חיפוש באתר

קישורים

RSS סטטיסטיקה ברשת

עמודים

קטגוריות

תגיות

ארכיב עבור תגית חברה

לא לחינוך פיננסי

כתב כלכלי, כלכלן שעובד בבית השקעות ובכיר במשרד האוצר נפגשו באולפן הרדיו.

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה קרה באמת, ביום חמישי האחרון (24.11.2011), בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" ברשת ב'. והבדיחה באמת גרועה, והיא על חשבון כולנו.

הדיון בתכנית זומן בעקבות ה"תספורת" האחרונה שהציע יצחק תשובה למחזיקי אגרות החוב שלו, "המשקיעים המוסדיים", שהם בעצם קרנות הפנסיה וקופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כולנו.

המרואיינים היו כתב דה-מרקר רותם שטרקמן, יובל בן-זאב, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, ואליאור גבאי,  סגן הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. תוכלו להאזין לדיון שנערך בלינק הבא, ואני ממליץ לכם לעשות זאת, כיוון שאני מתכוון להתמקד רק בחלק מהדברים שנאמרו.

כל שלושת הדוברים חזרו על שלוש מהמנטרות העיקריות של מאמיני דת הניאו-ליברליזם מיסודו של מילטון פרידמן: כספי החסכון/פנסיה של הציבור חייבים לזרום לשוק ההון, דמי הניהול הגבוהים הם לא גזירת גורל – אם החוסכים יתמקחו אז דמי הניהול יירדו, והעיקר – לו היה הציבור מקבל חינוך פיננסי ראוי, אז המון רעות חולות היו נחסכות מאיתנו, ובפרט תופעות כמו "תספורת" למשקיעים ודמי ניהול מופקעים בקרנות הפנסיה והגמל.

כל שלוש המנטרות הן רק מנטרות, כלומר מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה, ולצערנו הן אכן משפיעות. אני מתכוון לדון רק במנטרת החינוך הפיננסי. לו היה כאן חינוך פיננסי לכל, "הכלכלה שנעצב עבורנו ועבור ילדינו תהיה מוצלחת יותר", כותב שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני בדרך כלל מעריך את דעותיו, אבל לא הפעם. ממשלת ישראל כל כך מכירה בחשיבותו של החינוך הפיננסי, עד כדי כך שהיא עצמה מתכוונת לפתוח במשרד האוצר "מחלקה להקניית השכלה פיננסית לבני נוער, זוגות צעירים, מבוגרים, קשישים ועוד" (למה בעצם? השוק לא יכול לעשות את זה?).

האמת היא שחינוך פיננסי הוא פשוט עוד סוג של הפרטה, כלומר התנערות הממשלה ממחוייבותיה לאזרחים, והעברת האחריות למישהו אחר, במקרה זה האזרחים עצמם. טייקונים ובתי השקעות שדדו את הפנסיה שלך? "זו אחריותך, ותוצאה של החינוך הפיננסי הלוקה בחסר שלך. אנחנו רק הממשלה, אנחנו לא אחראים".

אמנם אין ספק שתוספת השכלה, אפילו בתחום הפיננסים, אינה דבר רע לכשעצמו. אבל האם בעולם שבו הציבור "מחונך פיננסית", טייקונים לא יעזו לנסות (ולהצליח) להתנער מחובות, מוסדות פיננסיים כגון בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות לא יפקיעו את מחיריהם, וקרנות הפנסיה שלנו יפסיקו להתייחס להשקעות מפוקפקות כאל השקעות חסרות סיכון (תשובה לא נתן בטחונות כנגד ההלוואות שלקח מקרנות הפנסיה באמצעות אגרות החוב שלו)? אני בספק אם זה יקרה, כיוון שהסיבות לכל התופעות האלה, ואחרות, הן הרבה יותר עמוקות.

