קישורים

ניווט

נושאים

ארכיב עבור תגית תורת המשחקים

משחקי הכנסת

אני מניח שכולכם מודעים למצב הפוליטי הנוכחי, שבו הגוש המעוניין להקים ממשלה שבראשה לא יעמוד בנימין נתניהו מורכב ממספר לא קטן של מפלגות בגודל בינוני עד נמוך. במצב הזה, מספר אנים טוענים כי עליהם לקבל את המנדט להרכבת הממשלה ולעמוד בראשה, וביניהם יאיר לפיד (יש עתיד, 17 חברי כנסת), בני גנץ (כחול לבן, 8 חברי כנסת) ונפתלי בנט (ימינה, 7 חברי כנסת).

אני לא הולך לנהל כאן דיון פוליטי, דעותיי הפוליטיות ידועות. הפוסט הזה נכתב כי מישהו הזכיר לי היום בטוויטר את הפוסט משחקי המשילות שכתבתי לפני כשבע שנים, ועסק במושג “ערך שאפלי”, המחשב את כוחן היחסי של המפלגות בהרכבת קואליציות אפשריות. לא אחזור כאן על כל ההסבר, אבל אתן דוגמה קיצונית שתבהיר את המצב: נניח שבכנסת מיוצגות 3 מפלגות. לשתיים מהן יש 59 ח”כים כל אחת, ולשלישית שני ח”כים. במצב הזה כל שתי מפלגות יכולות להקים קואליציה ולהשאיר את השלישית באופוזיציה, ולכן ערך השאפלי של כל מפלגה הוא שליש.

אבל יש כאן טוויסט: ערך שאפלי הוא סימטרי ואינו מבדיל בין ימין לשמאל. נניח ששתי המפלגות הגדולות הו מפלגת ימין ומפלגת שמאל, ואינן יכולות להגיע להסכמה על קואליציה ביניהן. המפלגה הקטנה היא מפלגת מרכז, ויכולה להצטרף לכל אחת משתי המפלגות האחרות להקמת קואליציה. במילים אחרות: היא לשון המאזניים. זה נותן לה יתרון על שתי המפלגות האחרות, ולכן היא תובעת לעצמה את תפקיד ראש הממשלה. מה עושים?

על פניו, התביעה מוצדקת, לפחות באופן תיאורטי – לתורת המשחקים יש גם מושגי פתרון אחרים שיתנו לה את הבכורה. באופן מעשי? כבר היו דברים מעולם.

אז הנה: בכנסת התיאורטית שלנו הוקמה קואליציית ימין-מרכז או שמאל-מרכז לפי טעמכם, ובראשה הממשלה עומד מנהיג מפלגת המרכז. איך ממשיכים מכאן? אפשרות אחת היא להקים ממשלה פריטטית, כמו ממשלת נתניהו-גנץ. למרבה הצער התברר שזה מתכון לצרות, גם בתוך הממשלה וגם בכנסת. המפלגה הקטנה ככל הנראה לא תצליח למצות את כל ערך השאפלי שלה, כי, מה לעשות, ערך שאפלי מתייחס לנקודה ספציפית בזמן, ואילו המדינה צריכה להמשיך להתנהל בהובלת הממשלה והכנסת גם לאחר הקמת הקואליציה.

עד כאן הדיון הפילוסופי, ועכשיו אשחק קצת במספרים, באדיבות מחשבון ערך השאפלי של דניס ליץ’ מאוניברסיטת וורוויק. אבל לפני שנתחיל, עלי להזהיר אתכם כי אם אתם מצפים לתובנות חדשות על המצב הפוליטי, אל תעצרו את נשימתכם. מה שתראו כאן זה רק משחקים במספרים שימחישו את יתרונות והחסרונות של ערך שאפלי כמדד להערכת כח פוליטי.

הנה ערכי שאפלי של כל אחת ממפלגות הכנסת:

מפלגהחברי כנסתערך שאפליכח נומינלי
הליכוד3030.2%25.0%
יש עתיד1714.0%14.2%
ש”ס96.6%7.5%
כחול לבן86.3%6.7%
ימינה75.4%5.8%
העבודה75.4%5.8%
יהדות התורה75.4%5.8%
ישראל ביתנו75.4%5.8%
הציונות הדתית64.5%5.0%
הרשימה המשותפת64.5%5.0%
תקווה חדשה64.5%5.0%
מרצ64.5%5.0%
רע”מ43.5%3.3%

אפשר לראות כאן כל מיני דברים מעניינים. למשל מספר חברי הכנסת של הליכוד, 30, הוא 25% מסך חברי הכנסת, אך ערך השאפלי של הליכוד גבוה יותר וערכו כ-30%. ערך השאפלי של יש עתיד שווה בערך לכוחה הנומינלי בכנסת, שהוא כ-14%. לכל שאר המפלגות ערך שאפלי נמוך יותר מהכוח הנומינלי.

כל זה קורה לפני שמתחילות להיווצר קואליציות. כרגע, למיטב ידיעתי יש לנו שתי קואליציות: גוש אחד הוא גוש הימין שכולל את הליכוד, ש”ס, יהדות התורה והציונות הדתית, בסך הכל 52 חברי כנסת.

הקואליציה השניה היא “גוש השינוי”, שלא ברור מהו. הגוש הזה כולל את יש עתיד, ישראל ביתנו, העבודה, מרץ, תקווה חדשה, וביום טוב גם את כחול לבן, ומונה 43 או 51 חברי כנסת. מצבה של הרשימה המשותפת לא ברור. ברור לי שהיא תתנגד לממשלה בראשות גוש הימין, אבל האם היא תוזמן להצטרף לממשלה בהובלת גוש השינוי? האם היא תתמוך גם אם לא תצורף? האם היא תימנע בהצבעה? לצורך הדיון בלבד אני אצרף את כחול לבן ואת הרשימה המשותפת לגוש השינוי, שימנה לכן 57 חברי כנסת.

ועשיו נותרנו עם ימינה ורע”ם, ששומרות את הקלפים צמודים לחזה. כל זה מוביל אותנו לכנסת עם ארבעה גושים/סיעות, והנה טבלת ערכי השאפלי שלהם:

גוש/מפלגהחברי כנסתערך שאפליכח נומינלי
שינוי5750.0%47.5%
ימין5216.7%43.3%
ימינה716.7%5.8%
רע”ם416.7%3.3%

כמובן שקואליציה מוקמת בסופו של דבר לפי מספר חברי הכנסת ולא לפי ערכי שאפלי, ולכן השאלה הגדולה היא האם גוש השינוי יצליח לנצל את ערך השאפלי המוסף שלו (2.5%) כדי לצרף אליו את רע”ם או את ימינה ולהקים ממשלה ((וזאת בהנחה שאנשי ימין בגוש השינוי יסכימו לשיתוך הרשימה המשותפת ורע”ם בקואליציה בצורה כזו או אחרת)) ? הוא יוכל לעשות את זה אם הגוש יפעל כגוש.

אבל מה קורה כשבגוש השינוי אין הסכמה? כרגע הנושא המרכזי הוא המלצה לנשיא לגבי המועמד לקבלת המנדט. למיטב ידיעתי ((לא שמעתי חדשות מאז הבוקר)) חלק מתכוונים להמליץ על יאיר לפיד בפני הנשיא, גנץ חושב שהוא האיש הראוי, ולא ברור מה חושבים בתקווה חדשה וברשימה המשותפת. ולכן, במשחק האחרון לפוסט הזה אפצל את הגוש, ונראה מה קורה:

גוש/מפלגהחברי כנסתערך שאפליכח נומינלי
ימין5250.0%43.3%
שינוי מצומצם3713.3%30.8%
כחול לבן810.0%6.7%
ימינה76.7%5.8%
הרשימה המשותפת66.7%5.0%
תקווה חדשה66.7%5.0%
רע”מ46.7%3.3%

התוצאה הלא מפתיעה: כאשר כחול לבן ותקווה חדשה עדיין אינן מוכנות להמליץ לנשיא להטיל את המנדט על יאיר לפיד, הן מחזקות את כוחן היחסי, אבל המחיר הוא חיזוק משמעותי של גוש הימין. יותר מכך, אם הן לא ימליצו להטיל את המנדט על יאיר לפיד, הרי שעל פניו (או לפחות על פי ערך שאפלי) האדם בעל הסיכוי הטוב ביותר להקים ממשלה הוא מנהיג גוש הימין.

האם כל זה טוב או לא? אני מניח שכל אחד יסיק מסקנות אחרות בהתאם לדעותיו הפוליטיות. לכן אני מבקש מכולם לא לקיים את הדיון הפוליטי כאן.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

על מכבי תל אביב ורוג’ר פדרר

האמת, לא ראיתי את המשחק בין מכבי תל-אביב וצסק”א מוסקבה בפיינל פור 2014 של היורוליג. אני לא צופה במשחקי כדורסל מאז הזכיה האחרונה של שיקגו בולז באליפות ה-NBA, ב-1998. בלי מיקל ג’ורדן, אני פשוט משתעמם. אבל על מה שקרה במשחק של מכביי שמעתי גם שמעתי.

למי שלא שמע: כשקבוצתו בפיגור של 15 נקודות בסוף הרבע השלישי של המשחק, הורה דייויד בלאט,  מאמן מכבי, לשחקניו לנסות ללכת על כל הקופה: לעבור למשחק מהיר, הגנה אגרסיבית, וזריקות לשלוש נקודות, תוך תקווה שהיריבה תעשה יותר טעויות מהרגיל.

במונחי ספורט, אולי זה היה הימור. במונחים סטטיסטיים, בלאט החליט להגדיל את השונות. לאחר 3 הרבעים הראשונים, המשחק כבר לא היה שקול. האסטרטגיה של בלאט הגדילה את ההסתברות לתבוסה: המשחק היה יכול להגמר ב-30 נקודות הפרש לטובת צסק”א, אבל במשחק של הכל או לא כלום, זה באמת לא משנה אם ההפסד הוא בהפרש של 15 נקודות או 30 נקודות. לעומת זאת, לקיחת הסיכון גם אפשרה הסתברות לרבע שייגמר ב-16 נקודות הפרש לטובת מכבי, בניגוד לאסטרטגיות של 3 הרבעים הראשונים במשחק שמהלכם לא היה טוב במיוחד מנקודת הראות של הצהובים.

איך זה קשור לרוג’ר פדרר?

הסבר קצר על משחק הטניס. המשחק הטיפוסי מורכב משלוש מערכות, וכדי לנצח על הזוכה לנצח בשתי מערכות מתוך ה-3 (( 1. ישנם טורנירים בהם המנצח נקבע בשיטת הטוב מ-5 מערכות)). כל מערכה מורכבת ממשחקונים, וכדי לנצח במערכה יש לנצח ב-6 (ולפעמים 7 או יותר) משחקונים. כך יכול להווצר מצב מוזר: שחקן שהפסיד 6:1 במערכה הראשונה (כלומר ניצח במשחקון אחד והפסיד ב-6), וניצח בשתי המערכות הבאות בתוצאה 6:4, זכה המשחק כי ניצח ב-2 מערכות מתוך ה-3, אבל ניצח בסך הכל ב-13 משחקונים, בעוד שיריבו ניצח  ב-14 משחקונים. תופעה זו, המזכירה את פרדוקס סימפסון,  קורה בערך ב-5% ממשחקי הטניס המקצועניים (( 2. Wright, B., Rodenberg, R. M., & Sackmann, J. (2013). Incentives in Best of N Contests: Quasi-Simpson’s Paradox in Tennis.International Journal of Performance Analysis in Sport13(3), 790-802. )). דבר דומה קרה גם במשחק הכדורסל: צסק”א ניצחה ב-3 מתוך 4 רבעי המשחק, אך הפסידה במשחק כולו.

מסתבר כי אלוף העולם בהפסדים ב-“משחקי סימפסון” בענף הטניס הוא לא אחר מאשר רוג’ר פדרר, אחד מגדולי הטניס בכל הזמנים. הוא שיחק ב-28 משחקים בהם המפסיד זכה ביותר משחקונים מאשר המנצח. המאזן שלו? 24 הפסדים, רק 4 ניצחונות.

מעניין לציין כי השחקן בעל המאזן הטוב ביותר במשחקים כאלה הוא ג’ון אייזנר , עם מאזן של 19 נצחונות ו-5 הפסדים. אייזנר זכור גם כמנצח במשחק הארוך ביותר בהיסטוריה, בטוניר וימבלדון ב-2010, בו ניצח את יריבו בתוצאה 70:68 במערכה החמישית. במשחק הנ”ל, אייזנר זכה ב-24 נקודות פחות מאשר יריבו. (( 3. כדי לנצח במשחקון, יש לצבור יותר נקודות מאשר היריב)) אייזנר מבסס את כל משחקו על חבטת הגשה חזקה במיוחד שמותירה את היריב ללא מענה במקרים רבים. כאשר ליריב יש מענה, לאייזנר בדרך כלל אין.

למי שמשחק מול פדרר אין הרבה סיכויים לנצח; פדרר ניצח ביותר מ-80% המשחקים בהם השתתף. מעבר לכך – שיטת הניקוד בטניס מוטה לטובת השחקן הטוב יותר. יתרון קטן על היריב מתורגם על ידי שיטת הניקוד להבדל משמעותי בסיכויי הניצחון במשחק. הדרך הכמעט יחידה לנסות לנצח את פדרר היא להגדיל את הסיכון על ידי משחק אגרסיבי. אתה עלול להפסיד שתי מערכות בתוצאה 6:0, אבל יש לך גם סיכוי להפסיד פחות משחקונים מאשר בדרך כלל, ואם תנצח מספיק משחקונים, אולי זה יספיק לך לנצח בשתי מערכות צמודות, ואז למי איכפת מהמערכה בה פדרר הביס אותך?

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

משחקי המשילות

לפני כשבוע חוקקה הכנסת את “חוק המשילות”, שהוא למעשה סדרת תיקונים למספר חוקי יסוד. אחד הסעיפים בחוק קבע כי אחוז החסימה בבחירות לכנסת יועלה מ-2% ל-3.25%, כלומר, מפלגה שתזכה בפחות מ-3.25% מסך הקולות הכשרים בבחירות, לא תקבל ייצוג בכנסת. לו היה אחוז החסימה בבחירות האחרונות לכנסת 3.25% ומספר הקולות שקיבלה כל מפלגה לא היה משתנה, הרי שרשימות חדש, בלד וקדימה לא היו נכנסות לכנסת, ושמונת המושבים שלהם היו מתחלקים בין המפלגות האחרות.

המוטיבציה לשינוי, כפי שהסבירו מציעיו, הייתה הרצון “לחזק את יכולת המשילות של הממשלה”, כלומר להפחית את תלותה בסיעות קטנות ו-“סחטניות” (( 1. כמובן שבדברי ההסבר (קישור לקובץ rtf) הרשמיים נעשה שימוש במלים נמלצות יותר)). האם אכן יביא החוק לתוצאה המבוקשת? איך בכלל מודדים את כוחה של מפלגה? מהו כוחה של סיעת “קדימה” לה שני נציגים בכנסת?

בכנסת שלנו, למפלגה בת 59 מנדטים אמור להיות כח רב. נכון? לא בהכרח. אם יש בכנסת רק שתי מפלגות, לאחת 59 מנדטים ולשניה 61, הרי שכל הכח מרוכז בידי המפלגה השניה. היא לא זקוקה לשום עזרה מהמפלגה האחרת כדי להקים ממשלה. היא מחזיקה 100% מהכח, ומפלגת ה-59 מחזיקה 0% מהכח.

מה קורה בכנסת תיאורטית בה יש 3 מפלגות, שלכל אחת מהן 40 מנדטים? אם נתעלם משיקולי ימין ושמאל לרגע, ונניח כי כל שתי מפלגות יכולות לחבור יחד ולהותיר את השלישית באופוזיציה, נהיה מוכרחים להגיע למסקנה כי לכל שלוש המפלגות כח שווה, וכל אחת מהן מחזיקה ב-33 וליש אחוזים מהכח.

ומה קורה בכנסת תיאורטית בה יש 3 מפלגות, לשתיים מהן 50 מנדטים כל אחת, והשלישית היא מפלגה “קטנה” עם 20 נציגים בלבד?

שאלות דומות לאלה הטרידו את לויד שאפלי, מתמטיקאי אמריקאי. ב-1953, הציע פתרון לשאלות אלו, במסגרת עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת פרינסטון. “הערך של שאפלי”, ותרומות משמעותיות רבות נוספות שתרם לתחום המתמטי הידוע בשם “תורת המשחקים” זיכו אותו בפרס נובל לכלכלה בשנת 2012. ברשימה זו אנסה להסביר את מושג וההגיון מאחוריו, ואראה כיצד ליישם אותו כדי לנתח את המשמעות המיידית של העלאת אחוז החסימה במסגרת “חוק המשילות”.

אז הנה סיפור המסגרת בצורה פשטנית (( 2. כמובן שהבעיה ששאפלי דן בה הינה כללית יותר, כמו גם הפתרון שהציג. למעוניינים, הנה קישור למצגת (קובץ pdf) המכסה את הנושא בצורה טובה.)): יש לנו כנסת, ובה מפלגות בגדלים שונים, וצריך להקים קואליציה של 61 מנדטים לפחות כדי להקים ממשלה. מה הכוח של כל מפלגה במשא ומתן?

ראשית יש לשים לב כי יש שני סוגים אפשריים של קואליציות: כאלה שיכולות להקים ממשלה, וכאלה שלא. קואליציה של מפלגות שסך המנדטים שלהם עולה על 60 יכולה להקים ממשלה, ולכן שאפלי נותן לה ערך שרירותי השווה ל-1. קואליציה של מפלגות שסך המנדטים שלהם קטן מ-61 לא יכולות להקים ממשלה, ושאפלי נותן לקואליציות כאלה ערך שרירותי השווה ל-0. שימו לב כי הערך של הקואליציה אינו בהכרח שווה לכח שלה. הערך אומר אם הקואליציה יכולה להקים ממשלה או לא, אך יש ממשלות חזקות ויש ממשלות חלשות. בנוסף, הוא מניח מספר הנחות (אקסיומות) לגבי התכונות שפתרון (כלומר הערכת הכח של כל מפלגה בנפרד צריך לקיים):

ההנחה הראשונה היא שאיחוד לא יכול להזיק. אם יש שתי קואליציות של מפלגות, והן מחליטות להתאחד, הכח של הקואליציה המאוחדת לא יהיה קטן מסך הכוחות של כל אחת משתי הקואליציות לחוד, ואולי אף יגדל. בפרט, שתי מפלגות שיתאחדו יוכלו להגדיל את כוחן המשותף (( 3. לדוגמה, הברית בין יש עתיד והבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני לאחר בחירות 2013 אפשרה לשתי המפלגות להשיג יותר הישגים פוליטיים מאשר לו היו מנהלות משאים ומתנים נפרדים מול הליכוד)). אתם בודאי מכירים את התופעה הזו בשם “הפרד ומשול”. מתמטיקאים קוראים לתכונה כזו “סופר-אדיטיביות”.

ההנחה השניה היא שלגולם אין ערך. גולם אינו יכול להשפיע על שום דבר. תחשבו על הכנסת שהתחלקה לשתי מפלגות עם 61 ו-59 מנדטים. מפלגת ה-59 היא גולם, ומפלגת ה-61 תקים ממשלה מבלי להתחשב ברצונותיה. הערך שלה הוא לכן אפס.

ההנחה השלישית היא קרויה הנחת הסימטריה. אם יש שתי מפלגות, שבכל מצב תורמות את אותה התרומה לכל קואליציה, אז הכח שלהן זהה. תחשבו על כנסת בה יש מפלגה אחת גדולה עם 59 מנדטים, ועוד כמה מפלגות קטנות, נניח, 4 מפלגות נוספות שלהן יש 2, 10, 20 ו-29 חברי כנסת. כדי להקים ממשלה, מפלגת ה-59 צריכה לצרף אליה לקואליציה רק אחת מבין 4 “הקטנות”, ולהשליך את 3 הנותרות לאופוזיציה. ולא משנה באיזה מהן תבחר. “אתה אמנם ראש סיעה של 29 חברי כנסת, אבל אם תצטרף לממשלה, כל מה שתקבל זה תפקיד סגן השר לענייני גימלאים. לא מוצא חן בעיניך? הצעתי את אותו דיל גם לסיעת ‘ישראל הקיקיונית’. תחליט מהר לפני שהם יקחו את זה ולא יישאר לך כלום”. אולי התסריט הזה לא נראה לכם ריאלי, אבל זה בערך מה שקרה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הייתה מפלגה דומיננטית אחת והרבה מפלגות בינוניות וקטנות. אמנם הממשלה הייתה “בלי חירות ומק”י” (( 4. ממש כמו היום)), אבל כל המפלגות האחרות היו שותפות קואליציוניות זוטרות של מפא”י בשלב זה או אחר.

כדי ליצור סולם בר השוואה, שאפלי קובע כי סכום הכוחות של כל המפלגות יהיה שווה ל-1, כלומר ל-100%.

שאפלי מוסיף עוד הנחה טכנית אחת, שלא אפרט כאן, וזה מספיק כדי לבנות פתרון. הנה הרעיון: בואו ניקח מפלגה מסויימת, נקרא לה X, ונסתכל על כל הקואליציות האחרות שאפשר להרכיב בלעדיה. מה יקרה אם נוסיף את X לאחת הקואליציות האלה? יש שלוש אפשרויות:

  1. לפני הוספת X, הקואליציה לא יכלה להרכיב ממשלה, וגם אחרי הוספת X אינה יכולה להרכיב ממשלה. כלומר ערך הקואליציה היה אפס לפני הוספת X ונשאר אפס לאחר ההוספה. התרומה של X היא אפס.
  2. לפני הוספת X, הקואליציה לא יכלה להרכיב ממשלה, ואולם אחרי הוספת X הקואליציה יכולה להרכיב ממשלה. במלים אחרות, ערך הקואליציה היה אפס לפני הוספת X ועלה לאחד לאחר ההוספה. התרומה של X היא 1.
  3. לפני הוספת X, הקואליציה כבר יכלה להרכיב ממשלה, וכמובן שאחרי הוספת X הקואליציה עדיין יכולה להרכיב ממשלה. ערך הקואליציה היה 1 לפני הוספת X ונשאר 1 לאחר ההוספה. התרומה של X היא 0.

שאפלי מציע להסתכל על תהליך של הרכבת קואליציה “מקיר לקיר”: יוצרים “קואליציה” של מפלגה אחת, ואחר כך מוסיפים לה עוד אחת, ועוד אחת, עד שמקבלים לבסוף קואליציה שמחברת את כל המפלגות. באיזשהו שלב גם מפלגה X נוספה לקואליציה. מה הייתה התרומה שלה בעת שצורפה לקואליציה? אם נרכיב את הקואליציה הגדולה בסדר אחר, ייתכן ש-X תצורף בשלב בו תהיה תרומתה שונה. לכן נחזור על התרגיל לכל האפשרויות, ונחשב את התרומה של X בכל אחד מהמקרים. התרומה הממוצעת היא מדד לכוחה של מפלגה, וזהו הערך של שאפלי.

הנה דוגמה. בכנסת יש 4 מפלגות: למפלגות A ו-B יש 50 מנדטים כל אחת, למפלגה C יש 19 מנדטים, ומפלגה D היא סיעת יחיד ולה מנדט 1. נחשב את ערכי שאפלי של כל המפלגות. ראשית, שימו לב כי מפלגה D היא “גולם”, לכן ערך שאפלי שלה חייב להיות אפס. כמו כן, למפלגות A ו-B אותו מספר מנדטים ולכן יהיו להן ערכי שאפלי שווים. לכן אם נחשב את ערך שאפלי של מפלגה C, נוכל לחשב את הערכים של A ו-B. הנה החישוב:

יש 24 דרכים בהן אפשר להרכיב קואליציה מקיר לקיר על ידי הוספת מפלגה אחת בכל פעם. הן כולן מוצגות בטבלה הבאה (לחצו על התמונה לצפיה בגודל מלא):

 

  בשורה הראשונה לדוגמה, בונים תחילה קואליציה עם A ו-B. יש שם 100 מנדטים, ולכן ערכה של קואליציה זו הוא 1. אם מוסיפים את C, מספר המנדטים עולה ל-119, אבל זה כבר לא משנה. ערך הקואליציה נשאר 1, הערך המוסף של C הוא אפס. מבין 24 האפשרויות, יש בדיוק 8 מקרים בהם הוספת C מעלה את ערך הקואליציה מ-0 ל-1. הממוצע של 8 אחדים ו-16 אפסים הוא שליש, ולכן ערך שאפלי של מפלגה C, כלומר הכוח שלה במשחק הקואליציוני הוא 33.3%. 66.7% הנותרים מתחלקים שווה בשווה בין מפלגות A ו-B, ולכן גם ערך שאפלי שלהן הוא שליש, או 33.3%. 19 המנדטים של מפלגה C שווים כמו 50 המנדטים של מפלגות A ו-B. כל שתיים מבין 3 המפלגות A, B ו-C יכולות להקים יחד ממשלה ולזרוק את המפלגה השלישית לאופוזיציה (שם יארח להם לחברה הנציג של מפלגה D).

כעת אנתח את מה שקורה בכנסת ה-19, ומה היה עשוי לקרות בה אם אחוז החסימה המוגדל היה חל עליה, בהנחה שדפוסי ההצבעה ומספרי הקולות לכל מפלגה לא היו משתנים. בטבלה הבאה מוצגים מספרי המנדטים של כל מפלגה בכנסת הנוכחית, ומספרי המנדטים שהיו מתקבלים לו היו מחולקים על פי אחוז חסימה של 3.25%, בהרכב המפלגות הקיים, וגם בתרחיש בו 3 ה-“מפלגות הערביות” רעם-תעל, חדש ובלד היו רצות ברשימה משותפת (( 5. אני נמנע מלהכנס לדיון פוליטי על התרחיש ההזוי והגזעני הזה. אציין רק שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים מהותיים בין שלוש מפלגות אלה, וכן כי חדש אינה מפלגה ערבית במהותה, אלא מפלגה ללא לאומיות)). בנוסף מוצגים גם אחוז המושבים בכנסת של כל מפלגה וערכי שאפלי (( 6. הערכים חושבו על ידי המחשבון הנמצא באתר Cut The Knot ))המתאימים להרכב כל כנסת, הנוכחית ושתי הכנסות ההיפותטיות  (לחצו על התמונה לצפיה בגודל מלא).

 

  כל אחד מוזמן לבחון את המספרים ולנתח את משמעותם. יש כמובן מספר שינויים, וכמובן יהיו עוד, שכן תוצאות הבחירות הבאות יהיו בודאי שונות מתוצאות הבחירות האחרונות. ניתן להבחין בשני שינויים עיקריים: המפלגה הגדולה נעשית חזקה יותר, ובתרחישים מסויימים חלק מהמפלגות הבינוניות (העבודה וש”ס) מתחזקות משמעותית. מעבר לכך, אין שינויים משמעותיים וה-“משילות”, whatever it means, תישאר פחות או יותר כפי שהייתה. לפחות, בטווח הקצר, אין בחוק הזה פגיעה במצב הפוליטי הקיים.

עם זאת, אין פירוש הדבר כי החוק לא בעייתי ומסוכן בטווח הארוך. הבעייתיות של החוק נדונה כבר בהרחבה ולא אחזור על כך כאן. שינויים בחוקי יסוד תמיד יש לבצע בזהירות רבה, מה גם שברור לאור הניתוח שהבאתי כי תועלת לא תהיה בו, ופוטנציאל הנזק מרובה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

מצגת ההרצאה על תורת המשחקים

במסגרת “חודש משחקי החשיבה” שייערך ברעננה, נתתי אתמול הרצאה בנושא “נפלאות התבונה – מבט אל תורת המשחקים”. ניתן לראות כאן את מצגת ההרצאה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

תורת המשחקים, הדברים החשובים והאינסוף – סקירה של ספרי חיים שפירא

למרות שחיים שפירא הוא מתמטיקאי וסטטיסטיקאי בן גילי, שלמד סטטיסטיקה בתל אביב בערך באותה תקופה בה אני למדתי בירושלים, ואחד מעמיתיי לעבודה למד יחד איתו, לא שמעתי את שמו עד לפני מספר שנים, כאשר הגיע לתת הרצאה באירוע שארגן מקום העבודה השלי.

כותרת ההרצאה הייתה “כשפו הדב פגש את וודי אלן”, ואני זוכר היטב את המשפט שפתח אותה: “שמי חיים שפירא”, אמר שפירא, “ואני מלמד את המקצוע הכי משעמם בעולם – סטטיסטיקה”. רוב מכריע של הקהל צחק, אפילו אני חייכתי. ההרצאה הייתה מרתקת ומבדרת. שפירא יכול ללא ספק לפתח קריירה של סטנדאפיסט (והוא בעצם סוג של סטנדאפיסט כאשר הוא עולה על הבמה להרצות).

כשנתיים לאחר ההרצאה הזו, בספטמבר 2008, פצח שפירא גם בקריירה של סופר, והוציא לאור את ספרו הראשון (אם מתעלמים מספרון בהוצאת האוניברסיטה המשודרת שיצא לאור כמה שנים קודם לכן: “בעקבות אליס – מסעות לעולמו של לואיס קרול“).

הספר נשא את הכותרת “שיחות על תורת המשחקים“, ונראה מבטיח. הספר, שיצא לאור מספר שנים לאחר זכייתו של פרופ’ ישראל אומן בפרס נובל לכלכלה, ענה ככל הנראה על צורך של הציבור להבין את התחום בו עוסק אומן, ולכן הפך לרב-מכר. אני מודה שלא רכשתי את הספר, בניגוד למנהגי לאסוף ספרי מתמטיקה פופולרית, והסתפקתי בשאילת הספר מהספריה לצורך קריאתו. לכן, עברו כבר שנתיים מאז שקראתי את הספר, ואף כי אתמול עיינתי בו בחטף באחד מדוכני שבוע הספר, הדברים שאכתוב עליו מבוססים על זכרוני.

בצדק נקרא הספר “שיחות על תורת המשחקים”. הוא כתוב כאילו מישהו הקליט את שפירא משוחח על נושאים שונים, ואחר כך העלה את הדברים על הכתב. מי שיקרא את הספר ייהנה ללא ספק: הוא שזור סיפורים משעשעים ודוגמאות מעניינות. חלק מהדברים אכן עוסקים בתורת המשחקים. יש את הדיון הבלתי נמנע על דילמת האסירים, וגם על משחקים קשורים, כגון משחק השפן. יש הסבר אינטואיטיבי למדי על שיווי המשקל של נאש. יש דיון במשחקי מיקוח, ומשחק/תרגיל המכירה הפומבית של הדולר (ששודרג, ככל הנראה עקב האינפלציה, המשבר הכלכלי בארה”ב והתחזקות השקל, למכירה פומבית של 100 שקלים)  נדון גם הוא. יש גם דוגמאות מעניינות מעולם הטבע – תופעות התנהגותיות של בעלי חיים שניתן להסביר באמצעות מודלים מתורת המשחקים.

אבל יש גם נושאים אחרים, שלא ממש קשורים. יש למשל, פרק שכותרתו “איך לשקר בעזרת סטטיסטיקה”, ובו מביא שפירא שתי שיטות עיקריות לעיוות נתונים. מובאת החידה הנחמדה על חלוקת המטמון בין הפיראטים. בעיית שתי המעטפות זוכה גם היא לדיון, סיכויי הזכיה בהימורים שונים נדונים באריכות וגם בעיית מונטי הול נכנסה לספר הזה. נחמד מאוד, אבל מה לזה ולתורת המשחקים?

ההתרשמות שלי הייתה שהצורך למלא 200 ומשהו עמודים במהירות גבר על הרצון להוציא ספר פופולרי רציני שיסביר את תורת המשחקים בשפה שווה לכל נפש. והאמת, אין צורך בספר כזה, כי כבר קיימים מספר ספרים טובים מאוד על התחום שתורגמו לעברית: “דילמת האסיר” מאת ויליאם פאונדסטון ו-“תורת המשחקים” מאת דיקסיט וניילבאף, שני ספרים שכן נמצאים בספריה שלי.

ההצלחה של הספר הראשון הובילה את שפירא לכתיבת ספר שני, שנשא את הכותרת המעט יומרנית, אך בהחלט מוצדקת, “על הדברים החשובים באמת“. לטעמי זהו ספרו הטוב ביותר של שפירא (עד כה). הלפר שלושה חלקים, וכל ספר עוסק באחת מבין שלוש היצירות הספרותיות הנפלאות, “סיפורי פו הדב” מאת א.א. מילן, “אליס בארץ הפלאות” (והמשכו, “מבעד למראה”) שכתב המתמטיקאי צ’רלס דודג’סון, הידוע יותר בשמו הספרותי לואיס קרול, ו-“הנסיך הקטן” של אנטואן דה סנט-אכזופרי. גם הדברים שאכתוב על הספר הזה נכתבים מהזכרון, שכן עברה כמעט שנה מאז שקראתי אותו. החלק המוקדש לפו הדב הוא למעשה הרחבה של ההרצאה ששמעתי את שפירא נושא לפני מספר שנים.שפירא מדגים בעזרת פו, אליס, הנסיך, וכמה דמויות נוספות רעיונות מתחומי הפילוסופיה, ועשה זאת בהומור רב, ובשפה ברורה. עם זאת, אני חייב לציין, לצערי, כי חלקי הספר מהווים סדרה מונוטונית יורדת. בעוד שהחלק על פו הדב הוא מצויין, הפרק על אליס פחות טוב, ועדיף לקרוא את החוברת של האוניברסיטה המשודרת המבוססת על הרצאותיו של שפירא, או לפנות להערות הקלאסיות של מרטין גרדנר . החלק השלישי על הנסיך הקטן קצר מאוד, ועושה עוול גם לספר וגם לשפירא עצמו. הערך המוסף שלו קטן ביותר, לדעתי. עם זאת, אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר.

עוד שנה עברה, והנה, לקראת שבוע הספר, הוציא שפירא לאור ספר שלישי: “אינסוף המסע שאינו נגמר“. עוד ספר עם כותרת יומרנית, והפעם, לצערי, היומרה ריקה מתוכן, ומוטב היה לו הספר לא נכתב. הספר לא עוסק באינסוף. זאת אומרת, חלק ממנו כן עוסק באינסוף. יש פרק שאכן עוסק בתורת הקבוצות, ובו בין היתר מביא שפירא את סיפור המלון של הילברט, מתאר את שיטת האלכסון של קנטור ומדגים כיצד מוכיחים כי המספרים הרציונליים בני מניה, אך הממשיים אינם ניתנים למניה, ועוד כהנה וכהנה. הספר גם עוסק בערב רב של נושאים אחרים: אנקדוטות מתורת המספרים, דיון במספרים הראשוניים, פרק על הקבועים פיי ו-e, ונוסחת אוילר המקשרת בינהם, מספרים מדומים, פתרון משוואות בעזרת שורשים, מספרי ארדש, המשפט האחרון של פרמה, פרקטלים, הפרדוקסים של זנון (ש”איש לא הצליח לפתור”, טוען שפירא), מספרי פיבונצ’י, מספרים ראשוניים, ועוד ועוד ועוד.

הספר בעייתי מאוד. אין לו דרך. ההסברים מסורבלים, ולו הייתי צריך לנסות להבין את ההוכחה של אויקלידס לקיומם של אינסוף מספרים ראשוניים, למשל, מהטקסט של שפירא, הייתי מתקשה בכך. כאדם שעוסק במתמטיקה, הספר פשוט שיעמם אותי. אני לא כל כך יודע מה תהיה התגובה של מי ששנא מתמטיקה בלימודיו בבית הספר כאשר ינסה לקרוא אותו. חבל שהספר הזה יצא לאור, ואני ממליץ לכם לוותר עליו. יש מספיק ספרים טובים בעברית שעוסקים הנושאים האלה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו