חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור 'ניהול סיכונים'

על סדר היום: דמגוגיה, מונדיאל (שוב), רציונליות, סרטן

דמגוגיה

תרגיל בדמגוגיה: נניח שיש לכם כמה עשרות מיליוני שקלים. מה תעשו בהם? לפניכם מספר אפשרויות: לממן את שידור משחקי המונדיאל בערוץ טלוויזיה ציבורי, למגן את גני הילדים בשדרות מפני פגיעת קסאמים, או לממן טיפול באווסטין לחולי סרטן המעי הגס במשך שנה.

ועוד תרגיל: נניח שאין לכם את הכסף הפנוי, כיוון שהחלטתם כבר להוציא את כספכם על דברים אחרים. ובכל זאת, אתם ממש נחושים בדעתכם לקדם את אחת המטרות שהזכרתי קודם. על מה תוותרו? כמובן שלא מדובר בכספכם האישי, אלא בכספכם הנמצא בידי הממשלה. כיצד תמליצו לממשלתכם לגייס את הסכום הדרוש? הנה מספר אפשרויות: לוותר על רכישת מטוס אחד לחיל האוויר, להוציא תרופה מסל התרופות (אולי את ההרצפטין?), לבקש תרומה ממיליונר כלשהו, או להעלות את מס ההכנסה השולי המקסימלי באחוז אחד.

מונדיאל

כאשר כתבתי כאן על סוגיית שידורי המונדיאל, ותקפתי את החברה המחזיקה בזכויות השידור של המשחקים – חלק מקוראי תקפו אותי בחזרה. "אתה רגיל לקבל דברים בחינם?" שאלו, ובצדק. במקומות אחרים הובעו דעות הרבה יותר נחרצות: "הממשלה… לא צריכה לממן לציבור מונדיאל או כל תרבות אחרת … וגם לא לממן תרופות לציבור הרחב",  כתב מישהו בתגובה לפוסט בבלוג של מרק ק. אבל אנחנו לא המושבות באמריקה במאה ה-18, והממשלה היא לא ממשלת ג’ורג’ השלישי. אני רוצה להאמין שהממשלה שלנו יותר קרובה למודל של לינקולן: "ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם".

אני עדיין סבור כי הממשלה/הציבור לא צריך לממן את שידורי המונדיאל "בחינם" לחובבי הכדורגל. נחמיה שטרסלר העלה לפני מספר ימים  הצעה אחרת (בחלק השני של המאמר הזה): במקום שיימכרו כל המשחקים בחבילה יקרה אחת, יש לחייב את בעלי הזכויות למכור כל משחק בנפרד, ובמחיר אחיד לכל משחק. יש 51 משחקים שלא ישודרו בערוצים הציבוריים. המחיר המקורי של החבילה היה כ-900 ₪, או קצת יותר מ-17 ₪ למשחק. זה נראה לי מחיר הוגן – דומה למדי למחיר הרכישה של סרט קולנוע בכבלים או בלווין.

רציונליות

בשיעור הראשון של מבוא לכלכלה לומדים על תופעת המחסור ועל עקומת התמורה. הרעיון פשוט: יש מוצרים שקיים בהם מחסור, ולכן יש למוצרים אלה מחיר. כיוון שמשאבינו מוגבלים, כל החלטה לטובת צריכת אחד המוצרים האלה, פירושה בהכרח ויתור על צריכת מוצר אחר. זה נכון, אבל רק כאשר כל המשאבים נוצלו. אם עדיין יש משאבים פנויים, ניתן להגדיל את צריכתו של מוצר מסויים מבלי להקטין את צריכתו של מוצר אחר.

