נסיכת המדעים

לפני מספר שבועות כתבתי כאן על משחק השפן שמשחקים כוכב הבייסבול מני רמירז וסוכנו סקוט בוראס מול קבות הלוס אנג'לס דודג'רס. כזכור רמירז דחה שתי הצעות שהוצעו לו על ידי הדודג'רס: תחילה דחה הצעה של 45 מליון דולר לשנתיים, אחר כך דחה הצעה של 25 מליון דולר לשנה.

הבוקר דווח כי הדודג'רס חזרו עם הצעה חדשה: שוב 45 מליון דולר לשנתיים, אך באופן שהשחקן יקבל סכום גדול יותר בשנת 2009 לעומת הסכום שהיה אמור לקבל בהצעה הראשונית. בעידן שבו הריבית קרובה ל-0 זה לא משהו, אבל עדיין מדובר בשיפור לעומת ההצעה הקודמת. עד כה לא דחה רמירז את ההצעה. האם העובדה שאימוני האביב כבר החלו בשבוע שעבר והדודג'רס כבר שיחקו אתמול את משחק הידידות הראשון שלהם גורמת לכוכב העל וסוכן העל שלו ללחוץ על הגז קצת יותר בעדינות? אמשיך לעקוב ולדווח.

עדכון: הבוקר (27.2.2009) דחה רמירז גם את ההצעה הזו.

עדכון מאוחר (שבת 7.3.2009): בתאריך 4.3.2009 חתמו רמירז והדודג'רס על חוזה חדש, לפיו רמירז ישחק בשנתיים הבאות בשורות הדודג'רס ויקבל תמורת שירותיו 45 מליון דולר. היה שווה לחכות.

גיל גרינגרוז פרסם רשימה מצויינת על בעיית מונטי הול בבלוג שלו ב"רשימות"  – אותה בעיה בה יש שלוש דלתות, מאחורי אחת מהן פרס גדול, וכולי וכולי.

הקוראים שמכירים את הבעיה יודעים בודאי כי החוכמה היא לא למצוא את הפתרון הנכון, אלא להשתכנע שזהו אכן הפתרון הנכון, ובכך עוסקת רוב הרשימה של גיל. בהזדמנות זו אפנה את קוראיי שוב לרשימה שאני כתבתי על בעיית מונטי הול, שעסקה בקשיים שלי להסביר את הפתרון ואת האינטואיציה שמאחוריו.

מטה-אנליזה היא טכניקה סטטיסטית בה לוקחים תוצאות סופיות ממספר ניסויים/מחקרים, ומסנתזים אותם למסקנה כוללת אחת. לדעתי האישית זוהי טכניקה בעייתית למדי (למרות שבחלק הדיונים על סקרי הבחירות שנערכו כאן הפנו אותי קוראים נלהבים אל אתרים שביצעו מטה-אנליזה לתוצאות הסקרים שנערכו לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב).

היום, כשקראתי את העדכון האחרון של chance news, ראיתי שם הפניה לקריקטורה ישנה מהניו-יורקר שמדגימה את הבעייתיות בנושא:

ומתברר שגם לבדיחה הזו יש מימוש במציאות (בעיירה ניו-קויאמה שבקליפורניה):

(בויקיפדיה אומרים שהשלט הומוריסטי, אני מקווה שזה נכון).

הפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה עורכת יום עיון בנושא: "בין אנשים למספרים: אוריינות סטטיסטית במאה ה-21".

האירוע מתקיים לרגל פרסום ספרם של דר' דני בן-צבי ופרופ' ג'ואן גרפילד: "Developing Students' Statistical Reasoning ".

יום העיון יתקיים ביום שני, 23.3.2009 בשעות 16:00 – 19:00באוניברסיטת חיפה. לפני יום העיון תתקים סדנא בת שעה על פיתוח חשיבה סטטיסטית בגיל הצעיר בסביבה עתירת טכנולוגיה.

למעוניינים, תכנית הכנס המלאה נמצאת כאן (קובץ pdf), וניתן להירשם בלינק זה.

היום הייתי בקורס כלשהו מטעם מקום העבודה שלי. כדי להדגים את אחד העקרונות שאנו אמורים ללמוד בקורס, הציע המנחה שנשחק משחק, שהתברר מייד כגירסה של דילמת האסירים.

ההרחבה הראשונה של המשחק מדילמת האסירים הקלאסית הייתה שזה היה משחק לארבעה שחקנים, כאשר כל השחקנים אמורים להכריז בו זמנית על בחירתם באחת משתי הפעולות האפשריות: שיתוף פעולה (מקביל לשתיקה בחקירה בדילמה המקורית) על ידי כך ששמים על השולחן קלף עם האות Y, או בגידה (מקביל להודאה בפשע בדילמה המקורית) על ידי הנחת הקלף עם האות X. התשלומים נבנו כך שאם כל הארבעה בוחרים ב-Y כל שחקן זוכה בנקודה, אם כל הארבעה בוחרים ב-X כל שחקן מפסיד נקודה, ושלושת הצירופים האחרים מזכים את שחקני ה-X בנקודות אותן מפסידים שחקני ה-Y: אם יש שחקן X בודד מול 3 Y הוא זוכה ב-3 נקודות, וכל שחקן Y מפסיד נקודה, במקרה של שני X ושני Y כל שחקן X זוכה בשתי נקודות וכל שחקן Y מפסיד 2 נקודות, ובמקרה של שלושה X כל שחקן X מקבל נקודה, ושחקן ה-Y, הפראייר הבודד במקרה זה, מפסיד 3 נקודות.

ההרחבה השניה הייתה שדובר במשחק איטרטיבי: היינו אמורים לשחק את המשחק 10 פעמים בזו אחר זו. בדרך כלל היה אסור לנו לדבר ביננו בין סיבוב לסיבוב, אבל היו שלוש נקודות התייעצות, לפני הסיבוב החמישי, השביעי והתשיעי.

הרחבה שלישית הייתה סיבובי בונוס: בשלושה מהסיבובים מספר הנקודות הוכפל. באחד מהם פי שלוש, בשני פי חמש, ובסיבוב האחרון מספר הנקודות הוכפל פי 10.

שיחקנו את המשחק וערכנו רישום של המהלכים.

עלי לציין כי היה לי יתרון מסויים על פני שחקנים האחרים, כי אני מכיר את המשחק ואת הניתוח התיאורטי שלו. בחרתי לנקוט באסטרטגיית מידה כנגד מידה. בסיבוב בראשון אותתי ב-Y, היה עוד Y, הפסדתי שתי נקודות. עברתי ל-X וצברתי מספר נקודות, עד שבסיבוב האחרון לפני ההתייעצות הראשונה הגענו לנקודת שיווי המשקל הידועה לשמצה של המשחק – ארבעה איקסים.

בשלב הזה הסברתי לשותפותי למשחק כי אם בכל סיבוב כולנו נשחק Y, כולם יזכו בנקודות, והסכמנו שכך נעשה. כולנו עמדנו בדיבורנו עד סיום המשחק. עלי לציין כי הפיתוי לבגוד בסיבוב האחרון היה גדול מאוד. אם שלוש השחקניות האחרות היו ממשיכות לשחק Y ואני הייתי עובר ל-X הייתי גורף 30 נקודות. אבל אלה היו קולגות מהעבודה, שאני עובד איתן ברמה יומיומית, וגם לא רציתי לאכול את ארוחת הצהריים לבד, אז ויתרתי. זה בסך הכל משחק.

התברר כי בקבוצות האחרות (נערכו שלושה משחקים במקביל) העניינים היו סוערים יותר. בכל אחת משתי הקבוצות האחרות היה שחקן (או שחקנית) ששיחקו Y לאורך כל הדרך. באחת הקבוצות, שחקן ששיחק Y בשלב מוקדם מתוך מטרה לעודד שיתוף פעולה ברוח אסטרטגית "מידה כנגד מידה", דרש בשלב ההתייעצות, כאשר הוצע לאמץ אסטרטגיה של שיתוף פעולה, פיצוי מהקבוצה על שיתוף הפעולה שלו בשלב המוקדם (כלומר שבאחד הסיבובים שיוסכם עליהם מראש כולם ישחקו Y ורק הוא יורשה לשחק X). בקבוצה אחרת הייתה שחקנית שלא עמדה בפיתוי, בגדה בסיבוב האחרון וגרפה את שלושים נקודות הבונוס.בקיצור, היה שמח.

למרות שכולנו משחקים בוריאציות של משחק דילמת האסירים מדי יום: בפקק התנועה, בשירותים של מקום העבודה, בעבודה עצמה, ועוד ועוד, אנחנו לא תמיד מודעים למשמעות של הבחירות שלנו. המשחק הזה יכול ללמד הרבה. אני לא יודע אם זה מומלץ כמשחק חברה של יום שישי בערב. זו יכולה להיות תחילתה של יריבות מופלאה. אבל אני בכל זאת ממליץ לכל אחד לבחון את עצמו ואת התנהגותו מזוית הראיה של דילמת האסיר. האם אתם יותר X או יותר Y?

הנה סיבה מדוע כדאי לעקוב גם אחרי העיתונות המודפסת. ידיעה שהופיע בקצה מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות" ביום הבחירות נשאה את הכותרת "המודעה התמוהה של חברת שחל" (לחצו על התמונה להצגה בגודל מלא).

הידיעה מספרת של מודעה שפרסמה החברה העוסקת בתחום הטלרפואה, ובה התגאתה החברה כי סיכויי של מנוייה לשרוד לאחר אירוע לב גדול פי 2.2 מהסיכוי של כלל האוכלוסיה. האותיות הקטנות שמודעה שלחו את המעוניינים למחקר המלא באתר האינטרנט של החברה.

כתבת ידיעות אחרונות, יהודית יהב, לא התעצלה ובדקה מה עומד מאחורי הנתון הזה. הנה ממצאיה:

א. מאחורי הפרסום עומד פרופ' אריה רוט, מנהל המחלקה לטיפול מרץ לב בבי"ח איכילוב, אך גם היועץ הרפואי של חברת שחל.

ב. המחקר בדק רק את מנויי חברת שחל, ולא מנויים של חברות מתחרות.

ג. מנויי שחל אינם בהכרח מדגם מייצג של האוכלוסיה – כך אמר לגב' יהב פרופ' מוטי רביד, מנהל בי"ח "מעייני הישועה". רביד הסביר מדוע מנויי חברת שחל שונים באופן מהותי מאלה שאינם מנויים, ולכן ההבדלים בינם ובין שאר האוכלוסיה לא בהכרח נובעים מעצם השירות של חברת שחל, וייתכנו גורמים נוספים המסבירים את ההבדלים.

יהודית יהב גם טרחה והביאה את תגובתו של פרופ' אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, שאינו רואה כל בעיה אתית בפרסום, וגם את תגובת חברת שחל, שכמובן אינה רואה שום בעיה.

אז קודם כל, באמת כל הכבוד לכתבת יהודית יהב שעשתה היטב את עבודתה.

אני רוצה להוסיף עוד מספר הערות.

מעיון ב"פרטים הנוספים" שבאתר שחל (קובץ pdf), עולה כי כל עורכי המחקר הזה, פרט לאחד, הינם אנשי חברת שחל (אחד מהם הוא עובד של חברת הבת הגרמנית PHTS). האחד יוצא הדופן הוא פרופ' דוד שטיינברג מהמחלקה לסטטיסטיקה של אוניברסיטת תל-אביב, שאין לי ספק בדבר יכולותיו כסטטיסטיקאי, אבל אני חייב להיות שהופתעתי במקצת למצוא את שמו מתנוסס על הפמפלט הזה.

אמנם, אין פסול בכך שחברה מסחרית תתמוך במחקר מדעי המקדם את מטרותיה (גילוי נאות: גם החברה שבה אני עומד תומכת במחקרים כאלה, ואני אף נוטל חלק בחלקם ומעורב בניתוח הסטטיסטי של הנתונים), כפי שאמר פרופ' רכס. אבל רשימת עורכי הפרסום מעידה כי יתכן והגבול האתי נחצה.

פרופ' רכס דיבר גם על המחויבות לאמת המדעית, ומחויבות כזו ההייתה צריכה להוביל להבהרה לגבי ההטיה האפשרית של הנתונים ופרשנותם. אני בטוח לחלוטין כי דברי פרופ' רביד אינם מהווים חידוש והפתעה גדולה עבור מומחי חברת שחל. יתרה מזו – בידם היכולת לבדוק האם עצם המינוי עושה את ההבדל, או שמא באמת מדובר רק במשתנה מתווך (confounding variable). אני מניח שהם יודעים היטב שרק ניסוי מבוקר יכול להוכיח כי המינוי הוא אכן שמגדיל את סיכויי השרידות. אני לא אומר שטענת חברת שחל מופרכת לחלוטין, אבל יש כמה סימני שאלה.

אחד מקוראי שלח לי את הכתבה הבאה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני זמן מה (לחצו על התמונה כדי לראות אותה בגודל מלא). על פי הכתבה, מכוניות שחורות הינן מסוכנות. לפי נתוני חברת "שגריר", נטען שם, "הסיכוי של מכונית שחורה להיות מעורבת בתאונה הוא פי 1.5 משל מכונית לבנה או אדומה". ואכן, מהתבוננות בטבלה נראה כי 2.12% מהמכוניות השחורות היו מעורבות בתאונות, לעומת 1.48% מהמכוניות האדומות ו-1.50% מהמכוניות הלבנות. האם כדאי לזוז הצידה כאשר רואים במראה מכונית שחורה, כמו שמייעץ לנו הכתב? לא בטוח.

קודם כל, ההבדלים בין האחוזים המצוינים עבור המכוניות השחורות והאדומות אינם מובהקים סטטיסטית. ההבדל בין המכוניות השחורות למכוניות הלבנות כן מובהק סטטיסטית, וזאת בגלל המספר הגבוה של המכוניות הלבנות (כ-35,000) לעומת המספר הנמוך יחסית של מכוניות שחורות ב"מדגם" (פחות מ-3000). אבל זה באמת לא משנה. ממילא התוצאה הזו אנקדוטלית, ולא בהכרח מייצגת, כפי שאסביר מייד.

מדוע נצפתה התופעה? יכולים להיות מספר הסברים. הסבר אפשרי אחד ניתן בכתבה על ידי מנכ"ל חברת שגריר. קשה יותר להבחין במכוניות כהות על רקע הכביש, הסביר, וכן הצבע האדון מאפיין מכוניות ספורט ונהגים צעירים. במלים מקצועיות, ייתכן ויש כאן משתנים המתווכים בין צבע המכונית והסיכוי שלה להיות מעורבת בתאונה – סוג המכונית ואופי הנהג. אני חייב לשבח את המנכ"ל הנכבד שסיפק את ההסבר המתבקש, ומיתן בכך את פתיחת הכתבה הסוערת.

ברצוני להוסיף שתי הערות. ראשית, כפי שאולי שמתם לב, הכנסתי את המילה מדגם למרכאות כפולות כאשר התייחסתי לנתונים שפורסמו בפיסקה השניה של רשימה זו. זה לא במקרה. הנתונים אינם נתוני מדגם, אלא נתונים המתייחסים לכלי הרכב של מנויי חברת שגריר. ייתכן כי מנויי החברה שונים באופן מהותי מנהגים שאינם מנויים. למשל, ייתכן כי שרוב המנויים מקבלים את המנוי כתוספת לביטוח המקיף של הרכב, ומצד שני רוב הנהגים שאין להם ביטוח מקיף גם אינם מנויים של שגריר. אם כך הדבר, אזי המסקנות הנגזרות מנתוני שגריר אינן תקפות לכלל אוכלוסיית הנהגים ומכוניותיהם.

הערה שניה: כיצד אפשר באמת לוודא האם לצבע הרכב יש או אין השפעה על הסיכוי להיות מעורב בתאונת דרכים? במלים אחרות – כיצד אפשר לנטרל את השפעת המשתנים המתווכים? הדרך לשעות זאת היא בעזרת ניסוי מבוקר. לוקחים קבוצת נהגים, ומקצים להם באופן מקרי מכוניות בצבעים שונים. לאחר תקופת מה, בודקים את שיעור המעורבות בתאונות הדרכים של כל אחת מקבוצות המכוניות. זה לא מעשי כמובן, כשמדובר במכוניות, אבל זו פרקטיקה מקובלת בהרבה תחומים אחרים – פיתוח תרופות למשל.

ולסיום – לא משנה מה צבע המכונית שלכם. סעו בזהירות!

הבוקר התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת פרופ' יואב בנימיני, נשיא האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שכותרתו "איך לקרוא את הסקרים?".

ארבעה ימים לפני הבחירות, וביום האחרון בו החוק מתיר פרסום פומבי של סקרי בחירות ותוצאותיהם, מפרט בנימיני סיבות אפשריות לשוני הגדול הנצפה כעת בין הסקרים השונים.

סיבה אפשרית אחת, מסביר בנימיני, היא השפעה אפשרית של מי שמממן את הסקר, באמצעות הטיות קטנות כמו בחירת האוכלוסייה המיוצגת בסקר, סדר השאלות, או אפילו השפעה על נוסח השאלה. לכן ממליץ בנימיני להתייחס בחשדנות לסקרים שתוצאותיהם נמסרות על ידי בעלי אינטרסים, כגון דוברי מפלגות.

בנימיני מפרט גם בעיות מתודולוגיות העלולות להטות את התוצאות, כגון סירוב להשתתף בסקר, ושיעור הבלתי מחליטים ("הקולות הצפים" ). ככל שחלקן של שתי קבוצות אלה במדגם גבוה יותר, כך גדלה הבעיה הפוטנציאלית בסקר.

בנימיני לא התייחס, לצערי, לתופעה של נסקרים המשיבים בכוונה תשובות לא נכונות לסוקרים. אני יכול להבין מדוע. בעוד שאת שיעור הבלתי משיבים ואת שיעור הקולות הצפים ניתן למדוד, היכולת לאמוד את שיעור השקרנים שעלו במדגם מוגבלת (אם כי ניתן ככל הנראה לעשות משהו גם בעניין זה, על ידי השוואת תשובת הנסקר לשאלה למי הוא יצביע עם הניבוי שמספקים משתני הרקע שלו).

בסופו של דבר, מסביר בנימיני, כדי להעריך את תוצאותיו של סקר יש לדעת מי מימן אותו, מי ערך אותו ומתי; מי הנשאלים ומה נשאלו; כמה סירבו להשיב, מה טעות הדגימה וכמה מתלבטים עדיין. למרות שלפי דרישות החוק חובה לפרסם נתונים אלה ביחד עם תוצאות הסקר, מצביע שוב בנימיני על הפרת החוק בידי אמצעי התקשורת, ואזלת היד של ועדת הבחירות המרכזית שלא מבהירה מספיק, לדעתו, את החובה למלא את דרישות החוק. אני אחריף את דבריו ואומר כי ועדת הבחירות המרכזית מעלה בתפקידה כאשר נמנעה מאכיפת החוק.

בנימיני מסכם ואומר כי "מן הראוי לנקוט משנה זהירות כאשר נשענים על תוצאות הסקרים כדי להחליט בעבור מי להצביע". דברים אלה נכונים אמנם, אך אני מציע לכם, קוראיי, להחליט למי תתנו את קולכם על פי צו מצפונכם והשקפת עולמכם, ולא להסתמך על סקרי הבחירות המפורסמים בארצנו ככלי תומך החלטות.

בסרטים רבים המתארים  את הווי חייהם של בני נוער מופיעה סצינה בה שני גיבורים מעמידים למבחן את אומץ ליבם, ו/או את טפשותם באמצעות התחרות הבאה: כל אחד מהם נכנס למכוניתו, ושניהם דוהרים במהירות אל עבר התהום, או הקיר, או זה מול זה. הראשון שעוצר, מאט או סוטה מכיוון הנסיעה שלו הוא המפסיד במשחק, בעוד שהמנצח זוכה בכבוד להתרסק עם רכבו לתוך התהום. ככל הידוע הופיע הסצינה הזו לראשונה בסרטו של ג'יימס דין "מרד הנעורים", ושוחזרה בגירסאות שונות בסרטים רבים, בין היתר בשובר הקופות "גריז" בו כיכבו ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון.

המעוניינים יכולים לקרוא על המשחק הזה, המכונה דילמת השפן או The chicken game בספרו של ויליאם פאונדסטון "דילמת האסיר" או בויקיפדיה (באנגלית). במציאות המשחק לא ממש פופולרי, מסיבות מובנות, אם כי יש מספר דוגמאות קלאסיות, כגון משבר הטילים בקובה והמלחמה הקרה בכלל. אבל מתברר שגירסה של המשחק, הידועה בישראל בשם "תחזיקו אותי", זכתה לאחרונה לפופולריות בלתי צפויה בשוק השחקנים החופשיים של ליגת הבייסבול האמריקנית, ה-MLB.

השחקן הראשי הוא סוכן העל סקוט בוראס, המייצג כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בליגה. לפני מספר שבועות, שיחקו בוראס והתופש (catcher) ג'ייסון ואריטק את המשחק מול קבוצת הבוסטון רד-סוקס. ואריטק שיחק בבוסטון את כל הקריירה שלו עד כה, סה"כ 12 עונות מ-1997 עד 2008. בסיום שנת 2008 הסתיים החוזה שלו עם הקבוצה, והוא הפך לשחקן חופשי. בוסטון הייתה מעוניינת כי ואריטק, שהוא גם קפטן הקבוצה, ימשיך לשחק בשורותיה, והציעה לו להכנס להליך בוררות. בהליך הזה כל צד מציע הצעה. השחקן אומר כמה כסף הוא חושב שצריך לשלם לו, הקבוצה אומרת כמה כסף היא מציעה, והבורר חייב לפסוק לטובת אחד משני הצדדים. כלומר, אם הקבוצה מציע לך שכר של מליון דולר, ואתה מבקש שלושה מליון, התוצאה תהיה שתקבל מליון, או שלושה מליון. לבורר אסור לפסוק פשרה לפיה השכר יהיה איזשהו סכום ביניים. יש עוד קאטש קטן: לקבוצה אסור להציע לשחקן שכר נמוך מהשכר שקיבל בעונה הקודמת. כיוון שואריטק הרוויח בשנת 2008 כ-10.4 מליון דולר, המשמעות של הסכמה לבוררות מבחינתו הייתה הבטחת שכר של 10.4 מליון דולר לפחות בשנת 2009. ואריטק, כנראה בעצת סוכנו בוראס, רצה ללכת על גדול. הוא קיווה כי יצליח לקבל בקבוצה אחרת חוזה שמן יותר, למשך כמה שנים. הוא סירב להצעת הבוררות, ופנה לפתוח במשא ומתן עם קבוצות אחרות. אבל הקבוצות האחרות לא עמדו בתור. מתברר כי תופש בן 37 שסיים את עונת 2008 עם סטטיסטיקה בינונית מינוס אינו סחורה מבוקשת בשוק. בסופו של דבר, חתם ואריטק על חוזה לשנתיים עם קבוצתו משכבר הימים, הבוסטון רד-סוקס. חוזה זה מבטיח לו כי במשך השנתיים הבאות ירוויח בסך הכל 8 מליון דולר.

המקרה של ואריטק לא מרתיע לקוח אחר של בוראס, החובט מני רמירז. רמירז הוא סופר-סטאר אמיתי, שבמשך 16 שנותיו בליגה הציג ממוצע חבטות מעולה של 0.316,  והשיג 527 הקפות מלאות (home runs). לאחר שהועבר באמצע העונה שעברה מבוסטון לקבוצת לוס אנג'לס דודג'רס, השיג שם ב-57 משחקים ממוצע חבטות מדהים של 0.396, ולקח את הקבוצה עד לסדרת הגמר של הנשיונל ליג, שם הפסידה הקבוצה לפילדלפיה פיליז, שהמשיכה בדהרתה לזכיה היסטורית בוורלד סרייס. שירותיו של רמירז אינם זולים. בשנת 2008 היה שכרו השנתי כמעט 19 מליון דולר. חוזהו הסתיים כעת, וקבוצת הדודג'רס, שהייתה מרוצה מאוד מביצועיו, הציעה לו חוזה חדש לשנתיים בסכום כולל של 45 מליון דולר – העלאה צנועה של כ-20% לעומת השנה הקודמת.

ורמירז? השחקן בן ה-37  וסוכנו בוראס אפילו לא טרחו להודיע לדודג'רס כי ההצעה המעליבה הזו אינה מקובלת עליהם, ורמירז הצהיר כי יעדיף לפרוש מאשר לשחק תמורת שכר הרעב שהוצע לו. הדודג'רס משכו את הצעתם. לפני מספר ימים חזרו עם הצעה אחרת: חוזה לשנה, 25 מליון דולר. גם הצעה משפילה זו נדחתה מייד. רמירז ממשיך לחכות להצעות טובות יותר, למרות שתור הקבוצות המעוניינות להציע לו חוזה אינו ארוך במיוחד (בלשון המעטה). הוא ממשיך לדהור אל עבר התהום בתקווה שאחת הקבוצות תגיע לשם לפניו. אני ממשיך לעקוב בעניין.

לחצו על התמונה כדי לראות אותה (ואת הפאנצ'ליין, שמופיע בתור כיתובית לתמונה) בגודל מלא באתר xkcd, שם פורסמה היום.

הבדיחה, אגב, עדיין משעשעת אך ישנה. באתר של ה-ASA, האיגוד האמריקני לסטטיסטיקה,ניתן לקנות טי-שרט עם הכיתוב "I'm statistically significant", ולשני בני הגדולים אכן היו חולצות כאלה, שקניתי להם בכנס ה-ASA נערך בבולטימור בקיץ 1999.