חיפוש באתר

קישורים

RSS סטטיסטיקה ברשת

עמודים

קטגוריות

תגיות

ארכיב עבור תגית ניהול סיכונים

על מכבי תל אביב ורוג’ר פדרר

האמת, לא ראיתי את המשחק בין מכבי תל-אביב וצסק"א מוסקבה בפיינל פור 2014 של היורוליג. אני לא צופה במשחקי כדורסל מאז הזכיה האחרונה של שיקגו בולז באליפות ה-NBA, ב-1998. בלי מיקל ג'ורדן, אני פשוט משתעמם. אבל על מה שקרה במשחק של מכביי שמעתי גם שמעתי.

למי שלא שמע: כשקבוצתו בפיגור של 15 נקודות בסוף הרבע השלישי של המשחק, הורה דייויד בלאט,  מאמן מכבי, לשחקניו לנסות ללכת על כל הקופה: לעבור למשחק מהיר, הגנה אגרסיבית, וזריקות לשלוש נקודות, תוך תקווה שהיריבה תעשה יותר טעויות מהרגיל.

במונחי ספורט, אולי זה היה הימור. במונחים סטטיסטיים, בלאט החליט להגדיל את השונות. לאחר 3 הרבעים הראשונים, המשחק כבר לא היה שקול. האסטרטגיה של בלאט הגדילה את ההסתברות לתבוסה: המשחק היה יכול להגמר ב-30 נקודות הפרש לטובת צסק"א, אבל במשחק של הכל או לא כלום, זה באמת לא משנה אם ההפסד הוא בהפרש של 15 נקודות או 30 נקודות. לעומת זאת, לקיחת הסיכון גם אפשרה הסתברות לרבע שייגמר ב-16 נקודות הפרש לטובת מכבי, בניגוד לאסטרטגיות של 3 הרבעים הראשונים במשחק שמהלכם לא היה טוב במיוחד מנקודת הראות של הצהובים.

איך זה קשור לרוג’ר פדרר?

הסבר קצר על משחק הטניס. המשחק הטיפוסי מורכב משלוש מערכות, וכדי לנצח על הזוכה לנצח בשתי מערכות מתוך ה-3[1]. כל מערכה מורכבת ממשחקונים, וכדי לנצח במערכה יש לנצח ב-6 (ולפעמים 7 או יותר) משחקונים. כך יכול להווצר מצב מוזר: שחקן שהפסיד 6:1 במערכה הראשונה (כלומר ניצח במשחקון אחד והפסיד ב-6), וניצח בשתי המערכות הבאות בתוצאה 6:4, זכה המשחק כי ניצח ב-2 מערכות מתוך ה-3, אבל ניצח בסך הכל ב-13 משחקונים, בעוד שיריבו ניצח  ב-14 משחקונים. תופעה זו, המזכירה את פרדוקס סימפסון,  קורה בערך ב-5% ממשחקי הטניס המקצועניים[2]. דבר דומה קרה גם במשחק הכדורסל: צסק"א ניצחה ב-3 מתוך 4 רבעי המשחק, אך הפסידה במשחק כולו.

מסתבר כי אלוף העולם בהפסדים ב-"משחקי סימפסון" בענף הטניס הוא לא אחר מאשר רוג’ר פדרר, אחד מגדולי הטניס בכל הזמנים. הוא שיחק ב-28 משחקים בהם המפסיד זכה ביותר משחקונים מאשר המנצח. המאזן שלו? 24 הפסדים, רק 4 ניצחונות.

מעניין לציין כי השחקן בעל המאזן הטוב ביותר במשחקים כאלה הוא ג'ון אייזנר , עם מאזן של 19 נצחונות ו-5 הפסדים. אייזנר זכור גם כמנצח במשחק הארוך ביותר בהיסטוריה, בטוניר וימבלדון ב-2010, בו ניצח את יריבו בתוצאה 70:68 במערכה החמישית. במשחק הנ"ל, אייזנר זכה ב-24 נקודות פחות מאשר יריבו.[3] אייזנר מבסס את כל משחקו על חבטת הגשה חזקה במיוחד שמותירה את היריב ללא מענה במקרים רבים. כאשר ליריב יש מענה, לאייזנר בדרך כלל אין.