מה שלא מלמדים בקורס המבוא לכלכלה הוא כיצד נקבע סדר העדיפויות. מניחים כי יש "פונקציית העדפה" המדרגת את האלטרנטיבות השונות, ואז תהליך ההחלטה פשוט: מחשבים את ערך ההעדפה לכל אפשרות, ובוחרים בזו שקיבלה את הערך הגבוה ביותר. שני ישראלים זכו בשנים האחרונות בפרס נובל לכלכלה. האחד חקר את מה שיקרה אם פונקציית ההעדפה נבנית על סמך שיקולים רציונאליים, השני הראה כי  השיקולים העומדים בדרך כלל בפני המחליטים אינם תמיד רציונאליים. אופס.

אבל ממשלה שונה מאזרח בודד. הממשלה צריכה וחייבת לשקול שיקולים רציונאליים, אם טובתם הכללית של האזרחים בראש מעייניה. וזה אמור להיות כך במדינה דמוקרטית.

האם הממשלה שוקלת שיקולים רציונליים בפרשת חולי סרטן המעי הגס? אני חושש שלא. ועדת סל הבריאות דווקא עשתה את מלאכתה כהלכה. היעילות של הטיפול באווסטין שנויה במחלוקת. ועדת סל הבריאות לא הכלילה אותה בסל כיוון שלא השתכנעה כי יש הצדקה רפואית מספיקה לכך. ההתנהלות של שאר הגורמים הייתה במקרה הטוב שלומיאלית, ואני חושש שהמחמאה "שלומיאלית" לא ממש מוצדקת. בקשת הנדבה של השר איתן מאיש העסקים חובב הפרסום נראתה בתחילה כמו מהתלה תפלה, אבל מהר מאוד התברר כי מדובר באידיאולוגיה, וכי מר איתן מציע למעשה להפריט את מימון הטיפול הרפואי על ידי העברת האחריות לעמותות. הקורא של מרק ק. בודאי מאוד מרוצה.

סרטן

ובעניין האווסטין וההרצפטין: אבי חלה בסרטן המעי הגס לפני חמש שנים, וככל הנראה גבר על המחלה. אמי נפטרה בשנת 1988 ממחלת סרטן השד הגרורתי. בשנת 1988 לא היה הרצפטין. מה היה עולה בגורלה של אמי לו עמד הטיפול לרשותה? הרצפטין היא תרופה מאריכת חיים. הטיפול מעכב את  ההידרדרות במצב של סרטן שד גרורתי ב-8.5 חודשים, וגם זאת ביעילות נמוכה, כיוון שכ-70% מהחולות אינן מגיבות לטיפול. נכון – 30% מהמטופלות ירוויחו 8.5 חודשי חיים – ובממוצע ההרצפטין קונה כחודשיים וחצי לחולה. בדיוק כמו הרילוזול – התרופה המאושרת היחידה לטיפול בחולי ALS – שמאריכה את משך ההשרדות של החולים בקצת יותר מחודשיים. האם זה שווה את הכסף? האם הייתי רוצה לקנות עוד שמונה חודשים של סבל לאמי? אין לי תשובה לשאלה הזו. בכל מקרה, הטיפול אינו מציל חיים, ולא היה מציל את חייה.

הצלת חיים אינה חייבת להיות יקרה. אקמול מציל יותר חיים מהרצפטין ואווסטין – כאשר הוא ניתן לחולי שפעת. אמנם הוא לא מרפא את השפעת, אבל מונע את הדרדרות המחלה לסיבוכים מסוכנים (מהם מתים אלפי אנשים בשנה).

ויש דרכים הרבה יותר יעילות להציל חיים – באמצעות רפואה מונעת והקטנת זיהומים סביבתיים. אבל ההתייחסות לנושא הזה דומה להתייחסות למזג האויר – מדברים הרבה אבל לא עושים כלום. אבל בניגוד למזג האוויר, בנושא הזה אפשר לעשות, והרבה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 24 במאי 2006 שם התקבלו 6 תגובות

