נסיכת המדעים

מירב ארלוזורוב כתבה היום ב"הארץ/דה-מרקר" מאמר דיעה (לא, אין לינק, לא מגיעה לה) ובו היא תוקפת את המערכת האקדמית (שוב), הפעם לאור הידיעה שהודלפה לה לפיה חבורה מכובדת של פרופסורים לכלכה לא התמצאה בנתונים של כלכלת ישראל.
יכולתי לכתוב על זה רשימה, אבל: (1) עם כל הכבוד למירב ארלוזורוב (והאמת, אין כל כך הרבה כבוד), כבר נמאס לי לכתוב רשימה כל פעם שהיא כותבת איזשהו מאמר מופרך. (2) שאול אמסטרדמסקי כבר חשף את חולשות המאמר הזה בפוסט שפרסם הבוקר בבלוג המצויין שלו. אני ממליץ לכם בחום לקרוא את דבריו של שאול.

היום התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת גיל קלעי, פרופסור למתמטיקה וחבר במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, שכותרתו "על פוליטיקה ורציונליות". קלעי סוקר מספר מהלכים פוליטיים, וביניהם גם התנהלותה של הילרי קלינטון במירוץ מול ברק אובמה להשגת המועמדות לנשיאות ארה"ב.

כצפוי, מאמר של חוקר מהזרם המרכזי של תורת המשחקים הוא בהכרח שיר הלל לרציונליות. הילרי קלינטון פעלה באופן רמיונלי לגמרי במסע הבחירות שלה, טוען קלעי. בנימין נתניהו וציפי לבני פעלו ברציונליות כשהכריזו, שניהם, על ניצחון בליל הבחירות, מסביר קלעי. "תומכי מרצ שהצביעו לקדימה לא נהגו בחוסר רציונליות", כותב קלעי, ומסביר מדוע. "מובן שגם תומכי מרצ שהצביעו מרצ פעלו באופן רציונלי", מוסיף קלעי.

רגע, אני פיספסתי משהו. תומך מרץ שהצביע עבור מרץ פעל באופן רציונלי, את זה אני מבין. גם תומך מרץ שלא הצביע עבור מרץ אלא עבור מפלגה אחרת (קדימה, במקרה הזה) פעל באופן רציונלי? איכשהו זה לא מסתדר לי.

אני מניח שלפרופסור קלעי יש איזשהו הסבר כדי ליישב את הסתירה הזו. אני מניח שחלק מקוראיי יטרחו ויסבירו לי מדוע אין כאן שום סתירה (אולי אני לא בוחן את דבריו של קלעי באופן רציונלי?)

קוראיי הותיקים יודעים בודאי שאני לא תומך של הטענה כי אנשים תמיד מקבלים החלטות באופן רציונלי. מקבל החלטות רציונלי עושה את החיים של אנשי תורת המשחקים והמודלים הכלכליים הרבה יותר קלים. אבל יש עדויות כבדות משקל נגד הטענה הזו. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקריו המשותפים עם עמוס טברסקי ז"ל, שהראו כיצד החלטות לא מתקבלות באופן רציונלי אצל בני אדם, ואף פירטו את מנגננוני ההטיה המרחיקים את מקבל ההחלטות האנושי מההחלטה שהיה מקבל "האדם הרציונלי".

לכן אני סבור כי מסקנתו של פרופ' קלעי, כי התנהלות הפוליטיקאים אצלנו איננה התנהגות בלתי רציונלית, אלא קושי בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, גורפת מדי. אני חושש שיש לנו דוגמאות רבות מדי של התנהגות בלתי רציונלית של פוליטיקאים. נכון, לא כולם, אבל ההתנהלות הנוכחית במשא ומתן להרכבת הממשלה (שהיא הטריגר לכתיבת המאמר של קלעי) בהחלט מראה כי חלק מהשחקנים אינם פועלים באופן רציונלי.

הבוקר התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת פרופ' יואב בנימיני, נשיא האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שכותרתו "איך לקרוא את הסקרים?".

ארבעה ימים לפני הבחירות, וביום האחרון בו החוק מתיר פרסום פומבי של סקרי בחירות ותוצאותיהם, מפרט בנימיני סיבות אפשריות לשוני הגדול הנצפה כעת בין הסקרים השונים.

סיבה אפשרית אחת, מסביר בנימיני, היא השפעה אפשרית של מי שמממן את הסקר, באמצעות הטיות קטנות כמו בחירת האוכלוסייה המיוצגת בסקר, סדר השאלות, או אפילו השפעה על נוסח השאלה. לכן ממליץ בנימיני להתייחס בחשדנות לסקרים שתוצאותיהם נמסרות על ידי בעלי אינטרסים, כגון דוברי מפלגות.

בנימיני מפרט גם בעיות מתודולוגיות העלולות להטות את התוצאות, כגון סירוב להשתתף בסקר, ושיעור הבלתי מחליטים ("הקולות הצפים" ). ככל שחלקן של שתי קבוצות אלה במדגם גבוה יותר, כך גדלה הבעיה הפוטנציאלית בסקר.

בנימיני לא התייחס, לצערי, לתופעה של נסקרים המשיבים בכוונה תשובות לא נכונות לסוקרים. אני יכול להבין מדוע. בעוד שאת שיעור הבלתי משיבים ואת שיעור הקולות הצפים ניתן למדוד, היכולת לאמוד את שיעור השקרנים שעלו במדגם מוגבלת (אם כי ניתן ככל הנראה לעשות משהו גם בעניין זה, על ידי השוואת תשובת הנסקר לשאלה למי הוא יצביע עם הניבוי שמספקים משתני הרקע שלו).

בסופו של דבר, מסביר בנימיני, כדי להעריך את תוצאותיו של סקר יש לדעת מי מימן אותו, מי ערך אותו ומתי; מי הנשאלים ומה נשאלו; כמה סירבו להשיב, מה טעות הדגימה וכמה מתלבטים עדיין. למרות שלפי דרישות החוק חובה לפרסם נתונים אלה ביחד עם תוצאות הסקר, מצביע שוב בנימיני על הפרת החוק בידי אמצעי התקשורת, ואזלת היד של ועדת הבחירות המרכזית שלא מבהירה מספיק, לדעתו, את החובה למלא את דרישות החוק. אני אחריף את דבריו ואומר כי ועדת הבחירות המרכזית מעלה בתפקידה כאשר נמנעה מאכיפת החוק.

בנימיני מסכם ואומר כי "מן הראוי לנקוט משנה זהירות כאשר נשענים על תוצאות הסקרים כדי להחליט בעבור מי להצביע". דברים אלה נכונים אמנם, אך אני מציע לכם, קוראיי, להחליט למי תתנו את קולכם על פי צו מצפונכם והשקפת עולמכם, ולא להסתמך על סקרי הבחירות המפורסמים בארצנו ככלי תומך החלטות.

בתאריך 29.1.2009 התראיינו שני סוקרים: מינה צמח ממכון דחף ואיציק רוזנבלום ממכון PORI בתכנית תיק תקשורת שהנחה עמנואל רוזן. נושא הראיון (איך לא?): סקרי הבחירות. להלן הראיון (שהועלה  במקור באתר העין השביעית תחת הכותרת "טוטו בחירות"). לאחר שתצפו, תוכלו לקרוא כמה מלים משלי.

 

תיק תקשרות 3-29.1.09 from the7eye on Vimeo.
 

אני נוטה להסכים עם רוזנבלום. הבעיה עם סקרי הבחירות כפי שתוצאותיהם מפורסמות כיום, בחלוקה למנדטים, כוללים בתוכם שני מרכיבי טעות. מרכיב אחד הוא טעות הדגימה המפורסמת, שניתן לשלוט בה בעזרת הקפדה על דגימה מקרית ולהקטינה בעיקר על ידי הגדלת גודל המדגם, וגם על ידי הפעלת שיטות דגימה מורכבות יותר, כדון דגימת שכבות.

אבל יש מרכיב טעות נוסף – שנובעת ממה שמינה צמח מכנה "נוסחת הפיצוח". כשצמח, או כל סוקר אחר, עורכים מדגם, הם נתקלים בתופעה הידועה של "הקולות הצפים" – אותם אנשים שלא החליטו, מתלבטים, או סתם מסרבים לענות. מה עושים איתם? למינה צמח יש נוסחא כלשהי, לפיה היא מסווגת את הקולות הצפים ומנסה לנבא לנחש באופן אינטליגנטי למי יצביעו נסקרים אלה, וזאת בהסתמך על תשובותיהם לשאלות אחרות (משתני רקע). דוגמא פופולרית לפרוצדורת קלאסיפיקציה כזו "מצפן הבחירות" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ענו על שאלות שונות, והאפליקציה תאמר לכם באיזה מפלגה אתם תומכים.

