חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור 'ספקנות'

ממוגרפיה – סיכונים ונתונים

באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חבר בהן הופיע ביום שני האחרון (17.9.2018) צילום המסך של הודעה שבה נאמר: "מידע סופר חשוב שעשוי להציל את חייך…הסכנות בבדיקת הממוגרפיה". הפוסט הנ"ל כלל גם קישור לכתבה באתר שעוסק בבריאות הוליסטית או משהו כזה – מייד אמסור פרטים נוספים על הכתבה הזאת.

הגברת ששיתפה את צילום המסך כתבה: "ממוגרפיה – בחירה מושכלת… פשוט אין לתאר".

התגובות לא איחרו לבוא. הנה כמה ציטוטים:

  • לפחות הפעם זה לא יפגע בילדים של הנשים
  • מי שעומדת ברף קוגניטיבי מינימלי (כלומר – בלא מוגבלות שכלית או נפשית), ומחליטה לא לעבור ממוגרפיה בגלל הקשקוש הזה – וואלה זכותה. האהבלה תצטרך לשאת בתוצאות של החלטותיה כמו אדם מבוגר.
  • אבל זה מהאתר הסופר אמין Healthy-Holistic-Living. אפילו יש לו את המילה Health בשם!
  • הכתבה באנגלית? זהו, כבר שוכנעתי.
  • אה, יופי. עכשיו הם גם בעד סרטן השד?

התגובה שלי הייתה מעט שונה:

לא קראתי את כל התגובות, אבל התגובה שלי תהיה ככל הנראה לא פופולרית: לממוגרפיה יש שיעור false positive גבוה, בייחוד בגילאים צעירים. זה מוביל לנזקים של טיפולים רפואיים מיותרים, כולל כריתות וכימותרפיות מיותרות, שלא לדבר על הנזק הנפשי. לכן ההמלצה של גופי הרפואה בארה"ב (לא זוכר בדיוק איזה) היא לערוך ממוגרפיה רק החל מגיל 50, וגם אז רק אחת לשנתיים.

הדיעות נחלקו.  אשה שלא ברור לי מה גילה, אחות במקצועה, כתבה: "אחרי שלאמא שלי היה סרטן השד אני אשאר עם מעקב פעם בשנה". הערתי כי זה מה שקורה בקבוצה המושכלת: הרגשות גוברים על הנתונים. תשובתה: "הנתונים הם עדיין שגילוי מוקדם מציל חיים. באמת, שנגיד לכל אותן בנות 30-40 שגילו אצלם סרטן שיחכו לגיל 50?"

בשלב זה הצעתי הפניה למקורות. המלצתי על ספרו של הפסיכולוג והסטטיסטיקאי הגרמני גרד גיגרנצר, Calculated Risks, שעוסק באופן שבו אנשים מעריכים סיכונים, ונושא בדיקות הממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן השד נידון בו בהרחבה, יחד עם דוגמאות נוספות[1]. בספר יש הפניות למחקרים רבים בנושאים האלה. המלצתי גם על ספרו של דויד שפיגלהאלטר, The Norm Chronicles,  שפונה יותר לקהל הרחב. אני אדלג על המשך הדיון שהיה בהחלט מרתק.

מה פיספסנו פה?

אני מסכים שאתר ששמו www.healthy-holistic-living.com מעורר תגובה אנטגוניסטית. גם אצלי. אבל שלושה ימים לאחר ההודעה הראשונה בפייסבוק, פתחתי את הלינק וקראתי את הכתבה. אני חושש שאף אחד לא טרח מלבדי לפתוח את הלינק ולקרוא את הכתבה שהציתה את כל הדיון. שאלתי בפירוש מי פתח את הלינק וקרא את הכתבה. אף לא אדם אחד[2] הצהיר כי הוא קרא את הכתבה, וזאת אחרי שכתבתי בפירוש כי לדעתי יש ממש בדברים.  במבט ראשון, מה שראיתי לא מבשר טובות. היו שם כל מיני טענות עם לינקים שהובילו לדפים אחרים באתר הזה. היו שם סימונים של מראי מקום למחקרים שצוטטו (כמו: (1) למשל), אבל הם לא הכילו קישורים. בקיצור: הפניות למחקרים לא היו שם. זה נשמע לי הגיוני. ייתכן מאוד שלא בכל כתבה באתר הזה מסתמכים על מחקרים חיצוניים, ואם יש כתבה ללא הפניות כאלה היא תעורר חשד אם בכתבות אחרות יש הפניות.

מצד שני, על סמך הידע המוקדם שלי, טענתי בקבוצה כי אכן יש ממש בטענות שהועלו, לממוגרפיה יש שיעור גבוה של תוצאות חיוביות שגויות, וייתכן מאוד כי הסיכונים בבדיקה עולים על התועלת שלה. לכן המשכתי לקרוא בעיון.

אפשר לזהות אם יש מקורות או אין. מה שצריך לעשות זה לערוך חיפוש בגוגל על משפטי מפתח מהכתבה. אם הם ציטטו מחקרים, סביר להניח שהציטוט הועתק כלשונו מהמאמר בו פורסם המחקר.

החיפוש הראשון היה אחרי המחקר קנדי שהוזכר שם. איזה מחקר קנדי? חיפוש בגוגל אחרי הביטוי Canadian study breast cancer הוביל אל כתב העת British Medical Journal, אחד מארבעת כתבי העת המובילים בעולם בתחום הרפואה. המחקר שכותרתו " Twenty five year follow-up for breast cancer incidence and mortality of the Canadian National Breast Screening Study: randomised screening trial" עקב במשך 25 שנה אחרי כ-89000 נשים בגילאי 40 עד 59 (בתחילת המעקב), שחלקן עברו ממוגרפיה וחלקן לא[3] . המסקנה:

"Annual mammography in women aged 40-59 does not reduce mortality from breast cancer beyond that of physical examination or usual care when adjuvant therapy for breast cancer is freely available"

יחס הסיכון (Hazard Ratio) הוא 0.99, עם רווח סמך של 0.88-1.12. יחס סיכון קטן מ-1 פירושו כי בפועל נצפו יותר מקרי מוות מסרטן השד אצל נשים שעברו ממוגרפיה, אבל זה רעש סטטיסטי.  ובמילים פשוטות בעברית: אם יש טיפול זמין לסרטן השד, ונעשות בדיקות פיזיות רגילות לגילוי גושים חשודים בשד, לממוגרפיה אין ערך מוסף להורדת התמותה מסרטן השד. בצורה יותר בוטה: לפי המחקר הזה, הממוגרפיות לא מצילות חיים.

משפט מפתח שני אותו חיפשתי הוא:

"If we assume that screening reduces breast cancer mortality by 15% after 13 years of follow-up and that overdiagnosis and overtreatment is at 30%, it means that for every 2000 women invited for screening throughout 10 years, one will avoid dying of breast cancer and 10 healthy women, who would not have been diagnosed if there had not been screening, will be treated unnecessarily. Furthermore, more than 200 women will experience important psychological distress including anxiety and uncertainty for years because of false positive findings."

מה המשפט הזה אומר? אפילו אם מניחים כי ממוגרפיה שנעשית אחת לשנה במשך 13 שנה מקטינה את התמותה מסרטן השד ב-15%[4], ואף מניחים כי אבחון היתר וטיפול היתר[5] הם ברמה של 30%[6], אזי אם 2000 נשים יעברו ממוגרפיה שנתית במשך 10 שנים, יינצלו חייה של אישה אחת. המחיר? 10 נשים יקבלו טיפול בלתי נחוץ לסרטן השד – כי הן לא חולות בסרטן השד – הן אבחנות חיוביות שליליות. איזה טיפולים? לא נאמר, אבל אפשר להעלות ספקולציות: ביופסיה, כריתה, כימותרפיה, הקרנות.

