הפעם הראשונה שלי

זמן קצר לאחר שהגעתי לשיקגו, בקיץ 1996, נסענו אני ומשפחתי לבקר מכרים ישראלים שגרו ברחוב שפילד בעיר. הם הציעו שנצא לערוך סיור רגלי בשכונה, וכך עשינו. להפתעתי הרבה, במרחק כמה בלוקים ממקום מגוריהם, ניצב לו אצטדיון. זהו ריגלי פילד, האצטדיון של קבוצת הבייסבול של שיקגו, הקאבס, הם הסבירו לנו. הם ניצחו היום, הוסיף המארח, והצביע על הדגל שהתנוסס מעל האצטדיון, דגל לבן שעליו אות W כחולה. בייסבול, את מי זה מעניין? חשבתי לעצמי.

לשעריו של אותו אצטדיון נכנסתי לראשונה כעשרה חודשים מאוחר יותר, ב-3 ביוני 1997. לא שהתאריך הזה נחרט בזכרוני. שחזרתי אותו לכבוד הרשימה הזו, בעזרת כמה פרטים שדליתי מזכרוני והצלבה עם נתונים מאתר baseball-reference.com . אני כן זוכר שזה יום אביבי, חמים למדי, השמש זרחה. המשחק היה משחק יום, כלומר התחיל בשעת אחר הצהריים מוקדמת. הגעתי למשחק בחברת חבריה לעבודה של אשתי דאז, שהזמינו אותנו להצטרף אליהם. התמקמנו במרומי היציע הדרומי של האצטדיון שהיה ריק ברובו, ושיפרנו עמדות בהמשך והתמקמנו סמוך לאזור ה-right field. אחד המלווים שלנו הסביר לנו ממש בקצרה את חוקי המשחק, ומצוידים בידע הזה התחלנו לצפות. היו לי שני חששות עיקריים לקראת המשחק. ראשית, האם נספיק לאסוף את הילדים בזמן מהמעון. שנית, מה אעשה במשך כל הזמן הזה, זה אמור להיות משחק נורא משעמם, והוא אמור להמשך כשעתיים וחצי.

אובייקטיבית, כמעט 13 שנה לאחר מכן, המשחק הזה היה אכן משעמם. הקבוצה שהתמודדה מול הקאבס היייתה הפיטסבורג פיראטס. הקאבס אמנם ניצחו את הפירטים מפיטסבורג יום קודם לכן, ומאזנם עמד טרם תחילת המשחק על 23 נצחונות ו-32 הפסדים, מה שהציב אותם במקום הרביעי (מתוך 5) בבית המרכזי של הנשיונל ליג. לפירטים היה מאזן של 27 נצחונות ו-28 הפסדים, שהספיק להם כדי להתנחל במקום הראשון של אותו בית. אז במובן מסויים, זה היה משחק קצוות. מצד שני, העובדה שאפילו לקבוצה שהובילה את הבית היה מאזן שלילי לא הבטיחה רבות לגבי איכות המשחק הצפויה (לא שידעתי את זה אז). מהצד החיובי, הקאבס היו דווקא בתקופה טובה, עם מאזן של 23 נצחונות ו-18 הפסדים בחודש וחצי האחרונים, בהחלט שיפור ביחס לשלושת השבועות הראשונים של העונה שנפתחה ב-14 הפסדים רצופים.

פרטים רבים וחשובים מהמשחק הזה אני לא זוכר, והם ידועים לי רק מתיעוד המשחק באתר בייסבול רפרנס נקודה קום. הפיצ’ר הפותח של הקאבס היה סטיב טראשל, אותו סטיב טראשל ששנה לאחר מכן העלה את הקאבס במו ידיו לפלייאוף, בתצוגה מבריקה מול הסן פרנציסקו ג’יאנטס. על הבסיס השני של הקאבס שיחק אחד מאגדות הבייסבול, ריין סנדברג, שלבש ככל הנראה את חולצה מספר 23 של הקאבס, שכיום איש אינו מורשה ללבוש אותה. זו הייתה העונה האחרונה שבה סנדברג שיחק לפני שפרש סופית, וכך אני יכול לומר היום כי ראיתי אותו בפעולה על המגרש. עוד אגדת קאבס שלא הייתי מודע לקיומה באותה עת היה מארק גרייס, ששיחק על הבסיס הראשון. אותו זכיתי לראות משחק במדי הקאבס עוד כמה פעמים.

אני דווקא כן זוכר את אחד השחקנים ששיחקו באותו משחק, כיוון ששמו שיעשע אותי. הוא הזכיר לי תכנית ילדים ששודרה בטלויזיה הישראלית בסוף שנות השישים.

עוד אירוע שנחרט בזכרוני מהמשחק הזה: באמצע הסיבוב השביעי, כל הקהל קם על רגליו ופצח בשירה. לא הבנתי מה קורה. המארח שלנו ניסה להסביר לנו במהירות על המסורת של השירה באמצע הסיבוב השביעי, אבל בהחלטה מהירה העדיף קודם כל להצטרף לשירה, ולהסביר לנו אחר כך מה קרה כאן.

למי שממש מתעניין, הנה מהלך המשחק: הפיראטס עלו ליתרון 1:0 בתחילת הסיבוב השלישי. הקאבס הגיבו מייד בהום ראן שהשווה את התוצאה ל-1:1, אך השוויון לא נשמר זמן רב, כי כבר בסיבוב הרביעי עלו הפיראטס ליתרון 2:1. בסיבוב התשיעי הגדילו הפיראטס את יתרונם ל-3:1, לקול שריקות בוז שקיבל הפיצ’ר המחליף מל רוחס (דווקא אותו אני זוכר מהמשחק הזה, ולא, לא מגיע לו לינק). כל הסיפור נמשך שעתיים וחצי, הגענו לגן בזמן.

מדהים שבכל זאת הפכתי לחובב בייסבול למרות החוויה המתסכלת הזו.