בתאריך 20.2.2018 אירחה קרן נויבך בתכנית שלה ברשת ב אדם בשם גדי, שסיפר על הניסיון הקשה של בנו, שחלה בדיכאון וחרדה וסבל מהתקפים פסיכוטיים. הסיפור האישי אכן נוגע ללב, אולם ההתייחסות של נויבך למרואיין ולדברים שטען מעבר לסיפורו האישי הייתה בעייתית ביותר.
מה נאמר באייטם
אביא כאן תקציר של הדברים שנאמרו. אתם גם יכולים להאזין לראיון באתר של תאגיד השידור, או להקלטה ששמרתי בשרת שלי. אתם גם מוזמנים לקרוא את תמלול הריאיון שערכתי.
בהקדמה לראיון נויבך מבהירה כי אין לראות בדברים שיאמרו בראיון כהמלצה לקחת או לא לקחת תרופות פסיכיאטריות, אבל אומרת באותה נשימה כי הריאיון יתאר “מסע להשתחררות מהתרופות הפסיכיאטריות”.
בחלק הראשון של הריאיון מספר גדי על בנו שלקה בחרדה, דיכאון והתקפים פסיכוטיים. הטיפול בו לא צלח למרות ששני רופאים ניסו מספר טיפולים, והוא גם חווה תופעות לוואי. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה לסיפור הזה.
כאן הריאיון עובר פאזה. גדי מספר על כתבה שקרא בעיתון ושבעקבותיה נחשף לדבריו לכל הידע שיש בתחום של התרופות הפסיכיאטריות. לדבריו, הרופאים הפריכו את התיאוריה של חוסר איזון כימי במוח, שבכלל הומצאה על ידי חברת התרופות לילי לקראת השקת הפרוזאק. התיאוריה הזו היא לטענתו אגדה אורבנית. כן טען כי בעידן שלפני התרופות חולי סכיזופרניה החלימו ב-60%. בנוסף טען כי יש שפע של מחקרים המוכיחים כי בטווח הארוך תרופות פסיכיאטריות גורמות יותר נזק מאשר תועלת.
הראיון חזר לסיפור האישי. גדי סיפר על התהליך שבנו עבר כאשר החליטו להפסיק לו את הטיפול התרופתי. הוא סיפר כי זה תהליך קשה ומסוכן ומזהיר כי כל מי שרוצה לבצע תהליך כזה חייב לעשות אותו מאוד בזהירות. לא ברור מדבריו אם תהליך הפסקת הטיפול התרופתי שבנו עבר נעשה בעקבות התייעצות עם רופא, או שהם החליטו על דעת עצמם להפסיק את הטיפול. עם זאת, ככל הנראה התהליך של הבן שלו התבצע תחת השגחה רפואית.
לאחר מכן גדי מסביר תהליכים במוח שקשורים לדופמין ושבגללם הורדת המינון התרופתי הוא מסוכן. הוא מסביר כי “אתה חייב שיהיה לך את הידע והביטחון במה שאתה עושה”, אחרת התופעות המקוריות, כגון פסיכוזה, יופיעו שוב ((לדעתי זה צפוי שאם מפסיקים טיפול רפואי במחלה, אז תסמיני המחלה מופיעים שוב, אבל מה אני מבין)).
בחלק השלישי של הראיון, גדי מספר על החלטתו להנחיל את הידע שצבר לציבור הרחב. הוא פעל לתרגום הספר (השנוי במחלוקת) של העיתונאי רוברט ויטאקר “אנטומיה של מגיפה”. הוא מספר כי כאשר ויטאקר ביקר בארץ הוא נפגש עם פרופסור חיים בלמקר, יושב ראש האיגוד הפסיכיאטרי. בעקבות הפגישה הקים פרופ בלמקר ועדה, וגדי יודע לספר על המלצות הועדה למרות שהיא תסיים את עבודתה רק בחודש מאי. כמו כן, הוא מספר כי פרופ בלמקר הוציא הנחיות לכל הפסיכיאטרים בארץ “להפחית את המינונים”. הוא גם מספר על ניסוי שבלמקר ערך ב-1978 בו השתתפו שני אנשים, בלמקר עצמו ואדם נוסף, שנטלו תרופה פסיכיאטרית (לא ברור איזה) וחוו לדבריהם תסמינים קשים.
כאן בעצם מסתיים הריאיון. נויבך ממליצה למאזינים לקרוא את ספרו של ויטאקר. נויבך גם מוסיפה ואומרת כי אין לעשות את זה (את ה”גמילה” מתרופות) בלי להיעזר ובלי להתייעץ, וכי אנשים חייבים לקבל את האחריות עליהם את ההחלטה על עצמם.
מה לא בסדר כאן?
הרבה דברים. לגדי אין לי הרבה טענות. הוא בא לקדם אג’נדה, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא אמנם משתמש במניפולציות רגשיות ואחרות, אומר חצאי אמיתות (ולעיתים פחות מכך), ויודע מראש מה יהיו המסקנות של ועדה שתסיים את עבודתה בעוד שלושה חודשים – דבר תמוה ביותר. הוא מטיף למעשה להפסקת השימוש בכל התרופות הפסיכיאטריות (למרות שלא אמר זאת במפורש) ומטיל דופי בציבור שלם של רופאים. הוא טוען טענות מדעיות למרות שככל הנראה אין לו כל הכשרה מדעית בתחומים ביו-רפואיים (אני מניח שאם הייתה לו הכשרה כזו הוא היה מציין את זה), ובוודאי אינו רופא.
אל קרן נויבך, לעומת זאת, אפשר לטעון הרבה טענות.
במהלך הריאיון היא לא שאלה את גדי אפילו שאלה ביקורתית אחת (ועוד אגיע לזה בהמשך), כמו שאנשים תמימים כמוני מצפים מעיתונאים, ובייחוד מעיתונאית כמו קרן נויבך שעושה לעצמה שם של עיתונאית לוחמת, ואף זכתה בפרס סוקולוב על עבודתה העיתונאית שהינה בעלת “נקודת מבט ביקורתית”.
היא לא אובייקטיבית, בייחוד בראיון הזה. היא תומכת לגמרי באג’נדה של גדי, וניתן ללמוד זאת מהאמירות שלה במהלך האייטם. כך למשל, שאלה, ככל הנראה כשאלה רטורית, “על סמך מה הרופא החליט שיש פסיכוזה?”, וזאת לאחר שגדי סיפר בפירוש שלבנו היו תסמינים פסיכוטיים. היא אמרה אמירה דמגוגית כי הדרך היחידה לעצור את זה (את מחשבות השווא והפסיכוזה) היא “על ידי תרופות על גבי תרופות”. אמירה זו נועדה לדעתי למתוח ביקורת על הרופא (שאותו ככל הנראה לא פגשה כלל). כשגדי מספר שבנו הועבר לטיפול בריספרדל היא אומרת ש-“זה כדור הרבה יותר חזק”, אמירה שמראה חוסר הבנה ברפואה. ריספרדל אינו כדור יותר חזק מציפרלקס, או יותר חלש. ריספרדל היא תרופה שנועדה לטיפול במחלה אחת, וציפרלקס היא תרופה שנועדה לטפל במחלה אחרת. לאחר מכן היא מספקת אבחון “רפואי” למצבו של בנו של גדי: “הילד זומבי”. כאשר גדי מתאר ניסוי (לדעתי תמוה) שערך פרופ בלמקר בתרופה פסיכיאטרית כלשהי (לא ברור איזה) היא אומרת שזה “כמו סמים”. היא קוטעת את המשפט של גדי שאומר על הניסוי של בלמקר שזה “תיאור מהמם” ומשלימה אותו באמירה שזה “(תיאור מהמם) של מה קורה לאדם תחת התרופות האלה בדיוק”.
הגרוע מכל, נויבך משתמשת פעמיים בביטוי “גמילה” בהקשר של תרופות פסיכיאטריות. היא יודעת היטב שלביטוי כזה יש קונוטציה שלילית. אף אחד לא ידבר על הצורך לגמול חולה סרטן מאווסטין, או לגמול חולת טרשת נפוצה מקופקסון.
כמו כן, הרושם האישי שלי הוא ששתי ההסתייגויות שהביעה נויבך בתחילת האייטם וסופו על כך ש-“אין כאן שום המלצה” נאמרו מן השפה ולחוץ, לצורך כיסוי משפטי, וזאת לאור ההזדהות המוחלטת שלה עם המסרים של גדי.
מותר לעיתונאי להחזיק באג’נדה. יש הרבה עיתונאים כאלה (למשל עמית סגל, מירב ארלוזורוב, צבי יחזקאלי, ועוד רבים אחרים). אבל החובה המקצועית של בעל אג’נדה היא להביא לידיעת הציבור על היותו בעל עניין. נויבך לא עשתה זאת.
מה עיתונאי ביקורתי אמיתי היה שואל?
יש מי שיאמרו שזו שאלה לא הוגנת, כיוון שמדובר בראיון שהוקלט ככל הנראה בטייק אחד. כאשר גדי רומז כי פסיכוזה (בין היתר) היא תופעת לוואי של ציפרלקס וזה כתוב בעלון של התרופה, קל לבדוק ולראות כי זה לא נכון. אם היה מדובר בכתבה בעיתונות הכתובה, המראיין היה יכול לבדוק את זה אחרי קיום הריאיון, ולציין בכתבה כי הטענה הזו לא נכונה. את זה, אכן, אי אפשר לעשות בראיון רדיופוני (אם כי היה אפשר לעשות זאת במסגרת התחקיר שנערך, אני מקווה, לפני הריאיון). אבל בהחלט היה מקום והייתה אפשרות לשאול שאלות אחרות. הנה מספר שאלות שהיו צריכות להישאל ולא נשאלו:
- לאחר שהטיפול הרפואי בבן הופסק ועברו כמעט שנתיים, מהו כעת מצבו הבריאותי? האם הוא עדיין סובל מחרדות ופסיכוזות? (הניחוש שלי: לו הבן הבריא באורח פלא עקב הפסקת הטיפול הרפואי, גדי בוודאי היה מספר זאת בראיון).
- מה הייתה המעורבות של הבן בהחלטות הרפואיות? גדי לא אומר על כך דבר. זה חשוב כי הבן אינו ילד אלא אדם בוגר שגילו מעל 18.
- האם ההחלטה להפסיק את הטיפול התרופתי נעשתה בהתייעצות עם רופא? מי קיבל את ההחלטה?
- מה האמינות של המידע שגדי אסף, ככל הנראה באינטרנט? האם מצא בנוסף דברים שלא תמכו באג’נדה שלו? ואם כן, מה עשה בנידון? האם התעלם מהם? האם התייעץ עם אדם בעל הכשרה מדעית?
- האם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי פותחה לצורך השקת הפרוזאק, או שמא הפרוזאק פותחה על סמך התיאוריה?
- אם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי הופרכה, מדוע ה-FDA לא הורה להפסיק את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות?
- מה הקשר של ההסבר על הדופאמין לשתי תרופות (ציפרלקס וריספרדל) שמנגנון הפעולה שלהן אינו קשור בדופאמין? (אני מודה שזה לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו יש צורך לערוך מחקר קטן של חמש דקות, אולם אי אפשר לערוך אותו במסגרת ראיון שמוקלט בטייק אחד. עם זאת, היה אפשר לבדוק את זה בתחקיר שקודם לראיון)
- בקשר לספר של רוברט ויטאקר: האם הדברים שכתובים בו הם תורה מסיני או שיש גם ביקורת על הספר? (ספוילר: יש והרבה) מה הכשרה המדעית/רפואית של ויטאקר? (אין לו). האם ויטאקר נעזר בייעוץ מדעי/רפואי במהלך כתיבת הספר? (זה לא ברור)
- מדוע לא היה עורך מדעי לתרגום העברי לספרו של ויטאקר? (אני שוב לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו צריך לפתוח את הספר ולשים לב לכך שלא היה עורך מדעי)
- כיצד גדי יודע מה יהיו המסקנות של ועדה שעדיין לא סיימה את עבודתה?
- מה התקפות המדעית של המחקר של בלמקר, שהסתמך על מדגם בגודל 2? האם מחקר שנערך לפני 40 שנה הינו רלוונטי בהקשר של תרופות שנכנסו לשימוש רק במאה ה-21?
- מה הסמכות המקצועית של בלמקר? הוא אמנם יו”ר האיגוד הפסיכיאטרי, אבל אין הדבר אומר כי הוא הפסיכיאטר הטוב ביותר בארץ. כמו כן, הסמכות המקצועית והחוקית להוציא הנחיות רפואיות מחייבו לכלל הרופאים נתונה בידי משרד הבריאות.
שאלות לקרן נויבך
יש לי גם כמה שאלות לקרן נויבך:
-
מדוע לא הבאת את התגובה של הרופאים המטפלים?קיבלתי מספר הערות על כך שיש עניין של שמירת פרטיות ולכן מחקתי את השאלה הזו.
- מדוע לא העלית לשידור מומחה שיציג עמדה שונה מזו של גדי?
- אמרת שאת מתכוונת להזמין את גדי לדיון נוסף שייערך במסגרת התכנית. האם את מתכוונת להזמין לדיון גם מישהו, רצוי מדען או רופא, שיציג את העמדה הנגדית? האם את תתני לו במה דומה לזו שנתת לגדי, שנשא מונולוג באורך 17 דקות?
- כאשר מתחתי עלייך ביקורת בטוויטר, בחרת לא להתייחס לביקורת, בין ביתר בטענה שלא האזנתי לתכנית. אני מודה שהביקורת שלי שם הייתה תוקפנית- זה חלק מתרבות הטוויטר (אני מצרף קישורים לצילומי מסך). האם עתה, לאחר שהאזנתי לתוכנית, והעליתי ביקורת מפורטת, יש בכוונתך לענות לביקורת?
למה אתה מצפה, יוסי?
האמת, לכלום.
אני לא מאמין שיינקטו צעדים משפטיים נגד אדם שמנסה לשכנע את הציבור לדחות באופן גורף המלצות רפואיות למרות שאין לו כל הכשרה בתחום.
אני לא מאמין שאנשים כמו גדי ונויבך ורבים אחרים, המאמינים בתיאוריות הקונספירציה אודות חברות התרופות והממסד הרפואי, יפסיקו להאמין בהן בעקבות הדברים שנכתבו כאן.
אני לא סבור שקרן נויבך תקיים דיון ענייני בנושא בתכנית שלה, או תראיין אדם שימתח את הביקורת (הראויה) על ויטאקר ועל האג’נדה המסוכנת שהוא מקדם (מי יודע? הלוואי ואתבדה). אני לא סבור שנויבך תאתר את הרופאים של בנו של גדי ותבקש את תגובתם.
אני לא סבור שנויבך תעלה לשידור אדם שיספר איך חייו השתפרו בעקבות הטיפול הרפואי המסור במחלת הנפש שלו, שקיבל מאחד הרופאים המצויינים שיש במדינה שלנו (יש בארץ מאות אלפי חולים כאלה, אך לא מספיק רופאים, לצערנו).
אני לא חושב מקווה שקרן נויבך תתייחס ברצינות לביקורת שנמתחה עליה כאן, בוודאי לא אולי אפילו בשידור.
עדכון
קיבלתי סוג של תגובה מצוות התכנית שמתעלמת למעשה מהביקורת שנמתחה כאן על התנהלותה של נויבך (לא ברור אם קרן נויבך עומדת מאחורי התגובה הזו). אתם מוזמנים לקרוא את התגובה בקישור הזה.
זה בעייתי בהמון רמות.
מעבר לבעיות הקשורות לאתיקה עיתונאית הנובעות מראיון חד-צדדי ללא הצגה של עמדה מנוגדת, יש כאן בעיה של פגיעה פוטנציאלית באוכלוסיית אלו הסובלים מבעיות נפשיות.
פעמים רבות, כשאדם במצוקה הוא יינקוט צעדים לא הגיוניים אם משכנעים אותו שצעדים אלו עשויים לחלצו מהמצוקה בהו הוא נמצא, וזאת בלי קשר לסיכוי האמיתי לכך. אני משער שזו הסיבה שבגינה זה די שכיח שאנשים הלוקים במחלות קשות פונים ל”רפואה” אלטרנטיבית, שלא הוכחה כעובדת יותר מאשר שעובד פלצבו, לעיתים אף מזיקה לבריאותו של המטופל ומרוששת אותו מכסף. אנשים בעלי בעיות נפשיות אינם שונים, למעט העובדה ששיקול הדעת שלהם עלול בחלק מהמקרים להיות פגום. לפיכך, יש סיכוי שבעל בעיות נפשיות (או האפוטרופוס שלו) שהאזין לשידור יפסיק ליטול את הטיפול שהוכח סטטיסטית כעובד, ובכך מצבו יורע.
עכשיו לחלק הרטורי של התגובה:
אני שואל בצער – מי ייקח אחריות רפואית על ההרעה במצב של המטופלים? נויבך?גדי? ויטאקר? התשובה היא – גורנישט. אני מוכן להתערב שקרן נויבך לא בילתה 24 שעות במחיצת אדם עם סכיזופרניה, ומעולם לא ראתה מה ההשפעה של הטיפול התרופתי עליו. אני מוכן להתערב שויטאקר עשה ערימות של כסף מהספר שלו, אבל מעולם לא היה צריך לקחת אחריות על הנזקים שהאג’נדה אותה הוא מקדם בספר שלו גרמה. אני מוכן להתערב שלגדי אין שום הכשרה רלוונטית ברפואה, או הבנה יסודית בסטטיסטיקה. כל השידור האומלל הזה אינו אלא עוד הדגמה של אפקט דאונינג קרוגר – אנשים שמקשקשים בביטחון מוחלט לגבי דברים שאין להם מושג בהם. כשהדבר עלול לגרום לנזקים ממשיים לאנשים – זה כבר בעיניי סוג של פשע.
בקיצור – התעצבנתי.
תודה לך. אני מסכים עם כל מילה שלך.
יוסי היקר – אכן עבודה יסודית ותודה על התמלול!
בא נניח שאני מכיר את גדי ובטח את הטיעונים שלו – לא רע.
נתחיל בתשובות לשאלותיך אחת לאחת:
– תודה על העניין בשלום הבן. אני בטוח שזה מדאגה וטוב לב, נשמה. עד כמה שידוע לי הבן מרגיש מצוין. סיים סמסטר ראשון בלימודים מאד דורשניים בהצלחה. אבל אתה הרי סטטיסטיקאי יוסי, ואתה יודע שלא מבססים טענה על מדגם בגודל n=1 לא לטובה ולא לרעה.
– הבן היה מעורב לחלוטין בהחלטות. כמו שהוסבר בראיון איכות קבלת ההחלטות תחת השפעת תרופות היא בעייתית ביותר (ראה את עדותו של בלמייקר). זה דורש דיון נפרד ועמוק על זכויות החולים בהשפעת תרופות משנות תודעה (הרי גם אתה תסכים שזו מהות התרופות – לטובה או לרעה)
– כפי שנאמר בראיון ההחלטה נעשתה בהתייעצות וליווי פסיכיאטר (כבר תימללת, לא שווה להקשיב יוסי?)
– המידע החלקי שהובא בראיון, (הרי מדובר על ספרים עבי כרס) מתבסס על הספרים הבאים (בין היתר):
אנטומיה של מגיפה – רוברט וויטאקר
Deadly Psychiatry and Organized Denial: Dr Peter Gotche (MD)
Psychiatric Drug Withdrawrl: Dr Peter Breggin (MD)
– אתה מוזמן לקרוא בספרו של וויטאקר (פרק 14) על מסע השיווק של הפרוזאק ואיך תאוריית “חוסר האיזון” עמדה בבסיסו. עם זאת רצוי להבהיר: אין שום בעיה עם תאוריות מדעיות שנוצרות במעבדות חברות התרופות (וגדי גם לא אמר דבר בגנותן – שוב כבר תימללת – למה שלא תקשיב). יש כמובן לדרוש בדיקה קפדנית לנוכח ניגוד האינטרסים המובנה (ראה את עבודתו של פיטר גוטשה בנושא).
– כמה ציטוטים (שיקל עליך לאמת) שמפריכים את “תאורית חוסר האיזון – כסיבה (אטיולוגיה) למשברים נפשיים”
“Elevations or decrements in the functioning of serotonergic systems per se are not likely to be associated with depression” NIMH, 1984
“There is no compelling evidence that a lesion in the dopamine system is a primary cause of schizophrenia.” Stephen Hyman, Molecular Psychiatry 2002
“In truth, the chemical imbalance notion was always a kind of urban legend, never a theory seriously propounded by well-informed psychiatrists.” Ronald Pies, July 11, 2011 in Psychiatric Time
– כפי שנאמר בראיון (כבר תמללת – לא חבל..) תרופות פסיכיאטריות מקלות על סימפטומים בטווח הקצר. הFDA לא פסל אותם אבל דרש מחברות התרופות להוסיף אזהרות כגון “גורמות לאובדנות – עד גיל 25” (על ציפרלקס ונוגדי דכאון)
– כפי ששמת לב (הרי תמללת) – גדי מתקן את קרן בראיון ואומר שריספרידל זו תרופה מסוג אחר. חוץ מזה ריספרידל הוא אכן מעקב דופאמין (משהו שלוקח בדיוק דקה לבדוק. זמן הרי לא חסר לך..)
– בטח שיש ביקורת על הספר – ויש גם תגובות מדויקות לביקורת. וויטאקר הוא אכן עיתונאי (ששימש בין השאר גם כמנהל של ההוצאה לאור של בית הספר לרפואה של הארוורד). האם אתה טוען שרק פסיכיאטרים מסוגלים לנתח מחקרים? מה עם סטיסטיקאים?
– אנחנו לא יודעים מה יהיו מסקנות הועדה. אנחנו רק יודעים מה היה בכתב המינוי שלה. אנחנו גם יודעים שאין שום פרוטוקול שמנחה פסיכיאטרים איך להפחית תרופות (!!). מדהים! שמים אותך על תרופות עם השלכות מרחיקות לכת ואין לאף אחד מושג איך להוריד אותך מהתרופה. וכן – אין גם גיבוי משפטי לפסיכיאטר שמוריד חולה בתרופות – אם כבר בא לך לתבוע מישהו..
– אכן בלמייקר עשה את הניסוי הזה רק על עצמו וקולגה. בא נגיד שהיה לו קצת קשה לגייס מתנדבים. (בא לך להתנדב?) .אני גם לא רואה שום סיכוי שהניסוי הזה היה עובר ועדת הלסינקי (לבדיקת אתיקה של מחקרים על נבדקים).
– אתה צודק. לבלמייקר אין סמכות להוציא הנחיות. רק המלצות. הוא כן אחד משני הפסיכופארמקולוגים המובילים בישראל.
כמו שאתה יודע קרן בחופשה – אז בא ננסה לעזור לה שלא תבזבז גם את זמנה:
– כאמור גדי (למיטב ידיעתי) לא רואה בחברות התרופות גופים “מרושעים”. חברות תרופות היו אחראיות לחלק מפריצות הדרך הגדולות ברפואה. הן מונעות משיקולים כלכליים ולכן צריך לבקר את תוצאות הניסויים שלהם בשבע עיניים.
– קרן מוזמנת לדבר עם כל מי שמעורב במקרה הזה. היא כמובן לא תעלה אותם לשידור. יש עדייין כמה דברים שנשמרים בפרטיות במדינה שלנו.
– נראה לי שהיתה פה התייחסות די רצינית לדברים שלך.
וככה על הדרך נתקן עוד כמה אי דיוקים שלך בנאמר למעלה:
– השימוש במושג “אגדה אורבאנית” ביחס לתאוריית “חוסר האיזון הכימי” היא לא של גדי אלה של הפסיכיאטר הנודע רונאלד פרייס (ראה למעלה)
– אחוזי החלמה של 60% בסכיזופרניה נראים במחקרים של הNIMH בשנים 1946 – 1950 ראה למשל: Psycofarmacology, National Academy of Science, 1952, P142 וגם
Source: Bockoven, J. “Comparison of two five-year follow-up studies,” Am J Psychiatry 132 (1975): 796-801.
– אכן יש מחקרים רבים המראים את חוסר היעילות של התרופות בטווח הארוך. ראה למשל:
“I conclude that patients with schizophrenia not on antipsychotic medication for a long period of time have significantly better global functioning than those on antipsychotics.”
–Martin Harrow, American Psychiatric Association annual meeting, 2008
וגם
L. Wunderink. “Recovery in remitted first-episode psychosis at 7 years of follow-up of an early dose reduction/discontinuation of maintenance treatment strategy.” JAMA Psychiatry, published online, July 3, 2013.
– גדי לא טען שצריך ידע כדי שהפסיכוזה לא תופיע שוב. גדי טען (תקשיב נשמה..) – שבתהליך ההפחתה הפסיכוזה תשוב (relapse). צריך ידע כדי להבין שזה חלק מהתהליך.
יוסי יקר – אני מאחל לך ולכל מי שקרוב אליך שלא תחוו משברים נפשיים מכל סוג שהוא ושלא תזדקקו לתרופות פסיכיאטריות. במידה וחלילה כך יקרה – אני ממליץ בחום על קריאת “אנטומיה של מחלה” על 320 עמודיו ו500 המובאות שבו – או כל אחד מהספרים שצוינו למעלה.
התגובה הזו, כמו כל תגובה, תזכה לתשובה הראויה לה.
א. זוהי תגובה מתלהמת, עילגת, מבולבלת, דמגוגית, מתנשאת, רצופת התקפות אישיות, ואינה מכבדת את הבלוג הזה ואת קוראיו. התגובה הזאת היא המקבילה הכתובה של התפרצות זעם. משום כך, לא תהיה התייחסות לדברים שנאמרו.
ב. הכותב אמנם לא כתב את שמו, אבל כן חשף את הקשר שלו לעמותת סוטריה, שמנסה להתהדר ולהציג את עצמה כדואגת לציבור החולים. אני מודה לו על כך שסיפק אישוש לטענה כי עמותת סוטריה היא למעשה בית לתנועה האנטי-פסיכיאטרית.
ג. ניכר כי המגיב לא הבין כלל את מה שנאמר בפוסט. זהו פוסט ביקורת כלפי התנהלותה של קרן נויבך כעיתונאית במקרה הספציפי של האייטם הזה.
ד. למרות מה שנאמר בסעיף ג, אין להבין מכך שאין לי ביקורת כלפי התנועה האנטי פסיכיאטרית בכלל ונגד ספרו של ויטאקר בפרט. אני קורא את הספר, וזו משימה קשה מאוד, לאור הכמות הבלתי נתפסת של הטיות, הטעיות וחוסר הבנה מדעית שיש בו. את הביקורת שלי על הספר אפרסם לאחר שאסיים לקרוא אותו.
ה. אני בכל זאת חייב להתייחס לאמירה מתנשאת במיוחד שהופיעה בסוף התגובה הזאת, ואני מצטט: “אני מאחל לך ולכל מי שקרוב אליך שלא תחוו משברים נפשיים מכל סוג שהוא ושלא תזדקקו לתרופות פסיכיאטריות”. בישראל, יותר מ-17% מהאוכלוסיה סבלו או סובלים מהפרעה נפשית כלשהי (mental disorder). זה אומר שאם למישהו יש מעגל משפחה וחברים שמונה 24 איש, אז ההסתברות כי יש ביניהם לפחות אדם אחד שסובל מהפרעה נפשית היא יותר מ-99%. המעגל שלי גדול בהרבה. תעשו את החשבון לבד.
מי מחליט על נתינת פרסים לעיתונאים ועל סמך מה?
כלומר, מעניקי הפרסים באמת עשו “מוניטור” על העיתונאי? בחנו את עבודתו המקצועית או שזה מספיק שהוא מעלה אייטמים שתואמים את האג’נדה של מחלקי הפרסים לעיתונות.
זוהי רק דוגמא קטנטנה,
עיתונאים רבים במדיה הכתובה והמשודרת מובילים אג’נדה ומועלים בתפקידם.
תמיד היו אלו השאלות החסרות שהטרידו אותי.
בימים אלו העולם כולו רועש על “וואלה” (או מוזס, פחות…כי מוותרים לו)
אבל מי ינקה את הכתם הזה? וזה “רץ” מנושאים פוליטיים, מדיניים ועד לדיון קטנטן על ריטלין או תרופות לסרטן ותרופות נפשיות.
תודה שהשקעת והדגמת!
אני פעם יצאתי מכיליי כששודר ראיון שביצע כתב, ששהה בלונדון בעת מלחמת צוק איתן ודיווח על הפגנה אנטי ישראלית.
הוא לא שאל שום שאלה ביקורתית והתוצאה היתה שמפגין פרו פלסטיני פשוט קיבל את הבמה בכדי להעביר את התעמולה.
ליאור קראו לכתב, הייתי בטוחה שלא נשמע עליו לעולם ולא יקודם…
אך הפתעה! כשחזר ארצה קיבל תפקיד בחברת החדשות ורצועת שידור עם דוריה למפל.
ליאור פרידמן שמו של העיתונאי הקטן הזה.
אני ממתינה בדריכות לשמוע מתי קיבל/יקבל את פרס העיתונות.
יוסי שלום
במאמרך תקפת את ‘גדי’ בחריפות: “הוא אמנם משתמש במניפולציות רגשיות ואחרות, אומר חצאי אמיתות (ולעיתים פחות מכך), ויודע מראש מה יהיו המסקנות של ועדה שתסיים את עבודתה בעוד שלושה חודשים – דבר תמוה ביותר. הוא מטיף למעשה להפסקת השימוש בכל התרופות הפסיכיאטריות (למרות שלא אמר זאת במפורש) ומטיל דופי בציבור שלם של רופאים. הוא טוען טענות מדעיות למרות שככל הנראה אין לו כל הכשרה מדעית בתחומים ביו-רפואיים (אני מניח שאם הייתה לו הכשרה כזו הוא היה מציין את זה), ובוודאי אינו רופא”.
האשמת אותו בחוסר יושר ויושרה, במניפולטיביות, בחוסר מקצועיות ועוד.
נניח שזה לגיטימי, אבל לקרוא לתגובה הסופר-עניינית שלו (אני מניח שהוא העומד מאחורי הכינוי ‘אנטומיה של מגיפה’) “תגובה מתלהמת, עילגת, מבולבלת, דמגוגית, מתנשאת, רצופת התקפות אישיות, ואינה מכבדת את הבלוג הזה ואת קוראיו” זהו עיוות גמור. לא היתה בתגובתו התלהמות (אם אתה חולק עלי – נא פרט למה התכוונת), עילגות או בילבול, דמגוגיה או התנשאות חוסר כבוד לבלוג או לקוראיו ואפילו לא התקפות אישיות (אם כי הוא כן היה רצוף עקיצות, שזה לגיטימי בעיניי ממי שהותקף אישית וחזיתית בחריפות על ידך, ומעודן בהרבה ממה שאתה כתבת עליו – שנדמה לי שהתאור המתאים לו הוא “המקבילה הכתובה של התפרצות זעם”).
וכשסרבת להגיב לו עניינית בגלל סגנון הביקורת שלו, שלא אהבת, שיקפת בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהלנת עליו מלכתחילה: שבגלל הביקורת החריפה שלך בטוויטר על קרן נויבך ותוכניתה, היא והצוות נמנעו מלהגיב אליך עניינית…
אז בוא נניח שאני מעלה שוב את טענותיו הענייניות של גדי ללא הסגנון אותו דחית. בוא נדמיין שהדברים נכתבים בנעם ובהתעניינות אמיתית. התואיל, בבקשה, להגיב להם (לי)?
יש לי עניין (לצערי; התפתח בתקופה האחרונה) בנושא של טיפול תרופתי בפסיכוזה. על כן אשמח לפינג-פונג בסוגיה, מעל במה זו שאני מכבד אותה מאוד.
תודה, נעם
דיסקליימר: לא נחשפתי לסוגיה לפני כן; ולא מכיר, ישירות או בעקיפין את ‘גדי’ או כל אחד אחר שיש לו נגיעה לתחום.
נועם שלום
אני מכיר אותך (כמגיב בבלוג) זמן רב, ואני מכבד את דעתך, אך עדיין לא מסכים איתה. אני כן חושב שהתגובה הייתה מתלהמת.
עם זאת, לבקשתך ניסיתי לקרוא אותה שוב, ולנסות להתייחס בצורה עניינית לטענות שנטענו שם, ולצערי מאוד קשה לעשות את זה בגלל הסגנון שבו נכתבו הדברים. אולם אני יכול לציין מספר דברים:
1) הטענות שמועלות בספרו של ויטאקר וככל הנראה גם בספרים האחרים שהמגיב הנ”ל ציין הן בעייתיות. אני מודה שקראתי רק חלק מספרו של ויטאקר – רק כמה פרקים, אבל לא צריך לאכול את כל התפוח כדי לגלות שהוא רקוב. אני לא הולך לכתוב פוסט על הספר הזה, כי זה ידרוש ממני לעסוק בכך במשרה מלאה, ויש לי גם day job. אני כן יכול לומר שויטאקר מציג עמדה חד צדדית, ומצטט רק את מה שנוח לו. ויטאקר גם מציג נתונים כמותיים בצורה מעוותת, למשל הצגת נתונים לאורך זמן שאינם מתוקננים לשינויים בגודל האוכלוסייה. דוגמא קטנה: כבר בפיסקה השנייה של הפרק הראשון ויטאקר משתמש במניפולציה זולה, כאשר השווה את ההוצאות על תרופות פסיכיאטריות בארצות הברית ב-2007 לתמ”ג של קמרון (לא ניתן, אגב, למצוא ברשת את המקור עליו הוא מסתמך). אילו היה משווה את הסכום הזה, כפי שראוי לעשות, לתמ”ג של ארצות הברית באותה שנה, היה מוצא כי סכום זה שווה ל-0.00017% מהתמ”ג. אני אחזור על זה: אפס נקודה אפס אפס אפס אחד שבע אחוז. אבל זה לא מתאים לאג’נדה.
2) בנוסף, כל הספר של ויטאקר בנוי על אי הבחנה בין מתאם וסיבתיות. הטענה המרכזית בספר היא שהעלייה בשימוש בתרופות הפסיכיאטריות גרמה לעליה בתפוצת המחלות האלה. זה כמו לטעון שפיתוחי תרופות לסרטן גורמים ליותר מקרי סרטן. האמת היא שחלה עליה באבחון מחלות והפרעות פסיכיאטריות. כאשר הופיעו טיפולים יעילים לדיכאון, לחרדות ולהפרעות נוספות, יותר אנשים שסבלו מכך פנו לקבלת עזרה ואף קיבלו אותה.
3) בעניין התיאוריה של חוסר האיזון הכימי: התיאוריה לא הופרכה וגם אינה אגדה אורבנית, למרות שיש מי שטוענים כך. התיאוריה, אגב, פותחה בשנות השישים של המאה ה-20, כך לפחות ויטאקר כותב בפרק השלישי של ספרו. לכן הטענה שנטענה בשידור (יש הקלטה) כי “התיאוריה הזו בכלל נוצרה על ידי חברת התרופות אילי לילי עם ההשקה של הפרוזאק” אינה נכונה ואף שקרית.
4) מה שנכון הוא שהתיאוריה של חוסר האיזון הכימי, כמו הרבה תיאוריות מדעיות, הורחבה, לאחר שהתברר כי היא לבדה אינה מספקת הסבר טוב דיו למנגנוני הפעולה של תרופות SSRI כגון פרוזאק וציפרלקס (ראה https://www.health.harvard.edu/mind-and-mood/what-causes-depression ). אין להסיק מכך שחוסר איזון כימי במוח אינו קיים אצל אנשים הסובלים מדיכאון, חרדה ועוד. יתרה מזו, העובדה שהתיאוריה הזו אינה מספיקה כדי להסביר את מנגנוני הפעולה של תרופות SSRI ותרופות נוספות, אינה “מפריעה” לתרופות האלה לעבוד. יש הרבה תרופות שמנגנון הפעולה שלהן אינו מובן או מובן חלקית (קופקסון, למשל), והמדענים ממשיכים לחקור.
5) אכן המגיב מביא הפניה למחקר אחד (103 חולים) שבו מראים כי חולים שהמינון שלהם הופחת בהדרגה הרגישו יותר טוב מאלה נשארו במינון קבוע. קוראים לזה cherry picking. מחקרים יש הרבה. מה שצריך באמת לעשות זה לקבץ את כל התוצאות של כל המחקרים ולראות את התמונה הכוללת. אפשר לעשות את זה בצורת סקירה שיטתית או על ידי מטה אנליזה, או שתיהן. רק לפני שבועיים פורסמה בכתב העת Lancet סקירה שיטתית ומטה אנליזה של 522 ניסויים שונים שכללו מעל 115 אלף מטופלים. המסקנה היא חד משמעית: התרופות האנטי דיכאוניות עובדות
. http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(17)32802-7/fulltext (אני מודה לייש שנייד שהביא לידיעתי את הפרסום הזה).
6) המגיב נתפס בשקר (ואם המגיב הוא גדי, הרי שזהו שקר נוסף): הוא טוען בתגובה כי בעלון התרופה של ציפרלקס כתוב כי התרופה גורמת לאובדנות. קל לבדוק שזה שקר. בפוסט יש לינק לעלון לצרכן של ציפרלקס. כל מה שצריך זה לקרוא אותו ולראות שזה לא כתוב שם.
7) זה כנראה נכון שאין הנחיות רשמיות לביצוע תהליך של הפחתת מינונים, אבל זה לא אומר שלרופאים אין הכשרה ואין יכולת לעשות את זה.
8) כשהייתי בן 26 התנדבתי להשתתף בניסוי שלב 1 (phase I), שבו ניתנה לקבוצה קטנה של מתנדבים תרופה חדשה (לא פסיכיאטרית), ואנחנו היינו האנשים הראשונים בעולם שקיבלו את התרופה הזו.
9) אני עדיין טוען שלא ניתן לגזור מסקנות מניסוי שנערך בשנת 1978 לגבי תרופות שפותחו לאחר שנת 2000.
לסיכום: אני טוען כי הטענות שהועלו על ידי גדי (למעשה על ידי ויטאקר) הינן ברובן בעייתיות. רצוי מאוד לקרוא את הספר הזה (וכל ספר עיון, בעצם) באופן ביקורתי, ולא לקבל את כל מה שכתוב בו כתורה מסיני. הבעיה היא שכדי לענות לטענות אלה יש צורך בהתעמקות בספרות המדעית, זה לא דבר שכל אחד יכול לעשות (ואודה ואומר כי גם היכולת שלי מוגבלת). מצד שני, יש ביקורת רבה על הספר מצד רופאים ומדענים (כל מה שצריך זה לחפש בגוגל “anatomy of an epidemic criticism”), וראוי לקרוא גם את דברי הביקורת על הספר לפני שקובעים דיעה.
כמה נקודות:
“הוא גם מספר על ניסוי שבלמקר ערך ב-1978 בו השתתפו שני אנשים, בלמקר עצמו ואדם נוסף, שנטלו תרופה פסיכיאטרית (לא ברור איזה) וחוו לדבריהם תסמינים קשים”.
קראתי את הפרסום על הניסוי, מדובר בתרופת הלדול. בלמקר ערך את “הניסוי התמוה” לדבריך עם חברו דייוויד וולד (Wald) והפרסום נקרא HALOPERIDOL IN NORMALS
“הוא טוען טענות מדעיות למרות שככל הנראה אין לו כל הכשרה מדעית בתחומים ביו-רפואיים”.
אפשר להיות בעל ידע ללא הכשרה פורמלית. להלן מונח של הפילוסוף מישל פוקו: “דילול הסובייקטים המדברים”. הכוונה היא להגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר על מה. השיחים שאמורים להיות פתוחים לכל, הולכים ומצטמצמים לשיחים מוגבלים למתי מעט הנחשבים מביני דבר בחוג פנימי. זה בדיוק אותו רציונל שלפיו המנזרים היו שומרי הידע העיקריים, בעיקר דרך העתקת הספרים שהתבצעה בהם.
“כשגדי מספר שבנו הועבר לטיפול בריספרדל היא אומרת ש-“זה כדור הרבה יותר חזק”, אמירה שמראה חוסר הבנה ברפואה. ריספרדל אינו כדור יותר חזק מציפרלקס, או יותר חלש. ריספרדל היא תרופה שנועדה לטיפול במחלה אחת, וציפרלקס היא תרופה שנועדה לטפל במחלה אחרת.”
קרן צודקת מבחינת האפקט על המטופל. קרא את תיאורו של פרופ’ חיים בלמקר בניסוי הנ”ל על מה אירע לו כשנטל הלדול. האפקט הזה משותף לכלל התרופות האנטי-פסיכוטיות, גם לאחר 40 שנה, בתופעות לוואי משתנות.
“אם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי הופרכה, מדוע ה-FDA לא הורה להפסיק את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות”?
מה הקשר? התרופות עדיין פועלות בדרך הרצויה. מה הכוונה ב”רצויה”? יש בדיחה מקצועית: “הנוירוטי מפריע לעצמו; הפסיכוטי מפריע לסביבה”. כולם נעשים שלווים יותר כשהפסיכוטי מרוסן תרופתית. הוא עצמו לא נרפא מהפסיכוזה אבל מוחו נפגע במידה כזאת שביטוי הפסיכוזה נבלם במידה רבה. עם תרופות או בלעדיהן הגל הפסיכוטי חולף בתוך 6 שבועות בממוצע.
מחוסר זמן לא אוכל להתייחס לכל הנקודות שהועלו, רק אומר שמבחינה הצגת הדברים הרטורית היה קצת קצף על השפתיים, ושקוף הניסיון להציג את המראיינת והמרואיין באור לא מחמיא (פעם ראיינו כך דוגמניות בעיתונות הכתובה), והעניין אינו מוסיף כבוד למחבר הרשומה.
בעניין המחקר של בלמקר מ-1977: הקישור שנתת מוביל לצילום של שני עמודים מטושטשים ובלתי ניתנים לקריאה. עם זאת, בעזרת גוגל סקולר מצאתי קישור אחר, שמציג חלק מהדברים.
קודם כל, מתברר שמדובר במכתב לעורך כתב העת, ולא במאמר שעבר ביקורת עמיתים, דבר המעמיד בסימן שאלה את האמינות של מה שמתואר בו (נשאלת השאלה האם בלמקר ניסה לפרסם את המחקר כמאמר שעבר ביקורת עמיתים ונדחה, אך כנראה לא נדע לעולם מה באמת קרה). מדובר אכן בניסוי שנערך בתרופה HALOPERIDOL שהתגלתה ב-1958 ונכנסה לשימוש ב-1967, ויש לשים לב כי בלמקר אומר כבר במשפט הראשון של המכתב כי מדובר בתרופה יעילה לטיפול במצבים פסיכוטיים. המצבים שבלמקר דיווח במכתבו שאירעו לדבריו לאחר שנטל את התרופה לא מופיעים ברשימת תופעות הלוואי שלה.
עוד כמה מילים על התרופה הזו: על פי ארגון הבריאות העולמי זו אחת התרופות האפקטיביות והבטוחות ביותר העונה על צרכים בריאותיים חשובים.
לשאלה מהי הרלוונטיות של הניסוי של בלמקר לימינו בכלל ולתרופות שפותחו במאה ה-21 בפרט לא ענית. אני אמנם לא שאלתי את השאלה הזו במפורש, אלא ציינתי כי זו שאלה שמראיין ביקורתי ונטול פניות היה אמור לשאול בראיון, אבל אנסה לענות בכל זאת. התשובה כבר ניתנה לדעתי על יד ארגון הבריאות העולמי, שלא ממש מתרשם מהמכתב של בלמקר. עם זאת, אביא טיעון נוסף בעניין הרלוונטיות: המכתב של בלמקר צוטט, במשך 41 השנים שעברו מאז שפורסם, 137 פעמים בלבד, בעוד שבתקופה זו התפרסמו עשרות אלפי מחקרים בתחום. ולסיום נושא זה: הטענה שלך כי “קרן צודקת מבחינת האפקט על המטופל” וכי “האפקט הזה משותף לכלל התרופות האנטי-פסיכוטיות, גם לאחר 40 שנה” אינה מגובה בשום נתון שהוא.
בעניין השאלה: “אם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי הופרכה, מדוע ה-FDA לא הורה להפסיק את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות”?, שוב מדובר זאת באי הבנת הנקרא. זו לא שאלה שאני שאלתי אלא שאלה שמראיין ביקורתי ונטול פניות היה אמור לשאול בראיון. התשובה שלך לשאלה הזו אכן נכונה, ואילו טרחת לקרוא את התשובה שלי לנועם לבנת ייתכן והיית שם לב לכך. אצטט כאן את הדברים שכתבתי בתגובה לנועם לבנת:
התיאוריה של חוסר האיזון הכימי, כמו הרבה תיאוריות מדעיות, הורחבה, לאחר שהתברר כי היא לבדה אינה מספקת הסבר טוב דיו למנגנוני הפעולה של תרופות SSRI כגון פרוזאק וציפרלקס… אין להסיק מכך שחוסר איזון כימי במוח אינו קיים אצל אנשים הסובלים מדיכאון, חרדה ועוד. יתרה מזו, העובדה שהתיאוריה הזו אינה מספיקה כדי להסביר את מנגנוני הפעולה של תרופות SSRI ותרופות נוספות, אינה “מפריעה” לתרופות האלה לעבוד. יש הרבה תרופות שמנגנון הפעולה שלהן אינו מובן או מובן חלקית, והמדענים ממשיכים לחקור.
אני מסכים עם הטענה כי אפשר להיות בעל ידע ללא הכשרה פורמלית (אם כי הוצאת את הדברים של פוקו מהקשרם, ניחא), אבל אין זה אומר שאין צורך בהכשרה כלל. אני מסכים כי רכישת ידע באופן אוטודידקטי היא אכן סוג של הכשרה. אולם מהי ההכשרה הלא פורמלית שהופכת אדם ל”בעל ידע”?. בעל ידע, לדעתי לפחות, אמור להכיר את התחום שבו הוא מתיימר להיות בעל ידע, ואם מדובר בנושא שנוי במחלוקת, עליו להיות בעל ידע אודות כל הטענות בדבר המחלוקת. האם גדי ענה לדרישה זו? לא ברור. ציינתי כי קרן נויבך, לו הייתה מראיינת ביקורתית ונטולת פניות, הייתה צריכה לשאול האם גדי מצא בנוסף דברים שלא תמכו באג’נדה שלו, ואם כן, מה עשה בנידון, והאם התייעץ עם אדם בעל הכשרה מדעית. לשאלות האלה עדיין אין תשובות. ההתרשמות שלי מהאופן שבו התבטא גדי היא שהוא מציג רק צד אחד של התמונה, אינו אובייקטיבי, פועל לקידום אג’נדה, ואם יש לו ידע על הצד השני של ה-“ויכוח” הוא מקפיד להסתיר זאת.
ולסיום: אני מבין שזמנך יקר, אך אם יהיו לך טיעונים נוספים אשמח אם תביא אותם ולכאן, ודבריך יזכו להתייחסות.
ועוד משהו – בתגובתך האחרונה כתבת:
“המגיב נתפס בשקר (ואם המגיב הוא גדי, הרי שזהו שקר נוסף): הוא טוען בתגובה כי בעלון התרופה של ציפרלקס כתוב כי התרופה גורמת לאובדנות. קל לבדוק שזה שקר. בפוסט יש לינק לעלון לצרכן של ציפרלקס. כל מה שצריך זה לקרוא אותו ולראות שזה לא כתוב שם.”
זה כבר ממש לא רציני. מתוך העלון:
“מחשבות אובדניות והחמרה של הדיכאון או של הפרעת החרדה:
מחשבות אובדניות או מחשבות על פגיעה עצמית שכיחות בהפרעות פסיכיאטריות, במיוחד במטופלים הסובלים מדיכאון ו/או מהפרעת חרדה. מחשבות אלו עלולות להתגבר בתחילת הטיפול בנוגדי-דיכאון, כיוון שהשפעת תרופות אלו לוקחת זמן, בדרך כלל שבועיים, אך לעיתים יותר מכך. הסיכוי להופעת מחשבות כאלו גבוה יותר אם:
– אם היו לך בעבר מחשבות אובדניות או מחשבות על פגיעה עצמית.
– אם אתה מבוגר צעיר. מידע ממחקרים קליניים מראה כי קיים סיכון מוגבר להתנהגות אובדנית בקרב מבוגרים מתחת לגיל 25 במצב פסיכיאטרי שטופלו בנוגדי-דיכאון.
אם יש לך מחשבות אובדניות או מחשבות על פגיעה עצמית בכל זמן שהוא, עליך לפנות לרופא שלך או לגשת לבית חולים מייד . מומלץ לספר לקרוב משפחה או לחבר קרוב שאתה סובל מדיכאון או מהפרעת חרדה ולבקש מהם לקרוא את העלון הזה. ניתן לבקש מהם לומר לך כאשר הם חושבים שחלה החמרה בדיכאון או בהפרעת החרדה שלך, או אם הם מוטרדים משינוי שחל בהתנהגותך.”
אני מוכן להסכים עם האפשרות כי לא מדובר בשקר אלא בחוסר הבנה יסודי ובסיסי של הדברים שנכתבו בעלון.
בעלון כתוב כי “מחשבות (אבדניות) אלו עלולות להתגבר בתחילת הטיפול בנוגדי-דיכאון, כיוון שהשפעת תרופות אלו לוקחת זמן, בדרך כלל שבועיים, אך לעיתים יותר מכך“. כלומר, כתוב שאם למישהו יש מחשבות אבדניות הן עלולות להתגבר (אך לא בהכרח) עד שהתרופה תתחיל לפעול. הסיבה היא שציפרלקס ותרופות בכלל אינן “כדורי קסם” כמו שויטאקר מתייחס אליהן בזלזול בספרו. יש תהליכים שמתרחשים בגוף, ולוקח זמן עד שההשפעה של תהליכים אלה ניכרת
כן כתוב כי הסיכוי למחשבות אובדניות גבוה יותר אצל מי שהיו לו בעבר מחשבות אובדניות. שוב לא מדובר אצל כולם אלא אצל חלק מהאנשים שהיו להם מחשבות אבדניות בעבר. לי זה נשמע הגיוני: מחשבות אובדניות בדרך כלל אינן עוברות מעצמן, וסביר כי אצל חלק מהאנשים לא מטופלים, או אנשים שנמצאים בתחילת הטיפול והטיפול עדיין לא התחיל להשפיע, שחוו מחשבות אובדניות בעבר, יופיעו שוב מחשבות אובדניות.
כמו כן כתוב כי הסיכוי למחשבות אובדניות גבוה יותר אצל “מבוגרים מתחת לגיל 25 במצב פסיכיאטרי שטופלו בנוגדי-דיכאון”, וזה כאמור בתחילת הטיפול, לפני שהתחילה השפעת התרופה. פירוש הדבר הוא שנצפו יותר מקרים של מחשבות אובדניות בקרב מבוגרים מתחת לגיל 25 בהשוואה למבוגרים מעל גיל 25. בהתחשב בעובדה שבגילאי 15-24 גורם הסיכון העיקרי לאובדנות הוא קיום ניסיון אובדני קודם וכן קיום אפיזודה של דיכאון בעוד שבגילאים אחרים יש גורמי סיכון אחרים או סיכון נמוך, זה סביר שאצל מבוגרים מתחת לגיל 25 הסובלים מדיכאון תהיה הסתברות גדולה יותר לקיום מחשבות אובדניות בהשוואה לקבוצות גיל אחרות, בין אם הם מטופלים ובין אם לאו.
בשום מקום לא כתוב כי התרופה גורמת לאובדנות. זו כבר פרשנות מאוד מרחיבה וספקולטיבית של מה שנכתב בעלון.
“מידע ממחקרים קליניים מראה כי קיים סיכון מוגבר להתנהגות אובדנית בקרב מבוגרים מתחת לגיל 25 במצב פסיכיאטרי ***שטופלו בנוגדי-דיכאון”.***
עלון תרופה אינו מיועד לחינוך והסברה כלליים, אלא להזהיר מפני סיכוני נטילת התרופה. הם די התאמצו בניסוחים מסביב כדי לטשטש את העיקר, ואתה כמובן ניצלת זאת והרחקת לכת.
כשנגמרים הטיעונים עוברים להשמצות ותיאוריות קונספירציה.
אני לא “ניצלתי והרחקתי לכת”. אני הבהרתי את מה שכתוב בעלון, תוך שימוש ביכולות שלי (הבנת הנקרא, למשל), בהכשרתי המקצועית, ובניסיון של למעלה מ-30 שנה כסטטיסטיקאי, כמחציתן בתחום של ניתוח נתונים רפואיים וקליניים.
בעניין ההאשמה כי “הם” (מי בדיוק? אל תתבייש להגיד למי אתה מתכוון) “התאמצו בניסוחים”: תעשיית התרופות נתונה לפיקוח רגולטורי הדוק (בעיקר על ידי ה-FDA אבל גם עלי די רשויות נוספות). במסגרת הפיקוח הזה גם הניסוחים בעלונים לצרכן המצורפים לאריזת התרופות נבדקים והניסוחים שלהם מפוקחים על ידי הרשויות הרגולטוריות. אפשר להתווכח האם הפיקוח הרגולטורי מספיק הדוק (לדעתי לא), אבל זה לא משנה את העובדות.
מספר תגובות על מכלול דבריך בנושא (גם לפוסט “קרן נויבך לא מגיבה לביקורת” גם לדברים שכתבת בתגובות)
פסיכולוג אמר לי שכל העניין בפרסום תוצאות רעות ונזקים בעלוני תרופות הוא ליידע ולהזהיר מפני תוצאות רעות ונזקים שגורמות התרופות. לא מפני תוצאות ונזקים שגורמות המחלות או ההפרעות.
לכן, אין זו לדעתו פרשנות סבירה לטעון שהאובדנות בעלון של ציפרלקס היא פירוט התוצאות הרעות שגורמת ההפרעה עצמה (הדיכאון) כאשר התרופה עוד לא מתחילה להשפיע. זה פשוט לא המטרה של עלוני תרופות.
מעבר לכך, הטענה שלך שמדובר במחשבות אובדניות עקב הדיכאון עד שהתרופה תתחיל לפעול, אין לה זכר בכתובים בעלון. זאת לגמרי פרשנות או ייחוס דברים שלא כתובים שם.
נכתב בעלון באנגלית:
. Information from clinical trials has shown an increased risk of suicidal behaviour in adults aged less than 25 years with psychiatric conditions who were treated with an antidepressant.
לא נכתב שהסיכון לאובדנות הוא לפני תחילת השימוש בתרופה. זה לא הגיוני שייכתב מפני שעלונים לא מזהירים מההפרעה אלא מהשפעות התרופה.
סיכוני אובדנות עקב דיכאון קיימים גם במבוגרים מעל גיל 25 גם אם פחות עדיין לא אפס. אז אם המטרה הייתה להזהיר מפני סיכוני הדיכאון (ולא סיכוני התרופה) למה לעצור בגיל 25? בעצמך כתבת שההסתברות גדולה יותר לאובדנות מתחת לגיל 25 כלומר יש הסתברות גדולה מאפס גם לגבי מבוגרים, אז למה לא להזהיר גם שם?
מעבר לכך, אתה מתעלם מהמחקרים שידוע שהם קיימים על סיכוני אובדנות בשל השימוש בתרופה עצמה (להבדיל מסיכוני אובדנות עקב הדיכאון). יש מחקרים כאלה. ה- FDA פרסם את האזהרה בשל כך שהוא קיבל ראיות בדבר הקשר בין השימוש בתרופה להגברת האובדנות. הראיות האלה הן חזקות יותר לגבי צעירים ולדעת ה- FDA הן לא ראיות מספיקות לגבי מבוגרים יותר. אבל קיימות ראיות כאלה. התחיל לעסוק בכך דיויד הילי, פיטר גוטשה עוסק בכך וגם אחרים. יש גם ראיות לכך שהתרופות גורמות לאובדנות בכל הגילאים אבל ה- FDA השתכנע עד כה רק עד גיל 25.
לכן, מדברי הפסיכולוג שדיברתי אותו נכון לומר שהתרופות גורמות לאובדנות אמנם לא לגבי כל המשתמשים בהם וגם לא הרוב, אבל לגבי חלקם, גם אם לגבי מיעוט מהם. כלומר לפעמים מתאבדים בני אדם בגלל התרופות. בטוח שיש חוקרים ומדענים שבמפורש טוענים את זה וטוענים שזה מה שהמחקרים שלהם מצאו (גם אם אתה חולק על כך אבל רצוי ליידע שיש החולקים עליך).
אני מסכים שזה לא היה רעיון מוצלח מצד וויטאקר להשוות את ההוצאות על תרופות פסיכיאטריות לתמ”ג של מדינה כלשהי. אבל האם משמעות הדבר שהצריכה על תרופות פסיכיאטריות בארה”ב היא נמוכה? היא לא גבוהה? הטענה בבסיסה אינה נכונה? אם נעבור לעמ’ 258 בספר, אז וויטאקר מתיחס לשינויים ולעלייה בצריכת התרופות בין תקופות שונות. ב- 1985 היקף המכירות של תרופות אנטי דיכאוניות ואנטי פסיכוטיות בקרב מטופלים לא מאושפזים בארה”ב היה 503 מיליון דולר ואחרי 23 שנים 24.2 מיליארד דולר עלייה של כמעט פי 50. ב- 2008 מחזור המכירות הכולל של כל התרופות הפסיכיאטריות הגיע ליותר מ- 40 מיליארד דולר. 1 מכל 8 אמריקאים נוטל תרופה פסיכיאטרית באופן קבוע. (עמ’ 258-259).
לא ברור לי למה אתה מלין שהביאו לתוכנית הרדיו של קרן נויבך את טוני שחר כאיזון? רק את הדעה שאתה תומך בה צריך לשמוע ולא מגוון דעות לרבות דעות אחרות ונוגדות?
אין זה נכון שטוני שחר שולל מכל וכל טיפולים תרופתיים פסיכיאטריים. יש לו ביקורת חריפה אבל הוא ממש לא שולל מכל וכל. הוא בפירוש אמר את זה בראיון בתוכנית של קרן נויבך. הוא אמר שדעתו היא כדעת ג’ואנה מונקריף שתרופות צריכות להיות מוצא אחרון. פספסת את הקטע הזה בתוכנית?
נכון שהביטוי “גמילה” בהקשר הזה לא לגמרי מדויק אם רוצים לדקדק אבל יש כאן גם פורמליסטיקה מוגזמת. בסך הכל כמו לגבי גמילה קשה לרבים ממשתמשי התרופות להפסיק אותן ויש פיתוח תלות בהן. אז במובן הזה יש כאן משהו משמעותי משותף ודומה לגמילה.
אין זה נכון שוויטאקר קופץ ממתאם לסיבתיות. הוא במפורש כותב שהטענה שלו היא מתאמית בלבד והוא לא מסיק ממנה סיבתיות. וויטאקר טען שהמתאם מעלה את השאלה ולא טען שיש תשובה סופית. מטרת הספר היא לתרום לעיסוק בשאלה ולא לסגור את הדיון עם תשובה סופית.
כתבת
“האמת היא שחלה עליה באבחון מחלות והפרעות פסיכיאטריות. כאשר הופיעו טיפולים יעילים לדיכאון, לחרדות ולהפרעות נוספות, יותר אנשים שסבלו מכך פנו לקבלת עזרה ואף קיבלו אותה.”
וויטאקר משיב לטיעון זה. יש באמת גידול כזה באבחון אבל אם התרופות יעילות הן היו אמורות להפחית את שיעור בעלי ההפרעה למשל נניח שיש גידול בשכיחות מחלה זיהומית ובמקביל גם מפתחים תרופה יעילה למחלה, אז התרופה צריכה להשפיע על הקטנת השכיחות של הסובלים מהמחלה ולא לעלייה בנכות עקב המחלה.
מעבר לכך טיעון זה מתעלם מראיות נוספות שוויטאקר הציג:
הראיות בדבר מצב ההפרעה לפני תקופת התרופות ואז רואים את הבייס ליין של ההפרעה. מה קרה כאשר התרופות נכנסו לשוק, סקירת מחקרים, מחקרי הקצאה רנדומלית, וגם הסבר ביולוגי למה התרופות מרעות את המצב. מחקרים בין תרבותיים נטורליסוטים מחקרים ארוכי טווח, מחקרי MRI לגבי שינויים במוח במקביל לתרופות. אין רק סוג אחד של מחקר אלא ריבוי סוגים וכולם מראים תמונה קוהרנטית לדעתו.
ראה דברי וויטאקר:
https://www.madinamerica.com/2011/11/%EF%BB%BFanswering-carlat/
מעבר לכך על מי נטל השכנוע? מי שמספק טיפול הוא זה שצריך להראות שהטיפולים שלו יעילים ומוצלחים ולא מזיקים לטווח ארוך ושהוא עומד בכלל “קודם כל אל תזיק” יש להראות שהתרופות הפסיכיאטריות מועילות לטווח ארוך ולא להראות שההסבר של וויטאקר לא בהכרח נכון, כי לא על וויטאקר נטל השכנוע.
כלומר, אם וויטאקר הראה רק מתאם ולא קשר סיבתי האם מצדדי התרופות כן הראו קשר סיבתי? האם הם הראו מדעית-אמפירית שהסיבה לעלייה בהפרעות היא משהו אחר שהוא לא התרופות? מכך שמטילים ספק שמא התרופות הן הגורם לא נובע שאושש מדעית שמשהו אחר הוא הגורם. אולי יש גם ספק שמא התרופות הן כן הגורם?
למה לא לבצע מחקרים לטווח ארוך כדי לבדוק את ההשערה של וויטאקר? כל עוד לא בוצעו מחקרים אלה האם ניתן לשלול ולהפריך את ההשערה של וויטאקר?
כתבת
“אין להסיק מכך שחוסר איזון כימי במוח אינו קיים אצל אנשים הסובלים מדיכאון, חרדה ועוד.”
אבל גם אין להסיק שחוסר איזון כימי הוא האטיולוגיה לדיכאון? למה להדגיש רק את ה- “אין להסיק שלא קיים” ולא ש- “אין להסיק שהוא מהווה אטיולוגיה”? יש אפשרות שהאטיולוגיה לדיכאון אינה חוסר איזון כימי. ויודגש: חוסר איזון כאטיולוגיה או גורם סיבתי הוא דבר שונה מאשר קורלציות שמוצאים בין דיכאון לבין ממצאים שונים במוח. קורלציה אינה גוררת קשר סיבתי או אטיולוגיה.
גם אם חוסר איזון קיים מה הקשר בין התרופות הקיימות לחוסר האיזון הזה? זה לא שמזהים חוסר איזון מודדים את כמותו במעבדה ואז מתאימים תרופה לתיקון חוסר האיזון. כאן נותנים תכשירים פסיכואקטיביים בלי לדעת שהתכשירים האלה מתקנים את חוסר האיזון. כלומר מהמרים שבאורח פלא ובמקריות התרופות יתקנו חוסר איזון שאותו לא זיהינו ואת כמותו לא מדדנו.
כתבת
“העובדה שהתיאוריה הזו אינה מספיקה כדי להסביר את מנגנוני הפעולה של תרופות SSRI ותרופות נוספות, אינה “מפריעה” לתרופות האלה לעבוד”
ראשית, חלק משמעותי מהמחלוקת הוא האם ועד כמה התרופות באמת עובדות? כאשר אתה מניח שהן עובדות אתה מניח הנחה שנויה במחלוקת. הספר של וויטאקר מפקפק שמא התרופות באמת עובדות לטווח הארוך. לגבי תרופות נוגדות דיכאון יש גם ביקורות אפילו על הטווח הקצר.
שנית, אם וככל שהתרופות עובדות, מהי הסיבה שהן עובדות? אם לא גילינו שהתרופות מתקנות חוסר איזון, אז מהו המכניזם שמסביר את יעילותן אם וכאשר הן יעילות? אחת האפשרויות שהועלתה היא שהתרופות מסממות. כבר בתנ”ך היה ידוע ש- “יין ישמח לבב אנוש” אלכוהול משפר את מצב הרוח. האם הוא עושה זאת
באמצעות תיקון חוסר איזון? מוסכם שלא. האלכוהול משפר מצב רוח באמצעות שיבוש וכך עושים זאת סמי פנאי. טענה אחת היא שהתרופות גורמות לשיבוש המערכת הרגשית להקהיה רגשית ובין השאר ההקהיה הרגשית הזאת נחווית בתור שיפור כי ההקהיה הרגשית מקהה את הסבל או את הדיכאון. אם נותנים לאדם מכה בפטיש על ראשו ייתכן שהוא כבר לא יהיה בדיכאון כי כל המנגנון הרגשי שלו שובש. אז האם מכה בפטיש על הראש זהו “טיפול שעובד”? האם אלכוהול משפר מצב רוח זו “תרופה שעובדת”?
ברגע שנותנים תרופה שסביר שהיא לא מתקנת חוסר איזון אז בעצם מציפים את המוח ללא צורך בחומר הכימי של התרופה. קוראים לזה הרעלה, שיבוש המוח. העובדה שבחלק מהמקרים (לא כולם) נחווה שיפור בהרגשה צריכה לגרום לחשוב שמה השיבוש נחווה לעיתים כשיפור.
לגבי המטא אנליזה על תרופות נוגדות דיכאון שפורסמה בכתב העת לנצט אז זאת מטא אנליזה שבדקה יעילות לטווח הקצר ואילו הספר של וויטאקר עוסק בהשפעת התרופות בטווח הארוך כך שאין קשר בין המטא אנליזה הזאת לטיעון של וויטאקר שהוא על הטווח הארוך.
מעבר לכך, אתה מתעלם מביקורות שנמתחו על המטא אנליזה הזאת ולפיהן אין זה נכון שהמטא אנליזה הזאת הראתה שהתרופות באמת עובדות לטווח הקצר.
https://www.madinamerica.com/2018/03/do-antidepressants-work-a-peoples-review-of-the-evidence/
https://www.madinamerica.com/2018/02/challenging-new-hype-antidepressants/
https://www.madinamerica.com/2018/03/rewarding-companies-cheated-most-antidepressant-trials/
שלום,
מציע לחקור את אלו שהבריאו ולגמרי ממצבים מורכבים. גם משכגון אלו. קצת לאזן את הכתבה.
במקביל כדאי להבין מה מזין, משמר, מצבים משכגון הנ”ל.
ויש יותר ויותר הפורצים את גבולות ההגבלות.
אולי זה קצת יותר מביא שאר רוח. אולי
נראה לי שלעיתונאי נקי, תהיה כמיהה להביא זאת בלא משא פנים. מעניין אם זה יקרה כאן.
יש לך טעות בהבנת הנקרא: הפוסט היה ביקורת על קרן נויבך. יש לי גם ביקורת על הספר, אבל הבהרתי כבר בתגובה אחרת כי אין לי פנאי לקרוא את כל הספר ולהתייחס לכל טענה בנפרד, כיוון שהדבר ידרוש ממני עבודה במשרה מלאה, ואני אומר זאת על סמך קריאה של שני פרקים ממנו – לא צריך לאכול את התפוח כדי לדעת שהוא רקוב. הבאתי דוגמא באחת התגובות כאן לשימוש מניפולטיבי בנתון לא רלוונטי, ולדעתי זה מספיק.