חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור 'כלכלה וחברה'

השכר הממוצע כ-9000 ₪, כמה מרוויחים הרוב?

הנה צילום מסך של ידיעה מרגיזה שפורסמה אתמול בגלובס:

הידיעה מרגיזה ממספר סיבות.

קודם כל, הניתוח הכלכלי בידיעה הוא בסך הכל נכון, ומראה כי יש ירידה לאורך זמן ביחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע במשק, מה שמעיד (מייד אסביר מדוע) על הגידול באי השוויון ובפערים החברתיים. ואותי זה מרגיז.

שנית, מצויין כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת את השכר החציוני במשק מדי חודש, ולצערי גם זה נכון. בכתבה צויין כי “מהלמ”ס נמסר כי אין הם מחשבים נתון זה”, וסביר להניח כי זה נכון. זה גם מרגיז, כי ראוי שנתון השכר החציוני ייאמד ויפורסם מדי חודש, ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש הרבה סטטיסטיקאים מוכשרים שיודעים כיצד לבצע את המשימה הזו. למיטב ידיעתי, ההחלטה לא לפרסם את השכר החציוני מדי חודש נובעת ממדיניות, וזה כבר מאוד מרגיז. השכר החציוני מפורסם רק פעם בשנה, ומוחבא היטב בתוך השנתון הסטטיסטי.

שלישית, הגרפים בכתבה מטעים ומראים את הירידה ביחס חציון/ממוצע  כיותר חדה מכפי שהיא באמת, וגם ההשוואה של היחס הזה בין ישראל למדינות אחרות מוטה. זה נעשה על ידי הטריק הידוע של קיצוץ ציר ה-Y, וכבר כתבתי על כך בעבר (למשל ברשימה על מחקר האוצר על השפעת שכר המינימום על התעסוקה במשק).

אבל הפרט המרגיז ביותר הוא הפרשנות שניתנת בכתבה לשכר החציוני. בכתבה נאמר כי “החציון הוא מדד למיקום המרכז של קבוצת נתונים מספריים או מדגם, אך הוא טוב בהרבה לעומת הממוצע, שהרבה יותר רגיש לערכי קצה” וזה נכון. אבל נאמר גם כי “השכר של רוב השכירים הישראלים במשק (המכונה בספרות כ’שכר החציוני’) עומד על כ-6,655 שקל”, וזה ממש לא נכון. ומאוד מרגיז.

מדוע היחס בין השכר החציוני לשכר הממוצע מהווה מדד לאי שוויון? בואו ניזכר מה זה חציון. כאשר יש סדרת מספרים, כמו נתוני שכר של כ-2.5 מיליון שכירים בישראל, אפשר לסדר את הנתונים האלה בסדר עולה, מהקטן לגדול. המספר שנמצא באמצע הסדרה, בסביבת המקום המיליון ורבע, מחלק את נתוני השכר לשתי קבוצות שוות. בקבוצה אחת כל הנתונים גדולים ממנו או שווים לו, ובשניה כל הנתונים קטנים ממנו או שווים לו. המספר שבאמצע הוא החציון. אמנם זהו הסבר לא מדוייק, אבל לדעתי מבהיר את הנקודה העיקרית. המעוניינים יכולים לקרוא הסבר מפורט יותר בויקיפדיה.

האם רוב הנתונים בסדרה שווים לחציון? בדרך כלל לא. בואו ניקח דוגמא פשוטה, סדרה של 3 מספרים בלבד: 1,2,3. החציון הוא 2, אבל רוב הנתונים אינם שווים ל-2.

שימו לב כי גם הממוצע של שלושה מספרים אלה הוא 2, וזאת בגלל הסדרה סימטרית סביב 2. זה תמיד נכון: אם סדרת נתונים היא סימטרית, אז הממוצע של הסדרה שווה לחציון. גם ההיפך נכון: אם הממוצע שווה לחציון, אז הסדרה סימטרית סביבם (את זה קצת יותר קשה להוכיח).  לכן, ההפרש או היחס בין החציון והממוצע מהווים מדד למידת הסימטריה של הנתונים. למשל, אם נשנה את הנתונים ונחליף את 3 בערך גדול יותר, נניח 6? החציון יישאר 2 אבל הממוצע יגדל מ-2 ל-3. באופן כללי, כאשר הממוצע גדול מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים גבוהים, וכאשר הממוצע קטן מהחציון, אז הסדרה אסימטרית עם יותר ערכים נמוכים.

