הפרסום התקופתי של דו”ח העוני בשבוע שעבר נתן למירב ארלוזורוב עוד הזדמנות להביע את דעותיה על גבי העיתון בו היא כותבת, דה-מרקר. ארלוזורוב בחרה שלא לכתוב מאמר דיעה, אלא נקטה בטכניקה אחרת, פרסום שלושה ראיונות עם שני אינטרסנטים במסווה של ידיעה עיתונאית.
ברשימה של היום אדון בידיעה שהקדישה ארלוזורוב לדבריו של הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ’ שלמה יצחקי, שאינו סטטיסטיקאי אלא כלכלן. יצחקי אמר לארלוזורוב: “קו העוני הוא קו מטופש, מכיוון שהוא נתון למניפולציות של האוצר ושל משרד הרווחה”. ועוד אמר: “חיתוך ההתפלגות של האוכלוסייה בנקודה מסוימת, כדי לקבוע שכל מי שנמצא מתחתיה נחשב לעני, הוא חסר חשיבות”. במקום קו שרירותי, מדווחת ארלוזורוב, מציע יצחקי לקבוע קו אחיד; למשל, לקבוע כי שני העשירונים התחתונים של האוכלוסייה ייחשבו לעניים. אבל יצחקי מפגין גם נדיבות: הוא מוכן לחשב את קו העוני ללא תוספת תקציב במקום המוסד לביטוח לאומי. זה דורש יום אחד של עבודה, הוא אומר. הוא לא דורש תקציב, אבל בהחלט מבהיר את המחיר: “אצלי”, אומר יצחקי, “קו העוני יהיה סתם עוד נתון סטטיסטי אחד”.
עד כאן דברי הסטטיסטיקן הממשלתי.
מה באמת אומר יצחקי? בוא נעבור על הטיעונים אחד לאחד.
“קו העוני הוא קו מטופש, כיוון שהוא נתון למניפולציות”. הוא אכן מביא דוגמאות, כגון עדכון או אי-עדכון מדרגות המס. אם לא מעדכנים את המדרגות (דבר שאסור על פי החוק, אז לא ברור לי איך זה קורה), אומר יצחקי, הכנסתם של משלמי המסים יורדת ולכן גם השכר החציוני יורד ועימו קו העוני. לא נכון, מר יצחקי. קודם כל, טבלאות השכר, וגם חישובי קו העוני, נעשים על פי שכר הברוטו, אז מה לחישובי מס ההכנסה ולקו העוני? וגם אם החישוב היה נעשה על פי שכר הנטו ולא על פי שכר הברוטו, הטעון של יצחקי לא ממש מדוייק. ב-2006, למשל, היה השכר החציוני 5246 שח לחודש (קישור לאתר הלמ”ס, קובץ pdf). סף המס באותה שנה, (ההכנסה החודשית המינימלית שבגינה משלמים מס הכנסה) נע בין 4005 שח לגבר שאינו משפחה חד הורית, 4560 שח לאשה ללא ילדים, 5370 שח לאשה נשואה עם ילד אחד, ועד 6178 שח לאשה נשואה עם שני ילדים. במלים אחרות, סף המס קרוב למדי לשכר החציוני. השינויים שחלים בערכים שמעל החציון בגלל “מניפולציות” כביכול במדרגות המס, לא חלים בערכים שמתחת לחציון, והחציון יישאר בערך באותו מקום (לא בדיוק, כי סף המס אינו שווה בדיוק לחציון), ועימו יישאר גם קו העוני השווה למחצית החציון. ה”מניפולציות” שיצחקי תיאר לא משפיעות על קו העוני באופן משמעותי, והסבריו של יצחקי מעידים על חוסר הבנה או ציניות.