למי שמשחק מול פדרר אין הרבה סיכויים לנצח; פדרר ניצח ביותר מ-80% המשחקים בהם השתתף. מעבר לכך – שיטת הניקוד בטניס מוטה לטובת השחקן הטוב יותר. יתרון קטן על היריב מתורגם על ידי שיטת הניקוד להבדל משמעותי בסיכויי הניצחון במשחק. הדרך הכמעט יחידה לנסות לנצח את פדרר היא להגדיל את הסיכון על ידי משחק אגרסיבי. אתה עלול להפסיד שתי מערכות בתוצאה 6:0, אבל יש לך גם סיכוי להפסיד פחות משחקונים מאשר בדרך כלל, ואם תנצח מספיק משחקונים, אולי זה יספיק לך לנצח בשתי מערכות צמודות, ואז למי איכפת מהמערכה בה פדרר הביס אותך?


הערות
  1. 1. ישנם טורנירים בהם המנצח נקבע בשיטת הטוב מ-5 מערכות []
  2. 2. Wright, B., Rodenberg, R. M., & Sackmann, J. (2013). Incentives in Best of N Contests: Quasi-Simpson's Paradox in Tennis.International Journal of Performance Analysis in Sport13(3), 790-802. []
  3. 3. כדי לנצח במשחקון, יש לצבור יותר נקודות מאשר היריב []

ניהול סיכונים במערכות יחסים (כולל סקס)

 הקדמה קצרה: ב-13/11/2012 הופיע בבלוג "יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר" פוסט מעורר הדים שכתבה קרן תחת הכותרת "על חלוקת סיכונים בסקס ובכלל".  הקדשתי לפוסט ולרעיונות שהועלו בו מחשבה רבה, וארבעה ימים לאחר מכן כתבתי תגובה מסודרת ושלחתי אותה לעורכי הבלוג בבקשה לפרסמו כפוסט אורח. הם מצידם השקיעו גם כן מחשבה רבה בבקשתי, והיום הודיעו לי כי אינם מעוניינים לפרסם את תגובתי כפוסט אורח מכיוון שפוסט כזה "לא יחדש הרבה", כפי שניסח זאת חגי, אחד העורכים. מכיוון שכך, אני מפרסם את תגובתי כאן, בבלוג הבית שלי, למרות שבלוג זה עוסק במוצהר בנושאים אחרים. עם זאת, יש גם קשר לסטטיסטיקה, כפי שתראו אם תמשיכו לקרוא.

הפוסט שכתבה קרן עסק בהשוואה בין הסיכונים שבהם עומדים גברים ונשים כתוצאה מקיום יחסי מין הטרוסקסואליים. הטענה המרכזית הייתה כי נשים עומדות בפני סיכונים גבוהים יותר מאשר גברים במצבים אלה, ולכן הגיעה למסקנה כי יש לנסות לחפש דרכים להעביר חלק מהסיכון הקיים מהצד הנשי לצד הגברי, במטרה לייצר מצב שבו סך הסיכון הקיים מתחלק באופן שווה (או לפחות שווה יותר) בין הצדדים. האם זה אפשרי? לדעתי לא, ולכן נכתב פוסט זה: להסביר מדוע זה לא אפשרי, ולהציע דרך אחרת, אפשרית.

ברצוני להציע נקודת מבט אחרת לנושא זה. אני בעוונותיי סטטיסטיקאי, ולכן נוטה לראות כל דבר מזווית ראיה סטטיסטית. בפרט, למונח "סיכון" יש בעיניי משמעות אחרת ממשמעותו בעיני קרן, והניתוח שאציע מבוסס על הגדרה מדויקת יותר של מונח זה.

