נסיכת המדעים

דמגוגיה

תרגיל בדמגוגיה: נניח שיש לכם כמה עשרות מיליוני שקלים. מה תעשו בהם? לפניכם מספר אפשרויות: לממן את שידור משחקי המונדיאל בערוץ טלוויזיה ציבורי, למגן את גני הילדים בשדרות מפני פגיעת קסאמים, או לממן טיפול באווסטין לחולי סרטן המעי הגס במשך שנה.

ועוד תרגיל: נניח שאין לכם את הכסף הפנוי, כיוון שהחלטתם כבר להוציא את כספכם על דברים אחרים. ובכל זאת, אתם ממש נחושים בדעתכם לקדם את אחת המטרות שהזכרתי קודם. על מה תוותרו? כמובן שלא מדובר בכספכם האישי, אלא בכספכם הנמצא בידי הממשלה. כיצד תמליצו לממשלתכם לגייס את הסכום הדרוש? הנה מספר אפשרויות: לוותר על רכישת מטוס אחד לחיל האוויר, להוציא תרופה מסל התרופות (אולי את ההרצפטין?), לבקש תרומה ממיליונר כלשהו, או להעלות את מס ההכנסה השולי המקסימלי באחוז אחד.

מונדיאל

כאשר כתבתי כאן על סוגיית שידורי המונדיאל, ותקפתי את החברה המחזיקה בזכויות השידור של המשחקים – חלק מקוראי תקפו אותי בחזרה. "אתה רגיל לקבל דברים בחינם?" שאלו, ובצדק. במקומות אחרים הובעו דעות הרבה יותר נחרצות: "הממשלה… לא צריכה לממן לציבור מונדיאל או כל תרבות אחרת … וגם לא לממן תרופות לציבור הרחב",  כתב מישהו בתגובה לפוסט בבלוג של מרק ק. אבל אנחנו לא המושבות באמריקה במאה ה-18, והממשלה היא לא ממשלת ג'ורג' השלישי. אני רוצה להאמין שהממשלה שלנו יותר קרובה למודל של לינקולן: "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם".

אני עדיין סבור כי הממשלה/הציבור לא צריך לממן את שידורי המונדיאל "בחינם" לחובבי הכדורגל. נחמיה שטרסלר העלה לפני מספר ימים  הצעה אחרת (בחלק השני של המאמר הזה): במקום שיימכרו כל המשחקים בחבילה יקרה אחת, יש לחייב את בעלי הזכויות למכור כל משחק בנפרד, ובמחיר אחיד לכל משחק. יש 51 משחקים שלא ישודרו בערוצים הציבוריים. המחיר המקורי של החבילה היה כ-900 ₪, או קצת יותר מ-17 ₪ למשחק. זה נראה לי מחיר הוגן – דומה למדי למחיר הרכישה של סרט קולנוע בכבלים או בלווין.

רציונליות

בשיעור הראשון של מבוא לכלכלה לומדים על תופעת המחסור ועל עקומת התמורה. הרעיון פשוט: יש מוצרים שקיים בהם מחסור, ולכן יש למוצרים אלה מחיר. כיוון שמשאבינו מוגבלים, כל החלטה לטובת צריכת אחד המוצרים האלה, פירושה בהכרח ויתור על צריכת מוצר אחר. זה נכון, אבל רק כאשר כל המשאבים נוצלו. אם עדיין יש משאבים פנויים, ניתן להגדיל את צריכתו של מוצר מסויים מבלי להקטין את צריכתו של מוצר אחר.

מה שלא מלמדים בקורס המבוא לכלכלה הוא כיצד נקבע סדר העדיפויות. מניחים כי יש "פונקציית העדפה" המדרגת את האלטרנטיבות השונות, ואז תהליך ההחלטה פשוט: מחשבים את ערך ההעדפה לכל אפשרות, ובוחרים בזו שקיבלה את הערך הגבוה ביותר. שני ישראלים זכו בשנים האחרונות בפרס נובל לכלכלה. האחד חקר את מה שיקרה אם פונקציית ההעדפה נבנית על סמך שיקולים רציונאליים, השני הראה כי  השיקולים העומדים בדרך כלל בפני המחליטים אינם תמיד רציונאליים. אופס.

אבל ממשלה שונה מאזרח בודד. הממשלה צריכה וחייבת לשקול שיקולים רציונאליים, אם טובתם הכללית של האזרחים בראש מעייניה. וזה אמור להיות כך במדינה דמוקרטית.

האם הממשלה שוקלת שיקולים רציונליים בפרשת חולי סרטן המעי הגס? אני חושש שלא. ועדת סל הבריאות דווקא עשתה את מלאכתה כהלכה. היעילות של הטיפול באווסטין שנויה במחלוקת. ועדת סל הבריאות לא הכלילה אותה בסל כיוון שלא השתכנעה כי יש הצדקה רפואית מספיקה לכך. ההתנהלות של שאר הגורמים הייתה במקרה הטוב שלומיאלית, ואני חושש שהמחמאה "שלומיאלית" לא ממש מוצדקת. בקשת הנדבה של השר איתן מאיש העסקים חובב הפרסום נראתה בתחילה כמו מהתלה תפלה, אבל מהר מאוד התברר כי מדובר באידיאולוגיה, וכי מר איתן מציע למעשה להפריט את מימון הטיפול הרפואי על ידי העברת האחריות לעמותות. הקורא של מרק ק. בודאי מאוד מרוצה.

סרטן

ובעניין האווסטין וההרצפטין: אבי חלה בסרטן המעי הגס לפני חמש שנים, וככל הנראה גבר על המחלה. אמי נפטרה בשנת 1988 ממחלת סרטן השד הגרורתי. בשנת 1988 לא היה הרצפטין. מה היה עולה בגורלה של אמי לו עמד הטיפול לרשותה? הרצפטין היא תרופה מאריכת חיים. הטיפול מעכב את  ההידרדרות במצב של סרטן שד גרורתי ב-8.5 חודשים, וגם זאת ביעילות נמוכה, כיוון שכ-70% מהחולות אינן מגיבות לטיפול. נכון – 30% מהמטופלות ירוויחו 8.5 חודשי חיים – ובממוצע ההרצפטין קונה כחודשיים וחצי לחולה. בדיוק כמו הרילוזול – התרופה המאושרת היחידה לטיפול בחולי ALS – שמאריכה את משך ההשרדות של החולים בקצת יותר מחודשיים. האם זה שווה את הכסף? האם הייתי רוצה לקנות עוד שמונה חודשים של סבל לאמי? אין לי תשובה לשאלה הזו. בכל מקרה, הטיפול אינו מציל חיים, ולא היה מציל את חייה.

הצלת חיים אינה חייבת להיות יקרה. אקמול מציל יותר חיים מהרצפטין ואווסטין – כאשר הוא ניתן לחולי שפעת. אמנם הוא לא מרפא את השפעת, אבל מונע את הדרדרות המחלה לסיבוכים מסוכנים (מהם מתים אלפי אנשים בשנה).