כשמדובר בנתוני שכר, יש עוד פרט שצריך לקחת בחשבון. שכר יכול להיות מאוד גבוה, אבל אינו יכול להיות נמוך יותר מדי. באופן חוקי השכר חייב להיות גבוה משכר המינימום, ובכל מקרה אינו יכול להיות נמוך מ-0. לכן, כשמדובר בנתוני שכר, האסימטריה יכולה להתבטא רק בקיומם של בעלי שכר גבוה במיוחד, והמשמעות הכלכלית של כך היא אי שוויון בחלוקת ההכנסות. (דנתי בנושא זה בעבר ברשימה על המנהל והפועלים).

ועכשיו ננסה לענות לשאלה מהו השכר של רוב השכירים בישראל. המונח הסטטיסטי למדד כזה הוא השכיח (mode) – הערך הנפוץ ביותר בסדרת הנתונים. למשל, בסדרה  1,2,2,2,3 השכיח הוא 2, כיוון ש-2 מופיע בסדרה 3 פעמים, יותר מכל נתון אחר בסדרה. האם בסדרה של כ-2.5 מיליון נתוני משכורת של שכירים בישראל המספר 6655 הוא הנפוץ ביותר? איך אפשר לברר זאת?

כאמור, הלמ”ס מספקת כל חודש רק נתונים חלקיים, אך אחת לשנה מתפרסם בשנתון הסטטיסטי לוח התפלגות שכר לפי עשירונים (קישור לקובץ pdf באתר הלמ”ס). השנה האחרונה עבורה התפרסמו נתונים אלה היא 2010. לכן נמשיך את הדיון תוך כדי שימוש בנתונים אלה. הנה הנתונים הרלוונטיים לדיון שלנו:

גבול עליון (₪)

סך הכל שכירים (אלפים)

עשירון

2069

252.2

1

3501

252.3

2

4316

252.1

3

5049

252.2

4

5984

252.2

5

7051

252.2

6

8587

252.4

7

11229

252.0

8

16290

252.2

9

252.2

10

אנו רואים כי בכל עשירון יש כרבע מליון שכירים. הגבול העליון הוא השכר הגבוה ביותר בעשירון. כך למשל, בעשירון הראשון הגבול העליון הוא 2069 ₪. פירוש הדבר הוא כי  252.2 אלפי השכירים שבעשירון זה השתכרו לא יותר מ-2069 ₪ לחודש בשנת 2010.

הגבול העליון של העשירון ה-5 הוא השכר החציוני החודשי, 5984 ₪ בשנת 2010. 50% מהשכירים השתכרו 5984 ₪ לחודש או פחות מכך בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 1 עד 5) ו- 50% מהשכירים השתכרו יותר מ-5984 ₪ לחודש בשנת 2010 (אלה הנמצאים בעשירונים 6 עד 10). סביר מאוד כי מספר השכירים שהרוויחו בדיוק 5984 ₪ לחודש הוא נמוך למדי, וסביר שזה לא השכיח.

האמת היא שלשכיח עצמו אין כאן הרבה משמעות. מה כבר ההבדל בין 5986 ₪ ל-5986 או אפילו 6000? מעניין יותר לדעת מהי הקטגוריה השכיחה, אם נחלק את טווח השכר בקטגוריות ברוחב 1000 ₪, למשל. לשם כך עלינו למלא את הטבלה הבאה:

סך הכל שכירים (אלפים)

קטגוריית שכר

???

0-999.99

???

1000-1999.99

???

2000-2999.99

???

3000-3999.99

???

???

???

איך נעשה זאת?

לשם כך נצטרך להניח הנחה גסה, לפיה הפיזור של השכר בכל עשירון הוא אחיד. כך למשל, בעשירון הראשון, שתחומו 0 עד 2069, נניח כי מספר השכירים ששכרם בין 0 ל-1000 ₪ (תסלחו לי  על האגורה) שווה למספר השכירים ששכרם בין 1000 ל-2000 ₪, ואילו מספר השכירים ששכרם בין 2000 ל-2069 ₪ שווה ל-6.9% ממספר השכירים בקטגוריית השכר 1000-2000 ₪. וכעת, תוך כדי שימוש בתרגילי ערך משולש נוכל להסיק כי מספר השכירים בקטגוריות 0-1000  ₪ ו-1000-2000  ₪ הוא 121.9 אלף, וכי 8.4 אלפי שכירים היו בעלי שכר חודשי בין 2000 ל-2069 ₪. בעזרת חישובים דומים (קישור לקובץ אקסל עם החישובים) נוכל לאמוד את מספר השכירים ששכרם החודשי היה בין 2069 ל-3000 ₪ ב-164.0 אלפים, ולכן מספר השכירים בקטגוריית השכר 2000-3000 ₪ נאמד בסך הכל ב-172.4 אלפים. כך נוכל להמשיך את החישוב, ובסופו של דבר נקבל את התפלגות השכר הבאה:

 

ומכאן נוכל לראות כי קטגוריית השכר השכיחה היא זו שבין 4000 ל-5000 ₪; זה היה שכרם החודשי של 333.3 אלפי שכירים, המהווים 13.2% מסך כל השכירים במשק. שכר הקרוב לשכר החציוני, נניח בטווח 5500 עד 6500 ₪ קיבלו בערך 254.6 אלף שכירים, כ-10.1% מהשכירים במשק. השכר הממוצע במשק ב-2010 היה 8100 ₪. שכר קרוב לשכר הממוצע, בין 7500 ל-8500 ₪, קיבלו כ-202.2 אלף שכירים, שהם כ-8% מהשכירים במשק.

ואם ננסה להקיש מנתוני 2010 לנתוני 2012, ובהנחה שההתפלגות נשארה דומה ביסודה, נוכל לשער כי קטגוריית השכר השכיחה במשק ב-2012 נמצאת גם היא ככל הנראה כ-1000  ₪ מתחת לחציון, ורוב השכירים במשק משתכרים בתחום 4500-5500 ₪. עצוב.

לא לחינוך פיננסי

כתב כלכלי, כלכלן שעובד בבית השקעות ובכיר במשרד האוצר נפגשו באולפן הרדיו.

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה קרה באמת, ביום חמישי האחרון (24.11.2011), בתכניתה של קרן נויבך “סדר יום” ברשת ב’. והבדיחה באמת גרועה, והיא על חשבון כולנו.

הדיון בתכנית זומן בעקבות ה”תספורת” האחרונה שהציע יצחק תשובה למחזיקי אגרות החוב שלו, “המשקיעים המוסדיים”, שהם בעצם קרנות הפנסיה וקופות הגמל וקרנות ההשתלמות של כולנו.

המרואיינים היו כתב דה-מרקר רותם שטרקמן, יובל בן-זאב, מנהל מחלקת המחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, ואליאור גבאי,  סגן הממונה על שוק ההון במשרד האוצר. תוכלו להאזין לדיון שנערך בלינק הבא, ואני ממליץ לכם לעשות זאת, כיוון שאני מתכוון להתמקד רק בחלק מהדברים שנאמרו.

כל שלושת הדוברים חזרו על שלוש מהמנטרות העיקריות של מאמיני דת הניאו-ליברליזם מיסודו של מילטון פרידמן: כספי החסכון/פנסיה של הציבור חייבים לזרום לשוק ההון, דמי הניהול הגבוהים הם לא גזירת גורל – אם החוסכים יתמקחו אז דמי הניהול יירדו, והעיקר – לו היה הציבור מקבל חינוך פיננסי ראוי, אז המון רעות חולות היו נחסכות מאיתנו, ובפרט תופעות כמו “תספורת” למשקיעים ודמי ניהול מופקעים בקרנות הפנסיה והגמל.