וזה לא הכל: עוד 200 נשים יחוו לחץ פסיכולוגי משמעותי כולל חרדה וחוסר וודאות במשך שנים רבות, וזאת בשל אבחנה חיובית שלילית. מדובר על נשים שקיבלו אבחנה חיובית שלילית, אך בבדיקה נוספת התבררה הטעות. למי שטוען כי לכאורה הכל בסדר אם הטעות התגלתה – המחקר הזה אומר: לא. לטעות יש נזק גם אם נמנע טיפול מיותר לסרטן.

מאיפה בא הציטוט הזה? לא מאתר פרסום ל-"טיפולים הוליסטיים וטבעיים". אלא מסקירה שיטתית של מחקרים שבוצעה במכון קוקריין שפורסמה ב-2013: Screening for breast cancer with mammography.

החיפוש אחר הציטוט האחרון הוביל אותי גם למאמר שהתפרסם בכתב העת New England Journal of Medicine, בשנת 2015, שכותרתו: "Benefits and harms of mammography screening". כבר מהכותרת אתם יכולים ללמוד שיש גם harm: בבדיקות הממוגרפיה יש לא רק תועלת, אלא גם נזק. המאמר סוקר מחקרים שנעשו להערכת שיעור הטעויות החיוביות שליליות של ממוגרפיות, שיעור הטיפולים המיותרים שנערכים עקב טעויות חיוביות שגויות[7], וגם של שיעור הטעויות השליליות השגויות (כלומר: לא אובחן סרטן, למרות שיש). המסקנה של החוקרים חד משמעית: הנזק של בדיקות הממוגרפיה גדול בהרבה מהתועלת. אם אלף נשים מתחילות לעבור ממוגרפיה דו שנתית החל בגיל 50, ימנעו שני מקרי מוות כתוצאה מסרטן השד. המחיר: ל-200 נשים מתוך 1000 יהיה אבחון חיובי שגוי. 30 נשים יעברו ביופסיה ללא צורך. 15 נשים יקבלו טיפול מיותר לסרטן שהן לא חולות בו. החוקרים לא דנים בנזקים הפסיכולוגיים האפשריים שייגרמו ל-185 נשים שקיבלו אבחנה חיובית שגויה אך איכשהו ניצלו מטיפול מיותר ומזיק.

לעשות ממוגרפיה או לא לעשות?

למרות כל מה שנכתב כאן, אין תשובות חד משמעיות. יש גם מחקרים שטוענים כי התועלת בממוגרפיה עולה על הנזק. אין מחלוקת בקרב הקהילה הרפואית כי ממוגרפיה טומנת בחובה גם נזקים. גם אין מחלוקת כי ממוגרפיה שנעשית מתחת לגיל 50 אינה יעילה אצל נשים שלא נמצאות בקבוצות סיכון ספציפיות. בהחלט יש מחלוקת בדבר היעילות של הממוגרפיות לאחר גיל 50. ההמלצה של רשויות הבריאות כיום היא לבצע ממוגרפיה דו שנתית החל מגיל 50. עם זאת, ישנם ארגונים ועמותות הממליצים על בדיקות ממוגרפיה בגילאים צעירים יותר ובתדירות גבוהה יותר[8].

הדבר הנכון שכל אשה צריכה לעשות זה להחליט בעצמה מה לעשות, רצוי מאוד בהתייעצות עם רופאה (או רופא), ותוך כדי בחינה של הנתונים, והערכת התועלת האישית שלה מול הנזק האישי שלה. על הרופאות, לעומת זאת, מוטלת חובה לתקשר את מאזן התועלת והנזק, כפי שתואר במאמר של הניו-אינגלנד שסקרתי זה עתה. האם הרופאות מודעות למחקר הזה ולמחקרים דומים, ויודעות לתקשר את הסיכונים? אני לא בטוח. באתר של עמותת "אחת מתשע" לא מצאתי אזהרות או אזכורים של הסיכונים האפשריים של בדיקות הממוגרפיה.

מה אפשר ללמוד מכל זה?

הנטייה לפסול אמירות שמקורן בקבוצות ופורומים של מתנגדי חיסונים, רפואה הוליסטית וכיוצא בזה היא מסוכנת. מי שמצוי בסוגיית החיסונים, וניזון ממקורות מידע אמינים, למשל מהאתר של עמותת מדעת, יכול לדחות טענות של התנגדות לחיסונים על הסף. אבל זה לא אומר שכל דבר צריך להיפסל על הסף, אפילו אם הוא נכתב על ידי מתנגד סיכונים.

גם הזלזול בכתבות מאתרים כמו healthy-holistic-living נקודה קום עלול להתגלות כבעייתי. נכון שבהרבה מאוד מקרים נכתבות שם שטויות, ואף נכתבים דברים מסוכנים: הומיאופתיה, התנגדות לחיסונים, ועוד. עם זאת, יש לנקוט גישה ספקנית וביקורתית: לקרוא בצורה ביקורתית, לברר האם יש אסמכתאות לטענות, ואז להעריך את מידת האמון שיש לתת בדברים. נכון, זה קשה, ולא לכל אחד יש את הרצון והיכולת. הבעיה היא שלפעמים אנשים שאין להם רצון או יכולת מסתמכים על הרגש כמו שקרה בתגובות לפוסט הזה. ואנשים שמסתמכים על הרגש ולא על הנתונים יש לנו מספיק בקבוצות כמו "חיסונים בחירה מושכלת".

הבהרה

למרות שבפוסט זה תמכתי בהודעה שהופיעה בקבוצת "חיסונים בחירה מושכלת", אין להסיק מכך שאני מתנגד לחיסונים מכל סוג שהוא. אדרבא.


הערות
  1. למשל, בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית []
  2. נכון למועד כתיבת שורות אלה []
  3. קרן לנדסמן סקרה את המחקר הזה בבלוג שלה: http://bit.ly/2xyFEFM. אומר בנימוס כי אני לא מסכים עם הניתוח שלה []
  4. וספק אם זה אכן כך []
  5. הנובעים מטעויות חיוביות שליליות []
  6. ושוב, יש ספק גם לגבי הנתון הזה []
  7. הפתעה: השיעורים האלה גבוהים במיוחד בארצות הברית []
  8. לא ברור לי על סמך מה []

איך לגרום לילדים לאכול יותר ירקות

נתחיל מהסוף: אני לא יודע איך לגרום לילדים לאכול ירקות. לפחות עם הילדים שלי, ההצלחה היא מועטה. אבל לשני חוקרים מאוניברסיטת קולורדו היה רעיון: נגיש להם את הירקות בצלחות עם ציורים של ירקות. כדי לבדוק האם הרעיון עובד הם ערכו ניסוי שתוצאותיו פורסמו בכתב העת היוקרתי JAMA Pediatrics. מכיוון שהתוצאות פורסמו אתם יכולים לנחש כי התוצאה של הניסוי הייתה חיובית. אבל, האם הם באמת הוכיחו כי הרעיון שלהם עובד? לדעתי לא, וזו תוצאה ישירה של התכנון הלקוי של הניסוי.

תכנון הניסוי ותוצאותיו

נבחרו 18 כיתות גן ובית ספר (ילדים בגיל 3-8) באחד מפרוורי דנוור. בתחילה הוצעו לילדים פירות וירקות כאשר סופקו להם צלחות לבנות. בכל כיתה הונחו קערת פירות וקערת ירקות, וכל ילד לקח לעצמו פירות וירקות, ואכל מהם כרצונו. המשקלים של הירקות והפירות נרשמו לפני שהוגשו לילדים, ולאר שהילדים סיימו את ארוחתם החוקרים שקלו את הפירות והירקות שנותרו. ההפרש בין המשקלים (לפני הארוחה ואחריה) חולק במספר הילדים, וכך התקבלה הכמות הממוצעת של פירות וירקות שכל ילד אכל. נעשו גם חישובים לפירות לחוד ולירקות לחוד. החוקרים חזרו על המדידות האלה שלוש פעמים בכל כיתה.

לאחר זמן מה חזרו על המדידות באותו אופן, כאשר הפעם סופקו לילדים צלחות שעליהן ציורים של ירקות ופירות. התוצאה: חלה עליה ממוצעת של 13.82 גרם בצריכת הירקות, ותוצאה זו מובהקת סטטיסטית. באחוזים, כמו ביידיש, זה נשמע הרבה יותר טוב: זו עליה של כמעט 47%.

אז מה הבעיה? יש מספר בעיות.

בעיה ראשונה – דיוק יתר

אתחיל במה שהוא לכאורה לא בעיה, אבל מהווה אות אזהרה: דיוק יתר. כאשר מתפרסמות תוצאות מדוייקות במיוחד, צריך להתחיל לדאוג. בעברית יש בעיה עם הבעיה הזו: יש רק מילה אחת לתיאור דיוק. באנגלית יש שתיים: precision ו-accuracy. הבדל הוא מהותי. precision מתייחס לרמת הדיוק המדווחת של המדידות. accuracy מתייחס למרחק בין הערך הנמדד והערך האמיתי, הבלתי נצפה, ונמדד בדרך כלל על ידי סטיית תקן או רווח סמך.  התוצאות מדווחות ברמה של שתי ספרות אחרי הנקודה: הן מאוד  precise. אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל מהניסיון שלי, כשמגזימים צריך לבדוק בצורה יותר יסודית מה קורה. דיוק של שתי ספרות אחרי הנקודה העשרונית כשמדובר בגרמים נראה לי מוגזם. אתם כמובן יכולים לחשוב אחרת, אבל זה אות האזהרה שגרם לי לקרוא את המאמר עד סופו ולחשוב על מה שתואר בו .

בעיה שניה – על מי הניסוי נערך?

הבעיה השנייה היא הרבה יותר מהותית: הבחירה של יחידת הניסוי, מה שמכונה ה-experimental unit או unit of observation. יחידות הניסוי כאן הן הכיתות. התצפיות נעשו ברמת הכיתה. החוקרים מדדו כמה ירקות ופירות נאכלו ברמת הכיתה, לא ברמת הילד. הם אמנם חישבו ממוצע לילד, אבל אני מניח שכולם יודעים שהממוצע לבדו הוא מדד בעייתי: הוא מתעלם מהשונות בין הילדים. לפני ההתערבות הניסויית, כל ילד אכל בממוצע כ-30 גרם ירקות בארוחה, אבל אני לא חושב שיהיה מי שיחלוק על האמירה כי כל ילד אכל כמות שונה של ירקות. מהי סטיית התקן? אנחנו לא יודעים, והחוקרים לא יודעים, וזה מהותי, כי השונות שבין הילדים משפיעה על המסקנה הסופית. מכיוון שהחוקרים התעלמו (ולא משנה מה הסיבה) מהשונות בין הילדים, הם הניחו למעשה כי השונות היא נמוכה מאוד, למעשה אפס. אם השונות הזו הייתה נלקחת בחשבון המסקנות של הניסוי היו אחרות: רווחי הסמך בוודאי היו שונים, ויותר רחבים מרווחי הסמך שחישבו החוקרים.

עוד סוג של שונות שלא נלקח בחשבון היא השונות בתוך ילדים. אסביר: גם אם צפינו בילד אחד וראינו כי בממוצע הוא אוכל 30 גרם ירקות בכל ארוחה, בארוחות שונות הוא אוכל כמות שונה של ירקות. ושוב נשאלת השאלה: מה סטיית התקן? גם לסטיית תקן זו יש השפעה על המסקנה הסופית של הניסוי. כמובן, לכל ילד יש סטיית תקן שונה, וגם את השונות הזאת צריך לקחת בחשבון.

סוג שלישי של שונות שלא נלקח בחשבון הוא השונות שבין ילדים בגילאים שונים: סביר להניח שילד בן 8 יגיב בצורה שונה לצלחת מצויירת מאשר ילד בן 3. בוודאי ילד בן 8 יאכל יותר ירקות מאשר ילד בן 3. החוקרים התעלמו גם מהשונות הזו.

אני סבור כי החוקרים לא נתנו דעתם על כל השונויות האלה. המילים variation, adjust או covariate לא מופיעות במאמר. מכיוון שהחוקרים התעלמו מהשונויות רווחי הסמך שלהם צרים מדי ולא משקפים את ההבדלים האמיתיים בין הילדים ובין סוגי הצלחות.

ולבסוף, למרות שהיחידה הניסויית הייתה הכיתה, התוצאות דווחו כאילו המדידות נעשו ברמת הילד. זו לדעתי עדות נוספת לכך שהחוקקים לא היו מודעים לשונויות שבין ובתוך הילדים. לדידם, כיתה וילד הם היינו הך.

בעיה שלישית – מה עם הביקורת?

בניסוי הזה אין קבוצת ביקורת. לכאורה אין בעיה: על פי תכנון הניסוי, כל כיתה מהווה את קבוצת הביקורת של עצמה. הרי הילדים קיבלו את הירקות גם בצלחות לבנות וגם בצלחות עם ציורי ירקות ופירות. אבל לדעתי זה לא מספיק.

יש המון סוגים של צלחות לילדים, עם ציורים של בוב הבנאי, דמויות דיסני, מפרץ ההרפתקאות, תומס הקטר, והרשימה עוד ארוכה. האם יכול להיות שהשינוי שנצפה הוא בגלל עצם הציורים עצמם ולא בגלל שמדובר בציורים של ירקות ופירות? אולי ילד שארוחתו מוגשת בצלחת עם ציורים של גיבור העל החביב עליו יאכל גם הוא יותר ירקות? זו שאלה שצריכה להישאל, והניסוי שנערך לא עונה על השאלה הזו. קבוצת ביקורת יכולה לענות על השאלות הלאה. לדעתי דרושות בניסוי כזה שתי קבוצות ביקורת. באחת מהן הילדים מקבלים בתחילה צלחות לבנות, ולאחר מכן צלחות של תומס הקטר, דיסני או גיבורי על, בהתאם לגילם. בקבוצת הביקורת השנייה יהיו ילדים שבתחילה יקבלו צלחות מצויירות "רגילות"[1] ולאחר מכן צלחות עם ציורים של ירקות ופירות.

בעיה רביעית – מה המשמעות של כל זה?

קודם כל, מתברר כי נצפה שינוי מובהק סטטיסטית לגבי צריכת הירקות, אך לא נצפה שינוי מובהק סטטיסטית לגבי הפירות. החוקרים התייחסו לכך במשפט קצר: הסבר אפשרי, הם אמרו, הוא ceiling effect. באופן פורמלי הם צודקים. ceiling effect הוא מונח סטטיסטי, וזה מה שקרה כאן. לשאלה החשובה באמת הם לא ענו: מדוע נגרם האפקט הזה?

והשאלה הכי חשובה: האם השינוי המובהק הוא גם משמעותי? מה המשמעות של הבדל של 14 גרם (סליחה, 13.82 גרם?) החוקרים לא התייחסו לשאלה הזו. אני אתן לכם קצת חומר למחשבה. הלכתי לסופרמרקט ושקלתי שם מלפפון אחד ועגבנייה אחת (כן, זה מדגם קטן, אני יודע). משקלו של המלפפון היה 126 גרם, ומשקל העגבנייה היה 124 גרם[2]. זאת אומרת, כל ילד אכל בממוצע עוד חצי ביס של עגבנייה או מלפפון. יכול להיות שזה אכן משמעותי מבחינה בריאותית ו/או תזונתית. החוקרים לא התייחסו לשאלה הזאת וגם לא העורכים של כתב העת.

סיכום

יכול להיות שצלחות עם ציורי ירקות ופירות גורמות לילדים לאכול יותר ירקות ופירות. זו אכן השערה מעניינת. המחקר שתואר כאן לא נותן תשובה לשאלה הזו. האופן שבו הוא תוכנן ובוצע כלל לא מאפשר לקבל אפילו תשובה חלקית לשאלה הזו, וזאת ככל הנראה בשל העדר חשיבה סטטיסטית בסיסית.


הערות
  1. שוב: דיסני, תומס הקטר וכדומה []
  2. למרבה הצער, למאזניים של שופרסל יש דיוק/precision מוגבל []

אנטומיה של מגיפה

בתאריך 20.2.2018 אירחה קרן נויבך בתכנית שלה ברשת ב אדם בשם גדי, שסיפר על הניסיון הקשה של בנו, שחלה בדיכאון וחרדה וסבל מהתקפים פסיכוטיים. הסיפור האישי אכן נוגע ללב, אולם ההתייחסות של נויבך למרואיין ולדברים שטען מעבר לסיפורו האישי הייתה בעייתית ביותר.

מה נאמר באייטם

אביא כאן תקציר של הדברים שנאמרו. אתם גם יכולים להאזין לראיון באתר של תאגיד השידור, או להקלטה ששמרתי בשרת שלי. אתם גם מוזמנים לקרוא את תמלול הריאיון שערכתי.

בהקדמה לראיון נויבך מבהירה כי אין לראות בדברים שיאמרו בראיון כהמלצה לקחת או לא לקחת תרופות פסיכיאטריות, אבל אומרת באותה נשימה כי הריאיון יתאר "מסע להשתחררות מהתרופות הפסיכיאטריות".

בחלק הראשון של הריאיון מספר גדי על בנו שלקה בחרדה, דיכאון והתקפים פסיכוטיים. הטיפול בו לא צלח למרות ששני רופאים ניסו מספר טיפולים, והוא גם חווה תופעות לוואי. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה לסיפור הזה.

כאן הריאיון עובר פאזה. גדי מספר על כתבה שקרא בעיתון ושבעקבותיה נחשף לדבריו לכל הידע שיש בתחום של התרופות הפסיכיאטריות. לדבריו, הרופאים הפריכו את התיאוריה של חוסר איזון כימי במוח, שבכלל הומצאה על ידי חברת התרופות לילי לקראת השקת הפרוזאק. התיאוריה הזו היא לטענתו אגדה אורבנית. כן טען כי בעידן שלפני התרופות חולי סכיזופרניה החלימו ב-60%. בנוסף טען כי יש שפע של מחקרים המוכיחים כי בטווח הארוך תרופות פסיכיאטריות גורמות יותר נזק מאשר תועלת.

הראיון חזר לסיפור האישי. גדי סיפר על התהליך שבנו עבר כאשר החליטו להפסיק לו את הטיפול התרופתי. הוא סיפר כי זה תהליך קשה ומסוכן ומזהיר כי כל מי שרוצה לבצע תהליך כזה חייב לעשות אותו מאוד בזהירות. לא ברור מדבריו אם תהליך הפסקת הטיפול התרופתי שבנו עבר נעשה בעקבות התייעצות עם רופא, או שהם החליטו על דעת עצמם להפסיק את הטיפול. עם זאת, ככל הנראה התהליך של הבן שלו התבצע תחת השגחה רפואית.

לאחר מכן גדי מסביר תהליכים במוח שקשורים לדופמין ושבגללם הורדת המינון התרופתי הוא מסוכן. הוא מסביר כי "אתה חייב שיהיה לך את הידע והביטחון במה שאתה עושה", אחרת התופעות המקוריות, כגון פסיכוזה, יופיעו שוב[1].

בחלק השלישי של הראיון, גדי מספר על החלטתו להנחיל את הידע שצבר לציבור הרחב. הוא פעל לתרגום הספר (השנוי במחלוקת) של העיתונאי רוברט ויטאקר "אנטומיה של מגיפה". הוא מספר כי כאשר ויטאקר ביקר בארץ הוא נפגש עם פרופסור חיים בלמקר, יושב ראש האיגוד הפסיכיאטרי. בעקבות הפגישה הקים פרופ בלמקר ועדה, וגדי יודע לספר על המלצות הועדה למרות שהיא תסיים את עבודתה רק בחודש מאי. כמו כן, הוא מספר כי פרופ בלמקר הוציא הנחיות לכל הפסיכיאטרים בארץ "להפחית את המינונים". הוא גם מספר על ניסוי שבלמקר ערך ב-1978 בו השתתפו שני אנשים, בלמקר עצמו ואדם נוסף, שנטלו תרופה פסיכיאטרית (לא ברור איזה) וחוו לדבריהם תסמינים קשים.

כאן בעצם מסתיים הריאיון. נויבך ממליצה למאזינים לקרוא את ספרו של ויטאקר. נויבך גם מוסיפה ואומרת כי אין לעשות את זה (את ה"גמילה" מתרופות) בלי להיעזר ובלי להתייעץ, וכי אנשים חייבים לקבל את האחריות עליהם את ההחלטה על עצמם.

מה לא בסדר כאן?

הרבה דברים. לגדי אין לי הרבה טענות. הוא בא לקדם אג'נדה, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא אמנם משתמש במניפולציות רגשיות ואחרות, אומר חצאי אמיתות (ולעיתים פחות מכך), ויודע מראש מה יהיו המסקנות של ועדה שתסיים את עבודתה בעוד שלושה חודשים – דבר תמוה ביותר. הוא מטיף למעשה להפסקת השימוש בכל התרופות הפסיכיאטריות (למרות שלא אמר זאת במפורש) ומטיל דופי בציבור שלם של רופאים. הוא טוען טענות מדעיות למרות שככל הנראה אין לו כל הכשרה מדעית בתחומים ביו-רפואיים (אני מניח שאם הייתה לו הכשרה כזו הוא היה מציין את זה), ובוודאי אינו רופא.

אל קרן נויבך, לעומת זאת, אפשר לטעון הרבה טענות.

במהלך הריאיון היא לא שאלה את גדי אפילו שאלה ביקורתית אחת (ועוד אגיע לזה בהמשך), כמו שאנשים תמימים כמוני מצפים מעיתונאים, ובייחוד מעיתונאית כמו קרן נויבך שעושה לעצמה שם של עיתונאית לוחמת, ואף זכתה בפרס סוקולוב על עבודתה העיתונאית שהינה בעלת "נקודת מבט ביקורתית".

היא לא אובייקטיבית, בייחוד בראיון הזה. היא תומכת לגמרי באג'נדה של גדי, וניתן ללמוד זאת מהאמירות שלה במהלך האייטם. כך למשל, שאלה, ככל הנראה כשאלה רטורית, "על סמך מה הרופא החליט שיש פסיכוזה?", וזאת לאחר שגדי סיפר בפירוש שלבנו היו תסמינים פסיכוטיים. היא אמרה אמירה דמגוגית כי הדרך היחידה לעצור את זה (את מחשבות השווא והפסיכוזה) היא "על ידי תרופות על גבי תרופות". אמירה זו נועדה לדעתי למתוח ביקורת על הרופא (שאותו ככל הנראה לא פגשה כלל). כשגדי מספר שבנו הועבר לטיפול בריספרדל היא אומרת ש-"זה כדור הרבה יותר חזק", אמירה שמראה חוסר הבנה ברפואה. ריספרדל אינו כדור יותר חזק מציפרלקס, או יותר חלש. ריספרדל היא תרופה שנועדה לטיפול במחלה אחת, וציפרלקס היא תרופה שנועדה לטפל במחלה אחרת. לאחר מכן היא מספקת אבחון "רפואי" למצבו של בנו של גדי: "הילד זומבי". כאשר גדי מתאר ניסוי (לדעתי תמוה) שערך פרופ בלמקר בתרופה פסיכיאטרית כלשהי (לא ברור איזה) היא אומרת שזה "כמו סמים". היא קוטעת את המשפט של גדי שאומר על הניסוי של בלמקר שזה "תיאור מהמם" ומשלימה אותו באמירה שזה "(תיאור מהמם) של מה קורה לאדם תחת התרופות האלה בדיוק".

הגרוע מכל, נויבך משתמשת פעמיים בביטוי "גמילה" בהקשר של תרופות פסיכיאטריות. היא יודעת היטב שלביטוי כזה יש קונוטציה שלילית. אף אחד לא ידבר על הצורך לגמול חולה סרטן מאווסטין, או לגמול חולת טרשת נפוצה מקופקסון.

כמו כן, הרושם האישי שלי הוא ששתי ההסתייגויות שהביעה נויבך בתחילת האייטם וסופו על כך ש-"אין כאן שום המלצה" נאמרו מן השפה ולחוץ, לצורך כיסוי משפטי, וזאת לאור ההזדהות המוחלטת שלה עם המסרים של גדי.

מותר לעיתונאי להחזיק באג'נדה. יש הרבה עיתונאים כאלה (למשל עמית סגל, מירב ארלוזורוב, צבי יחזקאלי, ועוד רבים אחרים). אבל החובה המקצועית של בעל אג'נדה היא להביא לידיעת הציבור על היותו בעל עניין. נויבך לא עשתה זאת.

מה עיתונאי ביקורתי אמיתי היה שואל?

יש מי שיאמרו שזו שאלה לא הוגנת, כיוון שמדובר בראיון שהוקלט ככל הנראה בטייק אחד. כאשר גדי רומז כי פסיכוזה (בין היתר) היא תופעת לוואי של ציפרלקס וזה כתוב בעלון של התרופה, קל לבדוק ולראות כי זה לא נכון. אם היה מדובר בכתבה בעיתונות הכתובה, המראיין היה יכול לבדוק את זה אחרי קיום הריאיון, ולציין בכתבה כי הטענה הזו לא נכונה. את זה, אכן, אי אפשר לעשות בראיון רדיופוני (אם כי היה אפשר לעשות זאת במסגרת התחקיר שנערך, אני מקווה, לפני הריאיון). אבל בהחלט היה מקום והייתה אפשרות לשאול שאלות אחרות. הנה מספר שאלות שהיו צריכות להישאל ולא נשאלו:

  • לאחר שהטיפול הרפואי בבן הופסק ועברו כמעט שנתיים, מהו כעת מצבו הבריאותי? האם הוא עדיין סובל מחרדות ופסיכוזות? (הניחוש שלי: לו הבן הבריא באורח פלא עקב הפסקת הטיפול הרפואי, גדי בוודאי היה מספר זאת בראיון).
  • מה הייתה המעורבות של הבן בהחלטות הרפואיות? גדי לא אומר על כך דבר. זה חשוב כי הבן אינו ילד אלא אדם בוגר שגילו מעל 18.
  • האם ההחלטה להפסיק את הטיפול התרופתי נעשתה בהתייעצות עם רופא? מי קיבל את ההחלטה?
  • מה האמינות של המידע שגדי אסף, ככל הנראה באינטרנט? האם מצא בנוסף דברים שלא תמכו באג'נדה שלו? ואם כן, מה עשה בנידון? האם התעלם מהם? האם התייעץ עם אדם בעל הכשרה מדעית?
  • האם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי פותחה לצורך השקת הפרוזאק, או שמא הפרוזאק פותחה על סמך התיאוריה?
  • אם התיאוריה של חוסר האיזון הכימי הופרכה, מדוע ה-FDA לא הורה להפסיק את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות?
  • מה הקשר של ההסבר על הדופאמין לשתי תרופות (ציפרלקס וריספרדל) שמנגנון הפעולה שלהן אינו קשור בדופאמין? (אני מודה שזה לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו יש צורך לערוך מחקר קטן של חמש דקות, אולם אי אפשר לערוך אותו במסגרת ראיון שמוקלט בטייק אחד. עם זאת, היה אפשר לבדוק את זה בתחקיר שקודם לראיון)
  • בקשר לספר של רוברט ויטאקר: האם הדברים שכתובים בו הם תורה מסיני או שיש גם ביקורת על הספר? (ספוילר: יש והרבה) מה הכשרה המדעית/רפואית של ויטאקר? (אין לו). האם ויטאקר נעזר בייעוץ מדעי/רפואי במהלך כתיבת הספר? (זה לא ברור)
  • מדוע לא היה עורך מדעי לתרגום העברי לספרו של ויטאקר? (אני שוב לא הוגן. כדי לשאול את השאלה הזו צריך לפתוח את הספר ולשים לב לכך שלא היה עורך מדעי)
  • כיצד גדי יודע מה יהיו המסקנות של ועדה שעדיין לא סיימה את עבודתה?
  • מה התקפות המדעית של המחקר של בלמקר, שהסתמך על מדגם בגודל 2? האם מחקר שנערך לפני 40 שנה הינו רלוונטי בהקשר של תרופות שנכנסו לשימוש רק במאה ה-21?
  • מה הסמכות המקצועית של בלמקר? הוא אמנם יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי, אבל אין הדבר אומר כי הוא הפסיכיאטר הטוב ביותר בארץ. כמו כן, הסמכות המקצועית והחוקית להוציא הנחיות רפואיות מחייבו לכלל הרופאים נתונה בידי משרד הבריאות.

שאלות לקרן נויבך

יש לי גם כמה שאלות לקרן נויבך:

    • מדוע לא הבאת את התגובה של הרופאים המטפלים? קיבלתי מספר הערות על כך שיש עניין של שמירת פרטיות ולכן מחקתי את השאלה הזו.
  • מדוע לא העלית לשידור מומחה שיציג עמדה שונה מזו של גדי?
  • אמרת שאת מתכוונת להזמין את גדי לדיון נוסף שייערך במסגרת התכנית. האם את מתכוונת להזמין לדיון גם מישהו, רצוי מדען או רופא, שיציג את העמדה הנגדית? האם את תתני לו במה דומה לזו שנתת לגדי, שנשא מונולוג באורך 17 דקות?
  • כאשר מתחתי עלייך ביקורת בטוויטר, בחרת לא להתייחס לביקורת, בין ביתר בטענה שלא האזנתי לתכנית. אני מודה שהביקורת שלי שם הייתה תוקפנית- זה חלק מתרבות הטוויטר (אני מצרף קישורים לצילומי מסך). האם עתה, לאחר שהאזנתי לתוכנית, והעליתי ביקורת מפורטת, יש בכוונתך לענות לביקורת?

למה אתה מצפה, יוסי?

האמת, לכלום.

אני לא מאמין שיינקטו צעדים משפטיים נגד אדם שמנסה לשכנע את הציבור לדחות באופן גורף המלצות רפואיות למרות שאין לו כל הכשרה בתחום.

אני לא מאמין שאנשים כמו גדי ונויבך ורבים אחרים, המאמינים בתיאוריות הקונספירציה אודות חברות התרופות והממסד הרפואי, יפסיקו להאמין בהן בעקבות הדברים שנכתבו כאן.

אני לא סבור שקרן נויבך תקיים דיון ענייני בנושא בתכנית שלה, או תראיין אדם שימתח את הביקורת (הראויה) על ויטאקר ועל האג'נדה המסוכנת שהוא מקדם (מי יודע? הלוואי ואתבדה). אני לא סבור שנויבך תאתר את הרופאים של בנו של גדי ותבקש את תגובתם.

אני לא סבור שנויבך תעלה לשידור אדם שיספר איך חייו השתפרו בעקבות הטיפול הרפואי המסור במחלת הנפש שלו, שקיבל מאחד הרופאים המצויינים שיש במדינה שלנו (יש בארץ מאות אלפי חולים כאלה, אך לא מספיק רופאים, לצערנו).

אני לא חושב מקווה שקרן נויבך תתייחס ברצינות לביקורת שנמתחה עליה כאן, בוודאי לא אולי אפילו בשידור.

עדכון

קיבלתי סוג של תגובה מצוות התכנית שמתעלמת למעשה מהביקורת שנמתחה כאן על התנהלותה של נויבך (לא ברור אם קרן נויבך עומדת מאחורי התגובה הזו). אתם מוזמנים לקרוא את התגובה בקישור הזה.


הערות
  1. לדעתי זה צפוי שאם מפסיקים טיפול רפואי במחלה, אז תסמיני המחלה מופיעים שוב, אבל מה אני מבין []

מבט להיסטוריה של הניסויים הקליניים

רשימה זו נכתבה בעקבות המפגש האחרון של קבוצת הדיון בהיסטוריה של הסטטיסטיקה שעסקה בניסויים קליניים. אציין כי אני הוא שהעלה את הנושא לדיון, והייתי אחראי לאיסוף והפצת חומר הקריאה למפגש. חלק מהחומרים שנקראו כבר סקרתי בעבר בהרצאה "מהלימון ועד הקופקסון" שנתתי במסגרת "ספקנים בפאב" (ואפשר לצפות בהקלטתה על ידי לחיצה על הקישור). רשימה זו כוללת סקירה היסטורית קצרה של חמשת הניסויים הקליניים שנדונו.לאחר הסקירה ההיסטורית שנתתי נערך דיון מעניין שעסק בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע, ובהשפעות של בייקון ומיל על התפתחות השיטה המדעית והשתקפותם בתהליך התפתחות הניסויים הקליניים. למרבה הצער, לא הצלחתי לארגן את ההערות שרשמתי לעצמי בזמן הדיון לטקסט קוהרנטי שאני יכול לפרסם כאן.

הניסוי הראשון הוא ניסוי הצפדינה של ג'יימס לינד, שנחשב בעיני רבים לנקודת ההתחלה של הרפואה המודרנית. זהו הניסוי הקליני המבוקר המתועד הראשון[1]. לינד ערך ניסוי לבדיקת טיפולים אפשריים למחלת הצפדינה, גורם המוות העיקרי בקרב מלחים עד סוף המאה ה-18.[2]. בניסוי שנערך בהפלגה קצרה יחסית בים התיכון בשנת 1749, חילק לינד את 12 המלחים שחלו בעת ההפלגה לשש קבוצות שוות. כולם שוכנו באותו מקום בספינה וקיבלו תפריט זהה, שנבדל רק בטיפול הניסיוני שניתן להם. הטיפולים היו: שתיית ליטר סיידר ביום, שתיית 25 טיפות חומצה גופרתית 3 פעמים ביום, שתיית שתי כפות חומץ 3 פעמים ביום, שתיית חצי ליטר מי ים ביום, משחה שהוכנה משום, חרדל, צנון ושרף, או  אכילת שני תפוזים ולימון ביום. המטופלים בפירות הדר החלימו כליל, ובמצבם של המטופלים בסיידר חל שיפור קל. ההשוואה בין הקבוצות אפשרה ללינד להעריך את יעילותו של כל טיפול ביחס לאלטרנטיבות הטיפוליות האחרות.

ציון הדרך הבא הוא סדרת הניסויים של וויליאם ווטסון לבחינת טיפולים להפחתת הסיכון במחלת האבעבועות השחורות. כבר במאה ה-11 היה ידוע כי מי שחלה במחלה זו ושרד לא יחלה בה שוב. עקב כך התפתחה פרקטיקה של מעין חיסון למחלה על ידי "הדבקה קלה" של אנשים בריאים במחלה. עם זאת, בין הרופאים היו מחלוקות בדבר אופן ההדבקה האופטימלי ובדבר טיפול נלווה להדבקה. ווטסון ערך סדרה של שלושה ניסויים קליניים בבית החולים לילדים בלונדון בשנת 1767[3]. המתודולוגיה שלו הייתה דומה לזו של לינד: הילדים המשתתפים בכל ניסוי חולקו לקבוצות, ובכל קבוצה בוצעה בנבדקים "הדבקה מבוקרת" על ידי שימוש בשלפוחית משלב מוקדם של המחלה. לכל קבוצה ניתן טיפול נלווה אחר שהיה אמור להפחית את הסיכון בהדבקה. בתכנון הניסויים של ווטסון יש מספר חידושים לעומת הניסוי של לינד. ווטסון דאג כי בכל קבוצת טיפול יהיה מספר שווה של בנים ובנות, כדי למנוע הטיה אפשרית למקרה שהתגובה לטיפול שונה בין המינים. כמו כן, קבוצה אחת בכל ניסוי לא קיבלה טיפול נלווה אלא שימשה כקבוצת ביקורת. והחשוב מכל: ווטסון היה הראשון שהנהיג מדידה כמותית של התוצאות. המדד להצלחת הטיפול היה מספר האבעבועות שהופיעו בכל ילד שהשתתף בניסוי. הוא אף ערך ניתוח סטטיסטי בסיסי ופרסם את ממוצע מספר השלפוחיות לילד בכל קבוצה. מסקנתו של ווטסון הייתה כי הטיפולים המקובלים להפחתת הסיכון, שכללו כספית, צמחים שונים ומיני משלשלים, לא הביאו להקלה בחומרת ההדבקה בהשוואה למודבקים שלא קיבלו טיפול נלווה.

נקודת הציון המשמעותית הבאה היא ניסוי החלב במחוז לאנרקשיר בסקוטלנד בראשית המאה ה-20[4]. מטרת הניסויים היה לבדוק האם הזנה יומית בחלב משפרת את הגדילה של ילדים (וילדות) בהשוואה לילדים שלא שתו חלב על בסיס יומי, וכן לבדוק האם יש הבדל בשיעורי הגדילה בין ילדים שהוזנו בחלב טרי ובין אלה שהוזנו בחלב מפוסטר. הניסוי, שנערך ב-1930 היה רחב היקף וכלל בסך הכל כעשרים אלף ילדים בגילאי 6-12, שלמדו ב-67 בתי ספר. כ-5000 הוזנו בחלב טרי, כ-5000 בחלב מפוסטר, וכ-10000 ילדים שויכו לקבוצת הביקורת. גובהם ומשקלם של הילדים נמדדו בתחילת הניסוי (פברואר 1930) ובסופו (יוני 1930). המסקנה הייתה כי תזונה יומית של חלב משפרת את גדילת הילדים, וכי אין הבדל משמעותי בין חלב טרי לחלב מפוסטר. כמו כן הסיקו החוקרים כי אין השפעה לגיל הילדים על האפקט של קצב הגדילה.

ניסוי זה נכנס לרשימה שלי דוקא בשל הביקורת שהוטחה בו. עם המבקרים נמנו פישר ובארטלט, אולם את הביקורת המקיפה ביותר הטיח "סטודנט", הלא הוא ויליאם סילי גוסט. במאמר שפרסם בכתב העת ביומטריקה[5] קבע למעשה סטודנט כללים שקיומם הכרחי להבטחת התקפות של ניסוי קליני:

  • סטודנט מעיר כי בכל בית ספר בניסוי הוזנו הילדים המטופלים בחלב טרי או בחלב מפוסטר, אך לא הייתה נציגות לשתי הקבוצות יחד באף בית ספר. עקב כך, אין אפשרות להשוות באופן ישיר בין חלב טרי ומפוסטר, עקב הבדלים בין בתי הספר השונים.
  • שיוך התלמידים בניסוי לקבוצת הטיפול (הזנה בחלב או ביקורת) נקבע על ידי המורים בכל כיתה ולא באופן רנדומלי. עקב כך, נוצר מצב בו התלמידים בקבוצת הביקורת היו גדולים יותר במימדי גופם לעומת התלמידים בקבוצות הטיפול.
  • המדידות נערכו בפברואר ויוני. בגדי חורף הינם כבדים יותר מבגדי אביב/קיץ, והבדל המשקל בין הבגדים קיזז את ההבדלים במשקל האמיתי. החוקרים הניחו כי ההבדל במשקל הבגדים יהיה דומה בין הקבוצות, אולם סטודנט טען כי יש ההטיה בחלוקת התלמידים לקבוצות מושפעת ממצבם הכלכלי – תלמידים ממשפחות אמידות הוכללו בדרך כלל בקבוצות הביקורת – הביאה לכך שמשקל בגדי החורף של קבוצת הביקורת יהיה גבוה יותר.

סטודנט הסיק לכן כי התוצאות שהתקבלו לא תומכות בטענה כי אין הבדל בין תזונה בחלב טרי ותזונה בחלב מפוסטר, וגם כי אי אפשר להסיק שאין קשר בין הגיל ובין השינוי בקצב הגדילה. הוא מזכיר גם את הניתוח של פישר וברטלט[6] המראה כי לחלב טרי יתרון על חלב מפוסטר באשר לקצב הגדילה.

סטודנט הביא גם מספר המלצות, ובהן הצעה לערוך את הניסוי באוכלוסיה של תאומים, כאשר אחד התאומים יוזן בחלב והשני ישמש כביקורת (או שאחד מהם יוזן בחלב טרי והשני בחלב מפוסטר לצורך השוואה בין שני סוגי החלב). אני סבור כי תכנון כזה לא מקובל בימינו מבחינה אתית, המלצה יותר מעשית היא לנתח מחדש את הנתונים שנאספו כדי לנסות להתגבר על ההטיה שנוצרה בהקצאה הלא רנדומלית לקבוצות טיפול וביקורת. ההמלצה האוטינטיבית שלו היא לערוך מחדש את הניסוי, תוך כדי הקפדה על רנדומיזציה, לקיחה בחשבון של הטיה עקב משקל הבגדים שלובש כל תלמיד, ותכנון הניסוי כך שבכל בית ספר יהיה ייצוג לשלוש קבוצות הטיפול.

ההמלצה העיקרית של סטודנט, להקפיד על הקצאה רנדומלית של המטופלים לקבוצות, לא התקבלה מייד, שכן רעיון זה נתפש בעיני חלק מהקהילה המדעית כ-"לא אתי". יש לציין כי עקרון הרנדומיזציה רק הוצג על ידי פישר ב-1923, ועדיין לא  הייתה הכרה מספקת בחשיבותו. הניסוי הקליני הראשון עם הקצאה רנדומלית לקבוצת טיפול ולקבוצת ביקורת נערך רק ב-1947, והוא הרביעי ברשימה שלי. מדובר בניסוי לבדיקת היעילות של אנטיביוטיקה מסוג סטרפטומיצין לטיפול בדלקת ריאות[7]. עקב המחסור באנטיביוטיקה, לא הייתה ברירה אלא להחליט על ידי ביצוע "הגרלה" בין החולים מי יקבל טיפול ומי לא, וכך התגבר תכנון הניסוי על המחסום האתי. עם זאת, הניסוי לא היה כפול סמיות (Double Blind), ולא נעשה שימוש בפלסבו כטיפול דמה לקבוצת הביקורת,[8] וזאת למרות שכבר היה תקדים לקיום ניסוי כזה: הניסוי הקליני הראשון שנערך בשיטת הסמיות הכפולה נערך כבר בשנת 1943 לבדיקת היעילות של פניצילין כטיפול להצטננות. החולים המטופלים לא ידעו האם הם שויכו לקבוצת טיפול ואכן טופלו בפניצילין, או שמא שויכו לקבוצת הביקורת וטופלו בפלסבו. גם הרופאים שטיפלו בחולים לא ידעו מהו הטיפול שקיבל כל חולה. תכנון כזה מונע הטיה שעלולה לנבוע מדיעה קדומה של הרופאים לגבי יעילות הטיפול, ולמעשה מכריח אותם לתת חוות דעת אובייקטיבית לגבי המצב הרפואי של החולה המטופל. עם זאת, בניסוי זה לא נערכה הקצאה רנדומלית של החולים לטיפול או ביקורת.

הויכוח בדבר חשיבות העקרונות שהתוו סטודנט ופישר הסתיים סופית בניסוי לבדיקת יעילות החיסון של סאלק נגד נגיף הפוליו, שנערך ב-1954[9]. למעשה נערכו שני ניסויים. הניסוי שבראשו עמד הסטטיסטיקאי פול מאייר היה ניסוי כפול סמיות בהקצאה רנדומלית, והוא הראה ירידה של 70% במקרי השיתוק עקב פוליו בקבוצת הטיפול לעומת קבוצת הביקורת. גודל המדגם הגדול (כ-400 אלף ילדים בגילאי 6-8) סייע לביסוס התקפות החיצונית של התוצאות. במקביל נערך ניסוי נוסף, בו הקצאת הטיפול (חיסון או פלסבו) לא הייתה רנדומלית. 725,000 תלמידי כיתות א ו-ג שהשתתפו בניסוי שימשו כקבוצת ביקורת, ואליהם צורפו גם 125,000 ילדים מכיתות ב' שהוריהם סירבו לחיסון. נתוניהם הושוו עם הנתונים של 225,000 תלמידי כיתות ב' שהוריהם הסכימו לחסנם. סה"כ השתתפו בניסוי מעל מליון תלמידים, כמעט פי 3 מגודל הניסוי של מאייר. ניסוי זה הראה ירידה של 44% בלבד בשיעור מקרי השיתוק עקב פוליו, ואולם התברר כי האפקט הוקטן עקב הטיה הקשורה למצב הסוציו-אקונומי של קבוצת הטיפול. ילדי קבוצת הטיפול הגיעה ממשפחות אמידות יותר, ובשכבת אוכלוסיה זו שיעור מקרי השיתוק עקב פוליו היה גבוה יותר מכיוון ששיעור הילדים המחוסנים טבעית (חלו בפוליו באופן קל והחלימו ללא תיעוד) הינו נמוך יותר עקב רמת הסניטציה הגבוהה יותר בסביבתם. המקרה של ניסוי הפוליו הוכיח כי גודל המדגם אינו בהכרח הפרמטר החשוב ביותר בניסוי הקליני[10], וכי רק הקצאה רנדומלית וסמיות כפולה מבטיחים את התקפות הפנימית של הניסוי.


הערות
  1. 1. אם מתעלמים מפרק א' של ספר דניאל []
  2. 2. 2 מתוך כל 3 מלחים לקו במחלה ומתו. במלחמת 7 השנים בין אנגליה לצרפת, 1512 מלחים אנגלים נהרגו בקרבות, כ-100,000 מתו מצפדינה. []
  3. 3. Boylston, A. W. (2002). Clinical investigation of smallpox in 1767.New England Journal of Medicine, 346(17), 1326-1328. []
  4. 4.  Leighton G, McKinlay P (1930). Milk consumption and the growth of school-children. Department of Health forScotland, Edinburgh and London: HM Stationery Office. []
  5. 5. Student (1931). The Lanarkshire Milk Experiment. Biometrika 23:398-406. []
  6. 6. Fisher RA, Bartlett S (1931). Pasteurised and raw milk. Nature 127:591-592.  []
  7. 7. Medical Research Council Streptomycin in Tuberculosis Trials Committee. (1948). Streptomycin treatment for pulmonary tuberculosis. BMJ2, 769-82. []
  8. 8. Hart, P. D. A. (1999). A change in scientific approach: from alternation to randomised allocation in clinical trials in the 1940s.BMJ, 319(7209), 572-573. []
  9. 9. Meier, Paul. "Polio trial: an early efficient clinical trial." Statistics in medicine 9.1‐2 (1990): 13-16.  []
  10. 10. ראו גם את הרשימה בחירות 1936 – המנצח שלא היה, שעסקה במקרה מפורסם אחר בו מדגם גדול לא הצליח לחזות את המנצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית עקב הטיה בתכנונו []

כמה הערות על זרעים מהונדסים גנטית

זרעים מהונדסים גנטית מעוררים רגשות עזים בקרב אנשים מסויימים. מתברר שגם אצלי.

לפני כשבוע הופיעה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" טור דיעה תחת הכותרת "זרע הפורענות". הכותב, יוסי דורפמן, יוצא נגד הסכם שנחתם לאחרונה בין משרד הכלכלה ותאגיד החקלאות המהונדסת גנטית וחומרי ההדברה מונסנטו. אתר "עבודה שחורה" חזר ופרסם חלק מטורו של דורפמן, ושם הגבתי ביום חמישי האחרון במלים הבאות:

"חשוב מאוד להפריד בין המהות של זרעים מהונדסים גנטית, שצופנים בתוכם תועלת רבה לאנושות, ובין ההתנהלות העסקית של תאגיד מונסנטו, שהיא אכן בעייתית.
הדרך הראויה להתמודדות היא לא להתעלם מההתקדמות המדעית/טכנולוגית שמאפשרת יבולים גדולים יותר ואיכותיים יותר, אלא להשית רגולציה נכונה על התאגיד."

אני חושב שהסברים נוספים מיותרים. זרעים מהונדסים גנטית מניבים יבולים גדולים יותר, ומתוכננים לעמוד בפני מזיקים שונים, שצמחים "רגילים" אינם עמידים אליהם. הם משקפים את היכולות המדעיות והטכנולוגיות אליהם הגיעה האנושות בשנים האחרונות.

אני גם רוצה לחזור ולהדגיש כי ההתנהלות העסקית של תאגיד מונסנטו (בעיקר בנושא תביעות על הפרות פטנטים) היא בעייתית גם בעיני. עם התנהלות זו יש להתמודד באמצעות רגולציה, חקיקה, וגם בעזרת שופטים שיעיפו לכל הרוחות תביעות לא מוצדקות[1] עם הוצאות משפט כבדות. אני בהחלט גם מתנגד לחקיקה ייעודית לטובת תאגידים בכלל ומונסנטו בפרט, לקשרי הון שלטון, לשוחד, ולפעולות פליליות אחרות.

ולאחר כל ההסתייגויות הנ"ל, אני רוצה להפנות את תשומת לב קוראיי לכמה אמירות בעייתיות של דורפמן.

דורפמן כותב כי מונסנטו מחזיקה ב-90% משוק הזרעים המהונדסים גנטית, וזה נכון. הסיבה לכך: מונסנטו מחזיקה ברוב הפטנטים בתחום, והפטנטים עדיין בתוקף. עם זאת, יש לשים לב כי החל ב-2015 יחלו פטנטים רבים לפקוע, וצפויה תחרות גדולה מצד יצרנים גנריים, בדיוק כפי שקורה בתעשיות אחרות, כגון תרופות וחומרי הדברה. לכן צפוי כרסום במונופול. עד אז, יש לזכור כי מונופולים מעצם הגדרתם נתונים לרגולציה (בישראל, על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים). אני מקווה שהממונה לא יגלה אזלת יד בנושא זה.

בעניין שימוש חוזר בזרעים: למיטב ידיעתי, הזרעים הצמחים המהונדסים גנטית כלל אינם מניבים זרעים. הסיבה לכך נעוצה בטבע. אם יניבו צמחים אלה זרעים, יופיעו באופן טבעי מוטציות שונות שעשויות/עלולות לשנות את התכונות של הצמחים בדור הבא. אם רוצים להבטיח תכונות מסויימות של זרעים, המוטבעות בהם באופן גנטי, הדרך היחידה להבטיח זאת היא על ידי הנדוס. האם זה הוגן? אפשר להתווכח. אפשר אולי להנדס זרעים כך שתתאפשר הצמחת מספר נוסף של דורות (שנים או שלושה) באופן שההסתברות לסחף גנטי משמעותי היא קטנה דיה. אני מניח שזה גם יתבטא במחיר הזרעים.

עד עכשיו דיברתי על אי דיוקים ועל אי הבנה. עכשיו מגיעים להטעיות.

דורפמן כותב: "מחיר של שקית זרעי תירס בשנות ה-80 בארצות הברית היה כ-70 דולר, ואילו היום עולה שקית זרעי תירס יותר מ-160 דולר". נו באמת. זה הטריק הכי ישן בספר. יכול להיות שדורפמן לא יודע כי כח הקניה של הדולר השתנה מעט מאז שנות ה-80 של המאה העשרים ועד היום? אני מפנה אתכם למחשבון האינפלציה באתר משרד העבודה של ארצות הברית. 70 דולר של שנת 1980 שווים ל-201 דולר של שנת 2014, מה שמשקף ירידה ריאלית של 20% במחיר שקית הזרעים. כן, אני קצת דמגוגי כאן. אולי שנות ה-80 של דורפמן חלו בשנת 1989? 70 דולר של 1989 שווים לכ-134 דולר, וזוהי אכן עליית מחיר ריאלית של 20%[2]. אוקיי, אבל בכל זאת מדובר במוצר שיניב יבול גדול יותר ועשוי להביא רווח גדול יותר לחקלאי.

דורפמן ממשיך, וזועק כי הזרעים המהונדסים גנטית העלו את שיעור ההתאבדויות של איכרים בהודו[3], בלי לבדוק את העובדות, כמובן. כתבתי על כך בהרחבה לא מזמן. הנתונים מראים דווקא את ההיפך: ניתן לקשר את הנהגת השימוש בגידולים מהונדסים גנטית לירידה בשיעורי ההתאבדות בקרב איכרים בהודו (שגם הם נמוכים יחסית ללא-איכרים בהודו בפרט, ולמדינות העולם בכלל). אך דורפמן לא מתעניין, כנראה, בעובדות.

מעניין לציין שקיבלתי תגובה לתגובה שלי ב-"עבודה שחורה"[4]:

"אחשלי אין משהו מתקדם יותר מהטבע וגם ידוע שאתה מקבל כסף על הפוסט הזה ,
וכל המהות של החברה זה לעשות כסף ממה שהטבע עושה בחינם יא גנבים קפיטליסטים )) ספר להם שהזרעים שלכם צריכים ריסוס מתמיד מאסיבי"

כן, אין משהו יותר מתקדם מהטבע. רעידות אדמה, בצורת, נגיפי אבעבועות שחורות ופוליו, הכל טבעי. שיהיה לך לבריאות.


הערות
  1. 1. למשל אם היבול נוצר כתוצאה מהאבקה טבעית באמצעות רוח או ציפורים, שפיזרו את הזרעים בשטח, והגיעו מחקלאי שכן []
  2. 2. מ-70 דולר ב-1989 ל-160 היום []
  3. 3. הוא נותן לינק לכתבה בהארץ, ותוך כדי כך מעוות את הדברים שנאמרו בכתבה []
  4. 4. המגיב הגיבור לא מספיק אמיץ כדי להזדהות בשמו, והוא יודע למה []