האמת היא שכלכלת "שוק החסכון" היא כלכלת ג'ונגל. כל אחד מנסה לקחת את כל מה שהוא יכול, ולעזאזל השאר. ומי שיש לו יותר כוח, גובר. כל מנהלי בתי ההשקעות וכלכלניהם, שחינוכם הפיננסי הוא בודאי לעילא ולעילא, גובים מלקוחותיהם דמי ניהול מופקעים כי הם יכולים. להתמקח? הצחקתם אותי. ניסיתם פעם להכנס לסופרמרקט ולהתמקח עם מנהל הסניף על מחיר הגבינה? אז זהו. ההבדל הוא שגבינה אפשר לא לקנות זמן מה, אבל כולנו מחוייבים על פי החוק לקנות חסכון פנסיוני. האם ציבור "מחונך פיננסית" יגרום למנהלי קרנות הפנסיה והגמל להשקיע את כספי החסכון בנכסים קצת פחות מפוקפקים מאגרות חוב של דלק נדל"ן? איזה אינטרס יש להם לא לקנות מתשובה אגרות חוב? מה גם שאגרות חוב אלה זוכות, עדיין, לדרוג AA מחברות דירוג האשראי, אותן חברות שדירגו את משכנתאות הסאבפריים בארה"ב כהשקעות ברמת בטחון גבוהה ביותר? ובכלל, קרנות הפנסיה והגמל מחוייבות להשקיע את כספנו בשוק ההון הבעייתי של ישראל, וזאת על פי המנטרה הראשונה. אם לא יקנו מתשובה, יצטרכו לקנות מבן-דוב. האם הטייקונים, תשובה, בן-דוב וחבריהם, יתחילו לעמוד פתאום בהתחייבויותיהם, ולהחזיר לציבור את הכספים שלוו ממנו, עם הריבית? רק אם יכריחו אותם לעשות את זה.

יש הבדל מהותי בין ג'ונגל לבין מדינה מתוקנת: חוק. כל עוד חוקי המדינה יאפשרו לטייקונים ולמוסדות הפיננסיים (שרובם בבעלות טייקונים למיניהם) לשדוד את הציבור, הם ימשיכו לשדוד.

יש דרכים להלחם בתופעות שהוזכרו: מחירים מופקעים? פיקוח על מחירים. שמיטת חובות? רק בליווי פשיטת רגל, בבקשה. כספי חסכון מופנים שלוק הון עתיר סיכונים? אפשר לאפשר להם לזרום גם להשקעות פחות מסוכנות, ואף ליצור עבורם מטרות השקעה כאלו (למשל, אגרות חוב שתנפיק הממשלה, שתשתמש מצידה בכספים להשקעה בתשתיות המדינה, במקום לבניית קניונים במזרח אירופה, או פשוט למינוף שיאפשר לרכוש חברה ולחלוב אותה).

אבל כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, צריך שהממשלה תכיר בכך שתפקידה הוא לשמור על האינטרסים של אזרחי המדינה, במקום לצפות מהצד, לגלגל עיניים, ולומר לנו "אילו היה לכם חינוך פיננסי הכל היה יותר טוב". צריך שהממשלה תכיר באחריות שמוטלת עליה, ולא תגלגל אותה לכל מי שרק אפשר.

לשם כך, עלינו לומר בקול רם וברור "לא" לחינוך הפיננסי. עלינו לומר לא גם להפרטה הזו.

 רשימה זו פורסמה לראשונה באתר "עבודה שחורה"

האם העם באמת דורש צדק חברתי?

אני מניח שכל ששת קוראיי שמעו על המחאה החברתית המתחוללת בארצנו מזה כחודשיים. גם באוניברסיטה הפתוחה שמעו על כך, ולכן ערך המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה   של המוסד המכובד הזה ערב עיון בנושא. הערב נערך לפני יומיים, ואני הייתי בין הנוכחים. לשמחת הכלל כל ההרצאות בערב זה צולמו, ואני מניח שיועלו בקרוב לרשת ותוכלו לצפות בהן. אתכם, קוראיי הנאמנים, אטריח רק בדיווח על הרצאתו המעניינת במיוחד של ד"ר ניסים כהן, שכותרתה הייתה "השקט שלפני הסערה: דעת הקהל הישראלית כלפי המדיניות החברתית בשנים שקדמו למחאת קיץ 2011".

