על חוכמתה של היד הנעלמה

אדם סמית פרסם את ספרו “עושר האומות” בשנת 1776. נזכרתי בכך כאשר קראתי את מאמרו של סבר פלוצקר בידיעות אחרונות/Ynet בשבוע שעבר. כתב פלוצקר : “אדם סמית טען כי הרווחה הכלכלית של המדינה נוסקת לשיאה כאשר היא מעניקה לכל אזרח את החופש הגמור לרדוף אחר הרווח האישי שלו. היד הנעלמה של השוק החופשי, הבטיח סמית , כבר תדאג לכך שסך התועלות האישיות של האזרחים יגיע למקסימום האפשרי”. בכל פעם, אני מופתע מחדש לראות כיצד תיאוריה מהמאה ה-18 נתפסת כאקסיומה במאה ה-21, לפחות בעיני ציבור מסויים של כלכלנים.

אני לא חושב שהכלכלנים המודרניים באמת מאמינים בקיומה של “יד נעלמה” הנוהגת את המערכות הכלכליות אל גן העדן הכלכלי. הם ללא ספק מתייחסים אל יד זו כאל מנגנון כלשהו, הגורם למערכת להתכנס אל נקודת שיווי משקל כלשהי, וקיומה של נקודת שיווי משקל אחת לפחות מובטח תמיד – כך הוכיח ג’ון נאש במאמר שזיכה אותו בתואר הדוקטור וכעבור שנים – גם בפרס נובל לכלכלה.

השאלה האמיתית היא: האם מנגנון “היד הנעלמה” אכן מוליך את המערכת הכלכלית אל “המקסימום האפשרי”? האם כאשר כל יחידה כלכלית תפעל כדי להביא את רווחיה/רווחתה למקסימום – סה”כ הרווח/רווחה יהיה גם הוא מקסימלי? למרבה הצער אין זה תמיד נכון, כפי שהראה המתמטיקאי אלפרד טאקר ב-1950. בדוגמה פשוטה, הידועה בשם “דילמת האסירים“, הראה טאקר כיצד היד הנעלמה עשויה להוליך את הפרטים הפועלים באופן אנוכי למען רווח מקסימלי אל האבדון של נקודת שיווי המשקל.

למי שלא מכיר את דילמת האסירים – הרי הסיפור בקצרה: שני פושעים נעצרו על ידי המשטרה בחשד שביצעו פשע חמור. חוקר המשטרה משוחח עם כל אחד מהעצורים בנפרד. בשיחה מודה החוקר בפני העצור כי אין בידו הוכחות מספיקות כדי להרשיעם בבית המשפט, ולכן בכוונתו להאשים אותם בעבירה פחותת ערך, בגינה יישלחו לשנת מאסר כ”א. החוקר, מציע לכן לכל אחד מהעצורים להודות בביצוע הפשע ולהעיד כנגד חברו. העצור שיעיד כנגד חברו ישוחרר, ואילו חברו יישלח ל-20 שנות מאסר. אולם, החוקר מדגיש בפני העצור כי הצעה זו הוצעה גם לחברו. שני העצורים וגם החוקר יודעים היטב כי אם שניהם יודו בביצוע הפשע יידונו שניהם ל-15 שנות מאסר.

מה יקרה? העצור עושה לעצמו את החשבון הבא: נניח שחברי יודה באשמה. אם אשתוק בחקירה , אלך לכלא ל-20 שנה, ואם אודה – אקבל 15 שנות מאסר. לכן במקרה זה עדיף להודות. ומה אם חברי לא יודה בחקירה? אזי אם גם אני אשתוק, אקבל שנת מאסר, ואם אודה – אשוחרר. לכן, גם במקרה זה עדיף להודות. בכל מקרה, הודאה באשמה מביאה לתוצאה טובה יותר משתיקה, ולכן העצור יודה בביצוע הפשע. אלא מה? גם חברו יודה, מאותם שיקולים בדיוק. התוצאה – שניהם יישלחו ל-15 שנות מאסר, בעוד שלו שניהם שתקו – היו יוצאים בשנת מאסר אחת בלבד.

אז הנה דוגמא לנקודת שיווי משקל שלא מעניקה את “המקסימום האפשרי” לכולם.
מדוע זה קורה? הסיבה פשוטה – הרווחים של המשתתפים אינם בלתי תלויים זה בזה. אם סך כל הרווחים היה אכן שווה לרווח הכללי, אכן היה ניתן להגיע לרווח מקסימלי על ידי מיקסום הרווחים האישיים של הפרטים.

ועכשיו אענה לשאלתו של הסטודנט היושב במרכז השורה הראשונה. אומר הסטודנט: “כל הדוגמא הזו היא היפותטית. ברור ששני האסירים ישתקו בחקירתם ולא יודו בביצוע הפשע. כי הרי מי שיודה ויעיד כנגד חברו, עם צאתו מהמעצר יחכה לו כדור וחייו שווים כקליפת השום”. אהא. אכן, חוקי העולם התחתון ברורים: מי שמעיד כנגד חברו – דינו נחרץ. חוקי העולם התחתון הופכים את התועלת של מתן עדות נגד חבר לתועלת שלילית ביותר – ובכך נחלצים שני הפושעים בסיפורנו מהדילמה. ואני שואל – אם העולם התחתון יכול לחלץ את חבריו מנקודת שיווי המשקל הבלתי נעימה של דילמת האסירים – מדוע לא ייושם אותו עיקרון בתחומים אחרים? התשובה היא שזה נעשה כל הזמן. חוקי התנועה, למשל. כל אחד יודע מה קורה כאשר כל נהג ינסה להיכנס לצומת ללא כל התחשבות בתנועה שסביבו – העיקר להתקדם עוד מטר בדרך הביתה. כולם, אבל כולם, יחכו יותר זמן בפקק. לכן קיימים חוקי התנועה, תמרורים, רמזורים, שנועדו לווסת את זרימת התנועה ובסך הכל לשפר את סך משך זמן הנסיעה של הכלל, גם אם אתה תצטרך לחכות עוד דקה ברמזור למען מטרה זו. אם תחשבו קצת, תוכלו לראות של כל חוק מונע סיטואציה דומה – בה אם איש הישר בעיניו יעשה התוצאה תהיה אנרכיה כללית.

אבל כשמגיעים לכלכלה, ההגיון נעצר בשער הכניסה לפקולטה. אדם סמית כתב לפני 229 שנה כי אם כל איש יעשה את הישר בעיניו למען רווחתו הכלכלית, אז התוצאה תהיה רווחה כלכלית לכל, ועדיין מטיפים לנו חכמי כלכלה למינהם כי זוהי האמת ואין בלתה, וכל התערבות בדרכיה של היד הנעלמה אסורה ומסוכנת. ואל תיתנו לעובדות או למתמטיקה לבלבל אותם. אני חושב שהגיע הזמן לומר בקול ברור: אדם סמית טעה. התיאוריה שלו נסתרה. ומי שממשיך לטעון כי תיאוריית השוק החופשי וההסתמכות על חוכמתה של היד הנעלמה הם הדרך היחידה  אל הרווחה הכלכלית, אינם אנשי מדע אלא אנשי דת.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 21 בינואר 2005  שם התקבלו 11 תגובות

.  בתאריך 1/21/2005 5:38:50 PM

?

!

גרי אפשטיין  בתאריך 1/21/2005 9:44:53 PM

@^^@

$)))

אבי  [אתר]  בתאריך 1/21/2005 9:48:19 PM

ללא נושא

פלוצקר לא מכיר את אדם סמית כלל
סמית כתב ספר שלם על הרגש המוסרי של האדם
בניגוד לתיאוריה הניאו-קלאסית שגורסת שכל אדם הוא אגואיסט השואף רק למקסם את תועלתו (בעיקר הכלכלית), סמית חושב שלכל אדם יש רגש מוסרי שמהותו היא השאיפה לעזור לזולת ולגרום לו תועלת

נח פלדראוף  בתאריך 1/22/2005 1:09:47 AM

סמית בעברית

ה”יד הנעלמה” היא מוטיב זניח בתורתו של סמית.
ספרו בתורת המוסר (אליו התייחס אבי) הוא אכן המפתח לתורתו.
לקראת פסח ייצא בהוצאת “מפה” הספר הראשון בעברית על סמית, מאת אדם חפרי-וינוגרדוב, המביא בחשבון את כל תורתו, בתחומי הלשון, תורת המוסר, השירה, הרטוריקה, האסתטיקה ועוד. עד כה פורסמה בעברית על סמית רק מסה של חיים ברקאי, שהתייחסה רק לתורתו הכלכלית.

