נסיכת המדעים

כתב כלכלי, כלכלן שעובד בבית השקעות ובכיר במשרד האוצר נפגשו באולפן הרדיו.

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה קרה באמת, ביום חמישי האחרון (24.11.2011), בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" ברשת ב'. והבדיחה באמת גרועה, והיא על חשבון כולנו.

הדיון בתכנית זומן בעקבות ה"תספורת" האחרונה שהציע יצחק תשובה למחזיקי אגרות החוב שלו, "המשקיעים המוסדיים", שהם בעצם קרנות הפנסיה וקופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כולנו.

המרואיינים היו כתב דה-מרקר רותם שטרקמן, יובל בן-זאב, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, ואליאור גבאי,  סגן הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. תוכלו להאזין לדיון שנערך בלינק הבא, ואני ממליץ לכם לעשות זאת, כיוון שאני מתכוון להתמקד רק בחלק מהדברים שנאמרו.

כל שלושת הדוברים חזרו על שלוש מהמנטרות העיקריות של מאמיני דת הניאו-ליברליזם מיסודו של מילטון פרידמן: כספי החסכון/פנסיה של הציבור חייבים לזרום לשוק ההון, דמי הניהול הגבוהים הם לא גזירת גורל – אם החוסכים יתמקחו אז דמי הניהול יירדו, והעיקר – לו היה הציבור מקבל חינוך פיננסי ראוי, אז המון רעות חולות היו נחסכות מאיתנו, ובפרט תופעות כמו "תספורת" למשקיעים ודמי ניהול מופקעים בקרנות הפנסיה והגמל.

כל שלוש המנטרות הן רק מנטרות, כלומר מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה, ולצערנו הן אכן משפיעות. אני מתכוון לדון רק במנטרת החינוך הפיננסי. לו היה כאן חינוך פיננסי לכל, "הכלכלה שנעצב עבורנו ועבור ילדינו תהיה מוצלחת יותר", כותב שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני בדרך כלל מעריך את דעותיו, אבל לא הפעם. ממשלת ישראל כל כך מכירה בחשיבותו של החינוך הפיננסי, עד כדי כך שהיא עצמה מתכוונת לפתוח במשרד האוצר "מחלקה להקניית השכלה פיננסית לבני נוער, זוגות צעירים, מבוגרים, קשישים ועוד" (למה בעצם? השוק לא יכול לעשות את זה?).

האמת היא שחינוך פיננסי הוא פשוט עוד סוג של הפרטה, כלומר התנערות הממשלה ממחוייבותיה לאזרחים, והעברת האחריות למישהו אחר, במקרה זה האזרחים עצמם. טייקונים ובתי השקעות שדדו את הפנסיה שלך? "זו אחריותך, ותוצאה של החינוך הפיננסי הלוקה בחסר שלך. אנחנו רק הממשלה, אנחנו לא אחראים".

אמנם אין ספק שתוספת השכלה, אפילו בתחום הפיננסים, אינה דבר רע לכשעצמו. אבל האם בעולם שבו הציבור "מחונך פיננסית", טייקונים לא יעזו לנסות (ולהצליח) להתנער מחובות, מוסדות פיננסיים כגון בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות לא יפקיעו את מחיריהם, וקרנות הפנסיה שלנו יפסיקו להתייחס להשקעות מפוקפקות כאל השקעות חסרות סיכון (תשובה לא נתן בטחונות כנגד ההלוואות שלקח מקרנות הפנסיה באמצעות אגרות החוב שלו)? אני בספק אם זה יקרה, כיוון שהסיבות לכל התופעות האלה, ואחרות, הן הרבה יותר עמוקות.

