חיפוש באתר

קישורים

RSS סטטיסטיקה ברשת

עמודים

קטגוריות

תגיות

ארכיב עבור תגית ניהול סיכונים

נורווגיה עוברת למדיניות אי הפללה של צרכני סמים

לפני כחודש (דצמבר 2017)  דיווח  העיתון Independent כי נורווגיה עומדת לעבור למדיניות אי הפללה של צרכני סמים.[1] אני חושב שזוהי הזדמנות מצויינת לדון בנושא ובהשלכות האפשריות של הנהגת מדיניות דומה בישראל.

ראשית כל, ננסה להבין מה כתוב באותיות הקטנות, אלה שמופיעות אחרי הכותרת. קודם כל, יו"ר ועדת הבריאות של הפרלמנט הנורווגי מבהיר כי לא מדובר בהרשאה גורפת לשימוש בסמים (לרבות קנאביס) ובסחר בהם. אין כאן לגליזציה. הסחר וההפצה עדיין יישארו עבירות פליליות. המטרה היא להעביר האחריות למדיניות הסמים ממערכת המשפט למערכת הבריאות. השינוי במדיניות יתבטא בהתייחסות אל צרכני סמים כאל חולים, ולכן המהלך ילווה בתכניות טיפוליות, כגון תהליכי גמילה. משתמשים שלא ישתפו פעולה עם מערכת הבריאות בהחלט עלולים למצוא את עצמם בכלא. בכך מאמצת נורווגיה את מדיניות הסמים של פורטוגל, שגם היא העבירה את האחריות למדיניות הסמים ממערכת המשפט אל מערכת הבריאות. כאן המקום לציין כי למרות שבפורטוגל אכן אין הפללה של משתמשים בסמים, יש אפשרות לנקוט נגדם סנקציות אזרחיות, כגון הטלת קנסות, שלילת רישיון הנהיגה, איסור לעסוק במקצועות מסויימים, ועוד.

שינוי המדיניות בנורווגיה בא בעקבות ההבנה כי במדינה יש תמותה משמעותית עקב שימוש בסמים – מעל 250 איש בשנה. זה שקול לתמותה של כ-425 איש בישראל – יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל, והרבה הרבה יותר מספר ההרוגים בשנה עקב פעולות איבה.

מה המשמעות של כל זה לגבי מה שקורה בישראל?

אקדים ואומר כי אני בהחלט תומך בהנהגת תכנית כוללת לטיפול בנושא הסמים שתכלול אי הפללה של המשתמשים אך לא של הסוחרים והמפיצים, וזאת במשולב עם תכנית טיפולית מקיפה, כמו שיש בפורטוגל ועומדת להיות בנורווגיה. עם זאת, אני חושש כי הסיכוי שזה יקרה בישראל הוא קטן. ראו למשל את הצעת החוק (הפופוליסטית, לדעתי) שהגישה תמר זנדברג עם בחירתה לכנסת: אי הפללה בלי שום תכנית נלווית. זה כמו להגיש הצעת חוק לאי הפללה של מי שעובר ברמזור אדום.

ולמי שיגיד שהאנלוגיה של הרמזור האדום קיצונית, אענה כי שימוש בסמים מסוכן אף הוא. אל תגידו לי שזה לא מסוכן כי לכם לא קרה כלום. דברים קורים. זה כמו תופעות לוואי של תרופות. יש אנשים שמתו עקב שימוש באקמול. אני מכיר מקרה שבו חברת תרופות נאלצה להפסיק פיתוח של תרופה חדשה לטרשת נפוצה עקב 3 מקרים של דופק מהיר בקרב כ-2000 איש שקיבלו את התרופה בניסויים הקליניים. בכל בית חולים פסיכיאטרי בארץ יש מקרים של מטופלים שחוו התקף פסיכוטי (במקרה הטוב) לאחר שימוש בגראס. אלה אמנם אנקדוטות, אך מייד נעבור לנתונים מבוססי ראיות.