נושא הקלאסיפיקציה הוא מורכב למדי. אפשר להקדיש קריירה שלמה לנושא הזה בלבד. ביישום של שיטת קלאסיפיקציה, כמו ביישום של כל שיטה סטטיסטית אחרת, התוצאות תלויות (לאחר שנבחרה השיטה הספציפית) בהנחות שמניחים, בנתונים לפיהם מתבצעת הקלסיפיקיציה הראשונית, וברמת המרווח לטעויות שמשאירים. טעות – יש תמיד, וניתן לשלוט בה במידה מסויימת, אך הדבר הרבה יותר מסובך משליטה בגודל טעות הדגימה.

לרוע המזל, טעות הקלאסיפיקציה ("הפיצוח" של מינה צמח) מצטרפת אל טעות הדגימה, ואם שני סוקרים משתמשים בשתי שיטות שונות, הם יקבלו תוצאות שונות, כפי שאנו רואים (לצערנו) יום יום.

וכאן עולה בעיה אתית חמורה. תקנון האתיקה לעוסקים בסטטיסטיקה קובע במפורש כי:

מסירת ממצאים סטטיסטיים לציבור תלווה בהסברים הדרושים כדי לאפשר לציבור להעריך נכון את מהימנותם. במחקרי דגימה יפרט סטטיסטיקן את האוכלוסייה, שיטת הדגימה, גודל המדגם, שיעור אי-ההשבה, צורת הראיון וכיו"ב וכן יביא לידיעת הציבור אם מדובר בממצאים ישירים, או בפירוש של ממצאים או התחזיות המבוססות עליהם.

מה שאנחנו רואים ב"תוצאות סקרים" המפורמות בעיתונות זה למעשה תחזיות המבוססות על פירוש של הממצאים. לא נמסרים הנתונים המאפשרים לציבור להעריך את מהימנות הסקרים. בודאי שלא נמסרת הערכה של מידת הטעות ב"נוסחת הפיצוח". האם מינה צמח מוסרת לעיתון את כל הפרטים האלה והם לא מפורסמים? או שמה צמח (ו/או סוקרים אחרים) לא מעבירים כלל את הנתונים האלה? במקרה הראשון זו עבירה אתית על העיתון (וגם עבירה פלילת על פי חוק הבחירות – דרכי תעמולה, שלצערנו אינו נאכף). במקרה השני זו עבירה אתית חמורה של הסוקר/ת. לצערי, אין באפשרותי לדעת מה קורה בפועל.

הפרסום התקופתי של דו"ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.

ברשימה של היום אדון בידיעה שהקדישה ארלוזורוב לדבריו של הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, שאינו סטטיסטיקאי אלא כלכלן. יצחקי אמר לארלוזורוב: "קו העוני הוא קו מטופש, מכיוון שהוא נתון למניפולציות של האוצר ושל משרד הרווחה". ועוד אמר: "חיתוך ההתפלגות של האוכלוסייה בנקודה מסוימת, כדי לקבוע שכל מי שנמצא מתחתיה נחשב לעני, הוא חסר חשיבות". במקום קו שרירותי, מדווחת ארלוזורוב, מציע יצחקי לקבוע קו אחיד; למשל, לקבוע כי שני העשירונים התחתונים של האוכלוסייה ייחשבו לעניים. אבל יצחקי מפגין גם נדיבות: הוא מוכן לחשב את קו העוני ללא תוספת תקציב במקום המוסד לביטוח לאומי. זה דורש יום אחד של עבודה, הוא אומר. הוא לא דורש תקציב, אבל בהחלט מבהיר את המחיר: "אצלי", אומר יצחקי, "קו העוני יהיה סתם עוד נתון סטטיסטי אחד".

עד כאן דברי הסטטיסטיקן הממשלתי.

מה באמת אומר יצחקי? בוא נעבור על הטיעונים אחד לאחד.