ליחסי מין (או, עדיף, למערכת יחסים שכוללת בתוכה מין) יש הרבה תוצאות אפשריות. חלק מהתוצאות האפשריות רעות מאוד, חלקן סתם רעות, ולעומת זאת יש גם תוצאות אפשריות טובות ואפילו מצוינות ("והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה"). הבעיה העיקרית, שהיא אינהרנטית לכל אספקט של חיינו, היא בעיית חוסר הודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מראש מה יהיה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לנסות לערוך רשימה של כל התוצאות האפשריות, והעריך את ההסתברות (הסיכוי) של כל תוצאה אפשרית להתרחש. ההערכה יכולה להיות כמותית (מספר בין 0% ל100%) או איכותית (סבירות נמוכה/גבוהה וכולי).

כמו כן, גם את מידת החוּמרה של כל תוצאה אפשרית ניתן להעריך. כשדנים בפיננסים זה קל – החומרה נקבעת לפי כמות הכסף שמרוויחים או מפסידים. בתוצאות של מערכת יחסים בין שני בני אדם לא ניתן לכמת את התוצאות האפשריות באופן כזה, עם זאת, אני מניח כי ניתן לדרג את התוצאות האפשריות על פי חומרתן. אני מניח, למשל, שכן אפשר לקבוע כי אונס גרוע יותר מסתם סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וסקס טוב שלא יוביל לדייט נוסף עדיף על סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וכדומה.

כאשר יש לנו רשימת תוצאות אפשריות עם הערכות להסתברות של כל אחת מהן להתרחש (אי-ודאות) ואפשרות להשוות בין כל שתי תוצאות על פי חומרתן (או טיבן), ניתן לומר כי סיכון הוא מצב של אי ודאות בו חלק מהתוצאות האפשריות הינן רעות, וסיכון ניתן למדידה על ידי כימות הנזק שייגרם אם תקרה תוצאה מסויימת וכימות הסיכוי כי תוצאה זו אכן תתרחש. למעשה אני מכליל כאן את ההגדרה הקלאסית של הובארד לסיכון, שהתמקדה בסיכונים כלכליים. אם מדובר בפיננסים, אז אפשר למדוד את הסיכון על ידי הכפלת ההסתברות בנזק הכספי הצפוי. כשעוברים ליחסים בין בני אדם זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל אני חושב שלא תחלקו עלי אם אקבע כי, בהתאם להגדרה שנתתי, המאורע "אונס בסבירות גבוהה" טומן בתוכו יותר סיכון מאשר המאורע "סקס גרוע בסבירות נמוכה".

עוד הבדל בין סיכונים פיננסיים וסיכונים במערכות יחסים: בתחום הפיננסי ניתן לקנות ולמכור סיכונים – כל המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי החל מסחר לא מבוקר בסיכונים פיננסיים. במערכות יחסים הסיכונים הם סובייקטיביים (הנושא נדון בהרחבה בתגובות לפוסט של קרן), ולכן העברת סיכונים אינה אפשרית למעשה ("תשמעי, יש לי דייט, הוא ממש נחמד וחתיך, אבל בפעם הקודמת הסקס איתו היה ממש גרוע, אז אחרי היציאה את יכולה לעלות אליו במקומי ולקבל את הסקס הגרוע?" – לא נראה לי). ההצעה של קרן להעביר סיכון מצד לצד נחמדה, אבל לדעתי לא ישימה.

וכאן, אפשר גם לראות את הבעיה בתרגיל המחשבתי (המבריק) שהציעה קרן כנקודת פתיחה לדיון שלה: התרגיל לא עסק באמת בסיכונים, אלא בתרחיש הגרוע ביותר (worst case scenario), בו הציבה הרשעה ודאית באונס ללא אפשרות משפטית להתגונן לגבר, מול אונס לאשה. מה שקרן יצרה למעשה בתרגיל המחשבתי שלה הוא מאזן אימה. היא הגדילה סיכון לגבר, בלי הפחתה משמעותית בסיכון לאשה, מתוך תקווה שאנס פוטנציאלי יירתע אם הסיכוי שיורשע באונס יגדל בצורה משמעותית.