כל שלוש המנטרות הן רק מנטרות, כלומר מילים שנחשבות לבעלות יכולת להשפיע על התודעה, ולצערנו הן אכן משפיעות. אני מתכוון לדון רק במנטרת החינוך הפיננסי. לו היה כאן חינוך פיננסי לכל, “הכלכלה שנעצב עבורנו ועבור ילדינו תהיה מוצלחת יותר”, כותב שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי שאני בדרך כלל מעריך את דעותיו, אבל לא הפעם. ממשלת ישראל כל כך מכירה בחשיבותו של החינוך הפיננסי, עד כדי כך שהיא עצמה מתכוונת לפתוח במשרד האוצר “מחלקה להקניית השכלה פיננסית לבני נוער, זוגות צעירים, מבוגרים, קשישים ועוד” (למה בעצם? השוק לא יכול לעשות את זה?).

האמת היא שחינוך פיננסי הוא פשוט עוד סוג של הפרטה, כלומר התנערות הממשלה ממחוייבותיה לאזרחים, והעברת האחריות למישהו אחר, במקרה זה האזרחים עצמם. טייקונים ובתי השקעות שדדו את הפנסיה שלך? “זו אחריותך, ותוצאה של החינוך הפיננסי הלוקה בחסר שלך. אנחנו רק הממשלה, אנחנו לא אחראים”.

אמנם אין ספק שתוספת השכלה, אפילו בתחום הפיננסים, אינה דבר רע לכשעצמו. אבל האם בעולם שבו הציבור “מחונך פיננסית”, טייקונים לא יעזו לנסות (ולהצליח) להתנער מחובות, מוסדות פיננסיים כגון בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות לא יפקיעו את מחיריהם, וקרנות הפנסיה שלנו יפסיקו להתייחס להשקעות מפוקפקות כאל השקעות חסרות סיכון (תשובה לא נתן בטחונות כנגד ההלוואות שלקח מקרנות הפנסיה באמצעות אגרות החוב שלו)? אני בספק אם זה יקרה, כיוון שהסיבות לכל התופעות האלה, ואחרות, הן הרבה יותר עמוקות.

האמת היא שכלכלת “שוק החסכון” היא כלכלת ג’ונגל. כל אחד מנסה לקחת את כל מה שהוא יכול, ולעזאזל השאר. ומי שיש לו יותר כוח, גובר. כל מנהלי בתי ההשקעות וכלכלניהם, שחינוכם הפיננסי הוא בודאי לעילא ולעילא, גובים מלקוחותיהם דמי ניהול מופקעים כי הם יכולים. להתמקח? הצחקתם אותי. ניסיתם פעם להכנס לסופרמרקט ולהתמקח עם מנהל הסניף על מחיר הגבינה? אז זהו. ההבדל הוא שגבינה אפשר לא לקנות זמן מה, אבל כולנו מחוייבים על פי החוק לקנות חסכון פנסיוני. האם ציבור “מחונך פיננסית” יגרום למנהלי קרנות הפנסיה והגמל להשקיע את כספי החסכון בנכסים קצת פחות מפוקפקים מאגרות חוב של דלק נדל”ן? איזה אינטרס יש להם לא לקנות מתשובה אגרות חוב? מה גם שאגרות חוב אלה זוכות, עדיין, לדרוג AA מחברות דירוג האשראי, אותן חברות שדירגו את משכנתאות הסאבפריים בארה”ב כהשקעות ברמת בטחון גבוהה ביותר? ובכלל, קרנות הפנסיה והגמל מחוייבות להשקיע את כספנו בשוק ההון הבעייתי של ישראל, וזאת על פי המנטרה הראשונה. אם לא יקנו מתשובה, יצטרכו לקנות מבן-דוב. האם הטייקונים, תשובה, בן-דוב וחבריהם, יתחילו לעמוד פתאום בהתחייבויותיהם, ולהחזיר לציבור את הכספים שלוו ממנו, עם הריבית? רק אם יכריחו אותם לעשות את זה.