עומרון  בתאריך 1/22/2005 7:35:35 PM

כלכלנים מודרניים

תקרא את מילטון פרידמן. הוא מודרני ומאמין דגול ביד הנעלמה.

יוסי  [אתר]  בתאריך 1/22/2005 8:05:27 PM

תשובה לעומרון

תודה על שחיזקת את דברי.
מילת המפתח היא “מאמין”.

הלל  בתאריך 2/20/2005 1:45:54 AM

ללא נושא

איזה יופי של דוגמה (דילמת האסיר). יפה לראות איך ניתן לעשות שימוש במדע באופן שישליך על המציאות החברתית. דוגמה יפה להציג לאלה הנוטים לראות בתאוריות חברתיות מדע מדויק. בעבר עשו את זה עם קומוניזם, והיום הנטייה היא להתייחס כך לקפיטליזם הקיצוני.
נהניתי מהפוסט :-).

גילי נחום  בתאריך 3/17/2005 8:18:04 PM

ללא נושא

מבחינת יעילות כלכלית נטו ברור שהמנגנון הקפיטלסטי הוא הטוב ביותר (אין מנגנון מושלם), ראה מקרה ארה”ב.
הבעיה האמיתית היא חלוקת ההכנסות המעוותת שמנגנון זה יוצר. שוב ראה מקרה ארה”ב.

יוסי  [אתר]  בתאריך 3/19/2005 10:05:46 AM

תשובה לגילי

יש כמה דוגמאות למדינות שבהן המנגנון הקפיטליסטי פועל בצורה לא ממש יעילה, הודו למשל, או בריטניה של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. או ארה”ב של שנות שלושים.

נתי  [אתר]  בתאריך 10/23/2007 3:06:44 PM

לא ברור

אהלן יוסי,
אני מגיב באיחור גדול, בעקבות הלינק אצל תמר בן יוסף, בתקווה שתראה.
לא לחלוטין ברורה לי דילמת האסיר. אסביר: לוּ אני אחד הפושעים, ואני יודע שחברי בחור אינטליגנטי, אשתוק בידיעה שגם הוא ישתוק ואספוג שנה בכלא.
שהרי אם שנינו אגואיסטים ולכן נשאף להודות כדי להינצל על חשבון האחר, התוצאה תהיה ששנינו ניכנס ל15 שנים בכלא. ושנינו יודעים שהאחר גם הוא אגואיסט כמונו וינסה לעשות “סיבוב” על הגב שלנו, וזה עוד לפני שאלת המחיר בחוץ ע”פ הקודים של העולם התחתון.
בגישה של הודאה אין תועלת ואגואיזם בעיני, רק טיפשות. תועלתנות מבחינת שני הפושעים תהיה לא לומר דבר ולשלם מחיר קטן. זה גם הופך את הסיכון בהימור של השניים לקטן הרבה יותר. סטיה מהדפוס הזה מכניסה להימור גורם חזק מאוד של חוסר ודאות וסיכון.
כל זה כמובן לא אומר שאני טוען שהיד הנעלמה אכן מווסתת את הכלכלה בדיוק על פי האינטרסים המצרפיים של כלל האוכלוסיה.
תקן אותי אם אני טועה

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 10/24/2007 10:23:42 AM

נתי

מתברר שתועלתנות (לטווח הקצר) וטיפשות אינן שונות כל כך זו מזו…
בעניין שאלת המחיר בחוץ ע”פ הקודים של העולם התחתון: אכן, ככל הנראה חוקים קיימים כדי למנוע את קיומה של נקודת שיווי המשקל הזו בדילמת האסירים.