נסיכת המדעים

אני די משוכנע שרובכם לא פיספסתם את מסע הפרסום לספר הזה. האם שימפנזים חושבים על פרישה? אני לא אגלה לכם כאן את התשובה לשאלה הזו, כדי לדעת אותה תצטרכו לגשת לספריה הציבורית הקרובה למקום מגוריכם ולקרוא את הספר (טוב, מי שרוצה גם יכול לקנות אותו בחנות). אבל בכל אופן, לדעתי הספר שווה את הזמן והמאמץ שתשקיעו בקריאתו.

הספר הוא אוסף של מאמרים קצרים, שחלקם ככל הנראה התפרסמו בירחון דה-מרקר, שם כותב המחבר, יעקב בורק, על נושאים שבין פסיכולוגיה לכלכלה. אני לא יכול, וגם לא רוצה, לתת כאן סקירה מפורטת של תכני הספר, אבל אני חושב שלא אחטא לאמת אם אומר שרוחם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי שורה עליו. בורק מביא דוגמאות רבות ממחקריהם של השניים, ומדגים את יישומם בתהליכים עסקיים (למשל – שימוש במנגנון העיגון בעת משא ומתן)  וגם ממחקרים מאוחרים יותר של כהנמן ועמיתים אחרים שעוסקים בחקר האושר. בורק גם עוסק רבות בנושאים הקשורים לאי הבנה של עניינים סטטיסטיים (הדוגמא הקלאסית היא מתאם וסיבתיות), בהשפעה הרבה של המקריות של חיינו (ואני מרשה לעצמי לכלול גם את האבולוציה והשפעותיה בחבילת המקריות), עוסק בבעייתיות שב"חופש בבחירה" (הטענה אינה שחופש הבחירה הוא דבר רע, אלא ניתן לעיוות – בורק מדגים כיצד), ובכלל, מראה כיצד מרבית ההנחות העומדות בבסיס התיאוריות הדוגלות ב"רציונליות" אינן מתאימות למציאות  (למשל, בתנאים מסוימים אנשים יעדיפו משכורת של 50,000 דולר בשנה על פני משכורת 100,000 דולר בשנה).

אני בטוח שלא כל הקוראים יסכימו עם דעתי על הספר, בייחוד אלה שתכני הספר פוגעים באמונתם הדתית. אציין שגם אני לא מסכים עם כל הטענות שנטענות בו. ובכל זאת, הספר שווה קריאה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 9 באוקטובר 2007

האוס

דבורית שרגל כתבה סקירה מעניינת על סדרות בתי חולים, בעקבות הסדרה האוס המשודרת בערוץ 3 של הכבלים. הסדרה טובה למדי ומעניינת לצפיה. הפרקים בנויים בתבנית קבועה: מישהו או מישהי מרגיש לפתע לא טוב היכנשהו (מסיבה בעבודה, מופע של הילדים בבית הספר, סוכנות הימורים), מתעלף ובדרך כלל חוטף מכה בראש, ומגיע אל בית החולים שם ד"ר האוס וצוותו נדרשים לאבחן את המחלה, ואנו צופים בתהליך האבחון, במשברים הקורים תוך כדי האשפוז, בתגליות מפתיעות אודות החולים, וכמובן בטוויסט שבו פןתר האוס את התעלומה הרפואית, כל זאת בצירוף עלילות משנה כפי שיש בכל סדרת טלוויזיה המכבדת את עצמה.

מה שמשעשע אותי במיוחד הוא פגישת הצוות הראשונית בתחילת כל פרק, שם נזרקות לחלל האוויר כל הדיאגוזות האפשריות למצבו הבלתי מוסבר של החולה השבועי. ותמיד, תמיד, אחת האפשרויות היא מחלת הזאבת. ותמיד, חמש דקות לאחר מכן, מתברר שלא מדובר בזאבת אלא במשהו אחר. נו, מילא. מדובר רק בסדרת טלוויזיה, והתסריטאים לא חייבים להיות ממש מומחים ברפואה. תהיו בריאים.

תאונות דרכים

אני תמיד שמח לקבל מיילים מקוראי. הקורא עודד שאל אותי במייל: "האם יש לך נתונים על הקשר שבין רמת האכיפה (דוחות) לבין תאונות הדרכים?". האמת, אין לי נתונים, אבל תמיד אפשר למצוא משהו בגוגל. באתר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אפשר למצוא בהחלט כמות רבה של נתונים. גם באתר המשטרה יש נתונים, אך יש צורך ביותר מאמץ כדי למצוא אותם. אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פחות מועיל בעניין הזה.

באתר המשטרה אפשר למצוא הערכה למספר עבירות התנועה של חציית צומת באור אדום. ההערכה כי מדי יום יש כ-16,000 עבירות כאלה, וקרוב ל-6 מליון עבירות בשנה. אך מדי שנה נרשמים רק כ-40,000 דוחות על עבירה זו. אי ציות לרמזור היה הסיבה העיקרית לתאונות ב-2004 (על פי נתוני המשטרה – קישור לקובץ pdf) והיווה 13% מסך כל הסיבות לתאונות (ו-4% מסך הסיבות לתאונות קטלניות).  ב-2004 היו כ-18000 תאונות (מתוכן כ-500 קטלניות) – ולכן אי ציות לרמזור גרם לכ-2300 תאונות, מתוכן כ-20 תאונות קטלניות. שאר העבירות של אי ציות לרמזור (כמעט 6 מליון עבירות) עברו בשלום – ללא תאונה. האם האכיפה עזרה? לא בטוח. הרי אכיפה נעשית בדיעבד – לאחר שהעבירה נעברה.

בואו נסתכל על הנושא באופן אחר. לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, היו בישראל בשנת 2004 כ-2 מליון כלי רכב, וכ-3 מליון בעלי רשיון נהיגה. לי נראה כי סביר להניח שבממוצע כל נהג עובר כ-3 עבירות תנועה ביום, וזה נותן לנו 9 מליון עבירות תנועה ביום, ויותר מ-3 מיליארד עבירות בשנה. לא הצלחתי לאתר את מספר הדוחות הנרשמים בשנה על ידי המשטרה בגין עבירות תנועה, אבל ברור לחלוטין שהם מהווים רק שבר אחוז ממספר העבירות. וגם אם תוגבר האכיפה ותוכפל רמתה, המצב יהיה אותו מצב. לדעתי, אנו צריכים להודות למזלנו הטוב שמתרחשות רק כ-18000 תאונות דרכים בשנה. ומה כן צריך לעשות? כנראה שצריך שינוי בקונספציה.

ספרים

הרי השלל שאספתי בדוכני שבוע הספר (4 ספרים מאותה הוצאה שקיבלתי במתנה במסגרת קומבינה שיווקית):

• המדענים הגדולים – מאת מלווין בראג.
• מצאתי – מאת אביקם גזית. ספר על ההיסטוריה של המתמטיקה שעדיין לא ניתן להשיג בחנויות.
• הליכת אקראי בוול סטריט – מאת ברטון ג. מלכיאל. תרגום לא מוצלח למונח ההסתברותי random walk. מקווה שהתרגום עצמו מוצלח יותר.
• כלכלה עירומה – מאת צ'ארלס וילן. הכותב הוא פרופ לכלכלה מאוניברסיטת שיקגו, מה שמחייב לקרוא את הספר בעיון ובזהירות. ברשימת הממליצים על הספר נמצאים פרופ' ברטון מלכיאל, וחתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' גארי בקר (גם הוא מאוניברסיטת שיקגו).
• סיינפלד ופילוסופיה – מאת וויליאם ארוין, כי לא כל ספר שקונים חייב לעסוק במתמטמטיקה או כלכלה. הקישור הוא לסקירה של תרצה הכטר על הספר, שהופיע באתר רשימות לפני כשנה.

ראפ

אני לא חסיד גדול של הסגנון המוסיקלי הזה, אבל הוידאו הזה בכל משעשע – חבורת סטודנטים לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אורגון משתמשים במדיום האמנותי הזה כדי להעביר לקהל הרחב את חוויותיהם מהקורס לסטטיסטיקה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 17 ביוני 2006 שם התקבלו 4 תגובות

יואב  בתאריך 6/18/2006 11:22:08 AM

זאבת

לא תמיד הזאבת עולה, למעשה היא עלתה רק בפרק ה-11 של העונה הראשונה (http://www.twiztv.com/scripts/house/season1/house-111.htm)

משוטט  בתאריך 6/19/2006 9:43:19 AM

רגע רגע רגע

גם אני מוצא את הסדרה הזו די מוצלחת, יותר מER או כל מיני דרמות בית חולים שאני לא אוהב בגלל ההומור והמימד הMonk-י שקיים בתוכה- תמיד אתה יודע שתפתר הבעיה בסיום הפרק, רק אתה לא בטוח איך. מה שאומר שאפשר להנות גם אם רואים באדיקות פרק אחר פרק, או רק "בקפיצות".
יוסי, גם בקישור שנתת להסבר על הזאבת, כתוב שיש למחלה שלל תסמינים והרפואה לא ממש יודעת את סיבתה, אז זה תמיד נחמד לזרוק אותה בחלל האויר שבחדר ההתייעצות שם ולהשמע חכם (אפילו שברור שהאוס יבין את העיה בסופו של דבר).
רק עכשיו שמתי לב: מונק-י, חי חי.

אנונימוס  בתאריך 6/19/2006 5:04:00 PM

משטרת ישראל נלחמת בסטטיסטיקה

שהיא ע0מה מייצרת.
שימו לב שרוב הדוחות הן על עבירות שבהן ניתן לאסוף קנסות בקלות וביעילות (מהירות למשל).
אולי זה המקור לנתונים???

נדב  בתאריך 7/16/2007 12:29:44 PM

זאבת

בפרק ששודר אתמול התגלה שהאוס הרס ספר על זאבת כדי להחביא בו את הכדורים שלו. לאחר הבעת התמיהה של פורמן, האוס משיב "זה אף פעם לא זאבת".

לפני שבוע חזרתי מהועידה השנתית לסטטיסטיקה יישומית ע"ש דמינג, הנערכת מדי שנה בשבוע הראשון של דצמבר. למרבה האירוניה, מיקום הועידה הוא במלון טרופיקנה שבאטלנטיק סיטי, עיר ההימורים שבדרום מדינת ניו-ג'רזי, שבו נמצא גם הקזינו הגדול ביותר בעיר. הועידה הייתה מוצלחת ביותר, ורכשתי בה ידע רב שיועיל לי בעבודתי בתעשיית פיתוח התרופות. יתר על כן, מבחינה חינוכית, הביקור בקזינו היה מעניין ביותר – זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי במקום כזה, ותמיד מעניין לראות איך אפשר לעשות כסף גדול תוך כדי שימוש בסטטיסטיקה.

מלבד שיטוט בבתי קזינו והאזנה להרצאות על סטטיסטיקה יישומית, אין עוד הרבה מה לעשות באטלנטיק סיטי, שהיא עיר מכוערת ומשעממת בעיני. בכל העיר אין אפילו חנות ספרים נורמלית אחת, ולכן ערב אחד, לאחר סיום תכנית הכנס היומית, נסעתי אל חנות הספרים הקרובה ביותר, סניף של רשת Border's שנמצא כ-20 מייל ממערב למרכז העיר. חזרתי כשבאמתחתי שני ספרים מדוברים. הספר הראשון הוא Freakonomics, או בעברית: "חלחלה". כותרת המשנה אומרת: "כלכלן נודד מביט אל הצד האפל של כל דבר". הספר שנכתב ע"י פרופ' סטיב לויט מאוניברסיטת שיקגו  והעיתונאי סטיבן דאבנר מהניו-יורק טיימס, אכן עוסק בנושאים "אפלים" כגון הכלכלה של סחר הסמים והונאות בבחינות ותחרויות סומו. לויט נעזר רבות בסטטיסטיקה כדי להגיע למסקנותיו, אך גם נכשל לפעמים בכשלים סטטיסטיים. אקדיש לספר רשימה בעתיד הלא רחוק. בינתיים, אתם מוזמנים לעיין באתר הספר, בו כותב לויט בלוג משלו, ומביא קישורים לטור שלו בטיימס.

הספר השני אותו רכשתי הוא Moneyball, מאת מייקל לואיס. כותרת המשנה של הספר היא "אמנות הנצחון במשחק לא הוגן". הספר מתאר שנה בחייו של בילי בין, מנהל קבוצת הבייסבול המקצוענית אוקלנד אייס. בעזרת תקציב מהקטנים בליגה (כ-40 מליון דולר "בלבד"), הצליח בין להעמיד על המגרש קבוצת בייסבול שהתמודדה בהצלחה עם קבוצות בעלות תקציב גדול בהרבה (תקציב הניו-יורק יאנקיס בשנה שעבר היה מעל 200 מליון דולר). איך בין עושה זאת? על ידי שימוש יעיל ביותר בנתונים סטטיסטיים, שאיפשרו לו לאתר שחקנים זולים בעלי פוטנציאל גבוה. גם לספר זה אקדיש רשימה בעתיד (לאחר שאקרא אותו, כמובן).

ועתה לסקרת. מדובר כמובן בקדחת הסקרים שמפעפעת כל השנה, אך מתגברת עם התקרבות הבחירות. במילה "סָקֶרֶת" נתקלתי השבוע פעמיים. פרופ' גבי וימן כותב על כך במאמר חריף בהארץ, בו הוא מאשים את התקשורת ועורכי הסקרים בחוסר אתיקה מקצועית והתעלמות מדרישות החוק. חלק מטענותיו של פרופ' וימן מוצדקות, אם כי לדעתי האשמותיו גורפות מדי ועושות הכללות מסוכנות. בנוסף, מתעלם פרופ וימן מבעיות נוספות שיש בתחום הסקרים בישראל ובפרט. הקדשתי כאן  מספר רשימות שסקרו את הבעייתיות שבסקרי דעת הקהל הנערכים בקרב הציבור (להשיב או לא להשיב, בחירות 1936 – המנצח שלא היה, הרהורים בין כרכור לסינגפור (א) ) ואני ממליץ שוב לכולכם לקרוא שוב את המדריך לצרכן הסקרים שהופיע ב"סלייט" לפני כשנה  ואת המאמר על סקרי דעת קהל שהופיע באתר של מכון שריד.

מי שמודע בהחלט לכל ההטיות האפשריות בסקרי דעת קהל הם אנשיו של משה פייגלין, המתמודד בפריימריז על ראשות הליכוד. בעדכון השבועי שבאתרו מתאריך 1.12.2005, מביאים אנשיו של פייגלין את תוצאות אחד מהסקרים שנערכו לקראת הפריימריז האלה, ומצביעים על הבעיות האפשריות שיכולות להביא להטיה בתוצאות הסקרים  – אי יציבות במערכת הפוליטית ובדעת הקהל, אי התאמה אפשרית בין אוכלוסית המדגם והאוכלוסיה בפועל, וטעויות דגימה אפשריות שגודלן לא תמיד ידוע.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 17 בדצמבר 2005שם התקבלו 3 תגובות

עזי  בתאריך 12/17/2005 4:19:06 PM

*ה*בעיה עם הסקרים

יוסי, בנוסף לבעיות שמנית או הזכרת — הבעיה המרכזית, לדעתי, שעצם פרסום תוצאות הסקרים — בין מדוייקים אם לאו, מוטים או בלתי-מוטים — משפיע בצורה מהותית, בעיקרון, על התנהגות אנשים בנוגע לנושא הסקר. מה שמסבך עוד יותר את העניין הוא שאין אנו יודעים *מהי* ההשפעה (גודלה וכיוונה), ויתכן ואף אין בעצם כלל לגבי זה…
תוצאות סקר בחירות, למשל, אפילו אם הסקר נעשה על מדגם גדול ומייצג היטב את אוכלוסיית המטרה, יכול להשפיע על בוחרים שלא ללכת להצביע (שכן התוצאות ידועות מראש, כביכול…), או לשנות את דעתם לכיוון הרוב (ע"מ להיות נורמטיבי), או דווקא להיפך מכיוון הרוב (כדי להיות נונקונפורמיסט או "סתם" מיוחד), או כל מיני השפעות אחרות…
וזוהי אמנם אחת המטרות בפרסום תוצאות סקרים — לא רק לתת אומדן למי שעומד לבחירה בקשר לכוחו ולפלחי אוהדיו/מתנגדיו, אלא להשפיע באמצעות פרסום זה על האנשים באורח מניפולטיבי ויזום בכיוון זה או אחר… כלומר, אם נשתמש באנאלוגיה רפואית, ההסקר אינו מהווה בהכרח מכשיר לאיבחון אלא כחלק מהטיפול…
הבעייתיות בכך נעוצה הן בפן האתי, כמובן, אך לא פחות גם בפן הענייני לכשעצמו, שכן ניבוי השפעת המניפולציה יכול להביא לנזק דווקא (כמו שגם רופא היה טוען לגבי המצב הרפואי האנאלוגי).

יובל  בתאריך 12/18/2005 11:18:24 PM

חלחלה

תרגום מקסים של השם. הצעה שלי לתרגום כותרת המשנה:
כלכלן ארחי-פרחי מביט אל הצד האפל של כל דבר
אגב, באחד המאמרים בבלוג מתואר סטיבן לויט כמי שהצליח מאד ככלכלן למרות (או בגלל) חולשתו המתמטית יחסית לסטודנטים שלמדו איתו.

מאיר  בתאריך 12/22/2005 2:13:59 PM

אני מסכים עם עזי

לדעתי הסקר הכי משפיע הוא הסקר הראשון שנעשה לאחר מקרה שקורה. לדוגמא הסקר שניבא למפלגת "קדימה" 40 מנדטים מיד לאחר הקמתה הוא הסקר שישפיע הכי הרבה. מדוע? כי אנשים באותו זמן התלבטו לגבי בחירתם והנה מופיע סקר שקובע ש"קדימה" תקבל 40 מנדטים. אותם אנשים ינהרו מיד אחרי המפלגה שהרי היא תהפוך להיות הרוב והם יהפכו להיות אנשים משפיעים ומקובלים חברתית. גורם נוסף של אותם סקרים הוא פגיעה במפלגות קטנות – מפלגות קטנות שקיבלו באותם סקרים 3-4 מנדטים עלולות לא לעבור את אחוז החסימה מפני שאנשים יעדיפו להמר על סוס מנצח ולא ירצו להצביע למפלגה שמקומה בכנסת לא מובטח.
כאמור אלו הן השערות אך אשמח לשמוע תגובות על כך.

את "מלחמת הצפנים" קראתי בפעם הראשונה בערך בכיתה ח, זמן קצר אחרי שהספר יצא לאור והגיע נוצץ ומבריק אל הספריה העירונית. הייתי אז תלמיד טוב במתמטיקה, אבל ודאי שלא חשבתי על מתמטיקה כמקצוע, ודאי לא על סטטיסטיקה. את הספר לקחתי כי הוא הבטיח סיפורי ריגול מרגשים, וכמובן, תיאור מלחמת המוחות בין מומחי הצופן והמודיעין של הצדדים הנלחמים.

מבחינה מתמטית, אין הרבה בספר. יש תיאור של מספר שיטות הצפנה, רובן שיטות של החלפה למינהן, וכן את שיטת הרשת של קארדנו. באשר לפיצוח צפנים, הספר עוסק בנושא בקצרה, ורק מזכיר כי המפתח לפיצוח צפנים נמצא בניתוח סטטיסטי של טקסטים מוצפנים.

בולטים בחסרונם בספר שני נושאים מרכזיים בתחום ההצפנה: צופן RSA שעדיין לא הומצא בשעת כתיבת הספר (שיצא לאור לראשונה ב-1973), וכן סיפור הפיצוח של צופן האניגמה בו השתמשה גרמניה הנאצית, שפרטיו עדיין היו סודיים יותר בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. לכן גם שמו של אלן טיורינג נעדר מהספר.

למרות חסרונות אלה, הספר מעניין ומרתק, וכשנתקלתי בו שוב בספריה לפני זמן מה, לא היססתי ולקחתי אותו מייד לקריאה חוזרת, ועלי לומר שלא התאכזבתי, למרות שכעת היה עלי להשוות אותו ל"סודות ההצפנה", שכן, כפי שהסברתי, ההשוואה בין הספרים אינה הוגנת.

"סודות ההצפנה" אכן עולה על "מלחמת הצפנים" בכמה דרגות. השיטות בסיסיות לפענוח צפנים מוסברות באופן מפורט למדי. נושא פיצוח האניגמה על ידי טיורינג וצוותו נסקר בהרחבה. הבעיות הכרוכות בהצפנה יעילה ובטוחה הוסברו בלשון פשוטה, וכן מוספר בפירוט כיצד הובילו הנסיונות לפתור את הבעיות האלה להמצאת אלגוריתם RSA. פרק מרתק נוסף בספר מתאר כיצד שיטות קלאסיות לפיצוח צפנים סייעו לארכיאולוגיים בפענוח של שפות עתיקות, ככתבי היתדות למינהם, וכמובן – כתב החרטומים.
* "מלחמת הצפנים" מאת ברוס נורמן, הוצאת מערכות, 1978.
* "סודות ההצפנה" מאת סיימון סינג, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 12 בספטמבר 2005 שם התקבלה תגובה אחת

יניב  בתאריך 9/13/2005 4:36:27 PM

סודות ההצפנה יצא להורדה – חוקית

http://www.sunsite.org.uk/package/simonsingh-codebook

 טוב, אז גם אני קראתי את הספר הזה. מראש הוא נראה מבטיח. בראש רשימת רבי המכר. הביקורות מהללות. ספר רגיש ונוגע ללב. הסופר מצליח לחדור בכשרון אל תוכי נפשו של הילד. ויש גם מתמטיקה. אני אוהב מתמטיקה. הפרקים ממוספרים במספרים ראשוניים. יש הסברים ותיאורים של כל מיני נושאים במתמטיקה: המשוואה הלוגיסטית. בעיית מונטי הול. נפת ארטוסתנס. החיילים של קונווי. ממש מרקחת מנצחת. ויש גם פיזיקה, ביולוגיה ועוד.

אבל ככל שקראתי והתקדמתי בספר, נעשיתי יותר ויותר כעוס. למעשה, רק בגלל שהחלטתי לכתוב כאן על הספר, המשכתי לקרוא אותו עד סופו. למה בעצם?

אולי בגלל שהתיאורים המתמטיים (וגם התיאורים המדעיים האחרים) נראים כאילו הועתקו מאיזה אתר? לא. אני מניח שהסופר  טרח לשוות לתיאורים האלה מראה שטחי כדי להדגיש שמדובר כאן בילד בעל זיכרון פנומנלי, שאוצר במוחו כל פריט מידע שנכנס אליו.

אולי בגלל שהספר כתוב בצורה ספרותית ירודה? האמת, אין לי שום כלי לשפוט האם זה כך. מבקרי הספרות מהללים את הספר, ואני סומך על דעתם. אז זה לא העניין הספרותי.

מה שהרגיז אותי זו המשוואה שהוצבה מול הקורא:  אוטיזם=מתמטיקה. על כריכת הספר קובע אוליבר סאקס, מחברם של ספרי פסיכולוגיה פופולארית, כי "מארק הדון חודר בכשרון לתודעה של נער אוטיסט". וגם מסופר כי "כריסטופר בון… פותר בקלות בעיות סבוכות במתמטיקה". יש לנו אוטיסט. יש לנו נער בעל כשרון למתמטיקה. בינגו.  וכולם בטח ראו או לפחות שמעו על הסרט Rainman , שם דאסטין הופמן לבש דמות של אוטיסט בעל כישורים חישוביים. והניוזלטר "הקולקטיב" מזכיר במהדורתו האחרונה את איש הגשם בצירוף לינקים על ה"תופעה המרתקת של ה- savants, אוטיסטים בעלי כישורים מנטליים חריגים".  ויש גם עוד מתמטיקאים שחלו בנפשם (נאש, קנטור, גדל).

עכשיו זה כבר לא משנה שכריסטופר, גיבור הספר, אינו אוטיסט (למרות האבחון של אוליבר סאקס), וגם לא ממש משנה שהוא אפילו לא עונה להגדרה של savant. המסר כבר הועבר.

אני חושב שלו היה מארק האדון סופר כל כך גדול, היה מצליח לחדור בכשרון לתודעה של נער אוטיסט (סליחה, נער הסובל מתסמונת אספרגר) גם אם הנער הזה לא היה בעל כשרון למתמטיקה. אבל אפשר לעשות את החיים קלים, לא? 

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 29 בספטמבר 2004 12:34 במדור ספרים וסרטים שם התקבלו 8 תגובות