חיפוש קצר בגוגל או במאגרי מידע רפואיים יעלה מייד מחקרים המדווחים על נזקים שנגרמים עקב שימוש בסמים, גם כאלה שנחשבים כ-"קלים".  כך למשל, הסיכון להתפרצות סכיזופרניה בקרב משתמשי קנאביס גדול פי 4 מהסיכון אצל לא-משתמשים, הסיכון להתפתחות פסיכוזה גבוה ב-40% אצל משתמשי קנאביס לעומת לא משתמשים, והסיכון למעורבות בתאונת דרכים גדול פי 3 עד 7 בקרב נהגים שצרכו קנאביס (גם מספר ימים לפני הנהיגה בפועל, עקב רמת ה-THC בדם) לעומת הסיכון של נהגים שלא צרכו קנאביס, כאשר רמת הסיכון עולה עם המינון. יותר שימוש – יותר סיכון. כל זה רק מארבע התוצאות הראשונות בחיפוש בגוגל אחרי cannabis usage risk.[2] יש עוד הרבה מחקרים, שמזהים גם סיכונים מוגברים לכל מיני סוגים של סרטן, ועוד. יש לקחת בחשבון גם את ההשפעות הכלכליות והחברתיות של שימוש בסמים. כמובן, אי החוקיות של השימוש בסמים גורמת להגברת הפשיעה, ולנזקים בריאותיים נוספים הנגרמים עקב חוסר פיקוח על איכות המוצרים הנמכרים.

מה כל זה אומר לגבי ישראל?

לדעתי יש להעריך מה יקרה בשני תרחישים: תרחיש של מעבר למדיניות של אי הפללה מלווה בתכנית בריאותית, כפי שנהוג בפורטוגל ובקרוב בנורווגיה, וכן יש לבחון תרחיש של לגליזציה מלאה של שימוש בסמים (כשלדעתי, אם מחליטים לבחור בלגליזציה, אז יש ליישם מדיניות זו לגבי כל סוגי הסמים).

הערכתי היא כי מדיניות בנוסח פורטוגל ונורווגיה תביא לתוצאות חיוביות ולירידה בהיקף השימוש בסמים ובתוצאות הבריאותיות השליליות הנגרמות מהם. אני אומר זאת על סמך הניסיון החיובי של פורטוגל. לעומת זאת, מדיניות של לגליזציה תוביל לדעתי לעליה בהיקף השימוש ועקב כך לעליה באירועים בריאותיים ונזקים אחרים (כגון תאונות דרכים). לכן אני מעדיף את האפשרות הראשונה. אני סבור כי רוב מוחלט של הקוראים יסכימו איתי בקביעה כי המצב הנוכחי בלתי נסבל.

בשני המקרים יש לדון בשאלה מי יישא בהיבטים הכלכליים של כל אחת מהתכניות. אציין שוב רק את דעתי האישית.

במקרה של מדיניות אי הפללה והתערבות טיפולית בנוסח פורטוגל, ראוי לדעתי שהמימון יבוא מתוך תקציב הבריאות. יש להעביר לשם את הכספים שמוקצבים כיום למלחמה בסמים[3]. בנוסף, יהיה ניתן להפנות לתכנית את הכספים שיחסכו עקב הירידה הצפויה באירועים בריאותיים הנובעים משימוש בסמים.

במקרה של לגליזציה, חלקית או מלאה, ראוי שהמימון של הנזקים הבריאותיים ואחרים יושת על המשתמשים, הסוחרים ויצרנים, וזאת על ידי מיסוי ישיר, כפי שנהוג לגבי חומרים מסוכנים וחוקיים אחרים, כגון טבק ואלכוהול (מיסוי כזה גם צפוי להוריד את הביקוש לצריכת סמים). כך למשל הפעילות של ארגון הפשע טלגראס, שמגלגל כל חודש כ-60 מיליון ₪, תהפוך לחוקית, ותמוסה בהתאם.[4]

יש לי חששות לגבי ההיבטים הכלכליים של שני התרחישים. מימון ממלכתי במסגרת מדיניות אי הפללה חשוף לקיצוצים רוחביים למיניהם, או סתם לתת תקצוב או חוסר תקצוב, כפי שקורה בתחומים אחרים. מיסוי בתרחיש של לגליזציה צפוי להיתקל לקשיים בישראל. ראו מה קורה כיום, כאשר שר האוצר מסרב, משיקולים פופוליסטיים, למסות כראוי מוצרי טבק כגון אייקוס וטבק לגלגול. אני לא סבור, לצערי, כי המצב יהיה שונה כאשר הממשלה הנוכחית תוחלף בממשלה אחרת.

לסיכום, יש להודות כי שימוש בסמים מהווה בעיה שצריך להתמודד איתה, אם בדרך של אי הפללה בשילוב תכנית בריאותית כפי שנעשה בפורטוגל, אם בדרך של לגליזציה מלאה, ואם בדרך אחרת. בכל מקרה יש לבחון את ההשלכות על בריאות הציבור, ואת ההיבטים הכלכליים וחברתיים של כל האלטרנטיבות.


רשימות נוספות בנושא:


הערות
  1. את זה למדתי מציוץ מלא שמחה של טלגראס הבוקר []
  2. התוצאה שהשמטתי היא עוד מחקר המזהה את השימוש בקנאביס כגורם סיכון להתפרצות סכיזופרניה []
  3. ויש כאלה שיגידו "מלחמה". אני לא מתווכח []
  4. אמנם גם כספים שמקורם בפעילות לא חוקית חייבים במיסים, אבל זה כבר סיפור אחר []

על מכבי תל אביב ורוג’ר פדרר

האמת, לא ראיתי את המשחק בין מכבי תל-אביב וצסק"א מוסקבה בפיינל פור 2014 של היורוליג. אני לא צופה במשחקי כדורסל מאז הזכיה האחרונה של שיקגו בולז באליפות ה-NBA, ב-1998. בלי מיקל ג'ורדן, אני פשוט משתעמם. אבל על מה שקרה במשחק של מכביי שמעתי גם שמעתי.

למי שלא שמע: כשקבוצתו בפיגור של 15 נקודות בסוף הרבע השלישי של המשחק, הורה דייויד בלאט,  מאמן מכבי, לשחקניו לנסות ללכת על כל הקופה: לעבור למשחק מהיר, הגנה אגרסיבית, וזריקות לשלוש נקודות, תוך תקווה שהיריבה תעשה יותר טעויות מהרגיל.

במונחי ספורט, אולי זה היה הימור. במונחים סטטיסטיים, בלאט החליט להגדיל את השונות. לאחר 3 הרבעים הראשונים, המשחק כבר לא היה שקול. האסטרטגיה של בלאט הגדילה את ההסתברות לתבוסה: המשחק היה יכול להגמר ב-30 נקודות הפרש לטובת צסק"א, אבל במשחק של הכל או לא כלום, זה באמת לא משנה אם ההפסד הוא בהפרש של 15 נקודות או 30 נקודות. לעומת זאת, לקיחת הסיכון גם אפשרה הסתברות לרבע שייגמר ב-16 נקודות הפרש לטובת מכבי, בניגוד לאסטרטגיות של 3 הרבעים הראשונים במשחק שמהלכם לא היה טוב במיוחד מנקודת הראות של הצהובים.

איך זה קשור לרוג’ר פדרר?

הסבר קצר על משחק הטניס. המשחק הטיפוסי מורכב משלוש מערכות, וכדי לנצח על הזוכה לנצח בשתי מערכות מתוך ה-3[1]. כל מערכה מורכבת ממשחקונים, וכדי לנצח במערכה יש לנצח ב-6 (ולפעמים 7 או יותר) משחקונים. כך יכול להווצר מצב מוזר: שחקן שהפסיד 6:1 במערכה הראשונה (כלומר ניצח במשחקון אחד והפסיד ב-6), וניצח בשתי המערכות הבאות בתוצאה 6:4, זכה המשחק כי ניצח ב-2 מערכות מתוך ה-3, אבל ניצח בסך הכל ב-13 משחקונים, בעוד שיריבו ניצח  ב-14 משחקונים. תופעה זו, המזכירה את פרדוקס סימפסון,  קורה בערך ב-5% ממשחקי הטניס המקצועניים[2]. דבר דומה קרה גם במשחק הכדורסל: צסק"א ניצחה ב-3 מתוך 4 רבעי המשחק, אך הפסידה במשחק כולו.