ויש דרכים הרבה יותר יעילות להציל חיים – באמצעות רפואה מונעת והקטנת זיהומים סביבתיים. אבל ההתייחסות לנושא הזה דומה להתייחסות למזג האויר – מדברים הרבה אבל לא עושים כלום. אבל בניגוד למזג האוויר, בנושא הזה אפשר לעשות, והרבה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 24 במאי 2006 שם התקבלו 6 תגובות

איתי  בתאריך 5/24/2006 9:33:33 AM

ללא נושא

קודם כל תודה על הפוסט המחבר באופן נפלא חוויה אישית קשה עם תפיסת עולם רציונלית רחבה.
מעבר לנושא התרופות אתה מצביע על בעיה קשה בשיח התקשורתי בנושאים חברתיים כלכליים. כל פעם עולה נושא חדש ורציני שלגביו מסבירים לנו שאין כסף, ומצד שני בכירי האוצר ובכירי המשק נוהגים לדבר על שכבות השומן. ובינתיים הבעיות החברתיות הולכות ותופחות, וכספים מוקצים רק לפי מידת הסערה הציבורית או לפי חוזק הלובי הפוליטי, וגם זה רק פותר בעיות לטווח קצר ללא דיון כולל על סדר עדיפויות.
בדיון ציבורי רציני, על אלו (כמוני) שמבקשים להוסיף כסף לתרופות, לקצבאות זקנה, או למלחמה בפשיעה מוטלת החובה להצביע על המקומות שבהם כדאי לקצץ.
אלו בערך דברים שכתבתי בעבר בתגובה לשוקי גלילי:
בדרך שבה מתקבלות החלטות בפוליטיקה שלנו תוספת תקציב למטרה חברתית X או לסתם סחטנות של סיעה Yנלקח מקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה.
ומה יקרה אז? שר הבטחון יעדיף להמשיך לקנות מטוסי קרב שאנחנו לא באמת צריכים, ויקצץ באבטחת גנים בקו העימות. שר התחבורה לא יבטל תקני מינויים פוליטיים מיותרים, וכן יבטל מעקי בטיחות ומסילות ברזל. שר הרווחה יבטל תקנים לעו"סים לאיתור נוער בסיכון וגברים מכים, אך לא יצמצם מנגנון בירוקרטי לא יעיל בביטוח הלאומי.
גם אזרח כמוני בלי השכלה בניהול ציבורי יכול להבין כי המפתח לשינוי חברתי הוא לא רק בחלוקה הגלובלית של עוגת התקציב (כמה להחזר חובות, כמה לבטחון, כמה לחינוך) אלא במה עושים בכל משרד, ובייחוד בשאלות כמו:
1. תקציב המטה מול תקציב לעובדי השטח (משרד החינוך!)
2. תקציב לציוד מול תקציב לכ"א (משרד הבריאות!)
3. תקציב לאירועים חד פעמיים מול תקציב לפעילות יומיומית "אפורה" (בטחון הפנים)
4. מינויים פוליטיים מול מינויים מקצועיים
5. מהם המדדים להצלחה, והאם מישהו בדרג המקצועי והפוליטי משלם את המחיר על כשלון מתמשך (תאונות דרכים, פשיעה וכו')

מרק ק.  [אתר]  בתאריך 5/24/2006 11:16:15 AM

מרוצה חלקית

1. השימוש במינוח "מצילות חיים" הוא שגוי מאחר שאיש לא גילה את סוד חיי הנצח ולכן כולנו נמות. השאלה היא רק האם במוקדם או במאוחר.
2. מזמן מזמן קראתי ספר מזן הרומן הבלשי שבו הסופר הציע שהרפואה המודרנית די הגיע לגבולות היכולת שלה להאריך את תוחלת החיים של בני אדם וצריכה להתמקד בשיפור האיכות שלהם.
3. היוזמה של מפלגת גיל פסולה מאחר שהם נבחרו לכנסת בשביל לתעדף את השימוש בכספי המדינה ולא בכדי להציע לאנשים פרטיים מה לעשות עם הכסף שלהם. אם הם חושבים כמוני שהמדינה מעורבת יותר מדי במערכת הבריאות (והם לא) הם צריכים לפעול לשינוי החוקים הרלבנטיים במקום לשלוח הודעות לתקשורת.

חנן  בתאריך 5/24/2006 12:12:31 PM

"מישהו שמבין"

אתמול ברדיו היה דיון על סל התרופות. רופא אחד (זה שכל הזמן התראיין על שרון) אמר שבאנגליה התרופות היקרות האלה לא ממומנות בכלל. וגם שאף אחד לא צועק שם.
שאלתי מישהו שמבין בענייני מדיניות תיקצוב למה בישראל עושים הפגנות ובאנגליה לא? האם זה קשור לתפישה התרבותית של חיים, חולי ומוות? הוא ענה לי תשובה פשוטה יותר. הוא אמר שהסיבה שמוחים היא בגלל חולשת המערכת הפוליטית שהיא לחיצה. אז אם יודעים שהלחץ יעזור, לוחצים. שום דבר רציונאלי.
ואחזור על מה שכתבתי כבר, "הם מבינים רק כח". יודעים להפעיל כח ויודעים להרוויח מ"כניעה" להפעלת כח.

זה שו  בתאריך 5/24/2006 12:44:39 PM

ללא נושא

אבוי לנו אם ממשלה לא תהיה לחיצה כמו בצרפת למשל. אז מה נעשה 4 שנים? נחכה למושיעינו מההון?

אבי  בתאריך 5/24/2006 12:47:39 PM

ללא נושא

ובקנדה, שבדיה, נורבגיה וכו' התרופות היקרות הללו כן ממומנות, נו אז מה?

kavod  [אתר]  בתאריך 5/25/2006 10:11:42 PM

ללא נושא

המדינה לדעתי היא אינה חברת ביטוח.
נכון שבמצב של היום כשאנשים כן משלמים ביטוח למדינה, אז זה כן תחת אחריותה, אבל גם כאן אין עליה לחרוג מהתקציב שלה.
אני לא יהיה מרוצה עם בעלי ההון ישלמו את התרופות(גם ככה הם ממנים-חלקם מרצונם וחלקם שלא) את רוב סל התרופות(ואת רוב תקציב המדינה).
אני יהיה מרוצה כשאיש איש יממן את עצמו. אם החולים היו יכולים לבטח את עצמם לכל המחלות האפשריות, הייתי מצפה מהם לעשות כך. במידה ולא הם היו צריכים לחסוך כסף למקרה שכזה.
אם הם לא עשו כך, אינני מרחם עליהם.

בסקר שנערך בפורום מתמטיקה של תפוז באפריל 2004 , הוצגה השאלה הבאה, שנלקחה מספרם של ורדה ליברמן ועמוס טברסקי "חשיבה הסתברותית" שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה:

מיכל היא בת 31, רווקה תקיפה ואינטליגנטית. יש לה תואר בפילוסופיה. כסטודנטית הייתה מעורבת בנושאים הקשורים באפליה ובצדק חברתי, והשתתפה בפעילויות של התנועה לזכויות האזרח. מה עושה מיכל היום? בחרו באפשרות הסבירה ביותר:
1) מיכל היא מורה בבית ספר יסודי.
2) מיכל עובדת בחנות ספרים ולומדת יוגה.
3) מיכל פעילה בתנועה הפמיניסטית.
4) מיכל היא עובדת סוציאלית.
5) מיכל היא פקידת בנק.
6) מיכל היא סוכנת ביטוח.
7) מיכל היא פקידת בנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית.

נכון לזמן כתיבת המאמר(*) הצביעו 92 גולשים בסקר, והתוצאות מוצגות כאן:

סקר זה משחזר (בסביבה לא מבוקרת) את אחד ממחקריהם הקלאסיים של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, מחלוצי חקר הראציונליות. מתוך 7 התשובות שהוצעו, 4 היו תשובות סרק, ולמעשה 3 התשובות המעניינות הן "מיכל היא פקידת בנק", "מיכל פעילה בתנועה הפמיניסטית", ו-"מיכל היא פקידת בנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית". תשובות אלה קיבלו 9, 14 ו-23 קולות בהתאמה, כאשר התשובה האחרונה הוכתרה על ידי הגולשים כתשובה הסבירה ביותר לשאלה מה עושה מיכל כיום.

מה קורה כאן בעצם? לא משנה מה ההסתברות כי מיכל היא פקידת בנק, ההסתברות כי מיכל היא פקידת בנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית קטנה יותר. ההסתברות של חיתוך שני מאורעות תמיד קטנה מהסתברות של אחד המאורעות בלבד, וזאת על פי חוקי תורת ההסתברות. כאשר צירפנו את שני המאורעות "מיכל היא פקידת בנק" ו-"מיכל פעילה בתנועה הפמיניסטית" למאורע אחד, קיבלנו מאורע מפורט יותר, שייתכן והינו מייצג יותר את אישיותה של מיכל, אבל אינו סביר יותר בהתאם לחוקי תורת ההסתברות. כשל זה, בו צירוף מאורעות נתפש כסביר יותר מכל אחד ממרכיביו, נקרא "כשל הצירוף".

האם באמת הכשל הוא כשל הצירוף? אולי יש כאן כשל אחר?

הסבר אפשרי אחר לכשל הוא כי הנשאלים חשבו כי אם בתיאור כלשהו נשמט פרט הנתפש כמהותי, הרי שפרט זה אינו מתקיים. לכן המשפט "מיכל היא פקידת בנק" פורש כ-"מיכל היא פקידת בנק ואינה פעילה בתנועה הפמיניסטית". הנכם מוזמנים לקרוא בשרשור בפורום תרבות עברית את הסברה של הגולשת hapax legomenon , המתבסס על עקרון שיתוף הפעולה של פול גרייס. אולם, במחקר נוסף שערכו כהנמן וטברסקי, בו נערכה השוואה בין שתי קבוצות של נבדקים, נשללה השערה זו. הניסוי זה הושמטה מרשימת האפשרויות שהוצגה לאחת הקבוצות האפשרות כי "מיכל היא פקידת בנק", ומהרשימה שהוגשה לקבוצה השניה הושמטה האפשרות כי "מיכל היא פקידת בנק ופעילה בתנועה הפמיניסטית". עדיין האפשרות המורכבת יותר נתפסה גם כסבירה יותר.

כשל אפשרי אחר הוצע בפורום מתמטיקה על ידי הגולש טללי בוקר, שטען כי "אנשים בחיי היומיום לא פועלים על פי תיאוריות בענייני מתמטיקה". נראה לי כי הוא התכוון לומר שהמונח "סבירות" כפי שמשתמשים בו בחיי היום יום אינו בהכרח שקול למונח המתמטי "הסתברות", ולכן חוקי תורת ההסתברות אינם חלים על מושג הסבירות. אולם, במחקרים נוספים בהם הוחלפה הבקשה להערכת הסתברויות בבקשה לבחירה בין הימורים, עדיין מתגלה כשל הצירוף, אם כי במידה פחותה יותר.

לקריאה נוספת:

• ורדה ליברמן ועמוס טברסקי – "חשיבה הסתברותית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
• פרופ´ דניאל כהנמן – זוכה פרס נובל לכלכלה – מבט אישי מאת פרופ´ רות בייט-מרום.

(*) מאמר זה פורסם לראשונה בפורום המתמטיקה של תפוז באפריל 2004.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 11 במרץ 2006 21:22 במדור קבלת החלטות שם התקבלו 11 תגובות

הלל  בתאריך 3/11/2006 10:27:18 PM

לא הבנתי את ההפרכה

מה שהגולשת כתבה נשמע לי נכון, ולא הבנתי למה הניסוי המשך מפריך את דבריה.
גם אם נניח שהם הורידו את המשפט "מיכל פעילה בתנועה פמיניסטית" בשתי הקבוצות,
כשמוצג בפני המשפט "מיכל היא פקידת בנק" בהקשר הנתון, אני אבין אותו כ"מיכל היא פקידת בנק ולא פעילה בתנועה הפמיניסטית" שהרי אם זה נחשב עיסוק, ואם היא אכן עוסקת בו, הייתי מצפה שזה יהיה מצויין.

אחת, לא חשוב מי  בתאריך 3/12/2006 1:51:02 AM

גם לי זה נשמע הגיוני מאד

הבחורה דעתנית (תקיפה, אינטליגנטית, היתה מעורבת בצדק חברתי), בשנות ה-30 לחייה ובעלת תואר שאי אפשר לקנות איתו במכולת אבל אפשר לעבוד איתו בבנק.
לי היה ברור שהיא פמיניסטית, לא חשוב מה היא עושה. ושאר האפשרויות האחרות – פשוט לא מתאימות. מילא אם היה שם "מנהלת חנות", "מנכ"לית בבנק", סטארט-אפיסטית, מדענית, כותבת תסריטים לטלנובלות. אבל לא – כל האפשרויות שהוצעו מתאימות לתארים אחרים לגמרי.
זה נראה כמו עוד אחד מהסקרים המעוותים האלו שמכילים גם כל מיני הנחות יסוד חברתיות מחלישות. הפעם, במקרה, כנגד נשים. לא הוכחה ולא נעליים. מקסימום מניפולציה! מי האדיוט שחיבר את הסקר הזה? בבקשה אל תגיד לי שזה גבר, שלא אתחיל לפתח איזו פרנויה 🙂

lior  [אתר]  בתאריך 3/12/2006 4:33:21 AM

ללא נושא

"אנשים בחיי היומיום לא פועלים על פי תיאוריות בענייני מתמטיקה"
אני נאלץ להסכים. לפעמים מונחים מסויימים משמשים בתפקידים שונים לחלוטין. לדוגמא המשפט הבא: "באופן תיאורטי אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אבל באופן מעשי יכול להיות שנצליח". זה משפט די פשוט מחיי היום-יום שכולם מבינים את המשמעות שלו. אבל אם חושבים על המשפט הזה, מגלים שאין בו אפילו טיפה אחת של היגיון. הרי אם ביצוע פעולה מסויימת נכשל כבר בשלב התיאוריה, בוודאי שלא ניתן לבצע אותה באופן מעשי (אלא אם כן התיאוריה אינה נכונה).

