביבי. מה שנקרא ביביזם.

מורה   בתאריך 10/18/2006 7:18:49 AM

עוד ביטוי לשטחיות ולטכנוקרטיות של נהנתני

תודה יעל המאמר המושקע.
נהנתניהו הוא איש ביצועע נחוש. האפשרות שיעלה לשלטון ויסיים את תוכניות ההרס שלו, מקפיאת דם.

מ. נבוכים  בתאריך 10/18/2006 10:20:33 AM

30000 ביחס למה

מבלי להתייחס לשאר הנקודות. נתון של 30000 דולר
והשוואתו לשכר שקלי בארץ הוא מטעה. מה כח הקניה של סכום זה בכל מדינה? איך הוא ביחס לשכר החציוני פה ושם?
בלינקים לסקר השכר שנתת רואים שמורים בארה"ב מקופחים בשכרם ביחס למקצועות צווארון לבן אחרים, וכי הפער גדל בהתמדה (נבדק בין 1994 ל- 2004).
גם מהנדסים בארץ ישמחו לקבל שכר שקול לעמיתיהם בארה"ב, אולם יש סיבות רבות מדוע זה איננו גורם משפיע על גובה השכר שלהם.

בתאריך 10/18/2006 4:07:25 PM

תגובה למ. נבוכים

ההשואה בין נתוני השכר אכן לא מתאימה כפי שנעשתה. אבל בוא נסכים שבלי להשוות לשכר עמיתהם מעבר לים ברור ששכר המורים מבזה אותם, את התלמידים, ובכלל, את ערכו של החינוך במדינה.

צילה  בתאריך 10/19/2006 3:18:03 PM

בתי הספר בישראל הם

לא מזהירים, אבל רחוקים מאוד מבתי הספר
שבאגן הים התיכון, והרבה יותר מוצלחים.
הכל שאלה של פרופורציה.
הצורך הישראלי להיות הכי טוב, הכי מצוין הכי נפלא הכי גאון והכי יוצא מגדר הקלוץ נשבר ונמאס.
מבחינה כלכלית ישראל היא מדינה ענייה שחיים
בה כמה עשירים מופלגים שמסוגלים לתת שעורי עזר לילדים שלהם, ולממן את לימודי ההמשך שלהם בשביל התואר.
כל השאר, חיים מהיד לפה, וזהו גם החינוך שניתן
ושוב, אין הוא רע במיוחד, וגם לא טוב במיוחד
הוא בינוני מאוד.
יש בתי ספר בארץ שעדיין מלמדים בהם מורים נהדרים
ושהתלמידים יוצאים שם עם המון יידע נרכש, ויש מקומות אחרים שבהם הכל הפקרות ובזיון שמתחיל במורות הבורות שאוהבות שכר מינימום.
בסך הכל אין ברירה, זאת המציאות.
די לבכיינות.

עומר  בתאריך 10/19/2006 4:07:25 PM

צילה,

אם אלו אמות המידה שלך, שיבושם לך ומשפחתך עם רמת ההוראה ה"בינונית" ששוררת במקומותינו. אני חושב שיש צורך לשפר את המצב, וששיפור המצב עשוי להצעיד את כל החברה הישראלית קדימה (גם במישור הכלכלי…).
ליוסי,
לא התעמקתי בכל הנתונים, אבל נראה לי שגם אתה לא היית במיטבך כשכתבת את מה שכתבת. למשל – בעניינם של אותם תלמידים חלשים ש"יתבקשו לחלות ביום הבחינה", הרי שמצב זה ניתן לתקן על נקלה אם אחד המשתנים שישפיעו על הציון יהיה שיעור המשתתפים בבחינות מכלל הכיתה (למשל – הכפלת הממוצע הכיתתי בפונקציה קמורה ממש של שיעור זה….). אני גם לא מבין מדוע אתה בוחר להתעלם מכך שתקציב החינוך, על אף הקיצוץ, הוא עדיין עצום ורב, אך חלקו הארי מתבזבז על מערכת בירוקרטית ענפה….
בכל מקרה, נראה לי שכדי לפתור את בעיות מערכת החינוך בישראל צריך להתעמק מעט יותר בנתונים ולא לזרוק אותם סתם כך לאוויר.

צילה  בתאריך 10/19/2006 4:18:26 PM

למר עומר

הבינוניות איננה נחלתי בכלל
להפך, העובדה שלמדתי בבתי ספר בינוניים בדיוק כמוך איפשרה לי להתפתח מקצועית ולהשתפר בהתאם ליכולותיי השיכליות
ואני מגיעה להשגים מרשימים למרות הבינוניות של בתי הספר מהם הגעתי.
לעומתך, אתה אוהב רק לקטר ולהשמיץ כל מה שזז.
ביבי נתניהו הוא אדם בינוני ומטה עם אגו של עבד כי ימלוך והוא זורה מלח בעיניים עליך ועל שכמותך, במצב כזה, וכמו שהוא הרס את הכלכלה בישראל , הוא יהרוס גם את החינוך.
די לשטויות שאתם פולטים על בעיות החינוך.
משרד החינוך הוא משרד טוב , לו היה יותר כסף היה עוד יותר טוב, בסך הכל המצב לא טרגי, עובדה שישראל ניצבת במקום הראשון במדעניה, באמניה ובסופריה.

עומר  בתאריך 10/19/2006 8:36:38 PM

צילה,

מהיכן הגעת למסקנה שאני אוהב "לקטר" (אני מקווה שלא לאלוהים אחרים…)? אני דווקא לא מה"מקטרים" אלא מאלה שלוקחים את העניינים לידיים. מעבר לכך, כל שיפור או חתירה לשיפור נובעים תמיד מחוסר שביעות רצון, ואכן איני שבע רצון מהמתרחש בתחום החינוך. אשר לבינוניות – אני שמח שאת יודעת מאין באת. אני רק לא בטוח לאן את הולכת.
האם יש לך מושג מה הן בעיות החינוך? כמי שעוסק בשנים האחרונות במסגרות חינוך בלתי פורמליות אני חושב שיש לי מושג לא רע. אני נדהם בכל פעם מחדש כיצד ילדים מוכשרים למדי מגיעים תחת חסותה של מערכת החינוך ה"טובה" שלנו לציון 40 בהקבצה ג', מחוסר האכפתיות וחוסר הכשרון של רבים מהמורים וכו'.
באשר לטענתך כי "ישראל ניצבת במקום הראשון במדעניה, באמניה ובסופריה" הרי שעם אלה נמנים בעיקר מי שהתחנכו כאן במערכת החינוך של שנות השישים והשבעים, או, ליתר דיוק, בכמה איים אליטיסטיים במיוחד שהיו כאן אי אז לפני 30-40 שנים ואינם עוד וכן ממי שרכשו את השכלתם בגולה ועלו לישראל (וראי בעניין זה את זוכה פרס נובל האחרון, מו"ר פרופ' ישראל אומן וכן את אלו שקדמו לו, כולם מתאימים לפרופיל שתואר לעיל). הם אינם מהווים מדד לרמתה הכללית של אוכלוסיית ישראל. גם היום ישנם אנשים צעירים ומוכשרים מאוד שמסיימים דוקטורט באונ' בישראל ונמנים עם השמנא וסלטא של המדע העולמי, אך אין בינם רמתם לבין רמתו של הסטודנט הישראלי הממוצע ולא כלום. יתר על כן, הם מצליחים לא בזכות אלא על אף מערכת החינוך הישראלית. כל בר הכי יאמר לך שב-20 השנים האחרונות חלה ירידה מתמדת ברמת ידיעותיהם ויכולותיהם של רוב הסטודנטים. מספר המהנדסים לנפש בישראל הוא מן הנמוכים בעולם המערבי וניתן עוד להמשיך ולהמשיך. את כל אלה צריך לשנות והשאלה היא כמובן "איך?". דבר אחד בטוח: הדרך שאת מציעה, קרי – התבשמות עצמית, רק תמשיך את ההתדרדרות.

שניאור  בתאריך 10/23/2006 6:31:09 AM

אבל התכנית של נתניהו יכולה

להיות שימושית יותר בסקרים סטטיסטיים, לא כן?

מינק  בתאריך 10/27/2006 7:29:28 PM

מספר מהנדסים לנפש

עומר, טענת שמספר המהנדסים לנפש הוא מהנמוכים בעולם המערבי, דבר שהפתיע אותי. בדקתי זאת, למשל פה :http://www.globalwatchservice….s/ThreeColumns.aspx?PageID=399
וניתן לראות שלישראל מספר המהנדסים לנפש הגבוה ביותר בעולם בכלל, גבוה בהרבה משאר מדינות העולם.

עומר  בתאריך 10/30/2006 2:52:37 PM

מינק

טעות בניסוח שלי. צ"ל – מספר מסיימי הנדסה לנפש, כלומר – כמה מהנדסים מצטרפים לשוק (מסיימי תוכנית 4 שנתית). המספר הזה נמוך יחסית, והוא דומה למספר הקיים בארה"ב כ-5 ל-10000 נפש. לשם דוגמא, המספר בקנדה הוא כ-6 ל-נפש ובאירלנד > 10 ל-10000 נפש.
באותו עניין – המספר הכולל של מהנדסים בישראל מנופח, מסיבה פשוטה; בשנות ה-90 עלו לישראל מ"חבר המדינות" מהנדסים רבים, רובם בעלי תארי הנדסה שאין להם דרישה רבה במשק הישראלי (מהנדסי רכבות, מהנדסים בתחום החרושת וכו') או בתחום האזרחי (בניין, מים). בשורה התחתונה – מספר המהנדסים עלה, למרות שרובם "תוצרת חוץ" ובעלי התמחות לא רלוונטית.