כותרת ההרצאה כוללת בתוכה ספוילר: כבר ב-2008, ואולי עוד לפני כן, הכתובת הייתה על הקיר. ד"ר ניסים כהן בודק מאז 2008 את עמדות הציבור בישראל כלפי מדינת הרווחה ומעורבותה של הממשלה באספקת שירותים ציבוריים שונים. הממצאים מדהימים.

מתוצאות הסקר הראשון שנערך ב-2008 (קישור לקובץ pdf) עולה כי הציבור הישראלי מצדיק במידה רבה את מעורבות הממשלה באספקת שירותים ציבוריים, ותומך בהשקעה במדינת רווחה ובתמיכה בשכבות חלשות. רוב הציבור סבור כי בישראל יש יותר מדי עניים, וכי הפערים החברתיים במדינה גדולים מאוד. רוב הציבור גורס כי האחריות לצמצום העוני והפערים החברתיים מוטלת על הממשלה. יש תמיכה רחבה בדרישה להעלאת שכר המינימום, והבטחון אינו קדוש – הציבור אינו מצדיק קיצוץ בשירותים חברתיים לטובת תקציב הבטחון.

בעזרת שאלון מתוכנן היטב חישב כהן, יחד עם עמיתיו, מספר מדדים.

מדד המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי הפרט עמד על ערך של 3.35 (כאשר הערך 5 מציין כי רצויה מעורבות מקסימלית, והערך 1 מציין כי מעורבות אינה רצויה כלל). מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על ערך גבוה יותר – 4 (כל המדדים נמדדו באותו סולם של 1-5). מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות חלשות; עמד על 3.87 .

לעומת זאת, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבל ערך נמוך יותר של 3.15, אך עדיין מדובר בערך הנמצא מעל למרכז הסקאלה.

בהרצאתו שלשום הציג כהן תוצאות מסקרי המשך שנערכו בשנים שלאחר מכן, שמהן עולה כי רוב גדול של הציבור תומך בעקביות בעמדות סוציאל דמוקרטיות, וכי התמיכה הזו חוצה הבדלים חברתיים ועמדות פוליטיות.

בפרט, נרשמה מידת תמיכה גבוהה בטענות הנחשבות כחילול הקודש של דת מילטון פרידמן.  הנה מספר דוגמאות מתוך תוצאות סקר 2008, עם הציון הממוצע בסולם של 1-5 (5=הסכמה מירבית, 1=חוסר הסכמה מוחלט): על הממשלה לספק עבודה לכל מי שמעוניין בכך – ציון ממוצע של 3.95 בסולם 1-5. המדינה היא שצריכה לדאוג כי יהיו פחות עניים בישראל – 4.04. יש שירותים ציבוריים שאסור למדינה להפריט בשום פנים ואופן – 4.04. רצוי מאוד שיהיו ארגוני עובדים חזקים שיגנו על השכירים ממעסיקיהם – 3.99. על המדינה לספק ולוודא כי לכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימלית – 4.12. יש להעלות את שכר המינימום – 4.16. לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים כדי להגדיל את תקציב הבטחון – 3.69.

מידת ההסכמה לשלם יותר מיסים עבור רווחה נמדדה בסולם של 1 עד 3 (1=לא מסכימים כלל לשלם יותר מיסים, 2=מסכימים במידה מסויימת, 3=מסכימים מאוד). התחומים שזכו למידת ההסכמה הגבוהה ביותר הם הגדלת קצבאות הזקנה (2.15), חינוך חינם בבתי הספר (2.15), הגדלת סל הבריאות (2.08), סיוע לאוכלוסיות במצוקה (2.06), וחינוך חינם לגיל הרך (2.05).

המחקר של כהן ועמיתיו אינו נקי מפגמים, ובקלות אפשר לכתוב פוסט שישתלח בשיטות הסטטיסטיות הלא כל כך מוצלחות בהם השתמשו החוקרים כדי לנתח ולהציג את הנתונים שאספו (שוחחתי על כך בקצרה עם ד"ר כהן לאחר הרצאתו). עם זאת, התמונה המוצגת במחקר זה ובמחקרי ההמשך שתוצאותיהם הוצגו בהרצאה היא חד משמעית. העם אכן דורש צדק חברתי, לפחות מאז 2008 וסביר מאוד שעוד קודם לכן. הדרישה אמנם הועלתה אל מרכז הבמה רק ביולי 2011, אך בעבעה מתחת לפני השטח לפני כן. לו רק ניתן היה לחזור ל-1988 ולהצביע בעד הרעיון ההזוי של צדק חברתי. לו רק יצביע העם בבחירות הבאות בעד מי שיוכל להפוך את הצדק החברתי מחזון נשגב למציאות.

 

זיכוי מס עבור הוצאות טיפול בילדים – המשך הדיון

הרשימה שפרסמתי לפני מספר ימים בעניין החלטת בית המשפט העליון לפיה הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת לצרכי מס, זכתה למספר רב של תגובות. הנה תגובתי לחלק מהתגובות ההן.

אבי כתב: לא ברור מה מעוות פה. זה הכסף של ורד פרי ולא של אף אחד אחר, ובמקום ללכת לילדים של אמא אחרת, הוא הולך עכשיו לילדים שלה.

תגובתי: מכל התגובות, זוהי ללא ספק הדמגוגית ביותר. אנחנו חיים במדינה מסודרת עם מערכת חוקים, והחוקים קובעים כי כל אדם חייב לשלם חלק מהכנסתו כמס למדינה. לאחר שהמס שולם, הכסף הוא כבר של המדינה, ולא של מי ששילם אותו, והמדינה יכולה לעשות בכסף כרצונה – לממן הפצצה של אירן, לתת החזרי מס לשרי אריסון, או לממן מעונות יום מסובסדים לילדי אמהות עובדות שהכנסתן נמוכה יחסית, או כל דבר אחר (כן, אני יודע שאני דמגוגי כאן, זה בכוונה). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לעבור למדינה אחרת או לנסות לשנות את החוקים, ויש אמצעים לעשות את זה – יש בחירות כל כמה שנים, ויש בתי משפט שניתן לעתור אליהם.

שימו לב כי ורד פרי נקטה באמצעי של עתירה לבית המשפט וגרמה לשינוי המצב החוקי הקיים. זו זכותה. אני עדיין טוען שזה מעוות, וזו גם זכותי. אני סבור שיש לתקן את העיוות שיצרה הפסיקה בעקבות עתירתה של ורד פרי, והבעת דעתי בבלוג הזה (שאותה הסברתי היטב בשתי הרשימות הקודמות בנושא) היא הדרך שלי לפעול (בשלב הזה).

אלעד-וו כתב: יוסי, אתה מתעלם ומגחיך את הטיעונים בעד הקלת המס, … אתה מתעלם מכך שלעניין יש שתי פנים… הטיעון הוא שמטפלת מאפשרת להורים לצאת לעבודה, ולכן היא הוצאה לצורך הכנסה… היות שהוצאות למען יצירת הכנסה הן מוכרות, אז גם מטפלת צריכה להיות מוכרת … הטענה (הנוספת י.ל.) היא לא שגידול ילדים היא הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. אלא שבהינתן שכבר יש לך ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יציאת הכנסה.

תגובתי: יש צדק בטענותיו של אלעד. אכן לא התייחסתי לטענה כי ההוצאה על מטפלת הינה הוצאה לצורך יצירת הכנסה, כי לדעתי הטענה לא רלוונטית. גם אם היא נכונה, עדיין נגרם עיוות. בכל זאת, אתייחס לטענה זו כעת. הדעות על כך חלוקות. בית המשפט עצמו קבע כי תשלומים למעון הם "הוצאה מעורבת" – כלומר חלק מהתשלום הוא עבור השגחה על הילדים ולכן יוכר כהוצאה, וחלק אינו מייצר הכנסה (למשל הארוחה שהילד מקבל, או העשרה ופעילות חינוכית כמו משחקים, הפעלות וכדומה), ולכן אינו מוכר כהוצאה. איזה חלק מהתשלום למעון נועד להשגחה ואיזה לא? בית המשפט קבע שרירותית כי 50% מהתשלום לעומת זאת, הוצאה על מטפלת אינה מעורבת, לדעת בית המשפט, וכולה מותרת בניכוי. הה? דובי העיר בהמשך כי הרבה מטפלות גם עושות עבודות בית מסוימות כחלק מעבודתן. האם במקרה כזה יש לנכות חלק משכרן מהסכום הפטור ממס? אוסיף ואומר: האם המטפלת הפרטית לא משחקת עם הילד? לא עוסקת גם בחינוכו והעשרתו? יפה כתב גדעון עשת בטור שלו בידיעות אחרונות בתאריך 5.5.09: "מי מכיר הורה שיפקיד את ילדו אצל מטפלת שלא משחקת עם הילד, לא משוחחת איתו ולא דואגת לכל צרכיו האחרים (חוץ מהשגחה)?" עשת גם לקח את הטיעון הזה קדימה. גם רפואה מונעת (חיסון נגד שפעת, אימוני כושר) יכולה לייצר הכנסה, למשל, על ידי מניעת אבדן ימי עבודה בשל מחלה. האם התשלום למנוי במכון כושר יהיה מותר בניכוי? מה עם הפיליפיני שמטפל בהורה הקשיש של העובד? אילולא הפיליפיני, היה העובד נאלץ להשאר עם אביו החולה ולטפל בו. מותר לנכות?

בכל אופן, אני שב ואומר כי לדעתי גם אם אכן יש אלמנט כזה או אחר של הוצאה לצורך יצירת הכנסה, הדרך של ניכוי הוצאות אינה ראויה לדעתי, וזאת בשל כל ההשפעות השליליות שלה, שפירטתי ברשימות הקודמות, ובכך שבעצם גם התרומה החיובית שנטענה (תמריץ ליציאה לעבודה) אינה קיימת למעשה, כפי שהסברתי.

לגבי הטענה השניה של אלעד, לפיה בהינתן שכבר יש ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יצירת הכנסה, אומר כי המצב לפיו לאדם כלשהו יש ילדים אינו פורס מאזור. ילדים נולדים בהחלטה (שקולה או לא, זה כבר ספור אחר). אדם לא יכול לרצוח את אביו ולטעון כי הוא יתום לצורך הקלה בעונש.

שחר כותב: אתה צודק כמובן (תודה!)… לכן אני מרגיש אכזבה עמוקה מעצמי על העובדה שאני שמח מהיתרון שיצמח לנו בהנחה שהפסיקה לא תמוסמס בחוק ההסדרים הקרוב.

תגובתי: זו נקודה מעניינת. אני מפרש את דברי שחר באופן הבא: כולנו (או לפחות אלה מאיתנו שהכנסתם מספיק גבוהה כדי ליהנות מהחזר המס) נמצא את עצמנו בנקודת שיווי המשקל של דילמת האסירים. היה עדיף לו כולם היו נמנעים מלנצל את הניכוי/זיכוי הזה, ובכך היה נמנע הגידול באי-השוויון, והצורך לקצץ בהוצאות ממשלה אחרות עקב החור התקציבי שייווצר בגלל הקטנת ההכנסות ממסים. אבל בעוד שלכלל היה עדיף שלא יהיה ניכוי כזה, לכל פרט בנפרד עדיף לקבל את החזר המס.