אני שונא מאזני אימה, משתי סיבות. קודם כל, הם כוללים בתוכם אימה. שנית, האיזון בדרך כלל לא יציב. אני מעדיף מצבים נטולי אימה עד כמה שאפשר. את האימה לא ניתן לבטל לגמרי. אמנם איני קרימינולוג, אבל אני לא חושב שקיימת מערכת ענישה כלשהי שתיצור דמוטיבציה מוחלטת לביצוע פשעים. זה לא אומר שאני מציע לוותר על מערכת החוק והענישה, אבל בהחלט יש צורך במודעות למגבלות שלהם. עד כמה החמרה בענישה והורדת רף ההוכחה תביא להקטנת ההסתברות למקרי אונס (או רצח, או נסיעה במהירות גבוהה מהמותרת, או שימוש בסמים לא חוקיים)? פתרון הרבה יותר טוב הוא פשוט להפחית את הסיכונים.

דרך אחת להקטנת סיכון היא הפחתה של הנזק הצפוי במקרה של התרחשות המאורע הרע. כשעוסקים בפיננסים זה אפשרי – אפשר לקנות ביטוח. שוב, במערכות יחסים הפתרון הזה לא ישים. אולי אפשר לקנות ביטוח שבמקרה של אונס ישלם לקורבן סכום של X שקלים, אבל אני באופן אישי לא הייתי רואה בכך הפחתה משמעותית של הסיכון. אני סבור שרוב הקוראים מסכימים עימי.

כיוון שלסיכון יש שני מרכיבים: חומרת התוצאה של מאורע וההסתברות להתרחשותו, וכשמדובר בסיכונים במערכת יחסים לא ניתן לשנות באופן משמעותי את חומרת התוצאה, הדרך היחידה להפחתת הסיכונים היא על ידי הקטנת ההסתברויות של המאורעות הרעים. אונס הוא רע, ויישאר רע בכל מצב, אבל אם נוכל להקטין את הסיכוי להתרחשותו, הסיכון יפחת.

עד כאן התיאוריה. באופן מעשי, זה הרבה יותר מסובך. ברור לחלוטין שכל אחת ואחד צריכים לנקוט בצעדים שיפחיתו את ההסתברויות להתרחשות מאורעות עם תוצאות חמורות במידת האפשר. זה אומר לנהוג בזהירות, זה אומר לרוץ לממ"ד כשיש אזעקה, וזה אומר להיות זהירים במערכות יחסים, בייחוד במערכות יחסים שכוללות גם מין או פוטנציאל למין. עד לאן אפשר לקחת את זה? יש מי שיאמר כי הפתרון הוא לא לצאת מהבית (פתרון אדיוטי) , ואם את כבר יוצאת אז תלבשי בורקה ורעלה (עיצה מטופשת, כמובן, זה ממש לא מגן מפני אונס). מה בכל זאת? אני מציע שכל אחד ואחת יחשבו מה הפתרונות שמתאימים להם ויישמו אותם.

החברה צריכה גם היא לתת פתרונות לטובת הכלל. מערכות חוקים וענישה הם כאמור פתרון קיים אך בעל יעילות מוגבלת. פתרון הרבה יותר יעיל, אך דורש אומץ ואורך נשימה, טמון בחינוך. חינוך לשוויון וכבוד הדדי, חינוך להכרה כי כל אחד ואחת הם בעלי הזכויות על גופם, חינוך כי מערכות יחסים ויחסי מין הם יותר מאשר סקס. זה אינו פתרון קסם, אבל לעומת זאת זהו פתרון אמיתי.

פטישי האויר הארורים

(נלקח מהבלוג של לויט ודאבנר – עורכי פריקונומיקס)

pregnant

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 5 במרץ 2006 07:17 במדור ….הממממ… מעניין שם התקבלו 1 תגובות

אביבה  בתאריך 3/5/2006 8:03:03 AM

ללא נושא

אחר כך מתפלאים שילדים רוקדים פוגו.

ניהול סיכונים בעידן הטרור

לפני כתשעה חודשים סקרתי כאן מאמר של עמוס כרמל שעסק בנושא ניהול סיכוני הטרור. את הנושא הזה בוחן מזוית אחרת פרופסור נאסים טאלב מאוניברסיטת מסצ'וסטס, במאמר שפורסם אתמול בניו-יורק טיימס (דרושה הרשמה).

טאלב טוען כי התגובות לאירועי הטרור הינן לא רציונליות, אלא מבוססות על מנגנונים רגשיים. מנגנונים אלה היו טובים דיים כדי להתריע בפני אבות אבותינו על הסכנה הצפויה במפגש עם נמר, אך אינם מתאימים להערכת סיכונים בסביבה המודרנית בה אנו חיים כיום. כך מתקבלות החלטות אי רציונליות. למשל, בעקבות התקפת הטרור של ה-11 בספטמבר קטן נפח תעבורת הנוסעים בטיסות, ועלה נפח התחבורה הקרקעית. התוצאה – יותר הרוגים בתאונות דרכים. אבל הרוגים אלה לא נספרים במאזן הרוגי הטרור, למרות שבהחלט מקרי מוות אלה נגרמו עקב התקפת הטרור של ארגון אל-קעידה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 26 ביולי 2005 שם התקבלה תגובה אחת

שי פישר  [אתר]  בתאריך 7/27/2005 1:15:03 PM

אין מוכנות לתמחר חיי אדם

הדעה המוצהרת הרווחת היא שחייו של אדם אחד שווים יותר מאיכות חייהם של אנשים אחרים, רבים ככל שיהיו.
בפועל זה לא מיושם – למשל מכוניות ותאונות הדרכים. אך נהלי העבודה של כוחות הביטחון לא מוכנים לקחת סיכון, ולו הקטן ביותר, לסיכון חיי אדם ובתמורה מאמללים חיים של אלפי/רבבות/מליוני אנשים. הדוגמא שנתת היא לנזק לחיי אדם, אך הדוגמא הזו מעט ערטילאית ועקיפה, ולדעתי אין בה צורך כיוון שגם פגיעה ברמת החיים של מספר אנשים רב מצדיקה סיכון חיי אדם (ברמה כלשהי).
בצבא אין ניהול סיכונים משום שהנתון הכי חשוב של כל קודקוד הוא מס' הפאשלות שהוא אחראי להם. לכן המטרה היא אפס סיכונים, אפס פאשלות, והקטנת ראש לגבי ההשלכות.

על אהבה, טיולים בשדות, ומריחואנה

בנו של המשורר מנחם בן לקה לפני מספר שנים בהתקף פסיכוטי סכיזופרני. מר בן החליט שלא להפקיר את בנו לחסדי הרפואה המודרנית ואנשי המדע, אלא העדיף לטפל בבנו בעזרת אהבה, טיולים בשדות, ומשום מה גם בדיאטה עתירת ויטמין B12. לפרשה זו, שפורסמה בשבוע שעבר במעריב, התייחסו כאן ברשימות טלי וישנה וריקי כהן, ואני ממליץ בחום למי שעדיין לא קרא את רשימותיהן לעשות זאת בהקדם.

אני מביא כאן כמה ציטוטים מפרי עטו של מנחם בן מהכתבה המדוברת: "השיגעון, על פי הבנתי, הוא מחלת גוף…אין לי ספק שלא מדובר בשום "מחלה נפשית" (ספק אם יש דבר כזה) אלא בכעין אירוע מוחי מתמשך ומצב מוחי ועצבי וגופני, הנובע ממחסורים מסוימים או מעודפים מסוימים בחומרי גוף מסוג ויטמינים או הורמונים, על רקע תזונה משובשת או עודפי סוכר." ובהמשך הוא ממשיך וכותב "לא מדובר בכלל בבעיה פסיכולוגית אלא בבעיה גופנית מובהקת".  וממשיך בן ומצטט פסיכיאטר בכיר מתוך ספר שכתבה עדנה גחטן: "הטיפול התרופתי מאוד מרכזי, ובלעדיו אין סיכוי שתחול הטבה בסימפטומים של המחלה".

אבל בן יודע טוב יותר מהפסיכיאטר הבכיר: "שטויות. אפשר להתרפא להפליא, והרבה יותר טוב, בלי תרופות." ואכן, בן ממשיך ומפרט כיצד ריפא את בנו בעזרת "אהבה וטיולים בשדות" (כפי שהגדירה זו שלומית בפוסט בבלוג שלה שהובא ברשימה של טלי וישנה), או ליתר דיוק, על ידי שילוב של חמישה גורמים: השגחה מתמדת, בדיקות דם, דיאטה וויטמינים, ואלוהים. בנו של בן נרפא, התגייס לצבא, " ואז קרה משהו נורא למדי: ההתקף השגעוני חזר".

ומה עניין המריחואנה לעניינו?

אתמול נפל דבר בבורסה: ערך מניותיה של חברת פארמוס צנח ב-66%, לאחר שהחברה הודיעה על כשלון הניסוי הקליני שערכה בתרופה "דקסבינול", המיוצרת מחומר הנמצא בצמח המריחואנה. כי חברת פארמוס היא חברה המעסיקה מדענים, לא משוררים. לכן נערך ניסוי קליני בו נבדקה התרופה המוצעת באופן מבוקר, במקום לשלוח ל-FDA גיבוב של תחושות בטן בסגנון הכתבה של מנחם בן במעריב. התרופה של פארמוס נכשלה, ולכן לא תיוצר ולא תוצע לחולים. כי הטיפול התרופתי, שבן מדגיר כ-"שטויות", ניתן לחולים רק לאחר שהוכחה יעילותו הטיפולית ובטיחות השימוש בו בסדרה של ניסויים קליניים מבוקרים. כי המדענים הם לא משוררים – הם אומרים את דברם רק כאשר הם יכולים להוכיח את טענותיהם.

אני מאחל לכל קוראי רק בריאות, ולאלה שיחלו, אני מקווה שמי שיטפל בהם ידאג להם לטיפול טוב יותר מה"טיפול" שהעניק מנחם בן לבנו.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 21 בדצמבר 2004 17:22 שם התקבלו 9 תגובות

עומרון  בתאריך 12/21/2004 6:25:43 PM

אני מאחל לך

שלא תסתמך יותר מדי על היתרי ה-FDA.
בשנים האחרונות היו כמה תרופות שירדו מהמדפים בגלל שהרגו בני אדם, למרות אישור ה-FDA.
בו לא נגזים בעוצמתו של המדע.

שרונה  [אתר]  בתאריך 12/21/2004 7:28:00 PM

לכל אחד יש מה להגיד

קודם כל לפי צירוף המקרים של הזמנים בין התרסקות מניות פארמוס ומנחם בן, אולי זה היה בסך הכל חלק מהניסוי, ותמורת ההשתתפות הם קיבלו נפאס חינם שש שנים.
המדע הוא אולי בסדר אבל המדענים לא תמיד ישרים,
בקיצור החיים עכשיו הם ג'ונגל וכל אחד לעצמו צריך להחליט על מי לסמוך ומתי, כולל ברפואה תרופות וסכיזופרניה אם בכלל יש מחלה כזו, לא יודעת

זו ש  [אתר]  בתאריך 12/21/2004 8:52:53 PM

אתמהה

אתה מעדיף לצטט פוסט מרשימות (של טלי) שמצטט פוסט ממקום אחר (של שלומית), ולא לתת לינק אל המקור? יש סיבה מיוחדת או שזו סתם עצלות?