"קו העוני הוא קו מטופש, כיוון שהוא נתון למניפולציות". הוא אכן מביא דוגמאות, כגון עדכון או אי-עדכון מדרגות המס. אם לא מעדכנים את המדרגות (דבר שאסור על פי החוק, אז לא ברור לי איך זה קורה), אומר יצחקי, הכנסתם של משלמי המסים יורדת ולכן גם השכר החציוני יורד ועימו קו העוני. לא נכון, מר יצחקי. קודם כל, טבלאות השכר, וגם חישובי קו העוני, נעשים על פי שכר הברוטו, אז מה לחישובי מס ההכנסה ולקו העוני? וגם אם החישוב היה נעשה על פי שכר הנטו ולא על פי שכר הברוטו, הטעון של יצחקי לא ממש מדוייק. ב-2006, למשל, היה השכר החציוני 5246 שח לחודש (קישור לאתר הלמ"ס, קובץ pdf). סף המס באותה שנה, (ההכנסה החודשית המינימלית שבגינה משלמים מס הכנסה) נע בין 4005 שח לגבר שאינו משפחה חד הורית, 4560 שח לאשה ללא ילדים, 5370 שח לאשה נשואה עם ילד אחד, ועד 6178 שח לאשה נשואה עם שני ילדים. במלים אחרות, סף המס קרוב למדי לשכר החציוני. השינויים שחלים בערכים שמעל החציון בגלל "מניפולציות" כביכול במדרגות המס, לא חלים בערכים שמתחת לחציון, והחציון יישאר בערך באותו מקום (לא בדיוק, כי סף המס אינו שווה בדיוק לחציון), ועימו יישאר גם קו העוני השווה למחצית החציון. ה"מניפולציות" שיצחקי תיאר לא משפיעות על קו העוני באופן משמעותי, והסבריו של יצחקי מעידים על חוסר הבנה או ציניות.

האם חיתוך ההתפלגות של האוכלוסיה בנקודה מסוימת, כדי לראות איזה אחוז נמצא מתחת לקו החיתוך ואיזה אחוז מעליו הוא חסר חשיבות? יצחקי לא טורח להסביר מדוע, כי אין לו הסבר. אם זהו נתון כל כך חסר חשיבות, מדוע הוא טורח כל כך להשמיץ אותו? ברור שלנתון יש חשיבות. ראשית, המתודולוגיה של קביעת ערך סף היא מתודולוגיה מדעית מקובלת, במדעי החיים, למשל, אך לא רק שם. את הטיעון העיקרי אומר בדברים שיצחקי עצמו כתב לי לפני כשנתיים: "במידה ויש נושא חשוב לדיווח שיטתי בסטטיסטיקה הרשמית הרי שהוא קיים לאורך זמן ולא בגלל שמישהו כרגע העלה את הנושא לראש שמחתו. כלל זה גם מעוגן בתקנות בינלאומיות המדגישות את הצורך לאי תלות של סטטיסטיקה ממלכתית באירועים פוליטיים". ובמלים פשוטות: חשיבותו של נתון זה נובעת מכך שפרסומו לאורך זמן מאפשרת מעקב אחרי השינויים בחלוקת ההכנסות ואחרי הדינמיקה של האוכלוסיה שבתחתית סולם ההכנסה. אני מסכים שאפשר היה לבחור מדד אחר, אולי בעל עדיפות מתודולוגית כלשהי על המדד הנוכחי. אפשר אולי גם להחליף אותו במדד אחר, אם הדבר ייעשה באופן שיאפשר את המעקב (למשל, תקופת מעבר בה יפורסמו שני המדדים גם יחד)*. אבל להגיד שהמדד לא חשוב – זה חוסר הבנה או ציניות.

טוב, בואו נבחר מדד אחר. מה בקשר להצעת יצחקי כי שני העשירונים התחתונים של האוכלוסייה ייחשבו לעניים? יש כאן כמה בעיות. ראשית, זהו מדד יחסי, כמו המדד הנוכחי שיצחקי ואחרים כל כך מתעבים. שנית, הוא לא ילמד אותנו דבר על שיעור העוני באוכלוסיה, כי שני העשירונים התחתונים מהווים תמיד 20% מהאוכלוסיה. היתרון: לא יהיה גידול בעוני, לפחות לא בשיעור באוכלוסיה, אם כי מספר העניים המוחלט לפי מדד יצחקי ילך ויגדל עם גידול האוכלוסיה. הרי לכם מדד מטופש וחסר חשיבות. האם יצחקי באמת לא מבין מה הוא הציע, או שזו פשוט הצעה צינית שתאפשר לו ולחבריו לטאטא את בעיית העוני אל מתחת לשטיח?

ולסיום, הבה נדון בהצעתו הנדיבה של יצחקי לחשב את קו העוני ללא תוספת תקציב. ביננו, זה לא ייקח יום עבודה, לי זה לקח חמש דקות (למצוא את השכר החציוני בטבלה ולחלק ב-2, כולל הזמן שהוקדש לחיפוש אחרי המחשבון בתוך ארגז הצעצועים של בני הצעיר). ובלמ"ס יש הרבה סטטיסטיקאים מוכשרים. המחיר בו נוקב יצחקי הוא מחיר הרבה יותר גבוה מתוספת תקציב. "אצלי זה יהיה סתם עוד נתון". נתון שייקבר בין טבלאות נתונים אחרים, נתון שננסה לחפש אחריו ונקבל תשובות סתומות מהלמ"ס (כמו הנתון על מספר המורים ושכרם הממוצע, שלא נמצא עד היום). יצחקי מבקש שנרשה לו לקחת את נתוני העוני ולהעלים אותם, ובכך לשבש את הדיון הציבורי בנושא. כאן אני בטוח שיצחקי מבין היטב מה הוא מציע. וזוהי הצעה צינית. נקודה.

* למיטב זכרוני, העיתונאי אריה כספי ז"ל השווה בשעתו מספר מדדי עוני אלטרנטיביים, כולל מדד מוחלט, והגיע למסקנה (הבלתי מפתhעה) כי כל המדדים שבחן מתנהגים באןפן דומה לאורך זמן (כלומר, קיים בינהם מתאם), ולכן לא ממש משנה באיזה מדד משתמשים. אני מקווה למצוא את הציטוט בספר המקבץ את מבחר מאמריו ולהביא ואתו בפניכם.

כן, כן, ביבי נתניהו מבטיח שאם ייבחר (למה בדיוק?) יעלה את שכר המינימום.

רגע, רגע, ביבי היה פעם שר האוצר? לא? הוא היה שר האוצר במשך כשנתיים וחצי, בתאריכים 28 בפברואר 2003 – 9 באוגוסט 2005. למה הוא לא העלה אז את שכר המינימום? אולי בגלל שמשרד האוצר, שבראשותו עמד, פרסם "מחקר" בו "הוכיח" באותות ובמופתים כי שכר המינימום הינו "מסוכן ומזיק"?

נברתי בארכיון שלי ומצאתי רשימה (שפרסמתי לראשונה באתר "רשימות") שכותרתה: מחקר האוצר על "שכר המינימום ונזקיו" – קריאה ביקורתית. הרשימה הזו פורסמה לראשונה בתאריך 27 בנובמבר 2004, בערך באמצע כהונת ביבי בתפקיד שר האוצר. תחליטו עכשיו לאיזה ביבי אתם מאמינים. לזה שלא עשה כאשר הייתה בידו היכולת לעשות, או לזה שמבטיח הבטחות לפני הבחירות.

הפרסום התקופתי של דו"ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.

ברשימה של היום אדון בשתי הידיעות שהקדישה ארלוזורוב לראיון שערכה עם אוריאל לדרברג, מנכ"ל עמותת פעמונים, שאותה תיארה כ- "אחת מעמותות הסיוע הגדולות והמצליחות בישראל". גדולות, ניחא, אבל מה פירוש "מצליחות"?

לפני שאפנה לניתוח של דברי לדרברג, אני רוצה להבהיר: אין לי דבר כנגד מטרותיה המוצהרות של העמותה שהוא מנהל – סיוע למשפחות באיזון התקציב המשפחתי. בדף הבית של העמותה תוכלו למצוא שפע של חומר כתוב ועיצות מעשיות בנושא, ואין לי כל סיבה להטיל ספק בכך שפעילי העמותה ועובדיה אכן עושים לקידום מטרות העמותה. עם חלק מהדברים שלדרברג אמר לארלוזורוב אני אפילו מסכים. אני מסכים לביקורת שלו על התרבות המעודדת צריכה. אני מסכים לטענותיו כי אנשים צריכים לדעת לקבל החלטות שיש להן משמעות כלכלית  (כל החלטה, בעצם) תוך כדי שיקול דעת, ומסכים כי ישנם אנשים שמקבלים "החלטות טפשיות". אני מוכן לקבל את טענותיו של לדרברג שקיימת תופעה של העלמת הכנסות, אם כי איני מקבל את הערכותיו לגבי היקף התופעה. אני מסכים עם טענתו של לדרברג כי אנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. אני מוכן לקבל את עדותו של לדרברג כי יש משפחות שמקבלות סלי מזון ומוציאות 1000 שקלים בחודש על טלוויזיה בכבלים וטלפונים סלולריים. ובכל זאת, אני מתנגד לחלוטין לאידיאולוגיה שמנחה את לדרברג ועמותתו. אני לא מסכים עם קביעתו של לדרברג שבעיית העוני היא "לא מחסור בכסף, אלא בעיה בראש".

על רמות הטיעונים אפשר ללמוד ממשפט בודד אחד שאמר לדרברג לארלוזורוב: "הראנו לבני הזוג איך מעדן היופלה שהם קונים לילד כל יום, ועולה 4.5 שקלים, מסתכם בסוף החודש כמעט ב-200 שקל". אופס. העלות של יופלה ליום, במשך 30 יום בחודש, במחיר של 4.5 שקלים ליום, היא לא 200 שקלים, וגם לא "כמטע 200 שקלים", אלא רק 135 שקלים. תאמרו, לדרברג התבלבל. אולי. אבל זוהי דוגמא המראה כיצד לדרברג פשוט זורק טיעונים לחלל האויר, בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לדברים שיוצאים מפיו.

ואז, איך נתייחס ברצינות להערכותיו של לדרברג כי "60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה"? על סמך מה הוא מביא את הנתונים האלה? גם אם לדרברג נתקל פה ושם בתופעות כאלה, האינפורמציה האנקדוטלית שנחשף אליה אינה בהכרח מדוייקת.

אבל בוא נעזוב את הנתונים. הבעיה העיקרית בטיעונין של לדרברג היא הטענה הניו-אייג'ית כי "הבעיה היא בראש". עני יקר, אתה עני כי בחרת להיות עני, אומר לדרברג. אם רק תחליט אחרת, יהיה אחרת. העושר מתחיל בתוכך. המדינה? הממשלה? להן אין שום חלק בכך. אכיפת חוק שכר מינימום? לכ-20% ממשקי הבית יש הכנסה חדשית הנמוכה משכר המינימום (נתוני הלמ"ס 2006, קובץ pdf), אבל לממשלה אין חלק בזה. לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין, שגובים מחיר שערורייתי עבור "חבילת בסיס"? לממשלה אין חלק בזה. שירותי החינוך מצומצמים ושעות הלימוד מקוצצות, ולכן יש צורך בהוצאות לחינוך אפור? לממשלה אין חלק בזה. ועוד ועוד, אני בטוח שהקוראים יכולים לנדב עוד ועוד דוגמאות.

ולקוראים שממהרים לחפש את כפתור התגובות כדי לציין שלדעתם אכן המדינה אינה צריכה להיות אחראית לחיי היום יום של אזרחיה, אני מבקש להזכיר שהטענה הזו שונה לגמרי מטענתו העיקרית של לדרברג. אם מדינה מחליטה שהיא מסירה מעצמה את האחריות לגורלם של אזרחיה זו בעיה, אמנם, ויש לה תוצאות. שיעורי עוני מוגברים, למשל, אך לא רק. לדרברג מבקש את כל העולמות: הוא גם מטיף לחוסר אחריות חברתית, וגם טוען במצח נחושה כי חוסר האחריות הזה לא יישא כל תוצאות, אם רק תיפתר הבעיה "שנמצאת בראשם של העניים". ניאו-ליברליזם וניו-אייג'. שילוב מבחיל במיוחד.

עם פרסום דו"ח העוני ניצלה מירב ארלוזורוב את ההזדמנות לפרסם סדרה של שלושה מאמרים נושא, בשיטה המקובלת שלה: ראיון עם אינטרסנט (במקרה זה, שניים).

