מעשה במשפחה צעירה, מהקצה העליון של מעמד הביניים. אבא, אמא, שני ילדים קטנים. ההורים עובדים שניהם במשרה מלאה, מרוויחים משכורות יפות מאוד. סך ההכנסות נטו של המשפחה הוא 20 אלף שח. באמת אין מה להתלונן. אמנם ההוצאות גבוהות מאוד גם הן. הגנים של הילדים עולים 5000 שח בחודש, שכר הדירה – עוד 5000, ועוד כהנה וכהנה הוצאות. אתם מכירים אותם, או משפחה שדי דומה למשפחה הזו. בסוף כל חודש, המשפחה שלנו מגלה כי הוצאותיה הן בדיוק 20 אלף שח, שזה ממש בסדר גמור. אין אוברדראפט, אין חובות. מצד שני גם אין חסכון, אבל יכול להיות יותר גרוע.
יום אחד החליטה המשפחה להעלות קצת את איכות החיים שלה. אולי רצו להעשיר את התפריט המשפחתי בסושי מדי פעם. אולי הם רוצים לשלוח את הילדים לחוג או שניים. או ללכת להצגת תיאטרון פעם בחודש חודשיים. או לשדרג את הטרנטה המשפחתית (דייהטסו מודל 2003) לרכב קצת יותר חדיש (מאזדה 2007 נראה מבטיח).
הם לא נטעו אוהל ברוטשילד, לא יצאו לרחובות להפגין, לא פנו להורים לעזרה. במקום זה הם החליטו להגדיל את הכנסתם. יש הרבה דרכים לעשות את זה: לבקש העלאה או קידום, לעבור למקום עבודה עם שכר גבוה יותר, לקחת עוד משרה חלקית היכנשהו. לא משנה. הם עשו את זה, והכנסתם נטו צמחה לסכום של 22 אלף שח בחודש.
יופי – הם עשו את זה. אפשר לרשום את הילדים לחוגים: אמנות, ספורט, מוזיקה, וגם לעשות מינוי לתיאטרון בהיכל התרבות המקומי. רשמו. עשו. ואז, התקשרו מהחוג, ואמרו שהצק שנתנו חזר. גם מהיכל התרבות הודיעו כי כרטיס האשראי לא כובד, ולכן המינוי שלהם מבוטל.
הם אצו רצו לבנק: מה קרה? הרי יש כסף בחשבון, הנה, תראו, נשארו עוד 2000 שקל. נכון, אמרו בבנק, נשאר כסף, אבל חרגתם מסכום ההוצאה המותר שלגם, שהוא 20 אלף שח בחודש בלבד. זה שהכנסתם עוד 2000 שח זה יפה מאוד, אבל אסור לכם להוציא את הכסף הזה ולהשתמש בו.
נשמע מופרך?
אבל זו המציאות. רק שלא מדובר בזוג צעיר ממעמד הביניים, אלא בכולנו – באזרחי מדינת ישראל.
תקציבה של מדינת ישראל לשנת 2011 הוא כ-380 מיליארד שח. ב-2012 הוא צפוי להיות כ-398 מיליארד שח. יש גידול מסויים בתקציב, אבל הגדלת התקציב כפופה ל-"כלל ההוצאה". כלל זה הונהג (בחקיקה) כאשר בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר ב-2003. לפי הכלל, תקציב כל שנה נקבע על פי התקציב של השנה הקודמת. בתחילה תוספת התקציב הייתה אחוז אחד לשנה. כך עלה תקציב המדינה מ-246 מיליארד שח ב-2004 ל-270 מיליארד ב-2005.
בואו נניח שטרכטנברג ימליץ לעשות המון דברים טובים ונפלאים (הוא לא), ובואו נניח כי הוא יציע להגדיל את הכנסות המדינה (על ידי שינויים במערכת המיסים) כדי לממן חלק מהדברים האלה. הוא לא יכול. כי גם אם הכנסות המדינה יגדלו, אין אפשרות לשנות את גודל ההוצאות. אם ההכנסות יגדלו, כל מה שיהיה אפשר לעשות בהן זה לחלק אותן חזרה בצורת הטבות מס או לשים אותן מתחת לבלטה.
טרכטנברג כבר הודיע כי "לא יפרוץ את מסגרת התקציב". משמעות הביטוי המפוצץ הזה היא כי הוא לא יציע להגדיל את הוצאות המדינה כנגד גידול מקביל בהכנסות. לכן כל מה שיוכל להציע לנו זה קיצוץ פה ושם בהוצאות אלה ואחרות, שיממנו הוצאות יותר ראויות לדעתו. זה נחמד, זה ראוי, זה לא ישנה את מצבנו באופן מהותי. אז אל תעצרו את נשימתכם.