האמת היא שכלכלת "שוק החסכון" היא כלכלת ג'ונגל. כל אחד מנסה לקחת את כל מה שהוא יכול, ולעזאזל השאר. ומי שיש לו יותר כוח, גובר. כל מנהלי בתי ההשקעות וכלכלניהם, שחינוכם הפיננסי הוא בודאי לעילא ולעילא, גובים מלקוחותיהם דמי ניהול מופקעים כי הם יכולים. להתמקח? הצחקתם אותי. ניסיתם פעם להכנס לסופרמרקט ולהתמקח עם מנהל הסניף על מחיר הגבינה? אז זהו. ההבדל הוא שגבינה אפשר לא לקנות זמן מה, אבל כולנו מחוייבים על פי החוק לקנות חסכון פנסיוני. האם ציבור "מחונך פיננסית" יגרום למנהלי קרנות הפנסיה והגמל להשקיע את כספי החסכון בנכסים קצת פחות מפוקפקים מאגרות חוב של דלק נדל"ן? איזה אינטרס יש להם לא לקנות מתשובה אגרות חוב? מה גם שאגרות חוב אלה זוכות, עדיין, לדרוג AA מחברות דירוג האשראי, אותן חברות שדירגו את משכנתאות הסאבפריים בארה"ב כהשקעות ברמת בטחון גבוהה ביותר? ובכלל, קרנות הפנסיה והגמל מחוייבות להשקיע את כספנו בשוק ההון הבעייתי של ישראל, וזאת על פי המנטרה הראשונה. אם לא יקנו מתשובה, יצטרכו לקנות מבן-דוב. האם הטייקונים, תשובה, בן-דוב וחבריהם, יתחילו לעמוד פתאום בהתחייבויותיהם, ולהחזיר לציבור את הכספים שלוו ממנו, עם הריבית? רק אם יכריחו אותם לעשות את זה.

יש הבדל מהותי בין ג'ונגל לבין מדינה מתוקנת: חוק. כל עוד חוקי המדינה יאפשרו לטייקונים ולמוסדות הפיננסיים (שרובם בבעלות טייקונים למיניהם) לשדוד את הציבור, הם ימשיכו לשדוד.

יש דרכים להלחם בתופעות שהוזכרו: מחירים מופקעים? פיקוח על מחירים. שמיטת חובות? רק בליווי פשיטת רגל, בבקשה. כספי חסכון מופנים שלוק הון עתיר סיכונים? אפשר לאפשר להם לזרום גם להשקעות פחות מסוכנות, ואף ליצור עבורם מטרות השקעה כאלו (למשל, אגרות חוב שתנפיק הממשלה, שתשתמש מצידה בכספים להשקעה בתשתיות המדינה, במקום לבניית קניונים במזרח אירופה, או פשוט למינוף שיאפשר לרכוש חברה ולחלוב אותה).

אבל כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, צריך שהממשלה תכיר בכך שתפקידה הוא לשמור על האינטרסים של אזרחי המדינה, במקום לצפות מהצד, לגלגל עיניים, ולומר לנו "אילו היה לכם חינוך פיננסי הכל היה יותר טוב". צריך שהממשלה תכיר באחריות שמוטלת עליה, ולא תגלגל אותה לכל מי שרק אפשר.

לשם כך, עלינו לומר בקול רם וברור "לא" לחינוך הפיננסי. עלינו לומר לא גם להפרטה הזו.

 רשימה זו פורסמה לראשונה באתר "עבודה שחורה"

כשראיתי את הסריקה של הגרף הזה שמישהו העלה לפייסבוק, לא האמנתי שזה אמיתי. אז גלשתי לאתר של העיתון הנפוץ "ישראל היום" ומצאתי את זה במהדורה המודפסת של יום שישי, 25 בנובמבר 2011. החבר'ה מישראל היום עשו סקר, בנושא הגרעין האירני. שאלו שאלה, 41.3% ענו כן, 48.6% ענו לא. מחנות הכן והלא שווים בערך, אם כי יש הבדל סטטיסטי מובהק לטובת עוני ה-"לא". אבל הגרף מראה כי מספר המשיבם "כן" גדול פי 3 ממספר המשיבים "לא".

אני לא יודע מה האינטרס של העיתון להציג כאילו הרוב השיבו "כן", ועוד רוב כל כך גדול. לעיתון יש אג'נדה פוליטית, זה ברור, וזה בסדר. אבל אני מתקשה להאמין שעורכי העיתון סבורים שקהל הקוראים שלהם כה טיפש. אני מקווה שביום ראשון תצא התנצלות כלשהי ותסביר שזו הייתה טעות של הגרפיקאי, או הש.ג. או מי שזה לא יהיה. באמת.

הערה: זהו צילום מסך מאתר ישראל היום. גודל התמונה שונה כדי שיתאים לתבנית הבלוג. כמו כן, העתקתי את הלוגו של העיתון והתאריך מפינת העמוד בו הופיע הגרף והדבקתי אותו מעל הגרף.

הקוראים שלי שמים בודאי לב שתדירות הרשימות כאן נמוכה לאחרונה. תירוצים יש למכביר, אבל הסיבה העיקרית היא שאין לי כל כך חשק לכתוב לאחרונה. המצב במדינתנו לא ממש מרנין, אותי לפחות. אני פותח כל בוקר על המחשב וקורא על שחיקת מעמד הביניים, מחדלים ממשלתיים – במקרה הטוב, מעשי הממשלה – במקרה הפחות טוב, חוסר אופק מדיני, הטרדות מיניות (רק אם זה יום טוב),  בעלי הון חמדנים, שנאת זרים, התגברות הכפיה הדתית, נסיונות לדה-לגיטימציה למי שמנסה להעביר ביקורת על הממשלה, ועוד ועוד.

שוב, יכול להיות שזה רק אני שחי לו במציאות מדומיינת, והאמת היא שיש לנו ארץ נהדרת. אבל זה לא ממש עוזר. זה מה שאני מרגיש, ואם זה מה שאני מרגיש, קשה לי לשים הכל בצד ולכתוב, סתם כך, על סטטיסטיקה ומתמטיקה.

יש לי כמה מעגלים של חברים, ובכולם אני שומע יותר ויותר דיבורים על דרכונים זרים והרהורים בדבר עזיבת הארץ, באופן זמני או לתמיד. רק ביום חמישי האחרון הועברה אלי הודעה על משרה פנויה לסטטיסטיקאי בפריז, בארגון OECD. אשתי אמרה לי בלי להסס: לך על זה. אני לא אלך על זה, כי אני לא מתאים לתפקיד הספציפי וגם התפקיד לא מתאים לי. אבל אני מודה שהאפשרות לגור ולעבוד בפריז קורצת לי.

כבר עשיתי זאת פעם. ב-1996 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט בשיקגו, ונשארנו שם כמעט ארבע שנים. לכן, אני יודע שמעבר כזה הוא בכלל לא פשוט, והקשיים רבים מאוד – זה לא גן עדן שם. אבל הקשיים היו קשיים מסוג אחר, והעובדה שאת רוב ימי ממשלת נתניהו הראשונה ביליתי בניכר רק עשתה לי טוב.

למה חזרתי? היו הרבה סיבות, רובן אישיות. אבל אני יכול להגיד שכאן, עם כל הקשיים, זו בכל זאת המדינה שלי. עומר דוידוביץ, אדם שאיני מכיר כלל, צייץ את זה לפני כמה ימים:

תשובה לכל אלה ששואלים למה השמאלנים נשארים בארץ: אנחנו כאן כי אנחנו אוהבי ישראל. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ישראל טובה, סובלנית ודמוקרטית יותר

הציוץ הזה גרם לי בעצם לחשוב סוף סוף על הרשימה הזו. אספר בה את סיפורם של שני חברים, שחשו כי ארצם האהובה הופכת למקום שקשה יותר ויותר לחיות בו. זו אינה ארץ ישראל, אלא ארץ אחרת לגמרי, למרות ששני החברים האלה היו יהודים. אותה ארץ הגיעה בסופו של דבר אל שפל המדרגה, אל תחתית המדרון. לא, ישראל אינה דומה כלל וכלל לאותה ארץ, ומי שחושב שיש כאן השוואה בין שתי המדינות עושה זאת על אחריותו בלבד. שני החברים ראו איך החיים במולדתם הופכים לבלתי נסבלים. האחד בחר להשאר בארצו האהובה, למרות כל הקשיים. השני בחר לגלות ממנה, ולחפש את מזלו מעבר לים.

אדמונד לנדאו 1877-1938	ריכרד קוראנט 1888-1972

אדמונד לנדאו היה אריסטוקרט. אביו היה רופא, אמו בת למשפחת בנקאים. חותנו זכה בפרס נובל לרפואה. הוא למד מתמטיקה וקיבל את הדוקטורט שלו, על מחקריו בתורת המספרים, בגיל 22. האוניברסיטה שהעניקה לו את תואר הדוקטור היא האוניברסיטה של העיר בה נולד וגדל – אוניברסיטת ברלין. אדמונד לנדאו היה גרמני. הוא תמיד ראה את עצמו כגרמני, ולא סתם כגרמני, אלא גם כפטריוט גרמני. לנדאו היה ללא ספק אחד מגדולי המתמטיקאים של תקופתו, ניצב בשורה הראשונה של חזית המחקר המתמטי יחד עם דויד הילברט ופליקס קליין, עמיתיו למחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת גטינגן, המכה של עולם המתמטיקה, האוניברסיטה של גאוס, דיריכלה ורימן. אדמונד לנדאו, אגב, היה גם יהודי, והוא ראשון הפרופסורים למתמטיקה של האוניברסיטה העברית. הוא אמנם שקל לעזוב את מולדתו ולעבור לחיות בירושלים, אך לבסוף לא עשה כן.

ריכרד קוראנט, הצעיר מלנדאו ב-11 שנה, היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. משפחתו הייתה בקשיים כלכליים. העסק של אביו כשל, והוא עבד כפקיד בחברת ביטוח. בגיל 14 היה על קוראנט לתת שיעוריפ פרטיים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. את לימודיו באוניברסיטה התחיל בגיל שבו לנדאו כבר היה כמעט דוקטור. קוראנט גם הוא למד מתמטיקה, בגטינגן, ומדריך עבודת הדוקטורט שלו היה דויד הילברט. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו והחל ללמד מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. קוראנט היה גרמני. פטריוט גרמני. הוא התגייס לצבא הגרמני, לחם בשורותיו ונפצע בקרב. לאחר מכן חזר ללמד בגטינגן. קוראנט, כמו לנדאו, גם הוא היה יהודי.

ב-1933 קרו כמה דברים בגרמניה. באמת לא חשוב מה. מי שיודע יודע. זה לא משנה לסיפור שלנו. לנדאו היה אז בן 56, קוראנט בן 45, שניהם פרופסורים מכובדים, באוניברסיטה שהיא עדיין המכה של המתמטיקה. שניהם גילו שחייהם באוניברסיטה הפכו לבלתי נסבלים. לנדאו הגיע בוקר אחד להרצאה שלו וגילה שכמה מתלמידיו חוסמים את כניסתו. הם אמרו לו שלאנשים כמוהו אין מקום בגטינגן, וגם לא בכל אוניברסיטה אחרת בגרמניה. הוא הושעה ממשרתו באוניברסיטה. למרות שיכול היה למצוא מייד משרה באוניברסיטה אחרת מחוץ לגרמניה (מדובר כאן הרי באחד מגדולי המתמטיקאים של התקופה), העדיף לחזור אל ביתו בברלין. כזכור, הוא היה בן המעמד הגבוה, והיה אמיד דיו כדי להמשיך לחיות מחוסר עבודה במולדתו האהובה, למרות שזו שברה את ליבו ואת רוחו. לנדאו מת ב-1938, בברלין.

קוראנט לא הושעה ממשרתו בגטינגן. אחרי הכל, הוא היה לוחם בצבא הגרמני. הוא העדיף לא להמתין ולראות עד מתי תעמוד לו זכות זו (מכתב ההשעיה הגיע לבסוף, למי שחשש). הוא עבר לאנגליה לאוניברסיטת קיימברידג', וכעבור שנה חצה את האוקיינוס אל אוניברסיטת ניו יורק, שביקשה ממנו להקים עבורה מכון למתמטיקה. הוא נשאר בניו יורק עד מותו ב-1972. שמו של המכון שהקים שונה ל-"מכון קוראנט" עוד בחייו, ב-1964.

ב-30 באוקטובר 2006 פרסמתי לראשונה באתר “רשימות” את הרשימה "כמה מכוניות יש לסטודנטים?", שהכיל תגובה לשני מאמרי דיעה ועוד ידיעה "חדשותית" (שהיתתה למעשה מאמר המציג את דעתו של קובי הבר ממשרד האוצר) שפרסמה מירב ארלוזורוב בנושא שכר הלימוד באוניברסיטאות.

למחרת שלחתי את הרשימה אל גיא רולניק, עורך דה-מרקר, וביקשתי ממנו להביא את תגובתי לידיעת קוראיו. רולניק לחץ מייד על כפתור ה-Forward, והעביר את המייל שלי אל מירב ארלוזורוב בכבודה ובעצמה. כעבור כמעט יומיים ענתה לי מירב ארלוזורוב וביקשה ממני לקצר את המאמר שלי ל-500 מלים. אכן, אורך המאמר המקורי שפירסמתי ברשימות היה 1400 מילה. טרחתי וקיצרתי, ובסופו של דבר הצלחתי לקצרו לאורך של 800 מלים.

החזרתי את המאמר המקוצר לארלוזורוב, ציינתי כי קיצרתי את המאמר מ-1400 מלים ל-800 מלים, והערתי כי לדעתי מדובר בהיקף סביר למאמר המכיל תגובה ל-3 מאמרים שהיקפם הכולל היה 1700 מלים. (מכאן, אגב, אפשר להסיק כי לפחות אחד משלושת המאמרים האלו הכיל יותר מ-500 מילים)

את מירב ארלוזורוב זה לא שכנע: "אני מצטערת", כתבה לי ב-2 בנובמבר, "אין אפשרות לפרסם מאמרים של יותר מ-500 מילה. זוהי התבנית הגרפית".

אני יודע שיש הרבה דברים בלתי אפשריים – כמו לנוע במהירות הגבוהה ממהירות האור או לרבע את המעגל. אבל למצוא מקום לעוד 300 מלים על גבי עיתון? אני לא קונה את זה. ניסיתי להחזיר את הכדור אל גיא רולניק, וביקשתי ממנו לשקול חריגה מכלל 500 המלים. רולניק לא ענה לי עד כה. האם לחץ שוב על כפתור ה-Forward? איני יודע.

האמת – עיתון הארץ/דה-מרקר, רולניק וארלוזורוב לא חייבים לי כלום. הם היו יכולים לענות לי ולומר כי לדעתם ועל פי שיקול דעתם המאמר שכתבתי אינו ראוי לפרסום. אבל ההתנהלות שלהם (ובמיוחד של ארלוזורוב) בנושא זה מביכה.

ארלוזורוב יכלה לתת במה לדברי. במהדורת האינטרנט של עיתונה אין מגבלה של נפח מלים בעמוד (אני מניח). היא יכלה להציע לפצל את תגובתי לשני מאמרי תגובה. אפשר לנסות למצוא מקום לעוד 300 מלים. הנימוק של מכסת 500 המלים קלוש בעיני.  אני סבור שארלוזורוב יודעת למה היא מסרבת לפרסם תגובה למאמרים שלה, שחושף את הטיעונים הדמגוגיים והנתונים המסולפים אותם הציגה כדי לתמוך באידיאולגיה שלה. היא בהחלט לא מעוניינת שקהל הקוראים שלה יתוודע לאמת. וחבל.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 9 בנובמבר 2006  שם התקבלו 14 תגובות

מיכל  בתאריך 11/9/2006 8:17:37 AM

שתתבייש הגב' ארלוזרוב בתירוץ הנלעג שלה

וגם האדון רולניק.
בא לי הקיא מהדמגוגיה של הבר והאורלוזורובה.

אומפה לומפה  בתאריך 11/9/2006 8:47:55 AM

ללא נושא

יוסי, לעניות דעתי היא צודקת. אכן, לשנות תבנית של עמוד זו בעיה יותר יותר מורכבת משנדמה לך. למעשה, הסיכוי שהיא אמרה לך אמת גבוה לאין שיעור מההנחה שלך שהיא מחפשת תירוץ.

אביבה  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 9:53:44 AM

ללא נושא

הם באמת לא חייבים לך כלום – ודווקא לכן נראה שהיא דיברה אמת.
משקלו של העיצוב הגרפי בעיתונות המודפסת גדול יותר ממה שאתה משער (וזה לטוב ולרע גם יחד).
נסה לכתוב את הרעיון שלך מחדש ב-500 מילה. האם באמת זה בלתי ניתן לביצוע? אפילו את תורת היחסות אפשר לצמצם לפורמט הזה.

ערס פואטי  בתאריך 11/9/2006 10:16:52 AM

אני עם אביבה

מאוד סביר שדיברה אמת, ואם אינך יכול לקצר, הגב רק על שניים ממאמריה, לא על שלושה, בחמש מאות מילה. תן לינק לבלוג ופרסם בו ביום הפרסום את המאמר המלא

שחר  בתאריך 11/9/2006 10:27:43 AM

ספירה פשוטה תגלה כי

במאמר של מירב ארלוזרוב מהיום יש 549 מילים ועוד גרף.
ויש ארוכים יותר לעיתים.

דוד  בתאריך 11/9/2006 11:34:55 AM

מסכים עם אביבה וגדי

בבלוג אפשר להתפרע כמה שרוצים, אבל לאתר כמו דה מרקר יש את הפורמטים שלו, לא כל שכן בעיתון עם מקום מוגבל.
אני חושב שכדאי לך לקחת את הצעתו של גדי. במקרה הטוב תוכל להמשיך לפרסם שם תגובות.

ערן  בתאריך 11/9/2006 2:00:19 PM

אולי תקצר את המאמר?

ל-The Marker יש פורמטים קבועים למאמרי תגובה, והם באמת קצרים יותר. כיוון שמאמר המכוניות היה מצוין אני ממש ממליץ לקצר אותו. דרך אגב, אולי כדאי להתמקד רק בחלקים מהטיעונים שהיו שם.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 5:24:57 PM

יש גבול

לא ניתן לקצר עוד את המאמר מבלי לוותר על טיעונים, ולכך אני לא מוכן.
אסתפק בבמה שלי כאן ובעוד כמה במות באינטרנט – בתקווה להפצה ויראלית של המסר שלי.

לא ממתין עוד  בתאריך 11/9/2006 9:00:35 PM

איך לפרסם 800 מילה ב"הארץ"

מחלקת מודעות: 03-5121121. שאל את מי שכבר ניסה, למשל פרופ' דני גור.

אביבה  [אתר]  בתאריך 11/9/2006 9:57:16 PM

ללא נושא

יש דרך נוספת לפרסם 800 מילה: פנה לעיתון המתחרה 😛 הם ישמחו לפרסם מאמר שקוטל את נושאי הדגל של המארקר.
(הכנס גילוי נאות כאן).

משה  בתאריך 11/10/2006 2:29:14 PM

מדוע אתה מתייחס ברצינות?

יוסי, הסטנדרטים ב"עיתונות" הכתובה נמוכים כמעט מכל בחינה אפשרית: אמינות, עומק, מקוריות, רהיטות, ערכיות… לא נשאר הרבה מעבר לעיצוב הגרפי.
"דה-מארקר", למרות הרצון לשוות לו צביון מקצועי, הוא לא מוסף רציני יותר מאשר מוספי האופנה וה-"לייף-סטייל" למחיניהם.

אייל גרוס  [אתר]  בתאריך 2/5/2007 1:26:00 PM

ללא נושא

http://www.notes.co.il/gross/28491.asp

ניר אלפסי  בתאריך 2/7/2008 8:08:08 AM

אכן, הם לא חייבים לך כלום

ותראה כמה רעש אתה עושה על שטות…
עיתון זה עיתון – והוא בטח לא יתחיל להתנהל אחרת עבורך, אז או שתקצר את המאמר שלך או שתפסיק להתבכיין
!!!

שלומית  בתאריך 3/1/2008 4:20:54 AM

נו, באמת. הגזמת

פשוט תקצר, אפשר לחשוב.
מרוב עקרונות שכחת מה רצית להשיג. חבל
במקום להשקיע את הזמן בפוסט הזה, היית מנסה עוד טיפה לקצר.
יבבנות מיותרת המפחיתה מכבודך.