האם חיתוך ההתפלגות של האוכלוסיה בנקודה מסוימת, כדי לראות איזה אחוז נמצא מתחת לקו החיתוך ואיזה אחוז מעליו הוא חסר חשיבות? יצחקי לא טורח להסביר מדוע, כי אין לו הסבר. אם זהו נתון כל כך חסר חשיבות, מדוע הוא טורח כל כך להשמיץ אותו? ברור שלנתון יש חשיבות. ראשית, המתודולוגיה של קביעת ערך סף היא מתודולוגיה מדעית מקובלת, במדעי החיים, למשל, אך לא רק שם. את הטיעון העיקרי אומר בדברים שיצחקי עצמו כתב לי לפני כשנתיים: “במידה ויש נושא חשוב לדיווח שיטתי בסטטיסטיקה הרשמית הרי שהוא קיים לאורך זמן ולא בגלל שמישהו כרגע העלה את הנושא לראש שמחתו. כלל זה גם מעוגן בתקנות בינלאומיות המדגישות את הצורך לאי תלות של סטטיסטיקה ממלכתית באירועים פוליטיים”. ובמלים פשוטות: חשיבותו של נתון זה נובעת מכך שפרסומו לאורך זמן מאפשרת מעקב אחרי השינויים בחלוקת ההכנסות ואחרי הדינמיקה של האוכלוסיה שבתחתית סולם ההכנסה. אני מסכים שאפשר היה לבחור מדד אחר, אולי בעל עדיפות מתודולוגית כלשהי על המדד הנוכחי. אפשר אולי גם להחליף אותו במדד אחר, אם הדבר ייעשה באופן שיאפשר את המעקב (למשל, תקופת מעבר בה יפורסמו שני המדדים גם יחד)*. אבל להגיד שהמדד לא חשוב – זה חוסר הבנה או ציניות.
טוב, בואו נבחר מדד אחר. מה בקשר להצעת יצחקי כי שני העשירונים התחתונים של האוכלוסייה ייחשבו לעניים? יש כאן כמה בעיות. ראשית, זהו מדד יחסי, כמו המדד הנוכחי שיצחקי ואחרים כל כך מתעבים. שנית, הוא לא ילמד אותנו דבר על שיעור העוני באוכלוסיה, כי שני העשירונים התחתונים מהווים תמיד 20% מהאוכלוסיה. היתרון: לא יהיה גידול בעוני, לפחות לא בשיעור באוכלוסיה, אם כי מספר העניים המוחלט לפי מדד יצחקי ילך ויגדל עם גידול האוכלוסיה. הרי לכם מדד מטופש וחסר חשיבות. האם יצחקי באמת לא מבין מה הוא הציע, או שזו פשוט הצעה צינית שתאפשר לו ולחבריו לטאטא את בעיית העוני אל מתחת לשטיח?
ולסיום, הבה נדון בהצעתו הנדיבה של יצחקי לחשב את קו העוני ללא תוספת תקציב. ביננו, זה לא ייקח יום עבודה, לי זה לקח חמש דקות (למצוא את השכר החציוני בטבלה ולחלק ב-2, כולל הזמן שהוקדש לחיפוש אחרי המחשבון בתוך ארגז הצעצועים של בני הצעיר). ובלמ”ס יש הרבה סטטיסטיקאים מוכשרים. המחיר בו נוקב יצחקי הוא מחיר הרבה יותר גבוה מתוספת תקציב. “אצלי זה יהיה סתם עוד נתון”. נתון שייקבר בין טבלאות נתונים אחרים, נתון שננסה לחפש אחריו ונקבל תשובות סתומות מהלמ”ס (כמו הנתון על מספר המורים ושכרם הממוצע, שלא נמצא עד היום). יצחקי מבקש שנרשה לו לקחת את נתוני העוני ולהעלים אותם, ובכך לשבש את הדיון הציבורי בנושא. כאן אני בטוח שיצחקי מבין היטב מה הוא מציע. וזוהי הצעה צינית. נקודה.
* למיטב זכרוני, העיתונאי אריה כספי ז”ל השווה בשעתו מספר מדדי עוני אלטרנטיביים, כולל מדד מוחלט, והגיע למסקנה (הבלתי מפתhעה) כי כל המדדים שבחן מתנהגים באןפן דומה לאורך זמן (כלומר, קיים בינהם מתאם), ולכן לא ממש משנה באיזה מדד משתמשים. אני מקווה למצוא את הציטוט בספר המקבץ את מבחר מאמריו ולהביא ואתו בפניכם.
נקודה אחרת שיש לשים לב אליה. כל חודש הלמס מפרסם אכל העיתונים את הנתונים הממוצעים (במגוון תחומים), שכמובן אומרים מעט מאד. לעומת זאת הנתונים החציוניים בדר”כ לא נמסרים, אני מופתע לגלות שמספקים בדוח את השכר החציוני, חשבתי שהוא מוסתר לחלוטין.
זה מעניין כי לאורך 3 השנים האחרונות יש ירידה עקבית בשכר החציוני, מה שכמובן מוסתר כשמדווחים על שכר ממוצע.
ג’ו
אכן יש בעיות רבות בדיווחי הלמ”ס. שווה רשימה נפרדת אם יום אחד תהיה לי הסבלנות הדרושה.
שלום יוסי.
קודם כל, אני קורא את הרשימות שלך מזה זמן מה ומפיק מהן הנאה מרובה.
לגבי הרשימה הזו, נראה לי שהנקודה שלא נאמרת כאן בצורה מפורשת היא שיש קישור מאד חזק במסגרת הדיון הציבורי בדו”ח העוני בין עוני “מדוד”, שאותו מחשבת הלמ”ס, למושג הנתפס עוני, שיש לו קונוטציות ברורות. מי שחישבנו שהוא עני הופך לאוליבר טוויסט אצלנו בראש. אם נתעלם מאלו שרוצים רק לייפות את הנתונים, מאחורי הטענה בדבר הצורך לשנות את שיטת המדידה עומד הניסיון למצוא דרך לחשב “מיהו עני”. מכיוון שמנסים לחשב מושג תפיסתי הסיכוי להצליח נראה לי די קטן. העניין במדידה של הלמ”ס הוא, כפי שכתבת, משמעות המדידה היא המעקב לאורך זמן, ולא הקביעה כמה עניים יש, אבל זה לא מה שעובר לנו בראש כשאומרים שיש X ילדים עניים.
אבי,
תודה על המחמאות.
ועוד תודה על הבהרת מה שנראה לי מובן מאליו. הייתי צריך להתייחס לנושא הזה עוד כשהגבתי לדבריו של לדרברג שאמר כי “אף אחד לא מת ברעב”, ולכן משתמע מדבריו שאין עוני. כן, אנחנו מדברים על עוני יחסי, ובהשוואה לעניים של אפריקה כולנו עשירים מופלגים, גם סבתא שלי שבגיל 90 אמורה לחיות מקיצבה של 1000 שח בחודש בערך. השאלה שיש לשאול היא האם אנחנו באמת רוצים לעצב את פני החברה שלנו על פי הסטנדרט של אפריקה.
אני חושב שאי-הספירה של החלק בכוח-העבודה שהינו מובטל לחלוטין או חלקית (= משרה חלקית למרות שהיו רוצים ויכולים במשרה מלאה) מקפיץ את השכר החציוני כלפי מעלה מעבר לסביר. זאת במיוחד לאור העובדה שרבים נעים בין אבטלה, העסקה חלקית והעסקה מלאה לסירוגין.
וכמובן אפשר לומר משהו גם על עקרות הבית אשר לא נכללות בסטטיסטיקה הזו בשום צורה, למרות שמדובר בעבודה בהיקף די גדול שהינה צירוף של המשרות גננת-מנקה-בשלנית-ועוד.
לגבי ההצעה של יצחקי: זו חוצפה שאין כדוגמתה. מזל שהוא לא ניסח את זה “נמצא מה הצורה הכי נוחה לממשלה מבחינה פוליטית ונמדוד לפיה”. מצד שני זה מאוד מתאים לאידיאולוגיה שאומרת “תמיד היו עניים ועשירים, כזה הוא טבע האדם, אין מה לעשות וכו'”
יש דיון ארוך ומעניין למדי על איך בדיוק מודדים עוני ומה אומרים מדדים מוחלטים ויחסיים.
אפשר למצוא חומר בחוברת של מכון ון-ליר בשם “על המוחלט והיחסי בהגדרת קו העוני” שכתבה לא אחדות ויצאה במסגרת ’11 מחלוקות בכלכלה’ ).
בסוף החוברת מתוארים כמה נסיונות ליישם בישראל קווי עוני מעורבים (מדידה יחסית ומוחלטת יחד). מצויינות שתי מסקנות מעניינות (לטעמי):
1. כל הגישות המוערבות הניבו שיעורי עוני גבוהים יותר מאפשר לפי גישת הביטוח הלאומי.
2. בשנים 1997-2002 קו שיעור העוני היחסי נותר קבוע, בעוד לפי מדדים מעורבים הוא השתנה בחדות.