המרואיינים הפעם הם הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, שאינו סטטיסטיקאי אלא כלכלן, ומנכ"ל עמותת "פעמונים", אוריאל לדרברג. במאמר אחד מדבר לדרברג על "המחיר שמשלמים עניי ישראל על תרבות ה'מגיע לי'", ובאחר הוא אומר כי "אנשים לא מתים מרעב, אלא מהחלטות טיפשיות". ואילו הסטטיסטיקן הממשלתי יצחקי אומר כי "קו העוני הוא קו מטופש הנתון למניפולציות של האוצר". אתם מוזמנים לקרוא את התערובת המבחילה במיוחד של ניאו-ליבליזם וניו-אייג' שרקחה השלישיה ארלוזורוב-לדרברג-יצחקי.

תגובה ראשונה לדברים התפרסמה היום באתר ה"עוקץ", תחת הכותרת "קמפיין הכחשת העוני של ארלוזורוב ויצחקי". מומלץ לקרוא גם את הדברים האלה ולו רק כאיזון לדברים של השלישיה הנ"ל. תגובתי לדברים תובא בקרוב.

לקראת הבחירות ההולכות וקרבות, הקים האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה קבוצת דיון בגוגל שמטרתה לעקוב אחרי הדיווחים בתקשורת אודות סקרי הבחירות.

מסביר יושב ראש האיגוד, פרופ' יואב בנימיני:

(סקרי הבחירות) מזוהים לטוב ולרע עם מקצוע הסטטיסטיקה בעיני הציבור, וחשוב לנו שתוצאותיהם ידווחו נכונה בכלי התקשורת.

ואכן חוק הבחירות מטיל (על אמצעי התקשורת) חובות דיווח מפורטות למדי (אודות סקרי הבחירות), אך אלו אינן מקוימות במלואן. ברצוננו לעשות מאמץ של קהילת הסטטיסטיקאים כולה על מנת לעקוב אחר הדיווחים בכלי התקשורת, ולנסות לטפל בזמן אמיתי במקרים בהם המידע הדרוש אינו ניתן במלואו.

אני שמח על היוזמה. אני מתריע כאן בבלוג מזה זמן רב על הפרות של סעיף 16 בחוק הבחירות-דרכי התעמולה, שדן פרסום סקרי בחירות. לצערי, החוק הפך לאות מתה, והוא אינו נאכף.

אני קורא לאיגוד להרחיב את היוזמה ולעקוב גם אחרי חשדות לכאורה של הפרת כללים אתיים מצד עורכי סקרים. אם יש מקרים כאלו, מן הראוי שהאיגוד יטפל גם בהם.

אני מזמין את קוראי הבלוג לעקוב אחרי הדיונים בקבוצה ואף להצטרף אליה. כתובתה: http://groups.google.com/group/surveys2009?hl=en

היום בדה מרקר מופיעים שני מאמרים של "יקירת הבלוג", מירב ארלוזורוב, העוסקים במאבקי הכח בין הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' שלמה יצחקי, ובין משרד האוצר.

הסטטיסטיקן הממשלתי (שאינו סטטיסטיקאי, דרך אגב, אלא כלכלן) מאשים בראיון שהעניק לארלוזורוב את התנהלות משרד האוצר בנושא תקצוב הלמ"ס ומביא שפע דוגמאות. זה לא חדש כמובן הטענה לפיה המדינה מנוהלת על ידי חנוונים אינה חדשה. ארלוזורוב, במפתיע, תומכת ביצחקי בטענותיו כלפי האוצר, כפי שהיא מבהירה במאמר דיעה הצמוד לראיון.

לעומת זאת, ארלוזורוב נמנעת מהבעת דיעה בעניין אחר שמעלה יצחקי. לדבריו, האוצר מעוות נתונים שונים המועברים ללשכה, כגון נתונים בדבר הכנסות המדינה והכנסות משקי בית מהאחוזון/אלפיון העליון."משרד האוצר לא רוצה שקיפות כי נוח לו שהפוליטיקאים לא יודעים מהי האמת ולא מתערבים לו", אומר יצחקי. אני לא ממש מופתע. ואתם?