יש הבדל מהותי בין ג’ונגל לבין מדינה מתוקנת: חוק. כל עוד חוקי המדינה יאפשרו לטייקונים ולמוסדות הפיננסיים (שרובם בבעלות טייקונים למיניהם) לשדוד את הציבור, הם ימשיכו לשדוד.

יש דרכים להלחם בתופעות שהוזכרו: מחירים מופקעים? פיקוח על מחירים. שמיטת חובות? רק בליווי פשיטת רגל, בבקשה. כספי חסכון מופנים שלוק הון עתיר סיכונים? אפשר לאפשר להם לזרום גם להשקעות פחות מסוכנות, ואף ליצור עבורם מטרות השקעה כאלו (למשל, אגרות חוב שתנפיק הממשלה, שתשתמש מצידה בכספים להשקעה בתשתיות המדינה, במקום לבניית קניונים במזרח אירופה, או פשוט למינוף שיאפשר לרכוש חברה ולחלוב אותה).

אבל כדי שכל הדברים האלה יתקיימו, צריך שהממשלה תכיר בכך שתפקידה הוא לשמור על האינטרסים של אזרחי המדינה, במקום לצפות מהצד, לגלגל עיניים, ולומר לנו “אילו היה לכם חינוך פיננסי הכל היה יותר טוב”. צריך שהממשלה תכיר באחריות שמוטלת עליה, ולא תגלגל אותה לכל מי שרק אפשר.

לשם כך, עלינו לומר בקול רם וברור “לא” לחינוך הפיננסי. עלינו לומר לא גם להפרטה הזו.

 רשימה זו פורסמה לראשונה באתר “עבודה שחורה”

למה לא לעצור את הנשימה לקראת מסקנות ועדת טרכטנברג

מעשה במשפחה צעירה, מהקצה העליון של מעמד הביניים. אבא, אמא, שני ילדים קטנים. ההורים עובדים שניהם במשרה מלאה, מרוויחים משכורות יפות מאוד. סך ההכנסות נטו של המשפחה הוא 20 אלף שח. באמת אין מה להתלונן. אמנם ההוצאות גבוהות מאוד גם הן. הגנים של הילדים עולים 5000 שח בחודש, שכר הדירה – עוד 5000, ועוד כהנה וכהנה הוצאות. אתם מכירים אותם, או משפחה שדי דומה למשפחה הזו. בסוף כל חודש, המשפחה שלנו מגלה כי הוצאותיה הן בדיוק 20 אלף שח, שזה ממש בסדר גמור. אין אוברדראפט, אין חובות. מצד שני גם אין חסכון, אבל יכול להיות יותר גרוע.

יום אחד החליטה המשפחה להעלות קצת את איכות החיים שלה. אולי רצו להעשיר את התפריט המשפחתי בסושי מדי פעם. אולי הם רוצים לשלוח את הילדים לחוג או שניים. או ללכת להצגת תיאטרון פעם בחודש חודשיים. או לשדרג את הטרנטה המשפחתית (דייהטסו מודל 2003) לרכב קצת יותר חדיש (מאזדה 2007 נראה מבטיח).

הם לא נטעו אוהל ברוטשילד, לא יצאו לרחובות להפגין, לא פנו להורים לעזרה. במקום זה הם החליטו להגדיל את הכנסתם. יש הרבה דרכים לעשות את זה: לבקש העלאה או קידום, לעבור למקום עבודה עם שכר גבוה יותר, לקחת עוד משרה חלקית היכנשהו. לא משנה. הם עשו את זה, והכנסתם נטו צמחה לסכום של 22 אלף שח בחודש.

יופי – הם עשו את זה. אפשר לרשום את הילדים לחוגים: אמנות, ספורט, מוזיקה, וגם לעשות מינוי לתיאטרון בהיכל התרבות המקומי. רשמו. עשו. ואז, התקשרו מהחוג, ואמרו שהצק שנתנו חזר. גם מהיכל התרבות הודיעו כי כרטיס האשראי לא כובד, ולכן המינוי שלהם מבוטל.

הם אצו רצו לבנק: מה קרה? הרי יש כסף בחשבון, הנה, תראו, נשארו עוד 2000 שקל. נכון, אמרו בבנק, נשאר כסף, אבל חרגתם מסכום ההוצאה המותר שלגם, שהוא 20 אלף שח בחודש בלבד. זה שהכנסתם עוד 2000 שח זה יפה מאוד, אבל אסור לכם להוציא את הכסף הזה ולהשתמש בו.

נשמע מופרך?

אבל זו המציאות. רק שלא מדובר בזוג צעיר ממעמד הביניים, אלא בכולנו – באזרחי מדינת ישראל.

תקציבה של מדינת ישראל לשנת 2011 הוא כ-380 מיליארד שח. ב-2012 הוא צפוי להיות כ-398 מיליארד שח. יש גידול מסויים בתקציב, אבל הגדלת התקציב כפופה ל-“כלל ההוצאה“. כלל זה הונהג (בחקיקה) כאשר בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר ב-2003. לפי הכלל, תקציב כל שנה נקבע על פי התקציב של השנה הקודמת. בתחילה תוספת התקציב הייתה אחוז אחד לשנה. כך עלה תקציב המדינה מ-246 מיליארד שח ב-2004 ל-270 מיליארד ב-2005.

בואו נניח שטרכטנברג ימליץ לעשות המון דברים טובים ונפלאים (הוא לא), ובואו נניח כי הוא יציע להגדיל את הכנסות המדינה (על ידי שינויים במערכת המיסים) כדי לממן חלק  מהדברים האלה. הוא לא יכול. כי גם אם הכנסות המדינה יגדלו, אין אפשרות לשנות את גודל ההוצאות. אם ההכנסות יגדלו, כל מה שיהיה אפשר לעשות בהן זה לחלק אותן חזרה בצורת הטבות מס או לשים אותן מתחת לבלטה.

טרכטנברג כבר הודיע כי “לא יפרוץ את מסגרת התקציב”. משמעות הביטוי המפוצץ הזה היא כי הוא לא יציע להגדיל את הוצאות המדינה כנגד גידול מקביל בהכנסות. לכן כל מה שיוכל להציע לנו זה קיצוץ פה ושם בהוצאות אלה ואחרות, שיממנו הוצאות יותר ראויות לדעתו. זה נחמד, זה ראוי, זה לא ישנה את מצבנו באופן מהותי. אז אל תעצרו את נשימתכם.

האם העם באמת דורש צדק חברתי?

אני מניח שכל ששת קוראיי שמעו על המחאה החברתית המתחוללת בארצנו מזה כחודשיים. גם באוניברסיטה הפתוחה שמעו על כך, ולכן ערך המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה   של המוסד המכובד הזה ערב עיון בנושא. הערב נערך לפני יומיים, ואני הייתי בין הנוכחים. לשמחת הכלל כל ההרצאות בערב זה צולמו, ואני מניח שיועלו בקרוב לרשת ותוכלו לצפות בהן. אתכם, קוראיי הנאמנים, אטריח רק בדיווח על הרצאתו המעניינת במיוחד של ד”ר ניסים כהן, שכותרתה הייתה השקט שלפני הסערה: דעת הקהל הישראלית כלפי המדיניות החברתית בשנים שקדמו למחאת קיץ 2011″.

כותרת ההרצאה כוללת בתוכה ספוילר: כבר ב-2008, ואולי עוד לפני כן, הכתובת הייתה על הקיר. ד”ר ניסים כהן בודק מאז 2008 את עמדות הציבור בישראל כלפי מדינת הרווחה ומעורבותה של הממשלה באספקת שירותים ציבוריים שונים. הממצאים מדהימים.

מתוצאות הסקר הראשון שנערך ב-2008 (קישור לקובץ pdf) עולה כי הציבור הישראלי מצדיק במידה רבה את מעורבות הממשלה באספקת שירותים ציבוריים, ותומך בהשקעה במדינת רווחה ובתמיכה בשכבות חלשות. רוב הציבור סבור כי בישראל יש יותר מדי עניים, וכי הפערים החברתיים במדינה גדולים מאוד. רוב הציבור גורס כי האחריות לצמצום העוני והפערים החברתיים מוטלת על הממשלה. יש תמיכה רחבה בדרישה להעלאת שכר המינימום, והבטחון אינו קדוש – הציבור אינו מצדיק קיצוץ בשירותים חברתיים לטובת תקציב הבטחון.