איתי  בתאריך 5/24/2006 9:33:33 AM

ללא נושא

קודם כל תודה על הפוסט המחבר באופן נפלא חוויה אישית קשה עם תפיסת עולם רציונלית רחבה.
מעבר לנושא התרופות אתה מצביע על בעיה קשה בשיח התקשורתי בנושאים חברתיים כלכליים. כל פעם עולה נושא חדש ורציני שלגביו מסבירים לנו שאין כסף, ומצד שני בכירי האוצר ובכירי המשק נוהגים לדבר על שכבות השומן. ובינתיים הבעיות החברתיות הולכות ותופחות, וכספים מוקצים רק לפי מידת הסערה הציבורית או לפי חוזק הלובי הפוליטי, וגם זה רק פותר בעיות לטווח קצר ללא דיון כולל על סדר עדיפויות.
בדיון ציבורי רציני, על אלו (כמוני) שמבקשים להוסיף כסף לתרופות, לקצבאות זקנה, או למלחמה בפשיעה מוטלת החובה להצביע על המקומות שבהם כדאי לקצץ.
אלו בערך דברים שכתבתי בעבר בתגובה לשוקי גלילי:
בדרך שבה מתקבלות החלטות בפוליטיקה שלנו תוספת תקציב למטרה חברתית X או לסתם סחטנות של סיעה Yנלקח מקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה.
ומה יקרה אז? שר הבטחון יעדיף להמשיך לקנות מטוסי קרב שאנחנו לא באמת צריכים, ויקצץ באבטחת גנים בקו העימות. שר התחבורה לא יבטל תקני מינויים פוליטיים מיותרים, וכן יבטל מעקי בטיחות ומסילות ברזל. שר הרווחה יבטל תקנים לעו"סים לאיתור נוער בסיכון וגברים מכים, אך לא יצמצם מנגנון בירוקרטי לא יעיל בביטוח הלאומי.
גם אזרח כמוני בלי השכלה בניהול ציבורי יכול להבין כי המפתח לשינוי חברתי הוא לא רק בחלוקה הגלובלית של עוגת התקציב (כמה להחזר חובות, כמה לבטחון, כמה לחינוך) אלא במה עושים בכל משרד, ובייחוד בשאלות כמו:
1. תקציב המטה מול תקציב לעובדי השטח (משרד החינוך!)
2. תקציב לציוד מול תקציב לכ"א (משרד הבריאות!)
3. תקציב לאירועים חד פעמיים מול תקציב לפעילות יומיומית "אפורה" (בטחון הפנים)
4. מינויים פוליטיים מול מינויים מקצועיים
5. מהם המדדים להצלחה, והאם מישהו בדרג המקצועי והפוליטי משלם את המחיר על כשלון מתמשך (תאונות דרכים, פשיעה וכו’)

מרק ק.  [אתר]  בתאריך 5/24/2006 11:16:15 AM

מרוצה חלקית

1. השימוש במינוח "מצילות חיים" הוא שגוי מאחר שאיש לא גילה את סוד חיי הנצח ולכן כולנו נמות. השאלה היא רק האם במוקדם או במאוחר.
2. מזמן מזמן קראתי ספר מזן הרומן הבלשי שבו הסופר הציע שהרפואה המודרנית די הגיע לגבולות היכולת שלה להאריך את תוחלת החיים של בני אדם וצריכה להתמקד בשיפור האיכות שלהם.
3. היוזמה של מפלגת גיל פסולה מאחר שהם נבחרו לכנסת בשביל לתעדף את השימוש בכספי המדינה ולא בכדי להציע לאנשים פרטיים מה לעשות עם הכסף שלהם. אם הם חושבים כמוני שהמדינה מעורבת יותר מדי במערכת הבריאות (והם לא) הם צריכים לפעול לשינוי החוקים הרלבנטיים במקום לשלוח הודעות לתקשורת.

חנן  בתאריך 5/24/2006 12:12:31 PM

"מישהו שמבין"

אתמול ברדיו היה דיון על סל התרופות. רופא אחד (זה שכל הזמן התראיין על שרון) אמר שבאנגליה התרופות היקרות האלה לא ממומנות בכלל. וגם שאף אחד לא צועק שם.
שאלתי מישהו שמבין בענייני מדיניות תיקצוב למה בישראל עושים הפגנות ובאנגליה לא? האם זה קשור לתפישה התרבותית של חיים, חולי ומוות? הוא ענה לי תשובה פשוטה יותר. הוא אמר שהסיבה שמוחים היא בגלל חולשת המערכת הפוליטית שהיא לחיצה. אז אם יודעים שהלחץ יעזור, לוחצים. שום דבר רציונאלי.
ואחזור על מה שכתבתי כבר, "הם מבינים רק כח". יודעים להפעיל כח ויודעים להרוויח מ"כניעה" להפעלת כח.

זה שו  בתאריך 5/24/2006 12:44:39 PM

ללא נושא

אבוי לנו אם ממשלה לא תהיה לחיצה כמו בצרפת למשל. אז מה נעשה 4 שנים? נחכה למושיעינו מההון?

אבי  בתאריך 5/24/2006 12:47:39 PM

ללא נושא

ובקנדה, שבדיה, נורבגיה וכו’ התרופות היקרות הללו כן ממומנות, נו אז מה?

kavod  [אתר]  בתאריך 5/25/2006 10:11:42 PM

ללא נושא

המדינה לדעתי היא אינה חברת ביטוח.
נכון שבמצב של היום כשאנשים כן משלמים ביטוח למדינה, אז זה כן תחת אחריותה, אבל גם כאן אין עליה לחרוג מהתקציב שלה.
אני לא יהיה מרוצה עם בעלי ההון ישלמו את התרופות(גם ככה הם ממנים-חלקם מרצונם וחלקם שלא) את רוב סל התרופות(ואת רוב תקציב המדינה).
אני יהיה מרוצה כשאיש איש יממן את עצמו. אם החולים היו יכולים לבטח את עצמם לכל המחלות האפשריות, הייתי מצפה מהם לעשות כך. במידה ולא הם היו צריכים לחסוך כסף למקרה שכזה.
אם הם לא עשו כך, אינני מרחם עליהם.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

הצד הירקרק של העלה הירוק

marijuana-leaf מכון פרייזר הקנדי פרסם לאחרונה מחקר שכותרתו "גידול מריחואנה בקולומביה הבריטית". המאמר מנסה לבחון את ההיבטים הכלכליים של תעשיית גידול המריחואנה. מחבר המחקר, ד"ר סטיבן ט. איסטון סוקר את תעשיית המריחואנה, ומנסה לאמוד את המדדים הכלכליים הקשורים בשוק זה.

ראשית אומד איסטון את הביקוש למוצר בהסתמכו על מחקרים  שפורסמו. בשנת 2000, מעריך איסטון, היו בקנדה כ-1.7 מיליון משתמשים , שצרכו בסה"כ כ-164 טון מריחואנה, והוציאו על כך 1.8 מיליארד דולר (קנדיים, כנראה). לשם השוואה מובא נתון נוסף – סה"כ ההוצאות לצריכת טבק בקנדה באותה שנה היה 2.3 מיליארד דולר.

ההיצע שווה, כמובן, לביקוש (אם השוק בשיווי משקל), והרי אם נצרכו בפועל 164 טון מריחואנה, היה מי שייצר ומכר את כל החומר הזה. השאלות המעניינות באשר לצד ההיצע הן: מהו הרווח של יצרן מריחואנה? וכמה יצרנים יש?

איסטון נעזר במחקרים שפורסמו אודות תהליך הגידול של המריחואנה כדי לערוך הערכה גסה של תזרים

מה יקרה אם החוק ישונה והשימוש במריחואנה יהיה חוקי? הממשלה תטיל כמובן מס על המריחואנה

המזומנים בחממת גידול טיפוסית, בה מגדלים 100 צמחי מריחואנה. איסטון מעריך את עלות הציוד הדרוש (מנורות, מאווררים, זרעים ודשנים), עלות החשמל הנצרך במהלך הגידול, (הוא מודה כי חלק גדול היצרנים פשוט גונבים את החשמל), ולא שוכח לכלול בחשבון תשלומי שכירות וכן שכר לעובדים. בסיכומו של דבר, מעריך איסטון את ההוצאות השנתיות של עסק טיפוסי ב-24,500 דולר. היבול הטיפוסי הוא 13.5 ק"ג מריחואנה, שמחירו בשוק כ-76,000 דולר. בשקללו את הסיכון הכרוך בתפיסה של היבול על ידי רשויות החוק או מתחרים, מעריך איסטון כי החזר ההשקעה (ROI – return on investment) הוא כ-40%  לשנה, רווח נאה למדי, בהשוואה לאפיקי השוואה מקובלים יותר. (לחצו כאן כדי לראות את התחשיב של איסטון).

בעזרת נתון זה יכול כעת איסטון ללהטט בנוסחאותיו כדי לנסות להעריך את מספר בתי הגידול (לחובבי תורת המחירים צפויות שעות של הנאה  – אני ויתרתי על קריאת החלק הזה של המאמר). הוא מגיע למסקנה כי מספר בתי הגידול נע בין 10,500 ל-17,500.

בסופו של דבר, אחרי כל ההסתייגויות בדבר מגבלות החישובים שערך עד כה, ועוד פרק על מצב שוק המריחואנה בקולומביה הבריטית, מגיע איסטון לשאלה המעניינת באמת: מה יקרה אם החוק ישונה והשימוש במריחואנה יהיה חוקי?

ובכן – הממשלה תטיל כמובן מס על המריחואנה, כפי שממוסים "חטאים אחרים" (בלשונו של איסטון) כגון טבק, הימורים ואלכוהול. איסטון מעריך כי מחירה הסיטונאי של סיגריית מריחואנה, על פי החישובים שערך קודם, הוא בין 1.60 ל-4.70 דולר (תלוי בכמות המריחואנה שבסיגריה – בין 0.33 ל-1 גרם), לעומת המחיר הקמעונאי לצרכן העומד על 8.60 דולר לסיגריה המכילה חצי גרם מריחואנה. ההפרש הממוצע הוא לכן כ-7 דולר לסיגריה – טוען איסטון -  והסיבה להפרש זה היא אי החוקיות של השימוש במריחואנה (הוצאות ייצור, הפצה ושיווק מכוסות, על פי איסטון, במחיר הסיטונאי). לכן, סבור איסטון, יכולה הממשלה לגרוף את כל ההפרש הזה לכיסה, ולהגיע לסך הכנסות של כ-2 מיליארד דולר. גם הרווח ליצרנים ולמפיצים יגדל, כי הלגליזציה תאפשר ייצור המוני יותר בעלות נמוכה יותר. אח, איזה עולם נפלא צפוי לנו.

אבל קריאה ביקורתית יותר של המאמר מעלה כמה תהיות.

ראשית, שימו לב כי כדי לאסוף 2 מיליארד דולר המתקבלים ממיסוי של 7 דולר לסיגריה יש למסות כ-286 מיליון סיגריות, שלצורך ייצורן דרושים כ-192 טון מריחואנה – גידול של כ-20% בצריכה – שיבוא ככל הנראה כתוצאה מהלגליזציה. הגידול בצריכה הוא הנחה סבירה למדי – אבל האם זהו הגידול האמיתי הצפוי? בין 1990 ל-2000 כמעט הוכפלה צריכת המריחואנה הבלתי לגלית בקנדה – מ-92 טון ל-164. עד 2006 בוודאי תגיע הצריכה ל-190 ק"ג בשנה. איזה גידול נוסף בצריכה צפוי עקב לגליזציה אפשרית? מה הנזק הצפוי עקב גידול זה (למשל, עקב גידול אפשרי במספר האשפוזים הפסיכיאטריים ו/או ירידה אפשרית בפריון העבודה, אם להזכיר רק שני נזקים אפשריים )? האם התועלת עולה על הנזק? לאיסטון אין תשובה.

שנית, כאשר ערך איסטון את צד ההכנסות של בית הגידול, חישב אותו לפי מחיר של כ-5700 דולר לק"ג, או כ-2.85 דולר לחצי גרם. לא מסתדר לי. לפי זה סיגריה של חצי גרם צריכה לעלות 9.85 דולר + הוצאות הפצה ושיווק. המחיר הסיטונאי הוא 8.60 דולר בלבד – וההפרש בין מחיר המריחואנה למחיר הקמעונאי הוא 5.75 דולר בלבד – והפרש זה כולל בתוכו עוד הוצאת לייצור הסיגריה, הפצה ושיווק. כיוון שהוצאות ההפצה והשיווק הן גבוהות למדי, הערכה יותר ריאלית של המס שניטל להטיל על סיגרית מריחואנה חוקית הוא להערכתי 2 דולר בלבד – דבר המוריד את סך ההכנסות הצפוי ממסים ל-570 מליון דולר (כאשר לוקחים בחשבון את הגידול בצריכה).

שלישית – האם חשבון ההכנסות וההוצאות של עסק לגידול מריחואנה מדוייק? הנושא הזה פתוח לספקולציות. אז בואו נניח לעניין. איסטון טוען כי ליגליזציה תקטין את הוצאות הייצור. האמנם?. בתי הגידול יצטרכו לשלם מסים מקומיים לפי תעריף עסקים, למשל, ולא תעריף מגורים (בצפון אמריקה המסים נכללים בשכר הדירה – אין דרך למגדלים להתחמק מתשלום). גם את עלויות הייצור יצטרכו המגדלים לשלם באופן מלא – החל בתשלום עבור צריכת החשמל, וכלה בתשלום שכר מינימום (לפחות) לעובדים (איסטון העריך את מרכיב השכר השנתי ב-2000 דולר בלבד – סכום בלתי ריאלי בעליל). איסטון לא מתייחס לכל הנושאים האלה.

ונשארה כמובן, השאלה המוסרית, שגם בה יש לדון בכובד ראש.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 2 באפריל 2006 22:27 במדור כלכלה וחברה שם התקבלו 5 תגובות

אחד העם  בתאריך 4/3/2006 1:13:03 PM

איזו שאלה מוסרית?

הרי האלכוהול גורם להרבה יותר נזקים בריאותיים, כלכליים וחברתיים. אלכוהול הוא סם מסוכן ביותר שהנזק המצטבר שלו בצריכה גבוהה מוכח וידוע.
גם נזקי הניקוטין/סיגריות ידועים וברורים.
מדוע המדינה לא מבטלת? פוליטיקה. משום שזו החלטה פוליטית. מלבד זה, ראה מה קרה בארה"ב בתקופת היובש.
לגבי מריחואנה הדיעות חלוקות ועובדה שהיא משמשת גם כמשכך כאבים במרשם. האירוניה היא שמי שמקבל אישור חוקי להחזיק מריחואנה על צורותיה צריך להשתמש בדרכים לא חוקיות על מנת להשיגה……
מוסר הוא דבר חלקלק לעיתים והוא מושפע תרבותית (עבדות, עישון, צריכת אלכוהול וכו’). והרי פרויד כתב על סגולות האופיום שרווח בתקופתו. סופרים רבים כתבו תחת השפעת אבסינת (קיקיון?).

בנו של האין  [אתר]  בתאריך 4/3/2006 2:06:10 PM

הנה קצת צבע למספרים

http://israblog.nana.co.il/blo….sp?blog=21034&blogcode=1038856

n  בתאריך 5/3/2006 1:34:37 PM

מאיפה המחירים האלה?

בארץ 50 גרם מריחואנה עולים בין 200-250 שקל, ומספיקים לקצת יותר מעשר סיגריות. למיטב ידיעתי המריחואנה בקנדה טובה ועולה בערך אותו דבר, יש הצעות לסיבה לגובה המחיר האמור? פרט למיסי הממשלה כמובן.

אריאל  בתאריך 7/17/2007 10:19:35 PM

מופרך לחלוטין תיכנסו ליקרוא !!!

בארץ למיטב הבנתי ולמיטב הכסף שהוצאתי בעברי על זה ולא עברי הרחוק טולה הלוא היא 12 גרם חשיש (מריחואנה) עולה 200 ש"ח ולא כימעט ולא בערך זה מה שאתה קונה במחיר הנ"ל ובארץ כולם גנבים וזה עובר כמה ידיים לפיך ככה שאחרי קיצוץ של הקניין הראשון נישאר לך איזה 10 גרם.אז חלאס ליחיות בפנטזיה…

…  בתאריך 3/30/2008 10:49:20 PM

ללא נושא

תראה, הבעיה עם החישוב שלך הוא שאם המריחואנה תהיה חוקית, אף אחד לא יפחד לגדל יותר מ 100 צמחים, משום שמאחר וחוקי לו לגדלם הוא יהפוך את זה לעסק קטן במקום תחביב שמכניס מהצד קצת..

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

פטישי האויר הארורים

(נלקח מהבלוג של לויט ודאבנר – עורכי פריקונומיקס)

pregnant

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 5 במרץ 2006 07:17 במדור ….הממממ… מעניין שם התקבלו 1 תגובות

אביבה  בתאריך 3/5/2006 8:03:03 AM

ללא נושא

אחר כך מתפלאים שילדים רוקדים פוגו.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

מה גורם לתאונות הדרכים?

בהארץ-TheMarker הופיע היום ראיון עם ניצב שחר איילון, ראש אגף התנועה במשטרת ישראל. בראיון זה אומר איילון: “בהרבה מאוד מקרים התברר לנו שאין בהכרח קשר ישיר בין התשתיות לתאונות דרכים”. ואילו לפני כחודש, לאחר התאונה השניה בין רכבת ומשאית אמר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב אורי בר לב: “לו הייתי יכול – הייתי משבית תנועת הרכבות”.

אז אולי לא התשתיות גורמות לתאונות הדרכים אלא הרכבות?

במאמרם הקלאסי משנת 1974 “שיפוט בתנאי אי ודאות” מתארים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן את היוריסטיקת הזמינות. טברסקי וכהנמן הראו כי ישנם מצבים בהם אנשים מעריכים שכיחות של מאורע על פי הקלות שבה הם מצליחם להעלות בדעתם דוגמאות למאורע. אדם המבקש להעריך, למשל, עד כמה נפוץ המנהג של הזמנת פיצה לארוחת ערב, ינסה להעריך איזה חלק ממכריו נוהג לעשות כן. זה הרבה יותר פשוט מאשר לערוך מדגם הסתברותי מייצג של האוכלוסיה. המחיר שמשולם עבור הפשטות הוא, כמובן, הטיה בתשובה, או במלים פשוטות יותר – התשובה שתתקבל אינה מדוייקת. דוגמאות נוספת לשימוש בהיוריסטיקת הזמינות: אנשים המדווחים של טיפול כלשהו כיעיל, כיוון ששמעו על “הרבה אנשים שזה עזר להם”.

אני חושש ששני הקצינים נפלו קרבן להיוריסטיקת הזמינות.

במקרה של ניצב בר לב העניין ברור: שתי תאונות בהן התנגשו רכבת ומשאית אירעו בהפרש של מספר שבועות. המסקנה לכאורה ברורה – הרכבת מסוכנת, ולכן יש להפסיק את תנועתה. מעניין מדוע לא הציע הקצין להפסיק את תנועת המשאיות עד שיינקטו האמצעים הדרושים למנוע תאונות נוספות.

כאן אחטא ואשתמש בהיוריסטיקת הזמינות בעצמי. אני נוסע קבוע ברכבת, ושומע נוסעים אחרים מדברים בינם לבין עצמם, ומזהירים את חבריהם לבל ישבו בקרון הקדמי של הרכבת, כיוון שהוא “מסוכן יותר”.

ואילו ניצב איילון, כדי לחזק את דבריו אומר: “בסוף השבוע האחרון, למשל, אדם שהפעיל טרקטור לא נעמד נכון ביחס לטרקטור והוא הידרדר עליו – תאונה ללא קשר לתשתיות.” איילון מביא דוגמא זמינה כדי לגזור ממנה אמירה כללית. במאמר מופיעים גם נתונים מדו”ח הועדה להכנת תכנית לאומית רב-שנתית לבטיחות בדרכים (ועדת שיינין ), לפיהם שיפורים בתשתיות הביאו להפחתת של 20 עד 50 אחוז בתאונות הדרכים (בהתאם לסוגי השיפורים). זה לא משכנע את איילון. חבל מאוד שקצין כה בכיר מסתמך על דוגמאות במקום על נתונים.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 2 באוגוסט 2005 שם התקבלה תגובה אחת

מינוס  בתאריך 8/3/2005 8:03:01 PM

הוא לבדו

תראה הוא יושב לבדו בתחנה, כולם הלכו לדרום החם, והוא יושב ומגרבץ, ומוציא הודעות.
לעצמו הוא חושב- למה לא בחרו בי כדי לעצור מתנחלת בת 16 כתומת כרבולת. קשה . קשה במשטרה.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

ניהול סיכונים בעידן הטרור

לפני כתשעה חודשים סקרתי כאן מאמר של עמוס כרמל שעסק בנושא ניהול סיכוני הטרור. את הנושא הזה בוחן מזוית אחרת פרופסור נאסים טאלב מאוניברסיטת מסצ’וסטס, במאמר שפורסם אתמול בניו-יורק טיימס (דרושה הרשמה).

טאלב טוען כי התגובות לאירועי הטרור הינן לא רציונליות, אלא מבוססות על מנגנונים רגשיים. מנגנונים אלה היו טובים דיים כדי להתריע בפני אבות אבותינו על הסכנה הצפויה במפגש עם נמר, אך אינם מתאימים להערכת סיכונים בסביבה המודרנית בה אנו חיים כיום. כך מתקבלות החלטות אי רציונליות. למשל, בעקבות התקפת הטרור של ה-11 בספטמבר קטן נפח תעבורת הנוסעים בטיסות, ועלה נפח התחבורה הקרקעית. התוצאה – יותר הרוגים בתאונות דרכים. אבל הרוגים אלה לא נספרים במאזן הרוגי הטרור, למרות שבהחלט מקרי מוות אלה נגרמו עקב התקפת הטרור של ארגון אל-קעידה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 26 ביולי 2005 שם התקבלה תגובה אחת

שי פישר  [אתר]  בתאריך 7/27/2005 1:15:03 PM

אין מוכנות לתמחר חיי אדם

הדעה המוצהרת הרווחת היא שחייו של אדם אחד שווים יותר מאיכות חייהם של אנשים אחרים, רבים ככל שיהיו.
בפועל זה לא מיושם – למשל מכוניות ותאונות הדרכים. אך נהלי העבודה של כוחות הביטחון לא מוכנים לקחת סיכון, ולו הקטן ביותר, לסיכון חיי אדם ובתמורה מאמללים חיים של אלפי/רבבות/מליוני אנשים. הדוגמא שנתת היא לנזק לחיי אדם, אך הדוגמא הזו מעט ערטילאית ועקיפה, ולדעתי אין בה צורך כיוון שגם פגיעה ברמת החיים של מספר אנשים רב מצדיקה סיכון חיי אדם (ברמה כלשהי).
בצבא אין ניהול סיכונים משום שהנתון הכי חשוב של כל קודקוד הוא מס’ הפאשלות שהוא אחראי להם. לכן המטרה היא אפס סיכונים, אפס פאשלות, והקטנת ראש לגבי ההשלכות.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו