חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

איך יודעים כמה אנשים מתים מנזקי העישון

מחדליו של סגן שר הבריאות בנושא המלחמה בעישון, תוארו בדו"ח של מבקר המדינה מחודש מאי 2018. בין היתר נאמר כי בכל שנה מתים בישראל כ-8,000 בני אדם כתוצאה ממחלות הנגרמות מעישון. יש לי הרבה מה לומר על אוזלת היד וחוסר המעש של מקבלי ההחלטות בנושא, אבל כאן אני מדבר בעיקר על סטטיסטיקה, והנושא שיעלה היום לדיון הוא הנתון בדבר המוות של 8000 בני אדם בשנה כתוצאה מעישון. איך יודעים את זה?

זהו כמובן אומדן שמתבסס על איסוף נתונים ויישום של שיטות סטטיסטיות. גם זה, כמו הרבה דברים אחרים, מתחלק לשלושה חלקים. החלק הקשה הוא החלק שבו אוספים את הנתונים. החלק הקל הוא החלק שבו מחשבים את החישובים (מזינים את הנתונים למחשב ולוחצים על הכפתור). וביניהם יש את החלק בו צריכים להבין מה עושים, ובאופן עקרוני זה לא מסובך.

כמה אנשים מתים?

נתחיל באיסוף הנתונים. נתון אחד שצריך לדעת הוא כמה אנשים מתים בכל שנה. זה לא קשה, לפחות במדינה מסודרת שבה נאספים נתונים כאלה באופן מסודר וקבוע. נתוני תמותה נאספים בדרך כלל במשך שנים רבות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת בכל חמש שנים לוחות תמותה המבוססים על הנתונים שנאספו בחמש השנים שקדמו לשנת הפרסום. מייד נעיין באחד הלוחות (קישור לקובץ pdf). הנה קטע מלוחות התמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתייחס לגברים יהודים ואחרים (כלומר – לא ערבים), בין השנים 2011 ל-2015:

 

 

 

 

 

 

 

אני יודע שהסיכוי שלי למות בסופו של דבר הוא 100%. אבל אני בעזרת לוח התמותה יכול לדעת יותר מזה. אני גבר יהודי בן 55, ומהשורה האחרונה של לוח התמותה שבתמונה אני יכול ללמוד כי בהיעדר כל מידע נוסף, הסיכוי כי אמות בשנה הקרובה הוא 0.00425. לחילופין, על פי נתוני הלשכה, מתוך כל 100000 גברים יהודים, 95506 יגיעו לגיל 56, ו-4494 לא יזכו לכך. אני יודע שיש חוסר תיאום בין שני המספרים האלה, וזה נובע מתוך דקויות סטטיסטיות שלא אכנס אליהן כאן[1]. אני גם יכול ללמוד מהלוח כי תוחלת החיים שלי, בהינתן שכבר הגעתי לגילי המופלג, היא 27.6 שנים פלוס מינוס סטיית תקן ואירועים לא צפויים. יש גם סיכוי שאגיע לגיל 100, אך הוא קטן למדי.

לעומת זאת, לגבר ערבי בגיל 55 במדינת ישראל, הסיכוי למות לפני גיל 56 יותר גבוה: 0.00595, ותוחלת החיים שלו נמוכה יותר: נותרו לו, בממוצע, רק עוד 24.9 שנים לחיות.

איזה נתונים צריך כדי לאמוד את סיכוני העישון?

הנתון השני צריך לאפשר לנו לאמוד כמה אנשים מתו מנזקי עישון. זה כבר יותר מסובך. כולם מתים בסוף, גם אלה שמעשנים וגם אלה שלא. אדם יכול לעשן ולמות מסיבה שלא קשורה לעישון (אולי ממחלה זיהומית, אולי מתאונה, ואולי אפילו מסרטן שעישון אינו גורם סיכון שלו – יש סרטנים כאלה). אדם יכול לא לעשן ובכל זאת למות מסרטן הריאות או מחלת לב – כאשר עישון הוא גורם סיכון ידוע לשני המצבים הבריאותיים האלה.[2] ובכל זאת, הנתונים שיש לאסוף הם כמה אנשים מתים, כמה מהם מעשנים, וכמה לא.

