חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור 'בנימה אישית'

סיפורם של שני חברים

הקוראים שלי שמים בודאי לב שתדירות הרשימות כאן נמוכה לאחרונה. תירוצים יש למכביר, אבל הסיבה העיקרית היא שאין לי כל כך חשק לכתוב לאחרונה. המצב במדינתנו לא ממש מרנין, אותי לפחות. אני פותח כל בוקר על המחשב וקורא על שחיקת מעמד הביניים, מחדלים ממשלתיים – במקרה הטוב, מעשי הממשלה – במקרה הפחות טוב, חוסר אופק מדיני, הטרדות מיניות (רק אם זה יום טוב),  בעלי הון חמדנים, שנאת זרים, התגברות הכפיה הדתית, נסיונות לדה-לגיטימציה למי שמנסה להעביר ביקורת על הממשלה, ועוד ועוד.

שוב, יכול להיות שזה רק אני שחי לו במציאות מדומיינת, והאמת היא שיש לנו ארץ נהדרת. אבל זה לא ממש עוזר. זה מה שאני מרגיש, ואם זה מה שאני מרגיש, קשה לי לשים הכל בצד ולכתוב, סתם כך, על סטטיסטיקה ומתמטיקה.

יש לי כמה מעגלים של חברים, ובכולם אני שומע יותר ויותר דיבורים על דרכונים זרים והרהורים בדבר עזיבת הארץ, באופן זמני או לתמיד. רק ביום חמישי האחרון הועברה אלי הודעה על משרה פנויה לסטטיסטיקאי בפריז, בארגון OECD. אשתי אמרה לי בלי להסס: לך על זה. אני לא אלך על זה, כי אני לא מתאים לתפקיד הספציפי וגם התפקיד לא מתאים לי. אבל אני מודה שהאפשרות לגור ולעבוד בפריז קורצת לי.

כבר עשיתי זאת פעם. ב-1996 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט בשיקגו, ונשארנו שם כמעט ארבע שנים. לכן, אני יודע שמעבר כזה הוא בכלל לא פשוט, והקשיים רבים מאוד – זה לא גן עדן שם. אבל הקשיים היו קשיים מסוג אחר, והעובדה שאת רוב ימי ממשלת נתניהו הראשונה ביליתי בניכר רק עשתה לי טוב.

למה חזרתי? היו הרבה סיבות, רובן אישיות. אבל אני יכול להגיד שכאן, עם כל הקשיים, זו בכל זאת המדינה שלי. עומר דוידוביץ, אדם שאיני מכיר כלל, צייץ את זה לפני כמה ימים:

תשובה לכל אלה ששואלים למה השמאלנים נשארים בארץ: אנחנו כאן כי אנחנו אוהבי ישראל. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ישראל טובה, סובלנית ודמוקרטית יותר

הציוץ הזה גרם לי בעצם לחשוב סוף סוף על הרשימה הזו. אספר בה את סיפורם של שני חברים, שחשו כי ארצם האהובה הופכת למקום שקשה יותר ויותר לחיות בו. זו אינה ארץ ישראל, אלא ארץ אחרת לגמרי, למרות ששני החברים האלה היו יהודים. אותה ארץ הגיעה בסופו של דבר אל שפל המדרגה, אל תחתית המדרון. לא, ישראל אינה דומה כלל וכלל לאותה ארץ, ומי שחושב שיש כאן השוואה בין שתי המדינות עושה זאת על אחריותו בלבד. שני החברים ראו איך החיים במולדתם הופכים לבלתי נסבלים. האחד בחר להשאר בארצו האהובה, למרות כל הקשיים. השני בחר לגלות ממנה, ולחפש את מזלו מעבר לים.

אדמונד לנדאו 1877-1938

ריכרד קוראנט 1888-1972

אדמונד לנדאו היה אריסטוקרט. אביו היה רופא, אמו בת למשפחת בנקאים. חותנו זכה בפרס נובל לרפואה. הוא למד מתמטיקה וקיבל את הדוקטורט שלו, על מחקריו בתורת המספרים, בגיל 22. האוניברסיטה שהעניקה לו את תואר הדוקטור היא האוניברסיטה של העיר בה נולד וגדל – אוניברסיטת ברלין. אדמונד לנדאו היה גרמני. הוא תמיד ראה את עצמו כגרמני, ולא סתם כגרמני, אלא גם כפטריוט גרמני. לנדאו היה ללא ספק אחד מגדולי המתמטיקאים של תקופתו, ניצב בשורה הראשונה של חזית המחקר המתמטי יחד עם דויד הילברט ופליקס קליין, עמיתיו למחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת גטינגן, המכה של עולם המתמטיקה, האוניברסיטה של גאוס, דיריכלה ורימן. אדמונד לנדאו, אגב, היה גם יהודי, והוא ראשון הפרופסורים למתמטיקה של האוניברסיטה העברית. הוא אמנם שקל לעזוב את מולדתו ולעבור לחיות בירושלים, אך לבסוף לא עשה כן.

ריכרד קוראנט, הצעיר מלנדאו ב-11 שנה, היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. משפחתו הייתה בקשיים כלכליים. העסק של אביו כשל, והוא עבד כפקיד בחברת ביטוח. בגיל 14 היה על קוראנט לתת שיעוריפ פרטיים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. את לימודיו באוניברסיטה התחיל בגיל שבו לנדאו כבר היה כמעט דוקטור. קוראנט גם הוא למד מתמטיקה, בגטינגן, ומדריך עבודת הדוקטורט שלו היה דויד הילברט. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו והחל ללמד מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. קוראנט היה גרמני. פטריוט גרמני. הוא התגייס לצבא הגרמני, לחם בשורותיו ונפצע בקרב. לאחר מכן חזר ללמד בגטינגן. קוראנט, כמו לנדאו, גם הוא היה יהודי.

ב-1933 קרו כמה דברים בגרמניה. באמת לא חשוב מה. מי שיודע יודע. זה לא משנה לסיפור שלנו. לנדאו היה אז בן 56, קוראנט בן 45, שניהם פרופסורים מכובדים, באוניברסיטה שהיא עדיין המכה של המתמטיקה. שניהם גילו שחייהם באוניברסיטה הפכו לבלתי נסבלים. לנדאו הגיע בוקר אחד להרצאה שלו וגילה שכמה מתלמידיו חוסמים את כניסתו. הם אמרו לו שלאנשים כמוהו אין מקום בגטינגן, וגם לא בכל אוניברסיטה אחרת בגרמניה. הוא הושעה ממשרתו באוניברסיטה. למרות שיכול היה למצוא מייד משרה באוניברסיטה אחרת מחוץ לגרמניה (מדובר כאן הרי באחד מגדולי המתמטיקאים של התקופה), העדיף לחזור אל ביתו בברלין. כזכור, הוא היה בן המעמד הגבוה, והיה אמיד דיו כדי להמשיך לחיות מחוסר עבודה במולדתו האהובה, למרות שזו שברה את ליבו ואת רוחו. לנדאו מת ב-1938, בברלין.

קוראנט לא הושעה ממשרתו בגטינגן. אחרי הכל, הוא היה לוחם בצבא הגרמני. הוא העדיף לא להמתין ולראות עד מתי תעמוד לו זכות זו (מכתב ההשעיה הגיע לבסוף, למי שחשש). הוא עבר לאנגליה לאוניברסיטת קיימברידג’, וכעבור שנה חצה את האוקיינוס אל אוניברסיטת ניו יורק, שביקשה ממנו להקים עבורה מכון למתמטיקה. הוא נשאר בניו יורק עד מותו ב-1972. שמו של המכון שהקים שונה ל-“מכון קוראנט” עוד בחייו, ב-1964.

אלתרמן שלי

במסגרת מסורת הנפוטיזם הנהוגה בבלוג זה, אני מתכבד להמליץ לכולכם לבוא ולצפות בהצגה “אלתרמן שלי”, ובעוד כמה שנים תוכלו להתפאר בפני מכריכם כי ראיתם את השחקנית הדגולה הדס ברטוב על הבמה ממש בראשית הקריירה שלה!

לחצו על התמונה כדי לצפות בה בגודל מלא ולראות את מועדי ההצגה ואת הפרטים לרכישת הכרטיסים


הדס ברטוב, גיסתי, סיימה את שנת הלימודים הראשונה בבית הספר למשחק בית צבי. היא באמת שחקנית מצויינת, ואני ממליץ לקוראיי בחום לבוא לאחת ההצגות. בואו בהמוניכם! חייכם ישתנו!

דש מואנקובר

למי שלא יודע, השבוע אני נמצא בואנקובר, קנדה, לרגל ה-Joint Statistical Meetings, הכנס המשותף לשישה ארגוני סטטיסטיקאים הנערך מדי שנה בשבוע הראשון של חודש אוגוסט, באחת מערי צפון אמריקה. חזרתי לכנס הזה אחרי 10 שנים שלא השתתפתי בו (כי העדפתי להגיע לכנסים קטנים יותר), ובסך הכל מדובר בחוויה.