הרצל  בתאריך 12/21/2004 9:17:00 PM

פרשת קן הקוקיה

מה עם שאלת פרסום המאמר הלא אחראי המדובר?
כיצד יכול עיתון מוביל בכתבה ראשית, לתת עצות נוסח אודטה לטיפול במחלה כה קשה ומסוכנת.
לא צריך לקרוא בין השורות בכדי להבין שכתבת ההמשך על הניסוי האנושי הזה תהיה מרגיזה לא פחות.
"ואז קוקי לקח את הנשק וריסס את כל החברים שלו, זה לא שהוא לא שפוי, הוא פשוט רצה להגדיל את החדר."

יוסי  [אתר]  בתאריך 12/21/2004 9:39:25 PM

תשובה לזו ש

את צודקת לחלוטין, אין סיבה מיוחדת וגם לא עצלות, פשוט טעיתי.
אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לו – התגובה הבלוגית הראשונה , שצוטטה ברשימה של טלי וישנה, הייתה בבלוג של שלומית בישראבלוג, והרי הלינק
http://israblog.nana.co.il/tbl….sp?blog=11491&blogcode=1171082

יוסי 

בתאריך 12/21/2004 9:43:13 PM

תשובה לעומרון

אני סומך על ה-FDA יותר מאשר אני סומך על מעריב ומנחם בן, לפחות בכל הקשור לענייני תרופות.
כל תרופה נושאת בחובה סיכון, ותרופות מורדות מהמדפים כל הזמן. יש הצדקה לשימוש בתרופה אם התועלת שהיא עשויה להביא עולה בהרבה על הסיכון הנגרם במתן התרופה. תרופה שאינה עונה על קריטריון זה פשוט לא תאושר לשימוש.

ליאור  בתאריך 12/22/2004 4:08:57 AM

הרצל

מעריב והארץ גם פירסמו כתבות שבועיים לפני הפיגוע בסיני בחגים, גדעון לוי מהארץ הורה לקוראים "לצפצף על אזהרות מערכת הביטחון" ולצאת בהמוניו לסיני.
שומר נפשו ירחק מעצות העיתונים.

עומרון  בתאריך 12/22/2004 8:09:59 AM

ליוסי

לא אמרתי לא להסתמך על ה-FDA, אלא להפעיל גם שם שיקול דעת.
אני מתרחק מתרופות היכן שלא ברור לי באופן וודאי כי יש צורך. מדוע? כי זה התערבות במהלך תקין של הגוף וצריכה להיות סיבה טובה לאירוע מעין זה מבחינתי.
לגבי הטענה של תועלת לעומת נזק – הרי שתרופות מורדות מהמדפים בדיוק מכיוון שרק אחרי שאושרו גילו שהנזק רב על התועלת, לרוב במחיר של גרימת נזק.
לכן, כל שאמרתי הוא לא להסתמך בעיניים עצומות על הממסד הרפואי.

גורו יאיא  [אתר]  בתאריך 12/31/2004 9:42:47 AM

לגבי הFDA

עומרון, הטענה שלך לגבי הFDA, היא אבסורדית לחלוטין. אולי היו תרופות שהFDA אישר והיו מסוכנות. אולי דני רופ אמר שירד גשם ולא ירד. אולי פרופ' צמח חזתה שפרס ינצח ודווקא ביבי ניצח. השאלה היא האם דני רופ צמצם את אי הוודאות שלנו לגבי הגשם, אם הסקר של הפרופ' צמח צמצם את אי הוודאות שלנו לגבי הבחירות והאם הFDA צמצם את אי הודאות שלנו לגבי בטיחותן של תרופות. צמצם. לא העלים. עדיין הFDA יותר יעיל מכדור בדולח בנושא זה.