דובי מעיר כי בחישוב הכללי, אשה שמרוויחה 12,000 ש"ח תקבל הטבה של 200 ש"ח בסך הכל. כלומר, הטענה כאילו שמדובר פה במשהו שיהווה הקלה משמעותית על נשים לצאת לעבודה גם היא שקרית. לא ה-200 ש"ח האלו יעשו את ההבדל למי שנמצאת גם כך בטווח השכר הרלוונטי. מי שזקוקה לתמריץ אמיתי ליציאה לעבודה היא מי שההכנסה שלה תהיה פחות או יותר שווה לעלות של מטפלת או גן – כלומר, בעלות פוטנציאל להכנסה נמוכה. אני מסכים עם כך לחלוטין, וכבר הסברתי זאת בפירוט ברשימה שכתבתי לפני שנה. גם michaly הסבירה כי אין בהחזר המס הזה תמריץ אמיתי לצורך יציאה לעבודה של אמהות: אישה שמרוויחה 8000 ומעלה לא היתה נשארת בבית רק כדי להיות עם הילדים, אלה דווקא אלה שמרוויחות 4000 ופחות שעושות את השיקול שלא שווה לצאת לעבוד כי ממילא הכל יילך לכיסוי הוצאות הילדים.

שמוליק , בתגובה דמגוגית ומתלהמת, כותב: ילדים של זוגות עובדים יהיו גם הם עובדים, יצרניים ומשלמי מס. ילדים של בטלנים יהיו בטלנים. לכן המדינה רוצה להגדיל את הפריון של זוגות עובדים ולהגדיל את מספר הילדים במשפחות אלו. המדינה רוצה להקל עליהם לשלב עבודה יצרנית עם גידול ילדים. תחת לתת קצבאות ילדים לזוגות בטלנים, הם נותנים הקלה במס לזוגות יצרניים, שבמקום לשבת בבית ולא להשתכר, הם יוכלו להשתכר ולשלם מס, אם כי מופחת.

מה ששמוליק כותב בעצם שמי שייהנה מההקלה במס הם זוגות יצרניים, ומי שלא ייהנה ממנה הם בהכרח הבטלנים. במלים אחרות, שמוליק אומר כי אשה ששכרה נמוך מ-7000-8000 שקל היא בטלנית, כי היא לא תיהנה מהטבת המס. אלה רוב הנשים, דרך אגב. גם רוב הגברים מרוויחים פחות מהסכום הזה. כולם בטלנים, שמוליק?  התגובה הראויה באמת מצידי היא למחוק את התגובה שלו, אבל משום מה אני לא עושה את זה.

צדיקים מלאכתם

במהלך השנים בהם קיים בלוג זה (בביתו הקודם באתר רשימות וכאן) תקפתי את נחמיה שטרסלר, העורך הבכיר לענייני חברה וכלכלה של עיתון "הארץ" לא מעט פעמים. הבוקר שטרסלר גמל לי במאמר שפרסם בעניין הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון שמאשרת ניכוי הוצאות טיפול בילדים מההכנסה החייבת במס.

תחת הכותרת "פסיקה שעוזרת לעשירים" חוזר שטרסלר על הטיעונים שהבאתי כאן נגד הפסיקה של בית המשפט המחוזי לפני שנה, שאושרה על ידי בית המשפט העליון בשבוע שעבר.

כותב שטרסלר:

בית המשפט התעלם מן העובדה, ששלטונות המס כבר מתחשבים בהוצאות הכרוכות בטיפול בילדים ובהשגחה עליהם. הם מעניקים נקודת זיכוי נוספת לכל אשה עובדת תמורת כל ילד עד גיל 18. בנוסף, אשה עובדת מקבלת עוד חצי נקודת זיכוי מעל למה שמקבל גבר עובד. כלומר, כבר עכשיו אשה משלמת פחות מס מגבר – בדיוק למטרה החשובה של עידוד היציאה לעבודה.

