יום ראשון בבוקר, נמל התעופה "ליברטי", ניו-ארק, ניו-ג’רזי.
אני מכיר את המנטאליות האמריקנית. גרתי כאן כמעט ארבע שנים, אז אני לא יכול להיות מופתע מהמשפט הנצחי "I’m sorry, but there’s nothing I can do”’ ובכל זאת, לשמוע את המשפט הזה שלוש פעמים תוך פחות משעה, בשלוש סיטואציות שונות, ועוד לאחר שתים עשרה וחצי שעות טיסה, זה קצת מוגזם.
פעם ראשונה – התור לביקורת דרכונים, השעה שש בבוקר, זמן מקומי. משפחה ישראלית, אבא, אמא, שני ילדים קטנים, עומדת בתור שלא זז. יש להם טיסת המשך בשעה שבע. האם פונה לאחראית התור ומבקשת ממנה התחשבות כדי שיספיקו להגיע לטיסה הבאה. התשובה: "מצטערת גברתי, אבל אין ביכולתי לעשות דבר" . ברוכים הבאים לאמריקה. מתברר שאפשר לעשות משהו. התור מורכב ברובו מישראלים, שמאפשרים למשפחה להתקדם עד ראש התור, משם הוא מתפצל לתורים קטנים יותר שסדרם נשלט עלי יד הסדרנית האמריקאית. מקווה שהם הגיעו לטיסה בזמן.
פעם שניה. עברתי את ביקורת הדרכונים והמכס, ושמתי פעמי לרכבת הטרמינל, כדי לעבור מטרמינל C אליו הגעתי לטרמינל A, משם יוצאת טיסת ההמשך שלי. הסדרנית בתחנת הרכבת מודיעה לנו כי עקב עבודות תחזוקה, הרכבת הבאה לטרמינל A תצא רק בעוד כחצי שעה. יש רק רכבת אחת שנוסעת הלוך ושוב לאורך המסלול, ובקרוב היא תגיע מכיוון טרמינל A לכיוון מגרשי החניה ותחנת הרכבת, וכשתגיע לקצה המסלול תיסע בחזרה ותוכל לאסוף אותנו מטרמינל C לטרמינל A. כמובן, הגברת החביבה אינה יכולה להבטיח כי כאשר הרכבת תגיע בכיוון הרצוי כולם יוכלו לעלות לרכבת (בינתיים עוד ועוד אנשים מגיעים וממתינים בתחנה), והפעם אני באמת מאמין לה כשהיא אומרת שאין ביכולתה לעשות דבר. התכנית שלי פשוטה – אני אעלה על הרכבת כשתגיע, אסע עד לתחנה הסופית ואז אסע בחזרה – כך אבטיח את מקומי על הרכבת, ובכלל, עדיף לשבת בקרון מאשר לעמוד בתחנה מלאת המון זועם. הגברת מזדעזעת: "אתה לא אמור לעשות את זה!". אני חושב מהר ומודיע לה ששיניתי את דעתי, ואני רוצה לנסוע דווקא לחניון 4. אם כך זה בסדר גמור, היא מאשרת. ניצחון קטן על המערכת.
פעם שלישית. ביקורת הביטחון בכניסה לשער היציאה בטרמינל A. בטרולי שלי מתגלה קצף גילוח מסוכן. איש הבטחון אדיב אבל אינו יכול לעשות דבר. עלי להשליך את הקצף לפח או להפקיד את כל הטרולי בתא המטען של המטוס, שם כנראה הקצף מנוטרל. נפרדתי מהטרולי, מקווה שניפגש שוב בוושינגטון. (הרשימה נכתבה בניו-ארק, בינתיים הטרולי ואני הגענו בשלום ליעדנו המשותף).
פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 4 במרץ 2007 שם התקבלו 3 תגובות
אורן [אתר] בתאריך 3/4/2007 9:57:41 PM
תודעת השירות
האמריקאית היא משהו מגעיל באדיבותו המזוייפת ונדמה לי שניו-ארק הוא המבחיל בנמלי ארצות הברית (טוב אני סתם אומר, כמובן).
אבל אני תמיד מקבל בחילה מכל דגלי הענק הממוסמרים לקירות ומהפוסטרים המטופשים של אנשי ביקורת בגבולות עם הכיתוב "in the service of our nation" או "the face of our nation" או גם וגם ובדיוק כמו שאתה אומר – המשפט השגור אצלם זה – ה"אני מצטער אבל אני לא יכול לעשות שום דבר (חוץ מלדקלם משפטים מטומטמים כמו רובוט)"
Duchess בתאריך 3/4/2007 10:15:58 PM
🙂
שמחתי לשמוע שגם אתה וגם הטרולי הגעתם בשלום ליעדכם.
C תמרון יפה בטרמינל
🙂
עזי בתאריך 3/5/2007 6:02:26 PM
לגבי "המגעילות האמריקאית"
יותר טוב שיגידו "זה מה יש" ישראלי?