במקומות רבים בעולם נערכים מחקרים תצפיתיים ארוכי טווח העוקבים אחרי מהלך החיים של אוכלוסיות, ואוספים נתונים על התנהגויות העשויות להשפיע על מצב הבריאות של הפרטים באוכלוסייה, כגון הרגלי אכילה ועישון. המחקר הידוע ביותר נערך בעיר פראמינגהם במדינת מסצ'וסטס בארצות הברית. החל משנת 1948 נאספים נתונים כאלה על אלפים מתושבי העיר שהסכימו להשתתף במחקר, והוא עוקב כעת אחרי הדור השלישי של התושבים. באתר המחקר תוכלו למצוא מחשבונים שבעזרתם תוכלו לדעת מה הסיכון שלכם ללקות במחלת לב. המחקר הזה הראה כי עישון הוא גורם סיכון משמעותי לסיכוי לחלות במחלת לב.

מחקר אחר, קצת ישן (משנת 1999) שערכו יעקובס ועמיתיו, עקב אחרי אוכלוסייה של כ-12000 איש בשבע מדינות במשך 25 שנים. המחקר אסף נתוני תמותה מכל סיבה שהיא, וכמובן נתונים נוספים. אחת המסקנות של המחקר הזה הייתה כי הסיכון למות של מעשנים המעשנים עד 10 סיגריות ביום גבוה פי 1.3 מהסיכון של לא מעשנים, והסיכון למות של אלה המעשנים יותר מ-10 סיגריות ליום גבוה פי 1.8 מאלה של הלא מעשנים. ללא הסבר המספרים האלה נראים תמוהים. מה זאת אומרת שהסיכון למות גבוה פי 1.8? כולם מתים בסוף. הסיכון למות הוא 100% לכולם. לא? לא. הסיכוי שאדם ימות בסופו של דבר הוא אכן 100%. הסיכון הוא לא סיכוי. אז בואו נעשה סדר.

איך מודדים את הסיכון

הסיכון נגזר מהסיכוי למות (או לחוות אירוע אחר כלשהו, כמו התקף לב למשל) במשך יחידת זמן מוגדרת, ומתייחס לנקודה ספציפית בזמן (או לתקופת זמן קצרה מאוד). אל תיבהלו, אבל אני אומר לכם שהסיכון הוא הנגזרת של ההסתברות המותנה למות (אתם יכולים לעבור הלאה בלי חשש). הסיכוי, לעומת זאת, מתייחס לתקופות זמן ארוכות יותר.

אני לא אכנס כאן להגדרה המתמטית המדוייקת של הסיכון. אומר רק שאם יודעים את הסיכוי למות במשך תקופת מסויימת, נניח שנה, אפשר לחשב מכך את הסיכון למות במשך אותה תקופת זמן. גם ההיפך נכון: אם יודעים את הסיכון אז יודעים את הסיכוי. כמו כן, באופן לא מפתיע, אם הסיכוי שלך למות בשנה הקרובה גבוה יותר, אז גם הסיכון שלך גבוה יותר.

ואם אפשר לעשות את האבחנה הזו בין יהודים וערבים, ובין גברים לנשים, בוודאי שאפשר לחשב את הסיכון של המעשנים ולהשוות אותו לסיכון של הלא מעשנים.

הכלי הסטטיסטי שמאפשר לבצע את התרגילים האלה הוא מודל הסיכונים הפרופורציונליים שפותח בשנת 1972 על ידי הסטטיסטיקאי הבריטי סיר דויד קוקס, וידוע גם בשם מודל קוקס. קשה להמעיט בחשיבות של המודל הזה. המאמר שבו הוצג המודל נמנה עם 100 המאמרים המדעיים המצוטטים ביותר בכל הזמנים – לא מאמרים בסטטיסטיקה, אלא כל המאמרים המדעיים.  המודל מאפשר לזהות גורמי סיכון  להתרחשות אירועים כגון מוות, ולמדוד מה פוטנציאל הסכנה בכל גורם סיכון כזה. בנוסף לכך, קוקס הציג במאמר שלו חידושים סטטיסטיים נוספים שהשפיעו רבות גם על תחומים אחרים בסטטיסטיקה. אילו היה פרס נובל לסטטיסטיקה, סיר דויד קוקס היה זוכה בו ללא צל של ספק. סיר קוקס אכן זכה כמעט בכל פרס אפשרי בתחום הסטטיסטיקה. המודל שלו בפירוש מאפשר הצלת חיים. לדעתי סיר קוקס ראוי לזכייה בפרס נובל לרפואה.

להלן נוסחת המודל. מייד אסביר הכל. ניתן לראות כי זהו למעשה מודל רגרסיה.

 

 

נתחיל בצד שמאל. שם מופיע הסיכון כפי שהוא מושפע מגורמי הסיכון – אותו אנחנו רוצים לאמוד. הוא מסומן באות למבדה – האות היוונית שדומה לאות ג. בצד ימין יש מכפלה של שני חלקים. חלק אחד מתאר את הסיכון הבסיסי – כאשר אין שום אינפורמציה. הוא מסומן בלמבדה אפס טי. הסיכון הבסיסי נקבע רק על פי נתוני התמותה. לכל אדם במדגם נתון האם הוא מת, אם כן, מתי, ואם לא, כמה שנים הוא חי עד למועד שבו הוחלט להפסיק את המעקב ולהזין את הנתונים למודל. החלק השני מכיל את גורמי הסיכון האפשריים, כגון גיל, מין, הרגלי אכילה, וגם כמובן משתנה המציין האם האדם שבמדגם מעשן או לא. גורמי הסיכון מסומנים באיקסים. לכל X יש מקדם שמסומן באות ביתא. אם ביתא שונה באופן משמעותי מאפס זה אומר שלמשתנה X יש השפעה משמעותית על הסיכון. אם ביתא חיובי זה אומר שהסיכון גדל ככל ש-X גדל, ואם ביתא שלילי זה אומר של-X יש דווקא השפעה חיובית. רמת הסיכון עולה (או יורדת) באופן פרופורציוני לערכו של .X[3] מכאן נובע שם המודל – מודל הסיכונים הפרופורציוניים. לאחר שאומדים את הפרמטרים של המודל אפשר, באופן תיאורטי, לחשב את הסיכון לאדם מעשן ולאדם לא מעשן.[4] בפועל, המודל מספק ישירות אומדן ליחס שבין הסיכונים, ה-hazard ratio. היחס הזה מתבטא במקדם הביתא של משתנה העישון.

למודל יש כמובן גם הנחות. החשובה שביניהן היא ההנחה כי יחס הסיכונים נשאר קבוע לאורך כל תקופת המעקב. זו הנחה חזקה, ובדרך כלל היא נכונה, וגם אם יש סטייה לא גדולה מההנחה הזו המודל מספיק עמיד (robust) כדי לספק אומדן טוב של הסיכון. יש הרחבות למודל שבהן מחליפים את ההנחה הזו בהנחה יותר גמישה אם יש צורך. אחד המודלים הידועים שמרחיבים את מודל קוקס פותח על יד שילה בירד.

איך מתרגמים את הנתונים למספרים

עכשיו נוכל לעשות את החישובים.

יש לנו את ההסתברויות למות בכל גיל מלוחות התמותה. יש לנו את גם יחס הסיכונים שהוא כזכור היחס בין הסיכון למות של אנשים המעשנים יותר מ-10 סיגריות ביום ובין הסיכון של לא מעשנים. זכרו כי זהו יחס הסיכונים לנקודה ספציפית בזמן. מתוך יחס הסיכונים אפשר לחשב את  יחס הסיכויים: היחס בין ההסתברויות למות במשך תקופת זמן מוגדרת, שנה למשל. בשביל זה יש נוסחה. אני אחסוך לכם אותה. יש בה אינטגרלים ואקספוננטים, וזה בדרך כלל לא טוב לבריאות. אם אתם ממש רוצים  אז אתם יכולים לקרוא כאן, למשל, אבל זה על אחריותכם (קישור לקובץ  pdf). אני חוסך את זה גם לעצמי, ואשתמש בנתון מתוך מאמר אחר מאת מהטה ופרסטון משנת 2012. לפי הנתונים במאמר הזה, יחס הסיכויים למוות בתקופת זמן של שנה, בין גברים מעשנים וגברים לא מעשנים הוא בערך 2.3 (לקחתי את הגבול התחתון של רווח הסמך, כדי לקבל הערכה שמרנית), לאחר תקנון לגיל, וזאת בארצות הברית, בשנים 1987 עד 2006.

אנחנו צריכים עוד נתון אחד והוא שיעור המעשנים באוכלוסייה. לצורך הדוגמה אשתמש בנתונים של משרד הבריאות משנת 2017, לפיהם כ-30% מהגברים מעל גיל 21 הינם מעשנים..

כשיש לנו את כל הנתונים מה שנשאר זה קצת אלגברה של בית ספר תיכון.[5]

נניח שהסיכוי של מעשן בן 55 למות לפני גיל 56 הוא X, והסיכוי של לא מעשן הוא Y. לפני הנתון של מהטה ופרסטון, X גדול פי 2.3 מ-Y, כלומר X=2.3Y. זה נותן לנו משוואה אחת המקשרת בין X ל-Y.

את המשוואה השנייה נגזור מתוך מה שידוע בשם נוסחת ההסתברות השלמה.  ניתן להציג את החישוב בצורת עץ הסתברויות:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהי ההסתברות של גבר בן 55 למות? ההסתברות הזו שווה להסתברות שלו למות אם הוא מעשן שהיא כאמור X כפול ההסתברות שהוא מעשן, שהיא 30%, ולכך יש להוסיף את ההסתברות שלו למות אם הוא לא מעשן, Y, כפול ההסתברות שהוא לא מעשן, שהיא 70%.  כל זה צריך להיות שווה ל-0.00425, כלומר 0.3x+0.7y=0.00425.

עכשיו יש לנו שתי משוואות בשני נעלמים ואפשר לפתור אותן. הפתרון הוא ש-X, ההסתברות שגבר יהודי מעשן בן 55 ימות לפני שיגיע לגיל 56 – שווה ל-0.00703237, ואילו Y, ההסתברות שגבר יהודי בן 55 שאינו מעשן ימות לפני שיגיע לגיל 56 היא הרבה יותר נמוכה: 0.00305755.

כזכור, על פי לוח התמותה, ההסתברות שגבר בן 55 ימות לפני שיגיע לגיל 56 היא 0.00425. זה אומר שאם יש לנו 100000 גברים כאלה, אז בממוצע ימותו במהלך השנה 425 מהם. אם לעישון אין השפעה על ההסתברות למות, אז 30% מהמתים יהיו מעשנים: בערך 128 איש.

אבל אנחנו יודעים שההסתברות למות שונה למעשנים ולא מעשנים.

בין 100000 הגברים יש 30000 מעשנים, ולכל אחד מהם הסתברות למות השווה כאמור ל- 0.00703237. זה אומר שמתוכם ימותו 210 איש – 82 איש יותר ממה שהיה צריך להיות אילו לעישון לא הייתה השפעה. 82 האנשים האלה מתו לכן בגלל שהיו מעשנים.

כך אפשר לערוך את החישוב לכל מין, לכל גיל, ולכל קבוצת אוכלוסייה למעשה. אם עושים את החשבון עם כל הנתונים המדוייקים (שלא היו בידיי), אז מגיעים ל-8000 מחברים את תוצאות כל החישובים ומגיעים למספר הכולל.

מה בקשר לעישון פאסיבי

העקרון הוא אותו עיקרון, אם כי היישום יותר מסובך. אני חייב להודות שאני לא יודע באיזה שיטה משתמשים כדי לאמוד את מספר הנפגעים מעישון פאסיבי.

בגדול יש שתי אפשרויות: להגדיר באופן כלשהו משתנה המציין אם אדם נחשף לעישון פאסיבי או לא נחשף, ואז החישוב הוא כפי שנעשה קודם. אפשרות שניה היא להגדיר את רמת החשיפה לעישון פאסיבי כמשתנה כמותי ואז יחס הסיכונים פרופורציונאלי לרמת החשיפה. ברמה העקרונית החישוב נשאר אותו חישוב, אלא שכאן מדובר במשתנה רציף ולכן הפירוק להסתברויות לפי רמת החשיפה מסובך יותר.

כמה מילים בנימה אישית

וכאן אני רוצה לומר כמה מילים אישיות.

אני חושב שהנתון כי בכל שנה מתים בישראל 8000 איש מנזקי עישון הוא מזעזע. אם מחר תפרוץ חלילה מלחמה וימותו בה 8000 איש העם יצא לרחובות. אם השנה ייהרגו 8000 איש בתאונות דרכים, שר התחבורה והשר לביטחון פנים לא יוכלו להתחמק מאחריות. 8000 מתים בשנה פירושם יותר מ-20 מתים כל יום. אם חלילה יתרחש פיגוע וייהרגו בו 20 איש, אף אחד לא יחכה שהמספר יצטבר ל-8000 לפני שיידרשו לעשות משהו, ובצדק.

כמו שאמר סטאלין, מוות אחד הוא טרגדיה אבל 8000 מתים הם כנראה רק סטטיסטיקה. לסטטיסטיקה הזו אחראים המנהיגים שלנו ומקבלי ההחלטות. בשנת 2011 הוכרזה תכנית לאומית למלחמה בעישון ובנזקיו. בפועל לא קרה כמעט כלום. הגיע הזמן לתכנית חדשה, והפעם זו צריכה להיות תכנית חירום לאומית למלחמה בעישון. עכשיו.

 

 

 


הערות
  1. אתם מוזמנים לקרוא את דברי ההסבר בקובץ לוחות התמותה []
  2. נשאלת כמובן השאלה איך יודעים שאלה גורמי סיכון, והתשובה תתברר מייד []
  3. באופן יותר מדוייק: ההשפעה היא פרופורציונית לגבי הלוג של יחס הסיכונים []
  4. את זה עושים על ידי כך שקובעים ש-X הוא משתנה שמקבל שני ערכים: 0 אם האדם לא מעשן, 1 אם הוא כן מעשן. כאשר X שווה ל-1 נוסף הערך ביתא לסכום המשוקלל של גורמי הסיכון []
  5.  אני יודע שאני עושה פה סלט: נתונים מארצות הברית מסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, ונתונים מישראל. הכל נעשה לצורך הדגמה. אל תסיקו מסקנות מהמספרים שתראו בהמשך. []

10 תגובות ל“איך יודעים כמה אנשים מתים מנזקי העישון”

  • תגובה מאת דובי
    תאריך 19 במאי 2018 18:07

    שאלה: חישבת ש-82 אנשים מתו בגלל שהם מעשנים. אבל המספר הזה נובע מההסתברות הכללית למות בגיל מסוים. אבל אם אף אחד לא היה מעשן, מן הסתם ההסתברות הייתה נמוכה יותר )0.003 במקום 0.004). אם כן, האם לא נכון להגיד שכמות המתים כתוצאה מעישון גבוהה אפילו יותר? 125 במקרה שלנו?

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 23 במאי 2018 21:09

      אני לא חושב. ההסתברות הכללית היא שקלול של ההסתברות של המעשנים ושל ההסתברות של הלא מעשנים

  • תגובה מאת אלעדי
    תאריך 20 במאי 2018 00:37

    שתי נקודות קצרות.

    הראשונה, נדמה לי שצריך לקחת בחשבון גם נזקי עישון פסיבי. ילדים ובני זוג של מעשנים אמנם לא מופיעים במספר המעשנים, אך הנזק שנגרם להם אמיתי למדי.

    השנייה, כתבת ״לסטטיסטיקה הזו אחראים המנהיגים שלנו ומקבלי ההחלטות״. יש למנהיגות אחריות, אבל בסופו של דבר לפרט יש אחריות גם. כל עוד 30% מהאוכלוסיה לא ייקחו את עצמם בידיים, איש לא ידאג להם. הממשלה נהנית מהמס שהמכורים מעבירים לה באופן קבוע. הרי הם לא באמת צריכים לנקות ממנו את הוצאות מערכת הבריאות.

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 23 במאי 2018 21:10

      הוספתי הבהרה בעניין העישון הפאסיבי
      בקשר לנקודה השניה: מה אתה מציע?

  • תגובה מאת חיים ארוכים
    תאריך 20 במאי 2018 22:01

    הקטע הסטטיסטי מעולה.
    אבל בחלק הארגומנטלי בסוף, קצת פספסת משהו.

    אלו לא 8000 איש אקראיים שנפגעים מארוע חיצוני כמו תאונה או מלחמה… מדובר על 8000 אנשים בגיל מבוגר (יחסית, ובממוצע) שחייהם התקצרו כתוצאה מבחירה אישית שלהם להעדיף רווחה מסוימת בגיל צעיר על פני תוחלת חיים בגיל המבוגר.

    במצב החברתי והחוקי הקיים, בחירה זו נחשבת לגיטימית (בניגוד להתאבדות למשל), ולמרות כל הנסיונות לתת לה תמריצים שליליים יש עדיין רבים שבוחרים בה (וכמובן שאלמלא התמריצים היו הרבה יותר כאלו).

    באותה מידה, ידוע כיום שהבחירה לאכול לשבעה ויותר מכך, פוגעת קשות בתוחלת החיים. ידוע בבירור שהגבלה על מספר הקלוריות היומי לאדם תאריך את חייהם של אנשים רבים ותחסוך אף יותר מ-8000 מקרי מוות בשנה.

    אבל אנחנו במדינה דמוקרטית, ולא נכנסים לאנשים לצלחת. ולא לסיגריה. כאשר יש לאדם טרייד אוף בין רווחה לתוחלת חיים זה עניין של בחירה אישית. המדינה אינה צריכה ואולי גם אינה רשאית להתערב בבחירות כאלו.

    ועוד דוגמה: חוק שיקבע שלילה לצמיתות של רישיון הנהיגה מכל נהג שעבר פעם אחת על חוקי התעבורה – יחסוך בוודאות אלפי מקרי מוות בשנה. נסו לדמיין עד כמה אנשים היו נזהרים אם היו יודעים שמהירות חריגה תביא לשלילה לצמיתות ונהיגה בהשפעת אלכוהול תגרור גם מאסר ממושך… הכבישים היו נראים אחרת! (ואגב, בניגוד להגבלת עישון, חוק כזה יציל חיים של אנשים צעירים שלא בחרו בסיכון, ויפגע באנשים שנוטלים סיכון על גבם של אחרים, שזה הרבה יותר הגיוני מפעילות נגד מעשנים…) ובכל זאת באף מדינה לא מחוקקים חוקים כאלו, כי צריכה להיות פרופורציה בין הפגיעה המיידית ברווחה לבין תוחלת התועלת העתידית. אחרת, למעשה, היינו צריכים לאסור לחלוטין על שימוש בכלי רכב, שהלא חיי אדם חשובים יותר מהכל, לא?!

    נ.ב. מעולם לא עישנתי ואין לי מושג איזו הנאה אנשים מוצאים בסירחון הזה. אבל היגיון צריך להיות עקבי גם כלפי תופעות שאיננו מבינים.

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 23 במאי 2018 21:28

      אני לא חושב שפיספסתי משהו. אני משוכנע שמי שמפספס פה זה אתה ובגדול. אני לא אתייחס כרגע לטענות שהעלית, מכיוון שחשוב שדיון כזה לא ייקבר בתגובות. אקדיש לנושא פוסט נפרד.

  • תגובה מאת רן
    תאריך 21 במאי 2018 13:12

    כתבת "קשה להמעיט בחשיבות של המודל הזה" – ונראה לי שהתכוונת שקשה להפריז.

  • תגובה מאת אלעדי
    תאריך 25 במאי 2018 01:29

    אין לי יותר מידי מה להציע. נזקי העישון הוכחו מזמן ויש מידע רב וזמין בנושא. בדיוק כפי שדי ברור שמי שיאכל יותר מידי במקדונלדס או לא יזיז את הישבן יגדיל את הסיכון למוות מוקדם ועדיין יש רבים שימשיכו בדרכם על אף (ואולי בגלל?) הסיכון. לא הייתי מאשים פוליטיקאים בזה שאנשים נוסעים למקדרייב.

    אם אתה מתעקש על פתרון לנזקי העישון, מניעת עישון במקומות ציבוריים וברכבים בהם יש ילדים (חוק יחסית חדש באנגליה) עוזרת בכך שהמעשנים פוגעים בעיקר בעצמם ופחות באחרים. ככל שתדחוק מעשנים לפינות עישון, כך ייטב.

    ובטווח הרחוק, עישון צריך להפוך בלתי חוקי. סיגריות יותר ממכרות ממריחואנה, או כך לפחות טוענים ולא נראה לי שסיגריות מזיקות פחות. באוסטרליה הגישה לטבק מתקדמת, הם היו הראשונים לאסור מיתוג סיגריות ובמדינות כמו טאסמניה אף שקלו לאסור מכירת סיגריות למי שנולדו אחרי שנת 2000, כי ההתמכרות מתחילה בגיל צעיר, כך שאם לא תוכל להתחיל לעשן באופן חוקי, קטנים הסיכויים שתהיה מעשן בהמשך חייך. רעיון נחמד.

  • תגובה מאת חובב דרור
    תאריך 2 ביוני 2018 11:49

    מקווה לא לעודד אנשים לעשן, אך הרשומה הזו (מדויקת ככל שתהיה) מטעה.

    אם אדם היפוטתי היה נפטר בגיל 82 בהנחה שלא היה מעשן, ובגיל 81 כשהוא כן חי חיים מלאי עישון – הוא היה כלול במניין 8,000 האנשים שנפטרו כתוצאה מעישון. הוא נפטר כמעט באותו גיל (81 במקום 82). בהנחה שהעישון הסב לו הנאה במהלך חייו, אין סיבה חזקה לשכנע מישהו כמוהו לוותר על העישון כדי להרוויח דחיה של המוות בשנה אחת, כשהוא כבר בשנות ה 80 לחייו. אם זה היה המצב, לא היה מקום לזעקה.

    בישראל מתים מדי שנה כ 40,000 איש. אין חדש שהעישון משפיע לרעה על הבריאות. לכן השפעה של העישון על פטירתם של כ־20% (8,000 איש) אינה מפתיעה ולא צריכה להיות נתון דרמטי בפני עצמו. הרי שיעור המעשנים הוא מעל 20%. אם במקום בגיל 82 האדם ההיפוטתי האופייני (אחד מ 8,000) היה מסיים את חייו בגיל 40 אז זה היה דרמטי. רק שזה לא המצב. רובינו (מעשנים ולא מעשנים) נמות בשנות ה־70 לחיינו, או מאוחר יותר.

    ההשוואה בסוף למלחמה או לתאונות דרכים ממחישה את הכשל הזה באופן ההצגה. כשצעיר בן 20 מקפח את חייו במלחמה או בתאונת דרכים הוא מאבד כ 60 שנות חיים. כ 75% מכלל חייו אילולי אותו אירוע טראגי. לכן לאירוע שיגרום למוות של צעירים רבים יש השפעה טראומטית עלינו כחברה. הרבה יותר מקיצור חיים בשנים ספורות בגיל השלישי.

    מהמעט שקראתי נדמה שקיצור החיים כתוצאה מעישון כבד עומד על 7-10 שנים. זה הרבה. אישית, לא הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה ולהסתפק בכ־70 שנות חיים במקום כ־80 בשביל ההנאה שבסיגריה. אבל, אם הבחירה הייתה בין אוכל טוב לאורך כל 70 השנים לאוכל יבש ותפל על פני 80 שנים – הייתי בוחר באוכל הטוב. בכל מקרה – מידת קיצור משך החיים היא קריטריון מתאים יותר לדיון.

    יתרה מכך, למען ההגינות ראוי לציין שתוחלת החיים של מי שמפסיק לעשן עד גיל 40 כמעט לא נפגעת. זה מאפשר לאנשים לרקוד קצת בכל חתונה… וגם להפיץ סרחון בכל אחת מהן 😉
    בנוסף יש ירידה באחוז המעשנים עם עליה בגיל, ויש גם ירידה מבורכת בכמות העישון של המעשנים בשנים האחרונות (וגם הכמות שאתה מעשן משפיעה, כמובן).

    מעשנים יקרים – העובדות עדיין לרעתכם. 10 שנות חיים זה הרבה זמן, וזה עוד לפני שהתחשבנו בהרבה תופעות נלוות לעישון שמשפיעות על איכות החיים.

תגובה