(הערה: חצי נקודת הזיכוי ניתנת כפיצוי עבור הגדלת התשלומים שנשים משלמות לביטוח בריאות שאירעה עם החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנות התשעים של המאה הקודמת – יוסי לוי).

ממשיך שטרסלר וכותב:

ההכרה בהוצאות גם לא תעזור לרוב הנשים. 60% מהן כלל אינן מגיעות לסף המס. לכן הפסיקה תעזור רק לעשירונים העליונים, ובעיקר למי ששכרה גבוה והמס השולי שלה גבוה. כלומר, מדובר בפסיקה העוזרת בעיקר לעשירים.

ולסיום מציע שטרסלר:

עדיף להשאיר את הסידור הנוכחי (נקודות זיכוי) על כנו ולעודד יציאת נשים לעבודה על ידי פתיחת מעונות יום מסובסדים רבים יותר – ולא על ידי הכרה בהוצאות ההשגחה על ילדים.

ימות משיח.

הציבור נשדד בחסות בית המשפט העליון

ובכן, כולכם יודעים ודאי כי אתמול דחה בית המשפט העליון את ערעור רשות המסים, וקבע כי הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת. אמנם, אמהות לילדים מקבלות נקודת זיכוי מס עבור כל ילד כפיצוי חלקי עבור ההוצאות הכרוכות בגידולם. ממש לא הרבה, אבל זה מה שיש. לעו"ד ורד פרי זה לא הספיק, וכעת היא יכולה, באישור בית המשפט העליון, לנכות את התשלומים ששילמה למטפלת שטיפלה בילדיה מהכנסתה החייבת במס.

כתבתי על כך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בנושא, לפני כשנה:

מדובר כאן בסובסידיה. אבל הסובסידיה הזו ניתנת רק לבעלי הכנסה גבוהה, של כ-8000 ₪ לחודש או יותר. ב-2006 (השנה האחרונה עבורה יש נתונים הכנסות זמינים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), גבול השכר העליון של העשירון השביעי היה 7656 ₪, כלומר שכר של 8000 ₪ או יותר היה נחלתם של שלושת העשירונים העליונים בלבד. ב-2008 ייתכן שגם חלק מהעשירון השביעי זוכה לשכר כזה, אבל עדיין רוב האוכלוסיה לא תיהנה מההטבה הזו. הטבת מס היא סובסידיה לעשירים… ההטבה הזו תעלה כסף, והרבה – כ-2 מיליארד ₪ בשנה … מישהו יצטרך לשלם, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שחלק ניכר מהתשלום ישולם על ידי 70% מהאוכלוסיה שלא ייהנו מהפסיקה המהפכנית… מהפכה לא הייתה כאן. מה כן יש? יותר כסף לשלושת העשירונים העליונים, שימומן על ידי כולם, כולל שבעת העשירונים התחתונים, שזה במלים פשוטות עוד הגדלה של אי השוויון, עטופה במלים גבוהות וריקות מתוכן על שוויון וקידום מעמד האישה.

מדובר כאן בהטבת מס מעוותת ולא צודקת. בניגוד למה שורד פרי חושבת, גידול ילדים אינו הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. ההיפך הוא הנכון. אני יוצא לעבודה כדי שיהיו לי האמצעים הכספיים לפרנס את ארבעת ילדיי. פרי מיתממת וטוענת כי "רצתה לשלם מס אמת", אך היא בסך הכל מאלצת 70% מהנשים בעלות ההכנסה הנמוכה מ-8000 ש"ח לשלם את שכר המטפלת של ילדי הנשים ששכרן גבוה. זהו שוד הציבור – רובין הוד בהפוכה. ובית המשפט העליון של מדינת ישראל נתן לכך את חסותו.