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 3/12/2006 7:47:58 AM

תשובה לאחת, לא חשוב מי

האדיוטים שחיברו את הסקר הזה הם עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.
דניאל כהנמן זכה בפרס נובל על מחקריו בתחום חקר הרציונליות (בגלל שפרס נובל מוענק רק לאנשים חיים נמנע מעמוס טברסקי לזכות בפרס).
תוכלי לקרוא עוד על עבודתם של כהנמן וטברסקי בספר "רציונאליות, הוגנות, אושר: מבחר מאמרים ", מאת דניאל כהנמן ואחרים, בעריכת מיה בר- הלל.
http://www.openu.ac.il/Library/whatisnew/92742.htm

אחד  בתאריך 3/12/2006 8:08:58 AM

תיאוריה לא מבוססת

נראה לי שבאופן אינסטיקטיבי (שהוא כנראה מנחה את האנשים) אנשים תפסו את השאלה כך: "עבור המאפיינים הרשומים מטה, אצל מי תמצאו בסבירות הגבוהה ביותר מאפיינים כמו של מיכל?". כאן, ככל שנרבה בפרטים מדוייקים (או סבירים) ישתפרו סיכויינו.
מעניין איך אפשר לעשות מזה כסף.

אחד  בתאריך 3/12/2006 10:47:15 PM

נדמה לי, או ש…

שם הספר הוא "חשיבה ביקורתית"?
אחלה ספר. צריך להבחן עליו בבגרות.

אחת, לא חשוב מי  בתאריך 3/14/2006 7:26:42 AM

וואלה

היה סמוך ובטוח שאכין את שיעורי הבית (בלי ציניות). אף מילה על הפרנויה המוצדקת שלי? נראה לי שיהיה כיף לקרוא את הספר הזה ואולי להסיק עוד כמה דברים על אופיים החמקמק של מחקרים

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 3/14/2006 7:42:57 AM

תשובה לאחת לא חשוב מי

אני לא חושב שהפרנויה כאן מוצדקת. הכשל מתגלה בכל מצב בו אנשים מתבקשים להעריך סבירויות של מאורעות – צירופי מאורעות, שבהכרח הסתברותם נמוכה יותר, נתפסים כסבירים יותר מכל אחד מהמאורעות שצורפו.
אולי הדוגמא הפמיניסטית לא מוצלחת, אבל הכשל היה מופיע גם אם היינו מחליפים את מיכל ביוסי, ואת הפעילות בתנועה הפמיניסטית בפעילות ספורטיבית.

Mordechai  בתאריך 3/17/2006 1:06:08 PM

ללא נושא

אני פשוט אחזור על דברים שנאמרו כבר, אולי אדגיש אותם…
הענין של צמצום האפשרויות כאשר מוסיפים מאפיינים / תכונות הרי ברור לחלוטין לכל אדם בעל השכלה מספקת במתימטיקה, ואולי גם במדעים ובכלל אנשים בכיוון של חשיבה אבסטרקטית, אשר
ג ם
מסתכלים על השאלות כך
ב א ו ת ו ה ר ג ע.
א ב ל ,
והנקודה הזו נאמרה כאן, לדעתי כשמסתכלים על השאלון בוחנים את התשובות במידה רבה לפי התאמתן לאופי ותחומי הענין של הבחורה כפי שתוארה בהתחלה, ותשובה
ש א י נ ה מ ר א ה המשכיות של אישיות הבחורה – נתפסת כפחות מתקבלת על הדעת…
נקודה למחשבה: אולי המשיבים לסקר בעצם בוחרים את מה ש מ ת א י ם לבחורה להיות, מאשר את מה שהיא ה י נ ה ; אולי באופן כאילו תת-הכרתי, כי השאלה בכל זאת ברורה…
בקיצור: ההתיחסות לשאלון is in the eyes of the beholder …

שניצל  בתאריך 5/3/2006 3:10:01 PM

הכשל כאן די ברור

אדם שמצביע לסקר מצביע רק פעם אחת וצריך לבחור את האפשרות הסבירה בעיניו.
בגלל שהוא (או היא) בוחר רק אפשרות אחת, אין דרך "לפצות" ולהגדיל באופן יחסי את הסבירות של אופצייה אחרת.
מעניין איך היו תוצאות הסקר אם ניתן היה לכל מצביא להקציות אחוזי-סבירות לכל אופצייה.

אותו 1  בתאריך 5/21/2008 5:11:42 PM

פתוח לציבור, תחת הרשמה

http://ocw.openu.ac.il/c10145/

ב"גלובס" דווח אתמול על הרצאה שנשא פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, בפני תלמידי בי"ס "שבח" בתל-אביב, בנושא: "רציונליות חסומה: המקור התפיסתי של טעויות קוגניטיביות".

סיכום מהיר בשני משפטים: האינטואיציה שלנו מתבססת על תפיסת ממוצעים, שהיא קלה ונחה בהרבה מאשר תפיסת סכומים, העומדת בסיס קבלת החלטות רציונלית. אינטואיציה מועדת לטעויות שיטתיות, להוציא מקרים ספציפיים של שחקני שחמט או רופא מאבחן, שזקוקים לה.

מומלץ לקרוא (דרושה הרשמה לאתר).

בבלוג freakonomics, לעומת זאת, דווח אתמול על החלטה יוצאת דופן שביצע מאמן קבוצת הפוטבול של קנזס סיטי. בשניות הסיום של המשחק, כאשר קבוצתו בפיגור, היה יכול לבחור בין מהלך שיביא בודאות לשוויון במשחק, ובכך יכפה הארכה בה יש לו 50% סיכוי לנצח, ובין מהלך שעשוי להביא ניצחון מיידי לקבוצתו, אך גם הפסד מיידי אם המהלך ייכשל. מה אתם הייתם עושים? כהנמן וטברסקי חזו והוכיחו כי רוב האשים יבחרו באפשרות הראשונה, אך המאמן בחר באפשרות השניה, וניצח.

פורסם ב 8 בנובמבר 2005 13:35 במדור קבלת החלטות | 4 תגובות

עזי  בתאריך 11/8/2005 2:22:43 PM

נדרש תיקון (פסיכולוגי?) לחישוב…

יוסי,
אילו היתה נכפית הארכה, בעקבות בעיטה מוצלחת של "שער שדה", הסיכויים לא היו בהכרח 50-50, שכן הקבוצה השניה (הריידרס) היוותה — מבחינה סטטיסטית או מבחינות אמונתו/ציפייתו של המאמן — יריב חזק מאשר הצ'יפס. לכן לקיחת הסיכון במהלך של הליכה על טאצ'דאון היה ראציונלי ולא אינטואיטיבי, שכן הוא האמין שבתרגיל מוצלח הוא יוכל לעבור את היארד החסר…

נועם  בתאריך 11/8/2005 3:45:03 PM

בענין הכוסות השבורות

לא הבנתי למה האופציה הראשונה פחות הגיונית. אולי תוכל להרחיב בענין הדוגמה ה"כלכלית" שכהנמן הציג?

DL  בתאריך 11/8/2005 7:04:34 PM

הסבר ברוח כהנמן

בתגובה הראשונה לסיפור באתר freakonomics נכתב שלמהלך המכריע של המאמן קדמו מספר דקות שבהם הריידרס (הקבוצה היריבה) "הפכו" את תוצאת המשחק.
הכותב שם העלה את הטיעון הבא:
יתכן שהמאמן כבר "סיפח" לעצמו פסיכולוגית את הניצחון במשחק (כיוון שקבוצתו הובילה עד לרגעים האחרונים לפני ההחלטה), ולכן צריך להתייחס להחלטה כאל הימור שמטרתו צמצום הפסדים (הפסד אפשרי במשחק שלכאורה כבר זכית בו), ולא כאל הימור שמטרתו להשיג רווח.
התיאוריה הזאת נאמנה מאוד לתיאוריה של כהנמן וטברסקי, שכתבו רבות על ההשפעה של נקודת ההסתכלות הסוביקטיבית של מקבל ההחלטה, ועל שנאת סיכון בתחום הרווח לעומת אהבת סיכון בתחום ההפסד.