בעזרת שאלון מתוכנן היטב חישב כהן, יחד עם עמיתיו, מספר מדדים.

מדד המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי הפרט עמד על ערך של 3.35 (כאשר הערך 5 מציין כי רצויה מעורבות מקסימלית, והערך 1 מציין כי מעורבות אינה רצויה כלל). מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על ערך גבוה יותר – 4 (כל המדדים נמדדו באותו סולם של 1-5). מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות חלשות; עמד על 3.87 .

לעומת זאת, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבל ערך נמוך יותר של 3.15, אך עדיין מדובר בערך הנמצא מעל למרכז הסקאלה.

בהרצאתו שלשום הציג כהן תוצאות מסקרי המשך שנערכו בשנים שלאחר מכן, שמהן עולה כי רוב גדול של הציבור תומך בעקביות בעמדות סוציאל דמוקרטיות, וכי התמיכה הזו חוצה הבדלים חברתיים ועמדות פוליטיות.

בפרט, נרשמה מידת תמיכה גבוהה בטענות הנחשבות כחילול הקודש של דת מילטון פרידמן.  הנה מספר דוגמאות מתוך תוצאות סקר 2008, עם הציון הממוצע בסולם של 1-5 (5=הסכמה מירבית, 1=חוסר הסכמה מוחלט): על הממשלה לספק עבודה לכל מי שמעוניין בכך – ציון ממוצע של 3.95 בסולם 1-5. המדינה היא שצריכה לדאוג כי יהיו פחות עניים בישראל – 4.04. יש שירותים ציבוריים שאסור למדינה להפריט בשום פנים ואופן – 4.04. רצוי מאוד שיהיו ארגוני עובדים חזקים שיגנו על השכירים ממעסיקיהם – 3.99. על המדינה לספק ולוודא כי לכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימלית – 4.12. יש להעלות את שכר המינימום – 4.16. לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים כדי להגדיל את תקציב הבטחון – 3.69.

מידת ההסכמה לשלם יותר מיסים עבור רווחה נמדדה בסולם של 1 עד 3 (1=לא מסכימים כלל לשלם יותר מיסים, 2=מסכימים במידה מסויימת, 3=מסכימים מאוד). התחומים שזכו למידת ההסכמה הגבוהה ביותר הם הגדלת קצבאות הזקנה (2.15), חינוך חינם בבתי הספר (2.15), הגדלת סל הבריאות (2.08), סיוע לאוכלוסיות במצוקה (2.06), וחינוך חינם לגיל הרך (2.05).

המחקר של כהן ועמיתיו אינו נקי מפגמים, ובקלות אפשר לכתוב פוסט שישתלח בשיטות הסטטיסטיות הלא כל כך מוצלחות בהם השתמשו החוקרים כדי לנתח ולהציג את הנתונים שאספו (שוחחתי על כך בקצרה עם ד”ר כהן לאחר הרצאתו). עם זאת, התמונה המוצגת במחקר זה ובמחקרי ההמשך שתוצאותיהם הוצגו בהרצאה היא חד משמעית. העם אכן דורש צדק חברתי, לפחות מאז 2008 וסביר מאוד שעוד קודם לכן. הדרישה אמנם הועלתה אל מרכז הבמה רק ביולי 2011, אך בעבעה מתחת לפני השטח לפני כן. לו רק ניתן היה לחזור ל-1988 ולהצביע בעד הרעיון ההזוי של צדק חברתי. לו רק יצביע העם בבחירות הבאות בעד מי שיוכל להפוך את הצדק החברתי מחזון נשגב למציאות.

 

מקבץ 5

ושוב, אוסף לינקים בנושאי הבלוג שהצטברו מאז המקבץ הקודם.

  • המקבץ הקודם הסתיים בלינק לפוסט בבלוג “עבודה שחורה”, שהודיע על העובדה הלא מפתיעה כי התפלגות השכר בישראל מוטה, או יותר נכון, אינה סימטרית. האמת, זה קצת כמו להודיע שכלב נשך אדם. זה המצב בכל התפלגויות השכר בכל מקום, וזאת כיוון שהשכר מוגבל מלמטה (על ידי שכר המינימום, או על ידי האפס) אך אינו מוגבל מלמעלה, ותיאורטית (וגם מעשית) יש קבוצה קטנה של מקבלי שכר גבוה במיוחד שיוצרים “זנב” להתפלגות. כל זה לא מעניין במיוחד את שלומית יהב, יועצת כלכלית לעת מצוא. היא פירסמה בווינט כתבה בה הוכיחה באותות ובמופתים כי משפחה שבה שני בני הזוג מרוויחים את השכר הממוצע במשק יכולה “לחיות טוב” בארצנו. אתם יודעים מה, היא גם צודקת. כי השכר הממוצע המשק גבוה מאוד, ומי ששכרו שווה לשכר הממוצע ניצב בגאון בעשירון השלישי, כלומר, 70% מהאוכלוסיה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע. הבעיה היא שמספר המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים ומרוויחים את השכר הממוצע במשק זניח. אם אחד מבני הזוג מרוויח את השכר הממוצע, יש סיכוי יותר גדול כי השני מרוויח פחות מכך. כן, גם אם לוקחים בחשבון שיש תלות בין השכר של שני בני הזוג, וזאת כיוון שהשכר הממוצע למשפחה הוא פחות מפעמיים השכר הממוצע במשק. דובי קננגיסר כתב היטב על הכשלים של גברת יהב, והעריך כי התחשיב שלה נכון לגבי לא יותר מ- 10% ממשקי הבית בישראל. השורה התחתונה: אם אתה בעשירון העליון, אתה באמת יכול לחיות טוב בארץ הזו.
  • ראיון עם פרופסור אילון לינדנשטראוס, שזכה במדליית פילדס, הפרס היוקרתי ביותר במתמטיקה.
  • אין שידור טלוויזיה של משחק כדורסל, בייסבול או פוטבול (אמריקני) שאינו מלווה בשפע של נתונים סטטיסטיים אודות המתרחש במשחק. יותר מכך: ניתוחים סטטיסטיים מהווים היום חלק מתהליך קבלת ההחלטות בכל ארגון ספורט בענפים האלה. ומה קורה בכדורגל? לא הרבה. הניו יורק טיימס מנסה לברר מדוע. חלק מהסיבות: האוהדים לא מעוניינים. הקבוצות לא מתעניינות. קשה יותר להשיג נתונים סטטיסטיים על משחקי כדורגל, בין היתר בגלל האופי השונה של המשחק.
  • לא רק לענף הכדורגל יש בעיות עם הסטטיסטיקה. גם לרופאים (שוב, ידיעה מהסוג של “כלב נשך אדם”). אתר ABC מדווח על מחקר שפורסם לאחרונה לפיו רוב הרופאים אינם מבינים נתונים סטטיסטיים אודות תופעות לוואי אפשריות של תרופות. עורכי המחקר מאשימים, איך לא, את חברות התרופות. האפשרות שרופאים ילמדו קצת סטטיסטיקה לא עולה בדעתם.
  • בגליון ספטמבר של Amstat News, המגזין החודשי של האיגוד האמריקני לסטטיסטיקה – ראיון עם שלושה בלוגרים סטטיסטיקאים: אנדרו גלמן, נתן יאו וקייזר פאנג.
  • ובגליון אוגוסט מובאים הזוכים בתחרות הפוסטרים השנתית של האיגוד האמריקני לסטטיסטיקה – הנערכת בקרב תלמידי בתי הספר בארה”ב. מה שמראה שלא צריך להיות רופא, או סטטיסטיקאי, כדי “לעשות” סטטיסטיקה טובה. צריך רק לרצות. הנה טעימה: הזוכה במקום הראשון בקרב תלמידים מכיתות א עד ג: