הכנס נגמר היום (כאן עדיין יום חמישי), ורגע לפני הטיסה חזרה לארץ, הנה סיכום של הצד המקצועי של הכנס.
יום ראשון
היום הזה היה אמור להיות מוקדש כולו לקורס בכריית נתונים (data mining). הקורס היה מאכזב מאוד. שלושת המרצים עברו על השקפים שהכינו במהירות הבזק, אבל גרוע מכך – לא ממש תרמו לידע שלי. הם הקדישו זמן רב להסברים מדוע הנושא חשוב (אני יודע שזה חשוב, אחרת לא הייתי נרשם לקורס הזה), הרבה באזוורדס עפו באוויר, והוקדש המון המון זמן לרגרסיה לוגיסטית. רגרסיה לוגיסטית! זה קורס לסטטיסטיקאים מקצועיים, כמעט כולם בעלי תואר שני לפחות, אם לא שלישי. ציפיתי למשהו יותר מתוחכם. רגרסיה לוגיסטית אני יודע מהבית. לפני היציאה להפסקת צהריים הודיע המרצה הראשי כי סקירת החומר של הקורס הסתיימה, ושאר זמן הקורס (אחרי ההפסקה) יוקדש להדגמה של תוכנות שונות, “בעיקר SAS”. ויתרתי על ההמשך. הייתי צריך לדרוש את כספי בחזרה.
מעז יצא מתוק. אחרי הצהריים הלכתי לשמוע מושב הרצאות בנושא אמידת משך חיי המדף (כלומר תאריכי התפוגה) של תרופות, תחום שאני עוסק בו רבות. המושב התחיל בסקירה של השיטה הנוכחית לקביעת תאריך התפוגה המוכתבת על הרשויות הרגולטריות, והבעייתיות שבשיטה זו. הבעיה העיקרית היא שהשיטה הנוכחית נותנת אמדן חסר של משך חיי המדף, ובמלים אחרות – חלק גדול מהתרופות עדיין טובות לשימוש זמן רב (בחלק מהמקרים שנים רבות) אחרי שעבר תאריך התפוגה הרשמי שלהם. זה אולי טוב לרשויות, אבל רע לכל השאר: לחברות התרופות, לצרכנים באופן ישיר, ולמי שמממן את העלויות של השלכת תרופות טובות לפח: חברות ביטוח, קופות חולים, ממשלות – וחלק נכבד מהעלויות האלה שוב מתגלגלות לצרכנים. בהמשך הוצגו דרכים בהם מנסים להתמודד עם הבעיה (שיחות בין חברות התרופות לרגולטורים), ושיטות סטטיסטיות חדשניות להערכת תאריכי התפוגה.
משם המשכתי למושב שעסק בתכנון ניסויים קליניים שלב I, המיועדים לזיהוי המינון המקסימלי האפשרי של תרופה חדשה (מה שנקרא בז’רגון MTD, ראשי תיבות של Maximal Tolerated Dose). היה מעניין למדי, זה תחום שאני לא ממש עוסק בו ולכן גם לא מתמצא.
יום שני
את היום הזה התחלתי בהרצאת סקירה שנשאה את הכותרת היומרנית “כיוונים עתידיים בניתוח נתוני גנום”. ההרצאה הייתה מאכזבת. שני מרצים עם מבטאים נוראיים (אוסטרלי וסיני), שנתנו מצד אחד סקירה בסיסית ביותר של מבנה הגנום והדנ”א, התעכבו רבות על פרטים טכניים הקשורים לטכניקות של sequencing, ולא ממש פירטו מהם הכיוונים העתידיים. אה. הם אמרו שהמטרה היא לזהות גנים הקשורים למחלות.
המושב השני של אותו יום היה מושב לזכרו של הסטטיסטיקאי ג’ק גוּד (Good), שנפטר לפני מספר חודשים בגיל 91. שמעתי את שמו פעם, אולם לא הכרתי את עבודתו. הלכתי לשם בעיקר בגלל שאחד הדוברים היה סטיב פיינברג, שאת ספריו על ניתוח נתונים קטגוריים קראתי בשקיקה בצעירותי. מהר מאוד הבנתי למה לא הכרתי את פועלו של גוּד. הוא היה סטטיסטיקאי בייסיאני, ולא סתם סטטיסטיקאי בייסיאני, אלא אחד המייסדים של האסכולה, ולדידו אין סטטיסטיקה אחרת מלבד הבייסיאנית. שלושה מהמרצים היו חברים של גוּד (גוּד היה גם מדריך הדוקטורט של אחד מהם), והם סיפרו אודות עבודתו וחייו. הופתעתי, למשל, לגלות כי גוּד היה עבד בצוותא עם אלן טיורינג ביחידת פענוח הצפנים בבלצ’לי פארק במהלך מלחמת העולם השניה. ההרצאות היו מרתקות. אני בהחלט מתכוון לנסות להכיר עוד את האיש ופועלו, ואולי גם לקרוא את אחד מספריו.
אחר הצהריים הייתי במושב שעסק בתכנון וניתוח של ניסויי bioassay. ההרצאות היו טכניות מאוד, אבל בהחלט לא משעממות (זהו עוד תחום שאני עוסק בו, אז אני קצת משוחד).
יום שלישי
כל היום הזה הוקדש לקורס על שיטות לניתוח ניסויי Genome-Wide Association, הידועים בשמם המקוצר GWAS. הקורס היה מצויין. ההסברים על הרקע הביולוגי היו בהירים ולא-טכניים. המרצים הסבירו היטב את כל השיטות הסטטיסטיות הבסיסיות (שאני מכיר חלקית), ודנו בהרחבה במגוון שיטות לניתוח נתונים קטגוריים (שהן הלחם והחמאה של הקורס). גירדתי את החלודה מהידע שלי בתחום והופתעתי לגלות שאני עדיין זוכר לא רע את העקרונות (הדוקטורט שלי עסק בניתוח נתונים קטגוריים, ופעם שלטתי היטב ברזי המודלים הלוג-לינאריים). התחום גם התפתח מאז שסיימתי את הדוקטורט (לפני כמעט 15 שנה), ושמחתי לראות חלק מההתפתחויות בתחום – כולל גישות בייסיאניות. אני לא מגדיר את עצמי כסטטיסטיקאי בייסיאני, אבל בהחלט מוכן לנסות את השיטות האלה, מה גם שהמרצה שהציג את השיטת האלה נתן הצדקות טובות לשימוש בהן.
יום רביעי
המושב הראשון בו הייתי היה מושב לזכרו של אריק להמן, שנפטר לפני 11 חדשים, בגיל 92. אלמנתו של להמן, ג’ולי שפר, סטטיסטיקאית בזכות עצמה, סקרה את תרומותיו של בעלה לתחום ההשוואות המרובות, והראתה כיצד עבודותיו משנות החמישים של המאה הקודמת, שנדחקו מאוחר יותר לשוליים עם התקדמות המחקר בתחום, חזרו ונעשו רלוונטיות בשנים האחרונות לאור התקדמויות נוספות במחקר (בייחוד עלייתה של שיטת ה-FDR). פיטר ביקל, תלמידו של להמן ואחר כך עמיתו באוניברסיטת ברקלי, סקר את עבודתו לאורך השנים. את המושב נעל פרסי דיאקוניס, בהרצאה נפלאה על חשיבותו של המחקר בתיאוריה הסטטיסטית.
בחלק השני של הבוקר נכחתי במושב טכני אך חשוב שעסק בשיטת לניטור ניסויים קליניים.
את אחר הצהריים ביליתי באופן לא צפוי לחלוטין: הלכתי למושב שעסק בשיטות בייסיאניות לפיתוח פרמצבטי ומחקרים קליניים. ללא ספק, המושב לזכרו של גוּד והשיטות הבייסיאניות לניתוח נתונים קטגוריים אליהן נחשפתי ביום שלישי השפיעו עלי. היה מעניין.
יום חמישי
היום האחרון של הכנס – בו היו שני מושבים בלבד (הכנס ננעל בצהריים). המושב בראשון עסק בעוד תחום בו אני עוסק רבות – חישוב והערכה מחדש של גדלי מדגם (כתבתי על כך לפני כשנה). המושב השני של הבוקר עסק ב-GWAS, ובו הוצגו כמה מחקרים חדשים בתחום.
סקירה מעניינת מאוד, תודה
תודה על הסקירה. נשאלת השאלה מה הסיכוי שסטטיסטיקאי יחצה את רף תשעים השנים ואז ימצא את מותו? זה לפחות הרושם מהסקירה הנ”ל… 🙂
סקירה מצויינת ומעניינת, תודה.
תודה לך על הסקירה המצויינת, אני מקווה להגיע לשם יום אחד למרות שאיני סטטיסטיקאי
סקירה מאוד מעניינת, תודה רבה.