עופר  בתאריך 11/8/2005 8:09:56 PM

עוד קצת

בנושא ההחלטה של ורמיל (יותר מהזווית "ספורטאית")
http://www.salon.com/news/spor…./2005/11/07/monday/index1.html

בהארץ-TheMarker הופיע היום ראיון עם ניצב שחר איילון, ראש אגף התנועה במשטרת ישראל. בראיון זה אומר איילון: "בהרבה מאוד מקרים התברר לנו שאין בהכרח קשר ישיר בין התשתיות לתאונות דרכים". ואילו לפני כחודש, לאחר התאונה השניה בין רכבת ומשאית אמר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב אורי בר לב: "לו הייתי יכול – הייתי משבית תנועת הרכבות".

אז אולי לא התשתיות גורמות לתאונות הדרכים אלא הרכבות?

במאמרם הקלאסי משנת 1974 "שיפוט בתנאי אי ודאות" מתארים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן את היוריסטיקת הזמינות. טברסקי וכהנמן הראו כי ישנם מצבים בהם אנשים מעריכים שכיחות של מאורע על פי הקלות שבה הם מצליחם להעלות בדעתם דוגמאות למאורע. אדם המבקש להעריך, למשל, עד כמה נפוץ המנהג של הזמנת פיצה לארוחת ערב, ינסה להעריך איזה חלק ממכריו נוהג לעשות כן. זה הרבה יותר פשוט מאשר לערוך מדגם הסתברותי מייצג של האוכלוסיה. המחיר שמשולם עבור הפשטות הוא, כמובן, הטיה בתשובה, או במלים פשוטות יותר – התשובה שתתקבל אינה מדוייקת. דוגמאות נוספת לשימוש בהיוריסטיקת הזמינות: אנשים המדווחים של טיפול כלשהו כיעיל, כיוון ששמעו על "הרבה אנשים שזה עזר להם".

אני חושש ששני הקצינים נפלו קרבן להיוריסטיקת הזמינות.

במקרה של ניצב בר לב העניין ברור: שתי תאונות בהן התנגשו רכבת ומשאית אירעו בהפרש של מספר שבועות. המסקנה לכאורה ברורה – הרכבת מסוכנת, ולכן יש להפסיק את תנועתה. מעניין מדוע לא הציע הקצין להפסיק את תנועת המשאיות עד שיינקטו האמצעים הדרושים למנוע תאונות נוספות.

כאן אחטא ואשתמש בהיוריסטיקת הזמינות בעצמי. אני נוסע קבוע ברכבת, ושומע נוסעים אחרים מדברים בינם לבין עצמם, ומזהירים את חבריהם לבל ישבו בקרון הקדמי של הרכבת, כיוון שהוא "מסוכן יותר".

ואילו ניצב איילון, כדי לחזק את דבריו אומר: "בסוף השבוע האחרון, למשל, אדם שהפעיל טרקטור לא נעמד נכון ביחס לטרקטור והוא הידרדר עליו – תאונה ללא קשר לתשתיות." איילון מביא דוגמא זמינה כדי לגזור ממנה אמירה כללית. במאמר מופיעים גם נתונים מדו"ח הועדה להכנת תכנית לאומית רב-שנתית לבטיחות בדרכים (ועדת שיינין ), לפיהם שיפורים בתשתיות הביאו להפחתת של 20 עד 50 אחוז בתאונות הדרכים (בהתאם לסוגי השיפורים). זה לא משכנע את איילון. חבל מאוד שקצין כה בכיר מסתמך על דוגמאות במקום על נתונים.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 2 באוגוסט 2005 שם התקבלה תגובה אחת

מינוס  בתאריך 8/3/2005 8:03:01 PM

הוא לבדו

תראה הוא יושב לבדו בתחנה, כולם הלכו לדרום החם, והוא יושב ומגרבץ, ומוציא הודעות.
לעצמו הוא חושב- למה לא בחרו בי כדי לעצור מתנחלת בת 16 כתומת כרבולת. קשה . קשה במשטרה.

לפני כתשעה חודשים סקרתי כאן מאמר של עמוס כרמל שעסק בנושא ניהול סיכוני הטרור. את הנושא הזה בוחן מזוית אחרת פרופסור נאסים טאלב מאוניברסיטת מסצ'וסטס, במאמר שפורסם אתמול בניו-יורק טיימס (דרושה הרשמה).

טאלב טוען כי התגובות לאירועי הטרור הינן לא רציונליות, אלא מבוססות על מנגנונים רגשיים. מנגנונים אלה היו טובים דיים כדי להתריע בפני אבות אבותינו על הסכנה הצפויה במפגש עם נמר, אך אינם מתאימים להערכת סיכונים בסביבה המודרנית בה אנו חיים כיום. כך מתקבלות החלטות אי רציונליות. למשל, בעקבות התקפת הטרור של ה-11 בספטמבר קטן נפח תעבורת הנוסעים בטיסות, ועלה נפח התחבורה הקרקעית. התוצאה – יותר הרוגים בתאונות דרכים. אבל הרוגים אלה לא נספרים במאזן הרוגי הטרור, למרות שבהחלט מקרי מוות אלה נגרמו עקב התקפת הטרור של ארגון אל-קעידה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 26 ביולי 2005 שם התקבלה תגובה אחת

שי פישר  [אתר]  בתאריך 7/27/2005 1:15:03 PM

אין מוכנות לתמחר חיי אדם

הדעה המוצהרת הרווחת היא שחייו של אדם אחד שווים יותר מאיכות חייהם של אנשים אחרים, רבים ככל שיהיו.
בפועל זה לא מיושם – למשל מכוניות ותאונות הדרכים. אך נהלי העבודה של כוחות הביטחון לא מוכנים לקחת סיכון, ולו הקטן ביותר, לסיכון חיי אדם ובתמורה מאמללים חיים של אלפי/רבבות/מליוני אנשים. הדוגמא שנתת היא לנזק לחיי אדם, אך הדוגמא הזו מעט ערטילאית ועקיפה, ולדעתי אין בה צורך כיוון שגם פגיעה ברמת החיים של מספר אנשים רב מצדיקה סיכון חיי אדם (ברמה כלשהי).
בצבא אין ניהול סיכונים משום שהנתון הכי חשוב של כל קודקוד הוא מס' הפאשלות שהוא אחראי להם. לכן המטרה היא אפס סיכונים, אפס פאשלות, והקטנת ראש לגבי ההשלכות.

אתה נוהג ברכבך בכביש צר, בו יש נתיב אחד לכל כיוון. לפניכם נוסעת משאית באיטיות מרגיזה. אתה רוצה לעקוף את המשאית, אך היא חוסמת את רוב שדה הראיה שלך. נוסף לכך, משאיות נעות מדי פעם גם בכיוון הנגדי. לעקוף או לא לעקוף?

אם לא תעקוף תאחר למחוז חפצך. זה מרגיז, כי מדי פעם אתה רואה כי היית יכול להספיק לעקוף בביטחה. לעומת זאת, אם תצא לעקיפה אתה עלול למצוא את עצמך בהתנגשות חזיתית עם משאית שנוסעת בכיוון הנגדי. מה עושים? איך מחליטים?

יצאתם לטיול ביער וגיליתם פטריות. אתם מאוד אוהבים פטריות, אבל גרועים בזיהויין. האם תאכלו את הפטריות? אולי אלה הן פטריות רעילות? אם הפטריות ראויות למאכל ותחליטו לוותר על אכילתן, הפסדתם ארוחה טעימה. לעומת זאת, אם תאכלו פטריות רעילות, מצבכם עדין.

אבל, מה תעשו אם הגעתם לאי בודד לאחר שספינתכם נטרפה, ותגלו כי המאכל האפשרי היחיד באי הוא פטריות?

רופא בודק חולה שמצבו חמור. יש שני גורמים אפשריים למצבו של החולה, ולכל אחד מהגורמים קיים טיפול יעיל. אולם, מתן הטיפול לגורם אחד יהיה קטלני אם המחלה נגרמה עקב הגורם השני. אי אפשר לתת את שני את שני הטיפולים ביחד. כאן, לשתי הטעויות האפשריות יש תוצאה מרה אחת.

נאשם עומד למשפט. ייתכן כי הנאשם חף מפשע, ובכל זאת העדויות ישכנעו את השופט כי הוא אשם. אדם חף מפשע יישלח במקרה זה לכלא. ייתכן גם כי הנאשם אמנם ביצע את הפשע המיוחס לו, אך הראיות שיוצגו במשפט לא יספיקו כדי להרשיעו. במקרה זה, הפושע "יחזור לרחובות". זוכרים את הסקר הזה?

איך יכריע השופט את הדין כך שיקטין את הסיכוי להרשיע חף מפשע וגם את הסיכוי לשלח פושעים מסוכנים לחפשי?

נניח שהשופט אדם בעל עקרונות הרואה בשליחת חף מפשע לכלא טעות בלתי נסבלת. שופט כזה ידרוש ראיות רבות יותר ובעלות משקל רב יותר לצורך הרשעה, ולכל ספק שיינטע בליבו לגבי אשמתו של הנאשם הוא ייתן משקל נכבד. השופט כמובן ידרוש ראיות כאלה מכל תובע המופיע בפניו, שכן הוא שופט את כולם ללא משוא פנים, וכל נאשם הריהו בחזרת חף מפשע עד שלא תוכח אשמתו. שופט זה עדיין עלול לטעות לעיתים ולהרשיע נאשם חף מפשע, אך הסיכוי לכך הוא קטן.

אבל אין ארוחות חינם. המחיר שמשלם שופט זה הוא בסיכויים גבוהים יותר לזיכוי נאשמים שאינם חפים מפשע, כי כאמור, גם מתובעיהם של נאשמים אלה דורש השופט ראיות רבות ומוצקות.

חברו של השופט, היושב בדין באולם הסמוך, סבור לעומת זאת כי יש להמנע ככל האפשר מזיכוי מוטעה של אשמים. הוא מסתפק בראיות קלות יותר כדי להשתכנע כי הנאשם העומד מולו אכן אשם. רק לעתים רחוקות יזכה שופט זה בטעות אדם אשר אכן ביצע את הפשע המיוחס לו. אבל בלהטו לשלוח את הפושעים אל מאחורי סורג ובריח, שולח שופט זה גם חפים מפשע אל הכלא, ובתדירות גבוהה יותר מאשר חברו המקשה על התובעים.

בואו נחזור אל הדוגמה שפתחה את המאמר. אני, למשל, אעדיף להמשיך ולנסוע מאחורי המשאית, ולא לקחת סיכון של עקיפה כאשר שדה הראיה חסום. ואם אפשר היה לעקוף? טוב, אז טעיתי ולא עקפתי. קצת איחרתי. לא נורא. העיקר שלעולם לא אמצא את עצמי דוהר לתוך משאית הנוסעת מולי. הסיכוי שאעשה את הטעות הראשונה – לא לעקוף כאשר אפשר – הוא 1, אבל בתמורה הקטנתי את הסיכוי לעשות את הטעות האפשרית השניה – עקיפה בנתיב לא פנוי – ל-0.

אבל השופט לא יכול להרשות לעצמו מדיניות כזו. אי אפשר לשלוח את כל הנאשמים לכלא, למרות שזה מבטיח כי אף פושע לא יסתובב חופשי ברחובות, וגם אי אפשר לזכות את כל הנאשמים, למרות שכך מובטח כי לא תשלל חירותו של אף אדם חף מפשע. השופט חייב לאמץ כלל החלטה לפיו יקבע לגבי כל נאשם האם הוא אשם או חף מפשע.

בכל מצב של קבלת החלטות חוזרת הסיטואציה הזו – כל החלטה עשויה להיות מוטעית, ונסיון להקטין את הסיכוי לטעות מסוג אחד מגדיל את הסיכוי לטעות מהסוג השני, ולהיפך. יש שתי אפשרויות להתמודד עם הבעיה הזו. הדרך הראשונה היא לאסוף יותר אינפורמציה. כאשר הצגתי את בעיית המשאית בקורס "מבוא לסטטיסטיקה" אותו לימדתי, טענו הסטודנטים, ובצדק, כי אפשר לסטות מעט שמאלה, לראות מה מצב התנועה בנתיב הנגדי, ואז לקבל את ההחלטה אם לעקוף או לא. עדיין יש סיכויים לקבלת החלטה מוטעית, אולם סיכויים אלה קטנים יותר בזכות האינפורמציה הנוספת שהושגה. באופן דומה, אפשר לקחת את הפטריות לבדיקה, לבקש חוות דעת מרופא נוסף, ולזמן עוד אנשים לעדות. אבל כל זה מקטין את ממדי הבעיה העקרונית, ולא פותר אותה. האפשרויות לטעות עדיין קיימות, וכך גם הסיכויים. ומה עושים כאשר לא ניתן לאסוף עוד אינפורמציה או שאיסוף אינפורמציה נוספת פשוט יקר מדי (במונחי זמן או כסף או בכל אופן אחר)?

שני סטטיסטיקאים, גרז'י ניימן ואגון פירסון, הציעו גישה אחרת לבעיה. הבה נקבע עבור אחת הטעויות האפשריות סיכוי לטעות שניתן "לחיות איתו", נניח 5%. עכשיו נסתכל על כל כללי ההחלטה האפשריים שבהם הסיכוי לטעות הוא 5%. האם יש בינהם כלל החלטה עבורו הסיכוי לטעות את הטעות מהסוג השני הוא מינימלי? בודאי. האם ניתן לאפיין את הכלל הזה? ניימן ופירסון הוכיחו שכן. האפיון של כלל ההחלטה האופטימלי ידוע בשם המתחייב "הלמה של ניימן ופירסון".

כדי להסביר את הלמה של ניימן ופירסון אגדיר מחדש את המושגים שבבסיסה.

שני המצבים האפשריים (הכביש פנוי או לא פנוי לעקיפה, הנאשם חף מפשע או אשם) נקראים "השערות". אחת ההשערות היא "ההשערה הבסיסית" או "השערת האפס", וההשערה השניה היא "ההשערה האלטרנטיבית". אציין כי בדרך כלל ההשערה הבסיסית היא המצב בו מקובל להאמין. כך למשל, מקובל כי כל נאשם העומד לדין הינו בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת, ולכן בבית המשפט ההשערה הבסיסית אומרת כי הנאשם חף מפשע.  כיוון שכך, על המחליט למצוא כלל החלטה לפיו ידחה את ההשערה הבסיסית (ואז יקבל את ההשערה האלטרנטיבית) או שלא ידחה את ההשערה הבסיסית (ואז לא יקבל את ההשערה האלטרנטיבית), וכל זאת בהסתמך על אינפורמציה נתונה.

דחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית מכונה לכן בפי הסטטיסטיקאים "טעות מהסוג הראשון", וההסתברות לדחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית נקראת רמת המובהקות של כלל ההחלטה. קבלה מוטעית ¹ של ההשערה הבסיסית נקראת בפי הסטטיסטיקאים "טעות מהסוג השני". בדרך כלל מעניינת ההסתברות לא לטעות טעות זו, כלומר ההסתברות לא לטעות את הטעות מסוג השני. הסתברות זו לכן זכתה לשם מיוחד משלה: העצמה של כלל ההחלטה.

ובכן, הלמה של ניימן ופירסון מאפיינת את כלל ההחלטה האופטימלי – שהוא כלל ההחלטה בעל העצמה המקסימלית מבין כל כללי ההחלטה ברמת מובהקות נתונה.

ניימן ופירסון מציעים לחשב את ההסתברות P0 כי נצפה באינפורמציה שיש בידנו לו המצב האמיתי הוא מצב ההשערה הבסיסית, וכן את ההסתברות P1 לצפות באינפורמציה זו לו המצב האמיתי הוא מצב ההשערה האלטרנטיבית. כלל ההחלטה מורכב מהיחס של שתי הסתברויות אלה. אם היחס P1/P0 גדול מסף מסויים, נחליט כי המצב האמיתי הוא המצב המתואר כל ידי ההשערה האלטרנטיבית, כלומר נדחה את ההשערה הבסיסית. אם לא, אזי לא נדחה את ההשערה הבסיסית. את ערך הסף נקבע כך שלכלל ההחלטה שלנו תהיה רמת המובהקות (כלומר, הסתברות לדחיה מוטעית של ההשערה הבסיסית) הרצויה לנו. על פי הלמה של ניימן ופירסון, מובטח לנו כי כלל ההחלטה הינו בעל עצמה מקסימלית (כלומר ההסתברות לקבלה מוטעית של ההשערה הבסיסית היא מינימלית).

הלמה של ניימן ופירסון היא ככל הנראה המשפט השימושי ביותר בסטטיסטיקה. זה לא מפתיע, כיוון שתפקידה המרכזי של הסטטיטיקה הוא לאפשר קבלת החלטות בתנאי אי ודאות. ניימן ופירסון נתנו בידנו את הכלי לבניית כלל ההחלטה הטוב ביותר האפשרי.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 6 באוגוסט 2005 22:25, שם התקבלה תגובה אחת

חיים פ  בתאריך 5/29/2006 11:48:16 PM

לא ברור

לא הדגמת את הישום האחרון (שופט)
הבא נניח שאני יכול לבצע עקיפה מוצלחת בהסתברות של 99%
או בהסתברות של 98%
מהם פתרונות שמציעה הלמה?

הסקר הזה רץ כבר די הרבה זמן בדפי החדשות של אתר נענע. הוא מעורר מחשבות רבות, מהבחינה הפילוסופית מוסרית, ולסטטיסטיקה יש הרבה מה לומר גם בנושא הכללי הזה. רשימת היומן הזו היא מעין תזכורת עצמית למאמר שייכתב כאן, על שני סוגי הטעות האפשריים בתהליכי החלטה בכלל ובהחלטות סטטיסטיות בפרט.

בינתיים, אתם מוזמנים לחשוב על המשמעות של כל האחת מהאפשרויות.

עדכון: והנה המאמר שהובטח: בין שתי טעויות.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 19 בפברואר 2005 שם התקבלו 13 תגובות

הסטוריון מצעד המחץ  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 2:25:50 PM

ברר… קשה

היד נוטה להתנגד קודם כל ל"חף מפשע אחד בכלא", אבל אז אני חושב על מאה האשמים שמסתובבים חופשיים ברחובות.
טוב שהמציאות היא קצת פחות בינארית מהסקרים האלה.

טלי  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 2:33:03 PM

אי אפשר

לחשוב על המשמעות של כל אחת מהאפשרויות. כל מטרתם של סקרים היא למנוע מחשבה אמיתית, שנשענת על תמונת מציאות מלאה, ודורשת זמן, ופרטים, וניתוח, וכו'. הסקר מעצב מראש את התשובה – רק כן או לא – לפי הניסוח המצומצם והסלקטיבי של השאלה – ולא משאיר הרבה מרווח תמרון. זו סתם דמגוגיה.
מחכה למאמר שלך בנושא….

אלעד  בתאריך 2/19/2005 3:50:48 PM

ללא נושא

לדעתי עדיפים 100 חפים מפשע בכלא ואשם חופשי אחד.
עכשיו השאלה היא מי המאה ומי האחד.
אם זה אני בכלא אז לא – אבל אז האם אני כרוצה לשים חפים מפשע בכלא- אשם – אז ודאי שהייתי רוצה להיות ההוא שבחוץ יחד אתכם ובלי המאה.
מה אלו השאלות הללו?

אלון  בתאריך 2/19/2005 4:59:32 PM

סקרי אינטרנט

מה התוקף של סקרי אינטרנט, אם בכלל? המדגם חסר הגבלה שליטה ואקראיות.
**האם יש דרך לאתר קבוצת מדגם דרך האינטרנט היום או בעתיד?

מנשה  בתאריך 2/19/2005 5:39:49 PM

לטלי

זה נכון שהסקרים האלה רדודים ולא יורדים לעומק הדילמות הנגזרות מן השאלה. אבל הנקודה שהעלה כאן יוסי היא שונה במקצת.
אם נשכח לרגע שמדובר בסקר מטופש של נענע, יש כאן נקודה פילוסופית מעניינת, הן מהצד המוסרי (מוסרני) והן מצד המתמטיקה, ההסתברות ותורת קבלת ההחלטות.
ברור שלא הייתי מתייחס ברצינות יתרה לתוצאות הסקר הזה. זה מזכיר לי ראיון עם אתגר קרת שסיפר שראה באחד מאתרי האינטרנט סקר מהזן הזה שבראשו עמדה השאלה: "אתגר קרת?" ושתי אופציות בחירה "כן" ו-"לא"

נעם  בתאריך 2/19/2005 6:00:53 PM

ללא נושא

צריך תמיד להסתכל על הטוב המירבי לחברה ולכולם
ובמקרה הזה ברור שלחברה עדיך שיהיה חף מפשע אחד בכלא.
אי אפשר לעשות החלטות שמבוססות על טובת אדם אחד ופוגעות בשאר. ההחלטה המוסרית הזו לא קשה.
אבל ברור שצריך לעשות הכל כדי שיהיה צדק.

טלי  [אתר]  בתאריך 2/19/2005 7:34:58 PM

למנשה

גדול..
🙂

בעז   בתאריך 2/19/2005 7:52:22 PM

אני פה בשביל אתגר קרת

ואני מצביע "לא" רק אם מישהו יכול להגיד לי לא מה?
עד כמה שאני הבנתי הצבעתי
אתגר קרת
לא-מצחצח שיניים בשבת

יאן  בתאריך 2/20/2005 3:34:15 PM

שאלה לא פשוטה

יש כאן ניסיון לכמת דבר שאינו ניתן לכימות.
עקרונית מקובלת בחוק, מאז ימי הרומאים לפחות, הגישה שמוטב לשחרר אדם אשם מלהרשיע אדם חף מפשע. אני אישית מאמין בצדקת העקרון הזה וכן בתועלת שבהליכה לפיו, בסיכום הכולל.
אם כן נרשיע רק מי שאשם "מעל לכל ספק סביר" – אבל זו הגדרה סובייקטיבית, ועובדה שלעתים יורשע אדם ברוב של שני שופטים – בעוד השלישי חושבו לחף מפשע.
אם כן, צריך למתוח גבול במקום כלשהו, גבולו של הספק הסביר, שמצדו האחד מרשיעים אדם (לעתים חף מפשע) ומצדו האחר משחררים אותו (אף שייתכן שהוא אשם). השאלה בסקר של נענע היתה בעלת משמעות, לו היה ניתן לקבוע את הגבול מראש לפי רצוננו: למשל, לקבוע שרק אם יש סיכוי של 1 ל 100 לפחות שהאיש אינו אשם – יש לשחררו, ואם הסיכוי הוא 1 ל 101 – יש להרשיעו. אבל אין לנו כמובן כלים להעריך בצורה כה דייקנית את סיכוייו של אדם, בהינתן ראיות מסוימות כנגדו, להיות אשם.
לו ניתנה שאלה אחרת: איזה שופט עדיף, זה שטעה ב X אחוזים ממשפטיו, ובכולם שחרר אדם אשם, או זה שטעה במאית X אחוזים מתיקיו – ובכולם הרשיע אדם חף מפשע, אני חושב שהייתי מעדיף את השופט השני.

adamastor  בתאריך 2/20/2005 8:14:20 PM

undercostraction

What is left is undercostraction of any human missinterpretation of a pole, taken under no concideration to be concidered by the the duality that does not exist in this case. loving is a blame both the guilty and the inocent share in corecpondence to one or more philosophers of any moral issue to be neglected by the standing point of time.

menashe  בתאריך 2/20/2005 10:15:04 PM

Is that

a post, or sheer poetry?

צב מעבדה  בתאריך 4/30/2005 8:01:13 AM

מי שלא עושה לא טועה

אני מעתיק לכאן את התגובה שלי מהאייל הקורא ומוסיף עליה.
נראה לי שאפשר להתייחס לשאלה הזאת כמו להרבה שאלות אחרות שהתוצאה שלהן היא עונש מוות.
האם עדיף להשבית את כל התחבורה רק בגלל ש 600 איש נהרגים כל שנה בתאונות דרכים? (זה היה רק אומדן, אל תקפצו עלי בגלל שהרגתי כמה בלי שהגיע להם).
האם כדאי להפסיק את פעולת מערכת הבריאות רק בגלל שרופאים הורגים בשגגה חולים? (גם זה קורה)
האם כדאי להפסיק לבנות גשרים ומבנים רק בגלל שמדי פעם אחד נופל בגלל שגיאה של מהנדס?
האם כדאי להפסיק להשתמש במליון ואחד דברים שמצילים חיים רק בגלל שמדי פעם הם מתקלקלים ופוגעים בחפים מפשע?
לעניות דעתי הדלה בידע משפטי או אתי, ההבנה שמי שלא עושה לא טועה היא חלק מובנה מחיינו הלכה למעשה. במובן הזה שופטים לא יוצאים מן הכלל וגם הם יכולים לטעות.
שיחרור של רוצח על כל ספק קל שבקלים שקול לכך שאנחנו מהיום נגור רק בבית עם קומה אחת וקירות בעובי שלושה מטרים, שניסע במהירות שלא עולה על ארבעה קמ"ש ושהטיפול הכי מסוכן שהרופא יתן לנו יהיה לשים לנו פלסטר.
כל אלו ביחד משמעותם הפשוטה היא אי שימוש.
מי שטוען שעדיף לשחרר מאה רוצחים מאשר לכלא חף מפשע אחד ובכל זאת נותן לשופטים לשפוט בעצם מייחס להם תכונות על אנושיות וחי במנותק למציאות כי כל מי שעושה טועה.

יעקב.רוימי  [א

תר]  בתאריך 6/3/2006 6:20:01 AM

ללא נושא

כול המיתחסדים אני רוצה ליראות את אלה הככמים שרק מגיבים ושולפים תשובות מהמותן חצי יום בכלא לא בכלא במעצר לפי התגובות של רובכם גם עשר דקות לא היתם מחזקים.ועוד חפים מפשע היתם תולים את עצמחם מניסיון של שנים ים של חפים מפשע יושבים בבתי כלא ובמעצר אז שבו בשקט ותנולמערכת המישפטית לעבוד כי לא יעזור כלום שורה תחתונה כולם אים לא רובם נוכלים עורכי דין שופטים תן לי ואתן לך.

ברכבת נפגשות שתי חבורות, ארבעה סטטיסטיקאים וארבעה כלכלנים. התברר כי כולם נוסעים לכנס בנושא אקונומטריקה. אחד הכלכלנים שם לב תוך כדי השיחה כי כל אחד מהכלכלנים מחזיק בידו כרטיס נסיעה, אבל רק לאחד מהסטטיסטיקאים יש כרטיס. הוא שאל אותם לפשר הדבר. "אל תדאג", אמרו לו הסטטיסטיקאים, "חכה ותראה". כאשר התקרב הכרטיסן אליהם, נכנסו כל ארבעת הסטטיסטיקאים לתא השירותים. הכרטיסן הגיע וניקב את כרטיסו של כל אחד מהכלכלנים. לאחר מכן ניגש אל דלת תא השירותים, דפק עליה ואמר "כרטיס בבקשה!". הסטטיסטיקאים הושיטו לו את הכרטיס דרך החריץ שמתחת לדלת.

כעבור שבוע נפגשו שוב שתי החבורות על הרכבת, בדרכן חזרה מהכנס הבייתה. ארבעת הכלכלנים קנו הפעם רק כרטיס אחד, אך להפתעתם שמו לב כי לסטטיסטיקאים אין כרטיס בכלל. כאשר התקרב הכרטיסן אליהם, נכנסו ארבעת הכלכלנים אל תא השירותים. מייד אחר כך פנו הסטטיסטיקאים אל תא השירותים השני. בדרכם, הקיש אחד מהם על דלת תא השירותים בו נמצאו הכלכלנים ואמר: "כרטיס בבקשה!".

מוסר השכל: אין להשתמש בשיטות סטטיסטיות אם לא מבינים היטב את הרעיון העומד מאחוריהן.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 14 בדצמבר 2004