חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור תגית על סדר היום

איך נדע האם המכוניות האוטונומיות בטיחותיות

התאונה הקטלנית של אובר

העולם גועש בימים האחרונים בעקבות תאונת הדרכים הקטלנית בה היה מעורב רכב אוטונומי של חברת אובר. התאונה הציתה ויכוחים שונים והעלתה נושאים ישנים לדיון מחודש. מתנהל למשל ויכוח בשאלה מי אשם בתאונה. התשובה, כמובן, תלויה במי שעונה לשאלה (אני לא מביע את דעתי בנושא הזה, ומבקש מכל מי שרוצה להביע את דעתו, שלא יעשה את זה בתגובות לפוסט הזה. זה לא המקום). הרשת התמלאה בשמועות על כך שנושא בטיחות המכוניות האוטונומיות אינו בעדיפות עליונה אצל חברת אובר. כמו כן ניצתו מחדש דיונים בתחום האתיקה שאמורה להדריך (אולי) את מתכנני המכוניות האוטונומיות. כך למשל, דפנה מאור, במאמר בעיתון דה-מרקר, שואלת שאלות חשובות במאמר עם הכותרת הפרובוקטיבית "האם תסכימו להידרס על ידי רובוט?" אמיתי זיו ענה לה שאם יידרס, אז הוא מעדיף להידרס על ידי מכונית אוטונומית (לא ברור לי למה זה משנה לו). אתם מוזמנים לקרוא את המאמרים האלה ומאמרים אחרים ולנהל דיונים ביניכם (אם כי, אני שוב מבקש להימנע מלנהל את הדיון הזה כאן בבלוג).

עוד כתבה מעניינת בדה-מרקר נשאה את הכותרת "אחת החולשות העיקריות של מכוניות אוטונומיות היא זיהוי הולכי רגל". הכותרת היא ציטוט של דברים שאמר אחד המרואיינים בכתבה, דני עצמון (שהינו בעל חברה המפתחת סימולטורים שנועדו לאמן ולשפר את היכולת של מערכות אוטונומיות ברכבים).

עצמון אמר דברים מעניינים נוספים. אני מצטט:

מכון ראנד האמריקאי ביצע בדיקה סטטיסטית שבאמצעותה קבע "רף נהיגה אנושי". "הם לקחו את על ההרוגים בתאונות בארה"ב ב-2015 וחילקו במספר המיילים שנסעו – וגילו שיש 1.1 הרוגים על כל 100 מיליון מיילים של נסיעה. זה הוגדר הרף האנושי – הביצועים של האדם די טובים… המכון חישב ומצא שכדי שמערכות אוטונומיות יגיעו לאותם ביצועים כמו של בני אדם בביטחון של 95%, עליהן לנסוע 11 מיליארד מייל. "בשנה שעברה כל החברות שעוסקות בתחום הזה בארה"ב נסעו ביחד בערך 4 מיליון מייל.

אז בואו נדבר על הסטטיסטיקה.

הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים

אני חושב שכולכם תסכימו שככל שנוסעים יותר, יש יותר אינפורמציה על הסיכון לתאונות. אני למשל, לא הייתי מעורב באף תאונת דרכים עם נפגעים בשנתיים האחרונות. מצד שני, אני בקושי נוהג שתי נסיעות קצרות בעיר בכל שבוע[1] שמסתכמות אולי ב-15 קילומטר, שהם קצת פחות מ-800 קילומטר בשנה. ככל שנוסעים יותר, הסיכון להיות מעורב בתאונת דרכים גדל. נכון שהסיכון שונה מנהג לנהג, יש נהגים יותר זהירים ויש כאלה שפחות, אבל העיקרון ברור. לכן יש הגיון בחישוב של מכון ראנד שלוקח את מספר ההרוגים ביחס לכמות הנסועה. מייד אסביר את העקרונות של החישוב, ואציג כמה חישובים משל עצמי.

לפני שאתחיל בחישובים, אציג כמה נתונים שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשנת 2015 היו בישראל 12122 תאונות עם נפגעים, מתוכן 292 תאונות קטלניות, 1558 תאונות עם פצועים קשה, ו-10272 תאונות עם נפגעים בדרגת פציעה בינונית או קלה. בתאונות האלה נהרגו 322 איש, 1796 איש נפצעו קשה, ו-20046 איש נפצעו בינוני או קל. ומכאן שהיו תאונות קטלניות בהן היה יותר מהרוג אחד, והוא הדין לגבי הנפגעים האחרים. לכן אתייחס בהמשך למספר התאונות ולא למספר הנפגעים.

האם המספרים האלה גבוהים או נמוכים? תלוי איך מסתכלים על הנתונים. אל תטעו. לדעתי כל תאונה היא טרגדיה. עם זאת, לפעמים צריך להסתכל על המספרים עצמם, וזאת כדי שיהיה אפשר לקבל החלטות מושכלות. כמו שדני עצמון הסביר, צריך להסתכל גם על הנסועה – שהיא סך כל הנסיעות שנסעו כלי הרכב במדינה.[2]. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנסועה בישראל בשנת 2015 הייתה 54,820 מיליון ק"מ, כלומר כמעט 55 מיליארד ק"מ. מכאן אפשר לחשב כי על כל מיליון ק"מ של נסועה היו בשנת 2015 היו בישראל 0.00533 תאונות קטלניות. זה נראה כמו מספר יותר קטן, אבל זה רק עניין של קנה מידה. באותו אופן ניתן לחשב כי בישראל היו 0.02842 תאונות דרכים עם פצועים קשה (אך ללא הרוגים) לכל מיליון ק"מ, ו-0.18737 תאונות שבהן היו פצועים בינוני או קל (אך לא פצועים קשה ולא הרוגים). בסך הכל היו בישראל 0.22295 תאונות עם נפגעים לכל מיליון ק"מ של נסועה.

הסטטיסטיקאים מכנים את המספרים המתארים את מספר התאונות למיליון ק"מ בשם "קצב התאונות" (או rate באנגלית). זה מדד כללי המתאר את מספר האירועים ליחידת מדידה (בדרך כלל זמן, אך כפי שראיתם, יש גם יחידות מדידה אחרות). דוגמא נוספת[3] לנתונים כאלה יכולה להיות המספר הממוצע של גידולים ממאירים חדשים המתגלים במשך חודש. לפני נתוני הלמ"ס, בשנת 2013 היו בישראל בסך הכל 13546 גברים אצלם התגלו גידולים ממאירים חדשים. זה אומר שקצב הופעת הגידולים החדשים היה בקירוב 1128.8 בחודש.

איך להעריך את רמת הבטיחות של המכוניות האוטונומיות?

עכשיו, כאשר הבנו את הנתונים האלה ומשמעותם, אנחנו יודעים איך להעריך את הבטיחות של המכוניות האוטונומיות. צריך לחשב מהו קצב התאונות שלהן, ולהשוות אותו לקצב של המכוניות ה-"רגילות".

כאן אנחנו נתקלים בבעיה הראשונה: אין נתונים. אנחנו יודעים כי הנסועה הנוכחית של המכוניות האוטונומיות היא בערך 4 מיליון מייל, אבל לא יודעים כמה תאונות היו. לכן אנחנו גם לא יודעים האם מספר ההרוגים עד כה (1) הוא גבוה או לא. מה שאנחנו כן יכולים להגיד במידה רבה של בטחון הוא שגודל המדגם קטן מדי. לפי גודל המדגם הנוכחי האומדן שלנו לקצב התאונות הקטלניות של המכוניות האוטונומיות הוא 0.15385 למיליון ק"מ, כמעט פי 29 מהנתון המקביל של ישראל בשנת 2015. עם זאת, יש לסייג את הדברים ולומר כי האומדן הזה מאוד לא מדוייק, שוב, בגלל גודל המדגם הקטן.  רווח הסמך לקצב, ברמת סמך של 95%, הוא 0.0053 עד 0.5535. זה אומר שייתכן מאוד שקצב התאונות הקטלניות של המכוניות האוטונומיות דומה לקצב של ישראל. שוב, ככל שיצטברו יותר נתונים, האומדן יהיה מדוייק יותר, ובהחלט יכול להיות שב-4 מיליון המייל הבאים לא תהיה אף תאונה קטלנית, ואז אומדן הקצב יקטן ב-50%.

רבים טוענים כי המכוניות האוטונומיות הינן בטוחות יותר ממכוניות רגילות, ואני נוטה להסכים איתם באופן חלקי (אם כי, כמו תמיד, אלוהים מצוי בפרטים הקטנים – ראו שוב את מאמרה של דפנה מאור). אך טענות צריך לגבות בנתונים, וכאמור, אין לנו מספיק נתונים. לכן השאלה שצריך לשאול היא: כמה נתונים צריך כדי שנוכל לומר משהו אינטליגנטי ומגובה בנתונים על הבטיחות של המכוניות האוטונומיות?

כפי שכבר הבנתם, הסטטיסטיקאים של מכון ראנד כבר ערכו חישוב כזה. אני מודה שאני לא כל כך מבין את הנתון של 11 מיליארד מייל שדני עצמון ציטט, ואני מניח שחלק מהדברים "אבדו בתרגום". בכל מקרה, אני מתכוון להציג כאן את העיקרון שלפיו עורכים את החישובים, ולהציג את התוצאות של החישובים שלי.

מודל להתרחשות תאונות דרכים

קוראיי הוותיקים כבר יודעים: כדי לבצע את החישובים הסטטיסטיים יש צורך במודל הסתברותי. להזכירכם, מודל הוא תיאור של המציאות, שייתכן שאינו מדוייק לגמרי, אבל הוא מספיק טוב כדי לתת תשובה אמינה לשאלה שלנו. כל מודל מתבסס על הנחות. הנחות שונות יובילו למודלים שונים ולתשובות שונות.

המודל שאציג לקצב תאונות הדרכים מתבסס על הנחה יחידה: הפיזור של התאונות לאורך השנה הוא אחיד. במילים אחרות, אין תקופות בשנה שיותר מועדות לתאונות מאשר תקופות אחרות. אפשר כמובן להניח הנחות אחרות, שיגדירו מודלים יותר מסובכים. אני אגביל את עצמי למודל הפשוט, כיוון שהמטרה העיקרית שלי היא להסביר את העקרונות הסטטיסטיים. עם זאת, אני לא חושב שמודל מסובך יותר ייתן תוצאות שונות באופן משמעותי, וזאת לאור הניסיון שצברתי במשך השנים בניתוח נתונים דומים.

מההנחה שלי אפשר, עם קצת מתמטיקה, להסיק כי מספר התאונות בשנה הוא משתנה מקרי פואסוני. שוב קוראיי הוותיקים אולי זוכרים שהמודל הזה וההתפלגות הנובעת ממנו הוזכרו כבר בבלוג. זה המודל בו השתמשו הבריטים כדי לבדוק מה הייתה רמת הדיוק של הטילים שהמטירו עליהם הגרמנים בזמן הבליץ על לונדון. למשתנה מקרי שהתפלגותו היא התפלגות פואסון יש פרמטר אחד בלבד – פרמטר הקצב. בישראל של 2015 קצב התאונות הקטלניות היה כזכור 0.00533 למיליון קילומטר. השאלה המעניינת היא: כמה מיליוני ק"מ צריכות המכוניות האוטונומיות לנסוע כדי לנוכל לומר על סמך הנתונים כי קצב התאונות שלהם נמוך מקצב התאונות הקטלניות של ישראל באופן משמעותי?  עם קצת מתמטיקה לא מסובכת במיוחד אפשר לפתח נוסחה שנותנת את התשובה. הנה היא, לא להיבהל, תיכף אסביר הכל, ומי שלא מעוניין בהסברים יכול לדלג הלאה, אל המספרים שחישבתי.

חישוב גודל המדגם בהתפלגות פואסון

 

 

 

 

ההסברים: למבדה-אפס (האות שדומה לאות העברית גימל) מייצגת את קצב הבסיס שאליו אנחנו  רוצים להשוות את הקצב מהמדגם. בדוגמא שלנו קצב הבסיס הוא הקצב של תאונות הדרכים הקטלניות בישראל, כלומר 0.00533 תאונות למיליון קילומטר. האות דלתא (שדומה לאות למד בעברית) מייצגת את ההבדל המשמעותי בין קצב התאונות במדגם (כלומר קצב התאונות של המכוניות האוטונומיות) ובין קצב הבסיס. לדוגמא, אם אנחנו חושבים שהבדל משמעותי יהיה ירידה של 10% בקצב התאונות, הרי שאנו מצפים שקצב התאונות של המכוניות האוטונומיות יהיה 0.004797 (90% מ-0.00533), ולכן ההפרש דלתא שווה ל–.000533. שימו לב שההפרש הוא שלילי. אלפא וביתא הן רמת המובהקות והעוצמה, אני אשתמש בערכים של 5% -90% בהתאמה, והאות Z מסמלת ערכים של ההתפלגות הנורמלית, והם שווים ל-1.645 עבור רמת המובהקות ו- -1.282עבור העוצמה. התוצאה שמתקבלת על ידי החישוב, n, היא גודל המדגם הדרוש, שהוא במקרה שלנו, מספר מיליוני הקילומטרים שהמכוניות האוטונומיות צריכות לנסוע.

מה גודל המדגם הדרוש להערכת הבטיחות?

אם נציב את כל המספרים בנוסחה נקבל כי כדי שנוכל לזהות ירידה מובהקת של 10% בקצב התאונות הקטלניות, נצטרך לראות מה קורה אחרי שהמכוניות האוטונומיות ייסעו 9215 מיליון ק"מ, שהם בערך 6 מיליארד מייל. זה אמנם מספר קטן יותר מהמספר שצוטט בכתבה[4], אבל זה עדיין מספר מטורף. (אני נותן כאן קישור לקובץ אקסל שבעזרתו ביצעתי את החישובים. אתם מוזמנים לבדוק עוד תרחישים).

אחת הסיבות שקיבלנו מספר כל כך מטורף היא שהגדרנו ירידה מאוד קטנה כמשמעותית – רק 10%. יש הטוענים כי כשהמכוניות האוטונומיות ייכנסו לשימוש מסחרי קצב התאונות (או מספר התאונות, שזה בעצם אותו דבר), ירד בצורה הרבה יותר משמעותית. אם זה נכון, גודל המדגם יהיה הרבה יותר קטן. על פי אותה הנוסחה, כדי לזהות באופן מובהק ירידה של 50% בקצב תאונות הדרכים הקטלניות, יש צורך בגודל מדגם של כ-471 מיליון מייל, וכדי לזהות ירידה משמעותית של 90% במספר תאונות הדרכים הקטלניות באופן מובהק יש צורך בגודל מדגם של קצת פחות מ-220 מיליון מייל.

החדשות הטובות הן שכדי לזהות ירידה מובהקת של 90% בקצב הכולל של תאונות דרכים עם נפגעים יש צורך בגודל מדגם של קצת יותר מ-5 מיליון מייל, ואנחנו כמעט שם. מצד שני, יש המון חברות שעורכות המון ניסויים, ולא סביר שיוקם מאגר נתונים בו יקובצו הנתונים של כל החברות, שהרי כל חברה רוצה לשמור את הנתונים שלה בסוד מהמתחרות. אז אנחנו לא באמת מתקרבים ליעד של 5 מיליון מייל.

עוד חדשות טובות: הנסועה השנתית בארצות הברית היא קצת יותר מ-3 טריליון מייל, כלומר 3000 מיליארד מייל (או 3 מיליון מיליוני מייל), כך שאם באורח פלא כל המכוניות בארצות הברית יהפכו להיות אוטונומיות, נדע את כל התשובות תוך יום בערך. זה לא יקרה כמובן. אפשר להמשיך ללהטט בחישובים שייקחו בחשבון את קצב חדירת המכוניות האוטונומיות לשימוש, אבל אני אעצור כאן.

מתי נדע האם המכוניות האוטונומיות בטיחותיות?

המסקנה שלי היא שייתכן שנדע יחסית בקרוב (אם תהיה התערבות רגולטורית) האם המעבר למכוניות אוטונומיות יביא לירידה מאוד גדולה (90%) במספר תאונות הדרכים עם נפגעים. אם הירידה קטנה יותר, נצטרך לחכות זמן רב יותר. בקשר לתאונות דרכים יותר חמורות, כאלה עם פצועים קשה או תאונות קטלניות, יעבור עוד המון זמן עד שנדע משהו. מה שיקרה בפועל הוא שמכוניות אוטונומיות ייכנסו לשימוש בלי שיהיה לנו מושג ירוק על רמת הבטיחות שלהן.


הערות
  1. פעם אחת לקניות, ופעם אחת כדי להסיע את הילד לחוג []
  2. לדוגמא, אם 10 מכוניות נסעו מתל אביב לחיפה, מרחק של 100 ק"מ, אז הנסועה הכוללת שלהן הייתה 10×100 כלומר 1000 ק"מ []
  3. תסלחו על על הדוגמאות המדכאות []
  4. אני לא יודע מה היו ההנחות שלהם ומה הם חישבו בדיוק []

קרן נויבך לא מגיבה לביקורת

בעצם, היא הגיבה. גם התעלמות זה סוג של תגובה.

תזכורת: בתאריך 20.2.2018 אירחה קרן נויבך בתכנית שלה ברשת ב אדם בשם גדי. האייטם הפך במהירות מסיפור אישי (שאכן נגע ללב) להתקפה חסרת רסן על כל מדע הפסיכיאטריה. אמנם יש לי בעיה עם ההתקפה הזו, אבל אני מכיר בזכותו של גדי להביע את דעתו הקונטרוברסלית. הבעיה שלי הייתה עם מגישת התכנית, קרן נויבך, שגישתה הייתה חד צדדית לחלוטין, נמנעה שהבעת שמץ של ביקורתיות, ואמרה דברים חמורים (כגון השימוש במילה "גמילה" בהקשר של תרופות פסיכיאטריות, פעמיים).

לאחר שתיארה את האייטם בטוויטר, פניתי אליה בשאלה לגבי האייטם, ונעניתי כי מאחר ולא האזנתי לתכנית לא ראוי כי אמתח עליה ביקורת. קיבלתי את ההערה הזו, האזנתי לתכנית, המתנתי שלושה ימים כדי לעכל את מה ששמעתי (וגם להרגע), וכתבתי את תגובתי המנומקת כאן בבלוג. דרך טוויטר העברתי לנויבך קישור לפוסט שפירסמתי. לא האמנתי שאקבל תגובה, אם כי תיקנתי את האמירה הזו באמירה כי אני מקווה שתתקבל תגובה. בעידוד חברים בטוויטר גם כתבתי מייל לתיבת הדואל של התכנית, וביקשתי התייחסות.

ואכן קיבלתי התייחסות. נויבך התעלמה מכל הפניות שלי אליה דרך טוויטר, ולבסוף השתיקה אותי (mute). גם העורך של התכנית, דדי מרקוביץ, התעלם מהפניות שלי אליו בטוויטר. לפניה שלי במייל קיבלתי לפני יומיים תגובה בלתי עניינית (מייד אביא אותה), שלא התייחסה לטענה על חוסר האובייקטיביות של נויבך, לא לחוסר הביקורתיות שלה, ולא לשימוש השערורייתי שלה במילה "גמילה" בהקשר של טיפול תרופתי. התגובה הייתה חתומה על ידי "צוות התכנית". ביקשתי הבהרה האם קרן נויבך עומדת מאחורי התגובה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, לא קיבלתי תשובה לשאלת ההבהרה הזו. מכאן לא נותר לי אלא להסיק כי נויבך אינה עומדת מאחורי התגובה הזו ואינה מוכנה להגיב לביקורת אפילו לא בצורה אנמית.

עם זאת ניכר שיפור מסויים. לתכנית הוזמן ד"ר ירדן לוינסקי, שמתח ביקורת מתונה על הספר "אנטומיה של מגיפה" בבלוג שלו. עם זאת, נויבך לא הייתה מעוניינת לדון בספר שכה המליצה עליו באייטם הקודם. היא גם קטעה את דבריו של ד"ר לוינסקי שבע פעמים במהלך הראיון. כמובן שהפעם היה באייטם "איזון" בדמות ד"ר טוני שחר שמנהל דף פייסבוק ששולל מכל וכל את הטיפולים התרופתיים. היא גם השתמשה בצורה יותר מתונה במילה גמילה, ואמרה הפעם כי זה במרכאות כפולות.

הנה התגובה שקיבלתי במייל

 


ד"ר לוי שלום, קודם כל תודה רבה על התגובה המפורטת ועל האכפתיות וההשקעה. מערכת סדר יום מטפלת באופן מתמשך בנושאים שונים הנוגעים לבריאות הנפש בישראל ובעולם ובתוך זאת גם בסוגיית התרופות הפסיכיאטריות. סוגייה סביבה מתנהל דיון ער ע"י פסיכיאטרים וגורמי מקצוע נוספים מזה מספר שנים. בין השאר קיימנו שיחה בנושא עם פרופ חיים בלמקר ועם דליה וירצברג רופא, שיחה עם "גדי" שסיפר את הסיפור האישי שלו ושל בנו ואתמול דיון נוסף עם ד"ר ירדן לוינסקי וד"ר טוני שחר. בשיחות אלו באו לידי ביטוי עמדות שונות ומגוונות, תוך ניסיון ומאמץ לייצר דיון מורכב. יתכן שלתפיסתך, לא הצלחנו בכך בחלק מן המקרים. אנחנו מבטיחים להמשיך להתאמץ לעשות זאת. זה תפקידנו. אנחנו מודים לך על הערותייך. בברכה, צוות סדר יום


 

אני אתן לצוות התכנית להינות מהספק ואומר כי התגובה הזו מעידה על חוסר הבנת הנקרא. הביקורת שלי לא הייתה על הדברים שנאמרו על ידי "גדי" בראיון[1], אלא על התנהלותה הבלתי מקצועית בעליל של נויבך. התגובה מתעלמת מכך לחלוטין. כמו שאמרתי בהתחלה: גם טמינת הראש בחול זה סוג של תגובה.


הערות
  1. ולא שאין לי ביקורת []

אנטומיה של מגיפה

בתאריך 20.2.2018 אירחה קרן נויבך בתכנית שלה ברשת ב אדם בשם גדי, שסיפר על הניסיון הקשה של בנו, שחלה בדיכאון וחרדה וסבל מהתקפים פסיכוטיים. הסיפור האישי אכן נוגע ללב, אולם ההתייחסות של נויבך למרואיין ולדברים שטען מעבר לסיפורו האישי הייתה בעייתית ביותר.

מה נאמר באייטם

אביא כאן תקציר של הדברים שנאמרו. אתם גם יכולים להאזין לראיון באתר של תאגיד השידור, או להקלטה ששמרתי בשרת שלי. אתם גם מוזמנים לקרוא את תמלול הריאיון שערכתי.

בהקדמה לראיון נויבך מבהירה כי אין לראות בדברים שיאמרו בראיון כהמלצה לקחת או לא לקחת תרופות פסיכיאטריות, אבל אומרת באותה נשימה כי הריאיון יתאר "מסע להשתחררות מהתרופות הפסיכיאטריות".

בחלק הראשון של הריאיון מספר גדי על בנו שלקה בחרדה, דיכאון והתקפים פסיכוטיים. הטיפול בו לא צלח למרות ששני רופאים ניסו מספר טיפולים, והוא גם חווה תופעות לוואי. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה לסיפור הזה.

כאן הריאיון עובר פאזה. גדי מספר על כתבה שקרא בעיתון ושבעקבותיה נחשף לדבריו לכל הידע שיש בתחום של התרופות הפסיכיאטריות. לדבריו, הרופאים הפריכו את התיאוריה של חוסר איזון כימי במוח, שבכלל הומצאה על ידי חברת התרופות לילי לקראת השקת הפרוזאק. התיאוריה הזו היא לטענתו אגדה אורבנית. כן טען כי בעידן שלפני התרופות חולי סכיזופרניה החלימו ב-60%. בנוסף טען כי יש שפע של מחקרים המוכיחים כי בטווח הארוך תרופות פסיכיאטריות גורמות יותר נזק מאשר תועלת.

הראיון חזר לסיפור האישי. גדי סיפר על התהליך שבנו עבר כאשר החליטו להפסיק לו את הטיפול התרופתי. הוא סיפר כי זה תהליך קשה ומסוכן ומזהיר כי כל מי שרוצה לבצע תהליך כזה חייב לעשות אותו מאוד בזהירות. לא ברור מדבריו אם תהליך הפסקת הטיפול התרופתי שבנו עבר נעשה בעקבות התייעצות עם רופא, או שהם החליטו על דעת עצמם להפסיק את הטיפול. עם זאת, ככל הנראה התהליך של הבן שלו התבצע תחת השגחה רפואית.

לאחר מכן גדי מסביר תהליכים במוח שקשורים לדופמין ושבגללם הורדת המינון התרופתי הוא מסוכן. הוא מסביר כי "אתה חייב שיהיה לך את הידע והביטחון במה שאתה עושה", אחרת התופעות המקוריות, כגון פסיכוזה, יופיעו שוב[1].

בחלק השלישי של הראיון, גדי מספר על החלטתו להנחיל את הידע שצבר לציבור הרחב. הוא פעל לתרגום הספר (השנוי במחלוקת) של העיתונאי רוברט ויטאקר "אנטומיה של מגיפה". הוא מספר כי כאשר ויטאקר ביקר בארץ הוא נפגש עם פרופסור חיים בלמקר, יושב ראש האיגוד הפסיכיאטרי. בעקבות הפגישה הקים פרופ בלמקר ועדה, וגדי יודע לספר על המלצות הועדה למרות שהיא תסיים את עבודתה רק בחודש מאי. כמו כן, הוא מספר כי פרופ בלמקר הוציא הנחיות לכל הפסיכיאטרים בארץ "להפחית את המינונים". הוא גם מספר על ניסוי שבלמקר ערך ב-1978 בו השתתפו שני אנשים, בלמקר עצמו ואדם נוסף, שנטלו תרופה פסיכיאטרית (לא ברור איזה) וחוו לדבריהם תסמינים קשים.

כאן בעצם מסתיים הריאיון. נויבך ממליצה למאזינים לקרוא את ספרו של ויטאקר. נויבך גם מוסיפה ואומרת כי אין לעשות את זה (את ה"גמילה" מתרופות) בלי להיעזר ובלי להתייעץ, וכי אנשים חייבים לקבל את האחריות עליהם את ההחלטה על עצמם.

מה לא בסדר כאן?

הרבה דברים. לגדי אין לי הרבה טענות. הוא בא לקדם אג'נדה, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא אמנם משתמש במניפולציות רגשיות ואחרות, אומר חצאי אמיתות (ולעיתים פחות מכך), ויודע מראש מה יהיו המסקנות של ועדה שתסיים את עבודתה בעוד שלושה חודשים – דבר תמוה ביותר. הוא מטיף למעשה להפסקת השימוש בכל התרופות הפסיכיאטריות (למרות שלא אמר זאת במפורש) ומטיל דופי בציבור שלם של רופאים. הוא טוען טענות מדעיות למרות שככל הנראה אין לו כל הכשרה מדעית בתחומים ביו-רפואיים (אני מניח שאם הייתה לו הכשרה כזו הוא היה מציין את זה), ובוודאי אינו רופא.

אל קרן נויבך, לעומת זאת, אפשר לטעון הרבה טענות.

במהלך הריאיון היא לא שאלה את גדי אפילו שאלה ביקורתית אחת (ועוד אגיע לזה בהמשך), כמו שאנשים תמימים כמוני מצפים מעיתונאים, ובייחוד מעיתונאית כמו קרן נויבך שעושה לעצמה שם של עיתונאית לוחמת, ואף זכתה בפרס סוקולוב על עבודתה העיתונאית שהינה בעלת "נקודת מבט ביקורתית".

היא לא אובייקטיבית, בייחוד בראיון הזה. היא תומכת לגמרי באג'נדה של גדי, וניתן ללמוד זאת מהאמירות שלה במהלך האייטם. כך למשל, שאלה, ככל הנראה כשאלה רטורית, "על סמך מה הרופא החליט שיש פסיכוזה?", וזאת לאחר שגדי סיפר בפירוש שלבנו היו תסמינים פסיכוטיים. היא אמרה אמירה דמגוגית כי הדרך היחידה לעצור את זה (את מחשבות השווא והפסיכוזה) היא "על ידי תרופות על גבי תרופות". אמירה זו נועדה לדעתי למתוח ביקורת על הרופא (שאותו ככל הנראה לא פגשה כלל). כשגדי מספר שבנו הועבר לטיפול בריספרדל היא אומרת ש-"זה כדור הרבה יותר חזק", אמירה שמראה חוסר הבנה ברפואה. ריספרדל אינו כדור יותר חזק מציפרלקס, או יותר חלש. ריספרדל היא תרופה שנועדה לטיפול במחלה אחת, וציפרלקס היא תרופה שנועדה לטפל במחלה אחרת. לאחר מכן היא מספקת אבחון "רפואי" למצבו של בנו של גדי: "הילד זומבי". כאשר גדי מתאר ניסוי (לדעתי תמוה) שערך פרופ בלמקר בתרופה פסיכיאטרית כלשהי (לא ברור איזה) היא אומרת שזה "כמו סמים". היא קוטעת את המשפט של גדי שאומר על הניסוי של בלמקר שזה "תיאור מהמם" ומשלימה אותו באמירה שזה "(תיאור מהמם) של מה קורה לאדם תחת התרופות האלה בדיוק".