על האספקטים המקצועיים של הכנס אכתוב ברשימה אחרת. יותר דחוף לי לשתף את ששת הקוראים שלי בחוויות מואנקובר. זו עיר גדולה למדי, בסדר גודל של תל אביב או של בוסטון (כ-2.5 תושבים במטרופולין), ומאוד מאוד נעימה. העיר שוכנת על כמה איים בתוך מפרץ, ומזג האוויר מאוד נעים בזכות הבריזה שנושבת כאן כל הזמן. הנוף יפהפה. הכנס נערך במרכז הכנסים שנמצא על חוף הים ממש, ובהפסקות אני פשוט נהנה לצאת מהבניין, להשען על המעקה ולהשקיף על המפרץ, הספינות והסירות ששטות בו, מטוסי הים הממריאים ונוחתים, וכמובן, ההרים הירוקים שמצידו השני של המפרץ.

המלון שלי שוכן בדאון טאון, מרחק חמש דקות הליכה ממרכז הכנסים (אין לי נוף לפרץ, התקציב לא מאפשר). מה שמדהים בדאון טאון של ואנקובר הוא שהוא לא עמוס. המדרכות רחבות, אנשים הולכים ברחובות, אבל לא צפוף. מספר המכוניות ברחובות קטן מאוד. ביומיים הראשונים (הגעתי לכאן בשבת בבוקר) חשבתי שזה בגלל סוף השבוע, אבל יום שני הגיע, וגם יום שלישי עבר, ותנועת המכוניות עדיין דלילה מאוד. מדהים מה שמערכת תחבורה ציבורית מעולה וחניה במחיר שערורייתי של 6 דולר לשעה יכולים לעשות.

מה עוד – העיר ירוקה מאוד – המון עצים וערוגות פרחים בכל מקום. נקיה להפליא, ויש המון דגש על מחזור – בכל מקום יש פחים מיוחדים לאיסוף נייר, פלסטיק, פחיות, זבל אורגני וזבל “אחר”. גם בחדר המלון יש פח מיוחד למחזור.

כתבתי על יעילות התחבורה הציבורית. הנה הרחבה. בשבת, אחרי שהתארגנתי במלון, התקלחתי, והתאוששתי מ-18 שעות הטיסה, יצאתי אל Grouse Mountain, שמורת טבע הנמצאת כ-15 ק”מ מחוץ לעיר. התכוונתי להסתמך על התחבורה הציבורית, כמובן. מדריך התיירים ששאלתי מספריית רעננה טען שזה אפשרי. מסתבר שזה אכן אפשרי, מאוד פשוט, ומאוד יעיל. חציתי את המפרץ במעבורת הנקראת Seabus שיצאה מה-Waterfront, ממש ליד מרכז הכנסים. כל חמש דקות יוצאת מעבורת. בצד השני של המפרץ, ממש ביציאה ממזח המעבורת, ממוקמת תחנת אוטובוסים, משם יוצא כל 20 דקות אוטובוס שמביא אותך ממש לכניסה לשמורה. כל הדרך ארכה משהו כמו 40 דקות. פנטסטי. עלות התחבורה הציבורית, אגב, 9 דולר בסך הכל, עלות כרטיס יומי שתקף לכל אמצעי התחבורה הציבורית במטרופולין של ואנקובר. לשם השוואה, נסו לחשוב איך תגיעו אל, נניח, שמורת נחל אלכסנדר בתחבורה הציבורית.

Grouse Montain, דרך אגב, הוא הר בגובה כ-1300 מטר, אליו מעפילים ברכבל שהנסיעה בו היא חוויה בפני עצמה. בראש ההר יש נוף משגע, עצים, בעלי חיים, מופע lumberjack, דובי גריזלי, מרכז מבקרים בו מוקרנים סרטים על המקום, ופעילות אתגרית שלא מיועדת לאנשים כמוני. אם תגיעו לכאן אי פעם, אל תעזו להחמיץ.

זהו, עד כאן סיכום ממש לא מסודר של חוויות מארבעת הימים הראשונים כאן. יש לי עוד יומיים של כנס, וביום שישי בבוקר אצא בדרכי חזרה הבייתה. אני מקווה לכתוב מכאן עוד רשימה על הפן המקצועי של הכנס, ואולי גם להעלות כמה תמונות שצילמתי.

אודות העוגות של אמא

בת-ים. יום חמישי אחרי הצהריים, אי שם בשנות השבעים. אמא במטבח, אופה עוגות לשבת. צריך לאפות לפחות שתי עוגות, כי עוגה אחת תיגמר עוד לפני יום שישי בערב.

היא שולפת את המחברת שלה מדפדפת, מוצאת את המתכון, מציצה, ומתחילה במלאכה. הכל מתוקתק, הכל נראה כל כך פשוט. חצי שעה, וניחוחות האפיה מתפשטים ברחבי הדירה.

לפעמים היא שואלת אותי איזה עוגה אני רוצה. כך למדתי ש-“עוגת גן נורית” האהובה מופיעה במחברת תחת הכותרת “העוגה של גאיה”. למדתי עוד קודים וטריקים למיניהם. את חלקם אני פשוט זוכר. חלק צפו ועלו בזכרון תוך כדי הקריאה במחברת ונסיונות השחזור.

בכיתה ה או ו למדתי בבית הספר מקצוע שנקרא “תזונה ומשק בית”. המורה הייתה אחותה של הסבתא שלי, הדודה מרגה המיתולוגית. היו גם שיעורים מעשיים. שלוש פעמים במהלך אותה שנה הגעתי אל מטבח “מסעדת בית הספר”, עם עוד 9 תלמידים נרגשים, ושם לימדה אותנו הדודה מרגה להכין נקניק שוקולד, בורקס, ועוד משהו שאיני זוכר. חזרתי הבייתה נרגש, וביחד עם אמא שחזרתי את הרפתקאותיי מבית הספר במטבח של הבית. אבל ההתלהבות חלפה, והשיעורים של הדודה מרגה לא הפכו אותי לבשלן/אופה.

אמא נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1988, חמישה ימים לפני יום הולדתה ה-49. בזמן השבעה, כשאף אחד לא ראה, ניגשתי אל המטבח, ולקחתי לעצמי את המחברת עם מתכוני העוגות. היה לי ברור שהמחברת הזאת חייבת להשמר במקום בטוח, וכי המקום הבטוח ביותר הוא אצלי. עברו עוד 15 שנה עד שהעזתי לפתוח את המחברת ולנסות לאפות את אחת העוגות – אותה עוגת גן נורית, העוגה שאפתה לכבוד יום הולדתי השלישי. הטעם של פעם שוחזר. מאז הצלחתי לשחזר בעזרת המחברת עוד כמה טעמים של פעם.

בבלוג חדש, העוגות של אמא, אני מתכוון לחשוף לעולם את כל מתכוני המחברת ההיא. חלק מהמתכונים כתובים בקודים. פרטים, שהיו מובנים לאמא מאליהם, חסרים. אני אתעד את נסיונותיי, הצלחותיי וכשלונותיי. הקוראים מוזמנים לנסות את כוחם. אשמח לתגובות, הערות, הצעות.

Facts about poop

אל הדף “Facts about poop” הגעתי דרך הרסס שעוקב אחרי הדפים המתוייגים בדלישס בתגיות סטטיסטיקה והומור. הנה חלק המידע המעניין נמצא בדף.

 

 

 

 

 

 

בסוף המאה הקודמת עבדתי בשירות חברה שמייצרת, בין היתר, תחליפי חלב אם לתינוקות. החברה ערכה ניסוי קליני בו השתתפו קרוב לעשרת אלפים תינוקות, חלקם הוזנו בתחליף החלב שייצרה החברה הזו וחלקם במוצרים של המתחרים (כאשר בין המתחרים נכללו גם חלב אם, כלומר הנקה, חלב פרה, ותחליפים אחרים).

מטרת הניסוי הייתה לבדוק האם יש הבדלים בין המזונות השונים בכל הקשור לתוצרי מערכת העיכול. הורי התינוקות ניהלו יומנים, ותיעדו (בקפידה, אני מקווה) את היציאות של ילדיהם: כמה, מתי, וגם את התכונות הספציפיות של כל תוצר: צבע, מרקם, ריח ועוד. תפקידי היה כמובן לנתח את הנתונים שנאספו.

סיפרתי לבני הבכור, שהיה אז בן 5 בערך, על הניסוי הזה. הוא הקשיב בעניין, ולבסוף שאל: “וכל התינוקות האלה, כשהם בוכים, הם לא מפריעים לך בעבודה?”