מסתבר כי אלוף העולם בהפסדים ב-"משחקי סימפסון" בענף הטניס הוא לא אחר מאשר רוג’ר פדרר, אחד מגדולי הטניס בכל הזמנים. הוא שיחק ב-28 משחקים בהם המפסיד זכה ביותר משחקונים מאשר המנצח. המאזן שלו? 24 הפסדים, רק 4 ניצחונות.

מעניין לציין כי השחקן בעל המאזן הטוב ביותר במשחקים כאלה הוא ג'ון אייזנר , עם מאזן של 19 נצחונות ו-5 הפסדים. אייזנר זכור גם כמנצח במשחק הארוך ביותר בהיסטוריה, בטוניר וימבלדון ב-2010, בו ניצח את יריבו בתוצאה 70:68 במערכה החמישית. במשחק הנ"ל, אייזנר זכה ב-24 נקודות פחות מאשר יריבו.[3] אייזנר מבסס את כל משחקו על חבטת הגשה חזקה במיוחד שמותירה את היריב ללא מענה במקרים רבים. כאשר ליריב יש מענה, לאייזנר בדרך כלל אין.

למי שמשחק מול פדרר אין הרבה סיכויים לנצח; פדרר ניצח ביותר מ-80% המשחקים בהם השתתף. מעבר לכך – שיטת הניקוד בטניס מוטה לטובת השחקן הטוב יותר. יתרון קטן על היריב מתורגם על ידי שיטת הניקוד להבדל משמעותי בסיכויי הניצחון במשחק. הדרך הכמעט יחידה לנסות לנצח את פדרר היא להגדיל את הסיכון על ידי משחק אגרסיבי. אתה עלול להפסיד שתי מערכות בתוצאה 6:0, אבל יש לך גם סיכוי להפסיד פחות משחקונים מאשר בדרך כלל, ואם תנצח מספיק משחקונים, אולי זה יספיק לך לנצח בשתי מערכות צמודות, ואז למי איכפת מהמערכה בה פדרר הביס אותך?


הערות
  1. 1. ישנם טורנירים בהם המנצח נקבע בשיטת הטוב מ-5 מערכות []
  2. 2. Wright, B., Rodenberg, R. M., & Sackmann, J. (2013). Incentives in Best of N Contests: Quasi-Simpson's Paradox in Tennis.International Journal of Performance Analysis in Sport13(3), 790-802. []
  3. 3. כדי לנצח במשחקון, יש לצבור יותר נקודות מאשר היריב []

ניהול סיכונים במערכות יחסים (כולל סקס)

 הקדמה קצרה: ב-13/11/2012 הופיע בבלוג "יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר" פוסט מעורר הדים שכתבה קרן תחת הכותרת "על חלוקת סיכונים בסקס ובכלל".  הקדשתי לפוסט ולרעיונות שהועלו בו מחשבה רבה, וארבעה ימים לאחר מכן כתבתי תגובה מסודרת ושלחתי אותה לעורכי הבלוג בבקשה לפרסמו כפוסט אורח. הם מצידם השקיעו גם כן מחשבה רבה בבקשתי, והיום הודיעו לי כי אינם מעוניינים לפרסם את תגובתי כפוסט אורח מכיוון שפוסט כזה "לא יחדש הרבה", כפי שניסח זאת חגי, אחד העורכים. מכיוון שכך, אני מפרסם את תגובתי כאן, בבלוג הבית שלי, למרות שבלוג זה עוסק במוצהר בנושאים אחרים. עם זאת, יש גם קשר לסטטיסטיקה, כפי שתראו אם תמשיכו לקרוא.

הפוסט שכתבה קרן עסק בהשוואה בין הסיכונים שבהם עומדים גברים ונשים כתוצאה מקיום יחסי מין הטרוסקסואליים. הטענה המרכזית הייתה כי נשים עומדות בפני סיכונים גבוהים יותר מאשר גברים במצבים אלה, ולכן הגיעה למסקנה כי יש לנסות לחפש דרכים להעביר חלק מהסיכון הקיים מהצד הנשי לצד הגברי, במטרה לייצר מצב שבו סך הסיכון הקיים מתחלק באופן שווה (או לפחות שווה יותר) בין הצדדים. האם זה אפשרי? לדעתי לא, ולכן נכתב פוסט זה: להסביר מדוע זה לא אפשרי, ולהציע דרך אחרת, אפשרית.

ברצוני להציע נקודת מבט אחרת לנושא זה. אני בעוונותיי סטטיסטיקאי, ולכן נוטה לראות כל דבר מזווית ראיה סטטיסטית. בפרט, למונח "סיכון" יש בעיניי משמעות אחרת ממשמעותו בעיני קרן, והניתוח שאציע מבוסס על הגדרה מדויקת יותר של מונח זה.

ליחסי מין (או, עדיף, למערכת יחסים שכוללת בתוכה מין) יש הרבה תוצאות אפשריות. חלק מהתוצאות האפשריות רעות מאוד, חלקן סתם רעות, ולעומת זאת יש גם תוצאות אפשריות טובות ואפילו מצוינות ("והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה"). הבעיה העיקרית, שהיא אינהרנטית לכל אספקט של חיינו, היא בעיית חוסר הודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מראש מה יהיה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לנסות לערוך רשימה של כל התוצאות האפשריות, והעריך את ההסתברות (הסיכוי) של כל תוצאה אפשרית להתרחש. ההערכה יכולה להיות כמותית (מספר בין 0% ל100%) או איכותית (סבירות נמוכה/גבוהה וכולי).

כמו כן, גם את מידת החוּמרה של כל תוצאה אפשרית ניתן להעריך. כשדנים בפיננסים זה קל – החומרה נקבעת לפי כמות הכסף שמרוויחים או מפסידים. בתוצאות של מערכת יחסים בין שני בני אדם לא ניתן לכמת את התוצאות האפשריות באופן כזה, עם זאת, אני מניח כי ניתן לדרג את התוצאות האפשריות על פי חומרתן. אני מניח, למשל, שכן אפשר לקבוע כי אונס גרוע יותר מסתם סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וסקס טוב שלא יוביל לדייט נוסף עדיף על סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וכדומה.

כאשר יש לנו רשימת תוצאות אפשריות עם הערכות להסתברות של כל אחת מהן להתרחש (אי-ודאות) ואפשרות להשוות בין כל שתי תוצאות על פי חומרתן (או טיבן), ניתן לומר כי סיכון הוא מצב של אי ודאות בו חלק מהתוצאות האפשריות הינן רעות, וסיכון ניתן למדידה על ידי כימות הנזק שייגרם אם תקרה תוצאה מסויימת וכימות הסיכוי כי תוצאה זו אכן תתרחש. למעשה אני מכליל כאן את ההגדרה הקלאסית של הובארד לסיכון, שהתמקדה בסיכונים כלכליים. אם מדובר בפיננסים, אז אפשר למדוד את הסיכון על ידי הכפלת ההסתברות בנזק הכספי הצפוי. כשעוברים ליחסים בין בני אדם זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל אני חושב שלא תחלקו עלי אם אקבע כי, בהתאם להגדרה שנתתי, המאורע "אונס בסבירות גבוהה" טומן בתוכו יותר סיכון מאשר המאורע "סקס גרוע בסבירות נמוכה".

עוד הבדל בין סיכונים פיננסיים וסיכונים במערכות יחסים: בתחום הפיננסי ניתן לקנות ולמכור סיכונים – כל המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי החל מסחר לא מבוקר בסיכונים פיננסיים. במערכות יחסים הסיכונים הם סובייקטיביים (הנושא נדון בהרחבה בתגובות לפוסט של קרן), ולכן העברת סיכונים אינה אפשרית למעשה ("תשמעי, יש לי דייט, הוא ממש נחמד וחתיך, אבל בפעם הקודמת הסקס איתו היה ממש גרוע, אז אחרי היציאה את יכולה לעלות אליו במקומי ולקבל את הסקס הגרוע?" – לא נראה לי). ההצעה של קרן להעביר סיכון מצד לצד נחמדה, אבל לדעתי לא ישימה.

וכאן, אפשר גם לראות את הבעיה בתרגיל המחשבתי (המבריק) שהציעה קרן כנקודת פתיחה לדיון שלה: התרגיל לא עסק באמת בסיכונים, אלא בתרחיש הגרוע ביותר (worst case scenario), בו הציבה הרשעה ודאית באונס ללא אפשרות משפטית להתגונן לגבר, מול אונס לאשה. מה שקרן יצרה למעשה בתרגיל המחשבתי שלה הוא מאזן אימה. היא הגדילה סיכון לגבר, בלי הפחתה משמעותית בסיכון לאשה, מתוך תקווה שאנס פוטנציאלי יירתע אם הסיכוי שיורשע באונס יגדל בצורה משמעותית.

אני שונא מאזני אימה, משתי סיבות. קודם כל, הם כוללים בתוכם אימה. שנית, האיזון בדרך כלל לא יציב. אני מעדיף מצבים נטולי אימה עד כמה שאפשר. את האימה לא ניתן לבטל לגמרי. אמנם איני קרימינולוג, אבל אני לא חושב שקיימת מערכת ענישה כלשהי שתיצור דמוטיבציה מוחלטת לביצוע פשעים. זה לא אומר שאני מציע לוותר על מערכת החוק והענישה, אבל בהחלט יש צורך במודעות למגבלות שלהם. עד כמה החמרה בענישה והורדת רף ההוכחה תביא להקטנת ההסתברות למקרי אונס (או רצח, או נסיעה במהירות גבוהה מהמותרת, או שימוש בסמים לא חוקיים)? פתרון הרבה יותר טוב הוא פשוט להפחית את הסיכונים.

דרך אחת להקטנת סיכון היא הפחתה של הנזק הצפוי במקרה של התרחשות המאורע הרע. כשעוסקים בפיננסים זה אפשרי – אפשר לקנות ביטוח. שוב, במערכות יחסים הפתרון הזה לא ישים. אולי אפשר לקנות ביטוח שבמקרה של אונס ישלם לקורבן סכום של X שקלים, אבל אני באופן אישי לא הייתי רואה בכך הפחתה משמעותית של הסיכון. אני סבור שרוב הקוראים מסכימים עימי.

כיוון שלסיכון יש שני מרכיבים: חומרת התוצאה של מאורע וההסתברות להתרחשותו, וכשמדובר בסיכונים במערכת יחסים לא ניתן לשנות באופן משמעותי את חומרת התוצאה, הדרך היחידה להפחתת הסיכונים היא על ידי הקטנת ההסתברויות של המאורעות הרעים. אונס הוא רע, ויישאר רע בכל מצב, אבל אם נוכל להקטין את הסיכוי להתרחשותו, הסיכון יפחת.

עד כאן התיאוריה. באופן מעשי, זה הרבה יותר מסובך. ברור לחלוטין שכל אחת ואחד צריכים לנקוט בצעדים שיפחיתו את ההסתברויות להתרחשות מאורעות עם תוצאות חמורות במידת האפשר. זה אומר לנהוג בזהירות, זה אומר לרוץ לממ"ד כשיש אזעקה, וזה אומר להיות זהירים במערכות יחסים, בייחוד במערכות יחסים שכוללות גם מין או פוטנציאל למין. עד לאן אפשר לקחת את זה? יש מי שיאמר כי הפתרון הוא לא לצאת מהבית (פתרון אדיוטי) , ואם את כבר יוצאת אז תלבשי בורקה ורעלה (עיצה מטופשת, כמובן, זה ממש לא מגן מפני אונס). מה בכל זאת? אני מציע שכל אחד ואחת יחשבו מה הפתרונות שמתאימים להם ויישמו אותם.

החברה צריכה גם היא לתת פתרונות לטובת הכלל. מערכות חוקים וענישה הם כאמור פתרון קיים אך בעל יעילות מוגבלת. פתרון הרבה יותר יעיל, אך דורש אומץ ואורך נשימה, טמון בחינוך. חינוך לשוויון וכבוד הדדי, חינוך להכרה כי כל אחד ואחת הם בעלי הזכויות על גופם, חינוך כי מערכות יחסים ויחסי מין הם יותר מאשר סקס. זה אינו פתרון קסם, אבל לעומת זאת זהו פתרון אמיתי.

פטישי האויר הארורים

(נלקח מהבלוג של לויט ודאבנר – עורכי פריקונומיקס)

pregnant

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 5 במרץ 2006 07:17 במדור ….הממממ… מעניין שם התקבלו 1 תגובות

אביבה  בתאריך 3/5/2006 8:03:03 AM

ללא נושא

אחר כך מתפלאים שילדים רוקדים פוגו.

ניהול סיכונים בעידן הטרור

לפני כתשעה חודשים סקרתי כאן מאמר של עמוס כרמל שעסק בנושא ניהול סיכוני הטרור. את הנושא הזה בוחן מזוית אחרת פרופסור נאסים טאלב מאוניברסיטת מסצ'וסטס, במאמר שפורסם אתמול בניו-יורק טיימס (דרושה הרשמה).

טאלב טוען כי התגובות לאירועי הטרור הינן לא רציונליות, אלא מבוססות על מנגנונים רגשיים. מנגנונים אלה היו טובים דיים כדי להתריע בפני אבות אבותינו על הסכנה הצפויה במפגש עם נמר, אך אינם מתאימים להערכת סיכונים בסביבה המודרנית בה אנו חיים כיום. כך מתקבלות החלטות אי רציונליות. למשל, בעקבות התקפת הטרור של ה-11 בספטמבר קטן נפח תעבורת הנוסעים בטיסות, ועלה נפח התחבורה הקרקעית. התוצאה – יותר הרוגים בתאונות דרכים. אבל הרוגים אלה לא נספרים במאזן הרוגי הטרור, למרות שבהחלט מקרי מוות אלה נגרמו עקב התקפת הטרור של ארגון אל-קעידה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 26 ביולי 2005 שם התקבלה תגובה אחת

שי פישר  [אתר]  בתאריך 7/27/2005 1:15:03 PM

אין מוכנות לתמחר חיי אדם

הדעה המוצהרת הרווחת היא שחייו של אדם אחד שווים יותר מאיכות חייהם של אנשים אחרים, רבים ככל שיהיו.
בפועל זה לא מיושם – למשל מכוניות ותאונות הדרכים. אך נהלי העבודה של כוחות הביטחון לא מוכנים לקחת סיכון, ולו הקטן ביותר, לסיכון חיי אדם ובתמורה מאמללים חיים של אלפי/רבבות/מליוני אנשים. הדוגמא שנתת היא לנזק לחיי אדם, אך הדוגמא הזו מעט ערטילאית ועקיפה, ולדעתי אין בה צורך כיוון שגם פגיעה ברמת החיים של מספר אנשים רב מצדיקה סיכון חיי אדם (ברמה כלשהי).
בצבא אין ניהול סיכונים משום שהנתון הכי חשוב של כל קודקוד הוא מס' הפאשלות שהוא אחראי להם. לכן המטרה היא אפס סיכונים, אפס פאשלות, והקטנת ראש לגבי ההשלכות.