הגרוע מכל, נויבך משתמשת פעמיים בביטוי "גמילה" בהקשר של תרופות פסיכיאטריות. היא יודעת היטב שלביטוי כזה יש קונוטציה שלילית. אף אחד לא ידבר על הצורך לגמול חולה סרטן מאווסטין, או לגמול חולת טרשת נפוצה מקופקסון.

כמו כן, הרושם האישי שלי הוא ששתי ההסתייגויות שהביעה נויבך בתחילת האייטם וסופו על כך ש-"אין כאן שום המלצה" נאמרו מן השפה ולחוץ, לצורך כיסוי משפטי, וזאת לאור ההזדהות המוחלטת שלה עם המסרים של גדי.

מותר לעיתונאי להחזיק באג'נדה. יש הרבה עיתונאים כאלה (למשל עמית סגל, מירב ארלוזורוב, צבי יחזקאלי, ועוד רבים אחרים). אבל החובה המקצועית של בעל אג'נדה היא להביא לידיעת הציבור על היותו בעל עניין. נויבך לא עשתה זאת.

מה עיתונאי ביקורתי אמיתי היה שואל?

יש מי שיאמרו שזו שאלה לא הוגנת, כיוון שמדובר בראיון שהוקלט ככל הנראה בטייק אחד. כאשר גדי רומז כי פסיכוזה (בין היתר) היא תופעת לוואי של ציפרלקס וזה כתוב בעלון של התרופה, קל לבדוק ולראות כי זה לא נכון. אם היה מדובר בכתבה בעיתונות הכתובה, המראיין היה יכול לבדוק את זה אחרי קיום הריאיון, ולציין בכתבה כי הטענה הזו לא נכונה. את זה, אכן, אי אפשר לעשות בראיון רדיופוני (אם כי היה אפשר לעשות זאת במסגרת התחקיר שנערך, אני מקווה, לפני הריאיון). אבל בהחלט היה מקום והייתה אפשרות לשאול שאלות אחרות. הנה מספר שאלות שהיו צריכות להישאל ולא נשאלו:

  • לאחר שהטיפול הרפואי בבן הופסק ועברו כמעט שנתיים, מהו כעת מצבו הבריאותי? האם הוא עדיין סובל מחרדות ופסיכוזות? (הניחוש שלי: לו הבן הבריא באורח פלא עקב הפסקת הטיפול הרפואי, גדי בוודאי היה מספר זאת בראיון).
  • מה הייתה המעורבות של הבן בהחלטות הרפואיות? גדי לא אומר על כך דבר. זה חשוב כי הבן אינו ילד אלא אדם בוגר שגילו מעל 18.
  • האם ההחלטה להפסיק את הטיפול התרופתי נעשתה בהתייעצות עם רופא? מי קיבל את ההחלטה?
  • מה האמינות של המידע שגדי אסף, ככל הנראה באינטרנט? האם מצא בנוסף דברים שלא תמכו באג'נדה שלו? ואם כן, מה עשה בנידון? האם התעלם מהם? האם התייעץ עם אדם בעל הכשרה מדעית?
  • האם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי פותחה לצורך השקת הפרוזאק, או שמא הפרוזאק פותחה על סמך התיאוריה?
  • אם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי הופרכה, מדוע ה-FDA לא הורה להפסיק את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות?
  • מה הקשר של ההסבר על הדופאמין לשתי תרופות (ציפרלקס וריספרדל) שמנגנון הפעולה שלהן אינו קשור בדופאמין? (אני מודה שזה לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו יש צורך לערוך מחקר קטן של חמש דקות, אולם אי אפשר לערוך אותו במסגרת ראיון שמוקלט בטייק אחד. עם זאת, היה אפשר לבדוק את זה בתחקיר שקודם לראיון)
  • בקשר לספר של רוברט ויטאקר: האם הדברים שכתובים בו הם תורה מסיני או שיש גם ביקורת על הספר? (ספוילר: יש והרבה) מה הכשרה המדעית/רפואית של ויטאקר? (אין לו). האם ויטאקר נעזר בייעוץ מדעי/רפואי במהלך כתיבת הספר? (זה לא ברור)
  • מדוע לא היה עורך מדעי לתרגום העברי לספרו של ויטאקר? (אני שוב לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו צריך לפתוח את הספר ולשים לב לכך שלא היה עורך מדעי)
  • כיצד גדי יודע מה יהיו המסקנות של ועדה שעדיין לא סיימה את עבודתה?
  • מה התקפות המדעית של המחקר של בלמקר, שהסתמך על מדגם בגודל 2? האם מחקר שנערך לפני 40 שנה הינו רלוונטי בהקשר של תרופות שנכנסו לשימוש רק במאה ה-21?
  • מה הסמכות המקצועית של בלמקר? הוא אמנם יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי, אבל אין הדבר אומר כי הוא הפסיכיאטר הטוב ביותר בארץ. כמו כן, הסמכות המקצועית והחוקית להוציא הנחיות רפואיות מחייבו לכלל הרופאים נתונה בידי משרד הבריאות.

שאלות לקרן נויבך

יש לי גם כמה שאלות לקרן נויבך:

    • מדוע לא הבאת את התגובה של הרופאים המטפלים? קיבלתי מספר הערות על כך שיש עניין של שמירת פרטיות ולכן מחקתי את השאלה הזו.
  • מדוע לא העלית לשידור מומחה שיציג עמדה שונה מזו של גדי?
  • אמרת שאת מתכוונת להזמין את גדי לדיון נוסף שייערך במסגרת התכנית. האם את מתכוונת להזמין לדיון גם מישהו, רצוי מדען או רופא, שיציג את העמדה הנגדית? האם את תתני לו במה דומה לזו שנתת לגדי, שנשא מונולוג באורך 17 דקות?
  • כאשר מתחתי עלייך ביקורת בטוויטר, בחרת לא להתייחס לביקורת, בין ביתר בטענה שלא האזנתי לתכנית. אני מודה שהביקורת שלי שם הייתה תוקפנית- זה חלק מתרבות הטוויטר (אני מצרף קישורים לצילומי מסך). האם עתה, לאחר שהאזנתי לתוכנית, והעליתי ביקורת מפורטת, יש בכוונתך לענות לביקורת?

למה אתה מצפה, יוסי?

האמת, לכלום.

אני לא מאמין שיינקטו צעדים משפטיים נגד אדם שמנסה לשכנע את הציבור לדחות באופן גורף המלצות רפואיות למרות שאין לו כל הכשרה בתחום.

אני לא מאמין שאנשים כמו גדי ונויבך ורבים אחרים, המאמינים בתיאוריות הקונספירציה אודות חברות התרופות והממסד הרפואי, יפסיקו להאמין בהן בעקבות הדברים שנכתבו כאן.

אני לא סבור שקרן נויבך תקיים דיון ענייני בנושא בתכנית שלה, או תראיין אדם שימתח את הביקורת (הראויה) על ויטאקר ועל האג'נדה המסוכנת שהוא מקדם (מי יודע? הלוואי ואתבדה). אני לא סבור שנויבך תאתר את הרופאים של בנו של גדי ותבקש את תגובתם.

אני לא סבור שנויבך תעלה לשידור אדם שיספר איך חייו השתפרו בעקבות הטיפול הרפואי המסור במחלת הנפש שלו, שקיבל מאחד הרופאים המצויינים שיש במדינה שלנו (יש בארץ מאות אלפי חולים כאלה, אך לא מספיק רופאים, לצערנו).

אני לא חושב מקווה שקרן נויבך תתייחס ברצינות לביקורת שנמתחה עליה כאן, בוודאי לא אולי אפילו בשידור.

עדכון

קיבלתי סוג של תגובה מצוות התכנית שמתעלמת למעשה מהביקורת שנמתחה כאן על התנהלותה של נויבך (לא ברור אם קרן נויבך עומדת מאחורי התגובה הזו). אתם מוזמנים לקרוא את התגובה בקישור הזה.


הערות
  1. לדעתי זה צפוי שאם מפסיקים טיפול רפואי במחלה, אז תסמיני המחלה מופיעים שוב, אבל מה אני מבין []

דמוקרטיה או שוק?

מירב ארלוזורוב ירדה מהפסים

רק לפני כמה ימים התבדחתי בטוויטר והצעתי להפריט את הכנסת ולפתוח את שוק החקיקה לתחרות, והנה באה מירב ארלוזורוב ומוכיחה שכל בדיחה, הזויה ככל ששתהיה, על ליברטיאנים היא רק תיאור למה שהם באמת חושבים. כשל שוק בדמוקרטיה, היא כותבת. ירדת לגמרי מהפסים, מירב. תגשי לרופא.

כשל שוק דמוקרטי

 

 

קודם כל, לקחתי צילום מסך, לפני שבדה-מרקר יבינו עד כמה הדברים האלה מחפירים ויעלימו אותם.

ועכשיו התייחסות רצינית.

האמת על הדמוקרטיה ועל חוק ההסדרים

קודם כל: דמוקרטיה זה לא שוק. דמוקרטיה זה ערך. אפשר להתווכח אם זו השיטה השלטונית שמתאימה לנו או לא (לי זה נשמע קצת הזוי, אבל אני יודע שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת). בינתיים אנחנו דמוקרטיה, או לפחות קרובים לזה.

בדמוקרטיה אמורה להיות הפרדת רשויות, וזה כולל בין היתר הפרדה בין הרשות המחוקקת – הכנסת, והרשות המבצעת – הממשלה. אנחנו קצת חלשים בזה, זה נכון[1]. אבל חוק ההסדרים הוא חוק בלתי דמוקרטי במיוחד. האם אתם מכירים מדינה דמוקרטית אחרת שיש בה חוק כזה?

אומר כאן דברים חריפים: חוק ההסדרים הוא פוטש של הרשות המבצעת נגד הרשות המחוקקת, שמתקיים, למרבה הצער, תוך כדי שיתוף פעולה של חברי הכנסת מהקואליציה. החוק הזה מנוסח על ידי פקידים, שתפקידם ליישם מדיניות ולא לקבוע מדיניות. החוק הזה מבטל החלטות שהתקבלו בכנסת ועל הממשלה ליישם.

בפועל, הממשלה לא מאפשרת קיום דיון רציני בחוק ובמשמעויות שלו. וכל הפארסה האנטי דמוקרטית הזאת מתקיימת בגלל שהממשלה לא מוכנה לקבל החלטות אמיתיות ולקבוע סדרי עדיפויות.

ניקח למשל את חוק חינוך חובה חינם, שביצועו נדחה כל שנה במסגרת חוק ההסדרים. הממשלה יכולה להחליט שהחוק הזה לא מספיק חשוב, או שהוא חשוב אבל לצערנו מצבנו הכלכלי (שמעולם לא היה טוב יותר!) אינו מאפשר את קיום החוק. אז שיקום שר האוצר, או ראש הממשלה, ורצוי שניהם, ויגידו את זה. אבל זה לא פופוליסטי, ולכן הם מעדיפים לטאטא את זה מתחת לשטיח של חוק ההסדרים.

הכשל העיקרי: חוסר מנהיגות

ואם מדברים על כשלים בדמוקרטיה שלנו, אז הנה הכשל העיקרי: אין לנו היום מנהיגים שבאמת רוצים להנהיג ולקבל החלטות אמיצות, כמו למשל, להטיל מס על טבק לגילגול, וזו רק דוגמה קטנה. וזה מתבטא בהרבה מקומות אחרים.הנה דוגמה הרבה יותר חמורה: קיצוץ רוחבי בתקציב, דבר שהפך להיות מאוד פופולרי בשנים האחרונות. צריך כסף למשהו? "האדם הרציונלי" שהכלכלנים כל כך אוהבים, אמור להחליט על מה הוא מוותר בתמורה לכך שישתמש בכסף למטרה שהוא חושב לראויה. הממשלה, לפי האנלוגיה הזו, צריכה להגדיר סדרי עדיפויות ולקבל החלטות. אבל שוב, זה לא פופוליסטי. עדיף לקצץ קיצוץ רוחבי, ולעזאזל אם הקיצוץ הזה יפגע גם בדברים שנראים חשובים בעיני רוב האזרחים, כמו למשל מערכת הבריאות.

מה שחסר לנו זה לא חוק הסדרים וקיצוצים רוחביים. חסרה לנו מנהיגות. ואת זה אי אפשר להשיג בחוק ההסדרים.


הערות
  1. דוגמה אחת קטנה: החלטות בנושא חקיקה, כלומר החלטות איזה חוק יחוקק ואיזה לא, מתבצעות בועדת השרים לענייני חקיקה ולא בכנסת. הכנסת, או יותר נכון הקואליציה, היא רק חותמת גומי להחלטות שמתקבלות בממשלה []

הערות על חישוב מדד השכירות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

ביום שני השבוע, 29.1.208, התפרסמה בגלובס כתבה שדיווחה על טעות מהותית בחישוב מדד השכירות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עליה דיווחה המייעצת שהקימה הממשלה לבחינת מדדי המחירים בשוק הנדל"ן.

הפעם אתחיל מהסיכום

  • הועדה התייחסה בצורה עניינית לנושא אמידת שכר הדירה. אין המלצה לתקן את המדדים לאחור, ואין המלצה לשנות את מתודולוגיית הדגימה. 
  • בניגוד למה שנאמר בכתבה, הועדה לא מתחה ביקורת על המתודולוגיה של הלמ"ס, אלא המליצה על שיפור בעניין ממוקד יחיד במתודולוגיה.
  • הפער שדווח בכתבה אינו בין נתוני הועדה ונתוני הלמ"ס, אלא בין נתוני הלמ"ס ונתונים של ד"ר רז-דרור, שאיני מזלזל בכישוריו.עם זאת, לא ברור מהי המתודולוגיה בה ד"ר רז-דרור השתמש כדי לאמוד את גובה שכר הדירה. כמו כן, נתוניו ככל הנראה פחות מדוייקים עקב מדגם קטן יחסית.
  • הפער בין הנתונים של הלמ"ס והנתונים של ד"ר רז-דרור נמוך ממה שדווח בכתבה. הפער שעלול לנבוע בין ערכו של מדד המחירים לצרכן כפי שדווח ובין ערכו התיאורטי, בהנחה שהנתונים של רז-דרור נכונים ומדוייקים, הוא זניח ולא מדווח בכתבה.
  • הקביעה של דרור מרמור כי הטעות של הלמ"ס היא "חלמאית" הינה לחלוטין חסרת בסיס. הפרשנות של מעמירם ברקת על "תיבת הפנדורה" שתיפתח מבוססת על המידע המטעה בכתבה של דרור מרמור, ויש להתייחס אליה בהתאם. ההתנפלות של סטלה קורין-ליבר על המועצה הציבורית לסטטיסטיקה (שאני מכיר אישית את רוב החברים בה) מתבססת אף היא על הקביעות הלא מדוייקות של מרמור, ואינה מביאה שום טענה עניינית. איתן כבל מיהר לגזור קופון פוליטי (לפחות הוא סייג את דבריו והתנה אותם בכך שמרמור צודק בדברים שכתב – הוא לא).

מה בדיוק קרה?

הנה ציטוטים מהכתבה:

"מדד שכר הדירה של הלמ"ס, המהווה 5.7% ממדד המחירים לצרכן (האינפלציה), כלל במשך השנים טעות מובנית וכמעט חלמאית, שהטתה בפועל את המחירים בשוק השכירות באחוזים ניכרים כלפי מטה. תיקון הטעות לאחור יעלה בדיעבד גם את מדד המחירים לצרכן, וישנה את חישובי האינפלציה בשנים האחרונות… מאז 2008 נוצר פער של כ-25% בין שני סוגי המדידה. לפי החישובים החדשים, מאז 2008 עלה מדד שכר הדירה בכ-65%, לעומת עלייה כוללת של 40% לפי מדד שכר הדירה הישן, תוספת שמגלמת יותר מאחוז אינפלציה בעשור האחרון"

הכתבה ממשיכה:

"לכל מי שמכיר את שוק הדיור ברור כי דווקא חילופי שוכרים מהווים לא פעם הזדמנות להקפצת המחירים – ללא שום ביטוי לכך במדד. לפי הדוח, בדיקה שנערכה בעבר בלמ"ס העלתה ששוכרים שהחליפו דירות שילמו בממוצע 6.6% יותר משוכרים שנשארו בדירותיהם"

הכתב דרור מרמור מביא ציטוטים מדו"ח הועדה המייעצת:

"בשוק המצוי במגמה של עליית מחירים, צפויה הטיה כלפי מטה במדד שכר הדירה, הואיל וחלק מהדיירים עוברים לדירה אחרת בשל דרישה לדמי שכירות גבוהים יותר. ..לחילופין, בשוק המצוי במגמת ירידת מחירים, ההטיה עשויה להתרחש כלפי מעלה, שכן המשכיר עשוי להוריד את שכר הדירה בעת התחלפות דיירים כדי להימנע ממצב שבו הדירה נותרת ריקה"

עוד ממשיך הכתב ומסביר:

"מאז 1999 מדד מחירי הדירות (מכירה) אינו חלק ממדד המחירים לצרכן, ובמקומו מחושב השינוי במחירי שכר הדירה. בלמ"ס מדגישים כי ההטיה המוטעית לא השפיעה על כל מרכיב הדיור בשכירות, התופס נתח משמעותי של כ-24% בתוך מדד המחירים לצרכן, אלא רק על אותם 5% מהמדד שבוצעו באמצעות החישוב המוטה (החישוב המשלים מתבסס על מחירים ממוצעים)"

לכתבה עצמה נלוו גם טורי פרשנות ותגובות שעסקו באפוקליפסה של טעות החישוב שדווחה. עמירם ברקת כותב על העדכון שפותח תיבת פנדורה. סטלה קורין ליבר כותבת על המחדל של מדד הלמ"ס: בכירים שבבכירים לא עשו את עבודתם. ח"כ איתן כבל הכריז כי לחשיפה על טעות הלמ"ס יש השפעה דרמטית, וקרא לכנס את כל גורמי המקצוע בתחום הדיור כדי להבין את חישוב הנתונים השגוי של הלמ"ס.

בכתבה של גלובס הובאה תגובתו של דורון סייג, מרכז הוועדה מטעם הלמ"ס:

"הלמ"ס החלה בבדיקות לאמידה מדויקת וטובה יותר של ההטיה. לדברי סייג, "הפער שנמצא על ידי רז דרור, בשיעור של 25%, לא חושב על ידי הלמ"ס ואנחנו מבצעים כעת בדיקה טובה יותר. כרגע מדובר בבדיקה ראשונית, אבל לנו נראה שהפער שיימצא בסוף בין המדד שהוצג למדד החדש יהיה נמוך יותר".

ב-Ynet, מובאת תגובה נרחבת יותר מטעם הלמ"ס[1]:

"(אנשי המקצוע) מודעים לאי הדיוק בחישוב של מדד שכר הדירה הנכלל במדד המחירים לצרכן, והסבירו זאת בקשיי איסוף נתונים אודות שוכרים חדשים, אך עם זאת טענו כי מדובר בהשפעה מינורית: מבדיקות שונות שביצענו עולה שהשפעת שכר הדירה של שוכרים חדשים על מדד המחירים לצרכן זניחה. מסקנה זאת מוסברת בין השאר בכך שמדובר על 5.7% ממדד המחירים לצרכן וקבוצת השוכרים החדשים מהווה על סמך בדיקות ראשוניות שערכנו לא יותר מאשר 20% מתוך אוכלוסיית השוכרים"

כמו כן הסבירו כי בניגוד לנטען בפרסומים השונים, הודיעו על בדיקת הנתונים לאחור ולא על תיקונם לאחור.

עם זאת, בלמ"ס לא פסלו כי יוחלט לתקן את המדד בהמשך ואמרו: "עם סיום תוצאות הבדיקות וטיוב הנתונים לגבי שוכרים חדשים, ובהתייעצות עם הוועדה הציבורית המייעצת בנושאי בינוי, דיור ונדל"ן נחליט על המשך הטיפול".

Ynet מיידעים את קוראיהם גם על תגובת בנק ישראל, שם טוענים כי ההשפעה אינה משמעותית:

"בנק ישראל עומד בקשר רציף עם גורמי המקצוע בלמ"ס. בדיקות ראשוניות שנערכו בבנק ישראל מראות שהשפעת ההבדל במדידה על האינפלציה במדד המחירים לצרכן קטנה, ובוודאי שלא הייתה מביאה לשינוי במדיניות המוניטרית".

בואו נעשה סדר במספרים

בואו נדבר על הפער בין שתי ההערכות. לפי הלמ"ס, שכר הדירה עלה בין 2008 ל-2015 ב-40%, ולפי חישובי הועדה המייעצת  שהם לצעשה חישוביו של ד"ר רז-דרור, העלייה הייתה בגובה 65%.

במילים אחרות, אם שכר הדירה לדירה ממוצעת ב-2008 היה 1000 ₪, הרי שלפי הלמ"ס שכר הדירה ב-2015 היה 1400 ₪ ולפי הועדה הוא היה 1650 ₪. מה הפער? ההפרש בין 1650 ב-1400 הוא 250. נחלק את ההפרש הזה ב-1400 ונכפיל ב-100[2] ונקבל כי התוצאה היא קצת פחות מ-18%, ולא 25%. הפער פחות גדול ממה שנאמר בכתבה,

נמשיך. מדובר בפער הכולל שנפתח לאורך 8 שנים. מהו הפער הממוצע בשנה? זה חישוב קצת יותר טריקי: הפער הממוצע הוא השורש השמיני של 1.18. החישוב מראה כי הפער הממוצע בשנה הוא קצת פחות מ-1.8% בשנה[3]. כמו כן, חישוב דומה יראה כי לפי אומדני הועדה, העלייה הממוצעת בשכר הדירה לאורך 8 השנים האלה הוא כ-6.5%, ופי הלמ"ס העלייה הממוצעת בשנה היא כ-4.3%.

מה ההשפעה של זה על המדד? לפי מחשבון מדד המחירים של הלמ"ס, מ-2008 עד 2015 עלה מדד המחירים לצרכן בקצת יותר מ-16%. זו עליה ממוצעת של 1.7% בשנה כלומר, אם מחיר סל המצרכים שלפיהם מחושב המדד היה 1000 ₪ בתחילת שנה ממוצעת, מחירו בסוף השנה היה 1017 ₪.

שכר הדירה מהווה 5.7% מסל המצרכים[4]. נעגל את זה ל-6%. פירוש הדבר הוא שאם ערך סל המצרכים היה בתחילת השנה 1000 ₪, שכר הדירה היה 60 ₪, וערכו של שאר הסל היה 940 ₪.

לפי הלמ"ס, שכר הדירה עלה במשך השנה בכ-3.8%, ולכן בסוף השנה הוא היה כ-62 ₪. מכאן שערכו של שאר הסל בסוף השנה היה 955 ₪.

לפי הועדה המייעצת, שכר הדירה בשנה ממוצעת עלה ב-6.5%. נעגל את זה ל-7%. כלומר אם עלות הסל בתחילת השנה הייתה 1000 ₪, הרי ששכר הדירה היה, כפי שחישבנו, שכר הדירה בתחילת השנה היה, כפי שחישבנו, 60 ₪. אם הוא עלה ב-7% במשך השנה, הרי שבסופה הוא היה כ-64 ₪. שווי שאר המצרכים בסוף השנה היה 955 ₪, ולכן השווי הכולל של הסל היה 1019 ₪. אם הועדה צודקת, האינפלציה השנתית הממוצעת הייתה 1.9%, ולא 1.7%.

אני לא כלכלן, ולכן לא יודע עד כמה ההבדל הזה משמעותי. התחושה שלי היא שלא מדובר בקטסטרופה.

איך אומדים את העלייה בשכר הדירה?

אקדים ואומר כי אני לא מתמחה בדגימה. הידע שלי בתחום מוגבל למה שלמדתי בלימודי התואר הראשון, פלוס קצת ידע נוסף שרכשתי בעזרת לימוד עצמי.

אבל הנה תיאור בסיסי של התהליך. כדי לדגום, צריך להגדיר קודם כל את מסגרת הדגימה, שהיא בעצם האוכלוסייה שבה אנו מתעניינים. במקרה שלנו, אנחנו רוצים לאמוד את שכר הדירה הממוצע, ולכן יש לנו שתי מסגרות דגימה אפשריות.

אפשרות אחת היא לערוך רשימה של כל הדירות המושכרות, ואז ניקח מדגם של דירות מושכרות ונברר מה שכר הדירה עבור כל דירה שנכללת במדגם.

אפשרות שניה היא לערוך רשימה של כל משקי הבית ששוכרים דירות, לקחת מדגם מתוך משקי הבית האלה, ולברר מה שכר הדירה שהם משלמים.

יש שתי דרכים עיקריות לביצוע המדגמים. ניתן לבצע מדגם בחתך רוחבי (cross sectional), כלומר לקחת כל חודש מדגם חדש, או באופן אורכי (longitudinal), כלומר לקחת מדגם ולעקוב אחריו לאורך זמן.

לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, שלא אפרט כאן[5].

אני מציע שכעת תפסיקו את הקריאה לדקה או שתיים, ותחשבו מה אתם הייתם עושים אם הייתם מתבקשים לבצע את המדגם: האם הייתם דוגמים דירות או שוכרים? האם הייתם לוקחים כל חודש מדגם חדש, או שהייתם לוקחים מדגם ועוקבים אחריו לאורך זמן? אולי תחשבו על דרך אחרת?

מסתבר שהדברים לא כל כך פשוטים. קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לערוך רשימה של כל הדירות המושכרות. קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לערוך רשימה של כל משקי הבית המתגוררים בדירות שכורות. בלמ"ס בחרו בדרך ביניים. למעוניינים, הנה לינק למסמך המתאר את מתודולוגיית חישוב סעיף הדיור במדד המחירים לצרכן (קישור לקובץ pdf). אפשר להתווכח על מתודולוגיית הדגימה, אך רצוי מאוד להבין את הנושא לפני שמחווים דיעה.

מה אומר דו"ח הועדה המייעצת?

אמנם בגלובס לא טרחו לתת הפניה אל הדו"ח אבל חיפוש מהיר בגוגל מצא אותו (קישור לקובץ pdf).

כדאי קודם כל לעיין בעמוד 2 בו תמצאו את רשימת חברי הועדה. בוועדה יש 35 חברים, שהם נציגים ממגוון רחב של מוסדות ממשלתיים ואחרים, כולל בנק ישראל, משרד האוצר, משרד הבינוי והשיכון, המועצה הלאומית לכלכלה, משרד המשפטים, וכן, גם 9 נציגים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. גילוי נאות: אני מכיר אישית שלושה חברים בוועדה.

ההתייחסות של הועדה לנושא מדד שכר הדירה נמצאת בעמודים 37-39. הנתון של עליית המחירים ב-65% אינו כתוב במפורש בדו"ח והוא ככל הנראה נגזר מהגרף שבעמוד 37. לדעתי הגרף מראה שינוי הקרוב יותר ל-60% מאשר ל-65%, (ראו הצגה מוגדלת של הגרף בדה-מרקר) אבל בואו נניח לזה. בעיה יותר גדולה בגרף, לדעתי, היא שהוא לא מציג סטייות תקן או רווחי סמך לאומדנים, לא עבור הנתונים של רז-דרור ולא עבור נתוני הלמ"ס.[6]

בשולי הגרף מצויין כי מקור הגרף במסמך של ד"ר עופר רז-דרור מ-2017. לא הצלחתי לאתר את המסמך המקורי. בדה-מרקר מציינים כי המדגם של רז-דרור קטן יחסית, מה שאומר כי סטיית התקן שלו (טעות הדגימה) יותר גדולה. לא הצלחתי למצוא מה הייתה שיטת הדגימה של ד"ר רז-דרור.

המלצות הועדה בנושא הן לשפר את המעקב אחר דירות בשכירות בעת תחלופת שוכר, וכן לפרסם מדדים לשכר-דירה ואת שכר הדירה הממוצע בפילוח לפי מחוזות וערים גדולות. בניגוד למה שדווח בגלובס, אין המלצה לתקן את המדדים לאחור, ואין המלצה לשנות את מתודולוגיית הדגימה.

משפט מסכם אחרון: תמיד כדאי לקרוא בביקורתיות כתבות, דו"חות, כל דבר בעצם. תהיו ספקנים.

 


הערות
  1. לא מצאתי בגלובס []
  2. חישובי אחוזים של בי"ס יסודי []
  3. ידע בחישובי אחוזים של בית ספר יאפשר לכם לבדוק את התוצאה. תתחילו מ-100, תוסיפו לו 1.8%. לתוצאה שקיבלתם תוסיפו שוב 1.8%, וכך הלאה, 8 פעמים []
  4. לפי הנתון בכתבה בגלובס []
  5. בין היתר, כיוון שאני לא מומחה בתחום []
  6. אכתוב על עניין זה בהרחבה בקרוב []