חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

ארכיב עבור 'ספרים וסרטים'

על מתמטיקה שירה ויופי

כשהייתי תלמיד תיכון, בבת-ים של סוף שנות השבעים, לא הייתי תלמיד לדוגמא. אמנם אהבתי מאוד ללמוד, וגם אהבתי מאוד את בית הספר שלי (תיכון “החשמונאים”). אבל ללמוד בבית הספר? זה כבר סיפור אחר לגמרי. ללמוד בבית הספר זה להיות נוכח בשיעורים, גם כאלה שלא כל כך מעניינים אותך, או שאתה לא מבין מה הולך בהם, וגם אם המורה לא כל כך מוצלח, להכין שיעורי בית, ולעבור מבחנים, ולקבל תעודה, בקיצור, כל מה שמוציא את הכף מעצם הלימודים.

כמו כל בית ספר, היו בו מורים טובים, מורים פחות טובים, ואפילו מורים גרועים. היו מקצועות מעניינים ומקצועות משעממים. מקצועות שבהם רוב מהתלמידים הצליחו בלימודיהם, ומקצועות שגרמו לרובם לחרוק שיניים.

אני, למשל, הצלחתי לא רע בלימודי המתמטיקה. היו לי ארבעה מורים שונים למתמטיקה במהלך ארבע שנות לימודי בתיכון: אחד גרוע, אחד בסדר, אחד מצויין, ואחד לא נחשב כי הוא לימד אותנו רק לתקופת מעבר של חודש, וגם אז הוא לא לימד יותר מדי. בלימודי הספרות, לעומת זאת, הייתי כשלון חרוץ, למרות שהיו לי במהלך שנות התיכון שלוש מורות מצויינות לספרות (שכולן, דרך אגב, הכירו אישית את אמא שלי: אחת הייתה חברה שלה, אחת בת של חברה שלה, וגם השלישית הייתה קשורה איכשהו). שיעורי הספרות היו בדרך כלל מעניינים, אפילו קראתי חלק מהיצירות שנלמדו, הבנתי על מה המורה מדברת (או לפחות חשבתי שהבנתי), ובכל זאת, תמיד גירדתי בקושי ציון 6.

אני משער שהקשיים שחוויתי בלימודי הספרות היו דומים לקשיים שחוו תלמידי המגמה הספרותית בשיעורי המתמטיקה. אולי אני טועה בכך, ומדובר בקשיים מסוגים שונים לגמרי. אבל התוצאה הייתה דומה. היה מבחן בספרות. למדתי לקראתו. הרגשתי שהפעם אני מבין את החומר, ולבסוף שוב קיבלתי ציון 6, לפעמים עם פלוס, לפעמים קצת פחות.

math poetry and beauty לכן, שמחתי כשיצא לאור לא מזמן ספרו החדש של פרופ’ רון אהרוני – “מתמטיקה, שירה ויופי”.

רון אהרוני הוא פרופסור למתמטיקה בטכניון, וידוע בציבור הרחב בעיקר בזכות פעילותו בתחום החינוך המתמטי, וכן בזכות ספרו המצויין “חשבון להורים”.

בפתח ספרו החדש, מצטט אהרוני  את המתמטיקאי הגרמני קרל ווירשטראס: “מתמטיקאי שאינו גם קצת משורר לעולם לא יהיה מתמטיקאי מושלם”. אם ווירשטראס צדק, אני לעולם לא אהיה מתמטיקאי מושלם, אך קיוויתי שהספר הזה יעזור לי לעבור בפתח אותו לא עברתי בלימודי הספרות בתיכון, ובכך אתקרב קצת לשלמות (אם כי לעולם לא אגיע לשם, כנראה).

אהרוני מקווה להראות בספרו את הדמיון בין השירה והמתמטיקה, וכך מי שמוצא יופי בשירה, יוכל גם לראות יופי דומה במתמטיקה, ולהיפך (הוא לא ציין אם הספר מיועד למתמטיקאים שרוצים להבין שירה או למשוררים שרוצים להבין מתמטיקה). הוא עושה זאת בעזרת סדרה של דוגמאות. כך למשל, הוא מדגים את מושג ה”התקה” (הסטת תשומת הלב מהעיקר לטפל) באמצעות שירה של לאה גולדברג “על עצמי”, ובאמצעות חידה מתמטית תמימה המסתירה מאחוריה עקרון מתמטי מרכזי (מושג הזוגיות). את מונח הסימטריה הוא מדגים בשירו של דוד אבידן “ערב פתאומי” (“אדם זקן מה יש לו בחייו…”), ודוגמא משעשעת לפרדוקס מופיעה בשירו של שלונסקי “מעשה בשני גורו”. המושגים המתמטיים ומקביליהם הספרותיים (או להיפך) רבים, והדוגמאות מעניינות.

הבעיה שלי היא שעקב ריבוי פרטים קטנים התקשיתי לראות את התמונה הגדולה (משורר היה כותב אולי כי מרוב כוכבים אין רואים את הלילה או משהו כזה). אני מוצא יופי במתמטיקה (בחלק ממנה, לפחות) ומוצא גם יופי בשירה (בחלק ממנה, לפחות). אבל עדיין יש לי בעיה עם הניתוח הספרותי – כאן יש מטאפורה, שם יש צימוד גזרי, והספר הזה בסופו של דבר מנסה לנתח שירה מנקודת מבט מתמטית. גם חובבי השירה לא ימצאו דרכם אל נפש המתמטיקאי, ולא יצליחו להבין לאחר קריאת הספר מדוע מתמטיקאים כה רבים סבורים כי המשפט האומר ששלושת גבהי המשולש נפגשים בנקודה אחת הוא אחד המשפטים היפים ביותר במתמטיקה (אל תצפו ממני להסביר מדוע המשפט הזה כל כך יפה, אני לא מסוגל, למרות שאני יודע). הספר אמנם מעניין ומומלץ לקריאה, אבל פתרון החידה של היופי, במתמטיקה ובשירה, עדיין נסתר מעיני.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 14 באפריל 2008  שם התקבלו 5 תגובות

גיא  בתאריך 4/15/2008 12:24:10 AM

אם היינו מבינים את כל היופי

החיים היו הרבה פחות מעניינים

ענת פרי  [אתר]  בתאריך 4/15/2008 10:33:06 AM

ללא נושא

הרשימה הזו מאד פיוטית, וגם מורים לספרות יכולים לטעות.

אדם  בתאריך 4/15/2008 11:48:19 AM

אינני מתמתיקאי ואינני משורר.

קיבלתי 8 במתמתיקה ו-8 בספרות. ואני מתרגש בכל פעם שאני נתקל ביופי בכל אחד מהתחומים. שמח לשמוע על הספר, ואני מאמין שאהנה ממנו מאוד.

נציגת 372  בתאריך 4/15/2008 12:57:37 PM

אז…

לקרוא או לא לקרוא?
לקנות או לא לקנות?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 4/15/2008 2:33:31 PM

לנציגת 372

לדעתי בכל זאת כדאי לקרוא, כיוון שגם אם הספר לא השיג את מטרתו (אצלי, לפחות) הקריאה עצמה הייתה מעניינת.

המלצה על ספר: האם שימפנזים חושבים על פרישה

אני די משוכנע שרובכם לא פיספסתם את מסע הפרסום לספר הזה. האם שימפנזים חושבים על פרישה? אני לא אגלה לכם כאן את התשובה לשאלה הזו, כדי לדעת אותה תצטרכו לגשת לספריה הציבורית הקרובה למקום מגוריכם ולקרוא את הספר (טוב, מי שרוצה גם יכול לקנות אותו בחנות). אבל בכל אופן, לדעתי הספר שווה את הזמן והמאמץ שתשקיעו בקריאתו.

הספר הוא אוסף של מאמרים קצרים, שחלקם ככל הנראה התפרסמו בירחון דה-מרקר, שם כותב המחבר, יעקב בורק, על נושאים שבין פסיכולוגיה לכלכלה. אני לא יכול, וגם לא רוצה, לתת כאן סקירה מפורטת של תכני הספר, אבל אני חושב שלא אחטא לאמת אם אומר שרוחם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי שורה עליו. בורק מביא דוגמאות רבות ממחקריהם של השניים, ומדגים את יישומם בתהליכים עסקיים (למשל – שימוש במנגנון העיגון בעת משא ומתן)  וגם ממחקרים מאוחרים יותר של כהנמן ועמיתים אחרים שעוסקים בחקר האושר. בורק גם עוסק רבות בנושאים הקשורים לאי הבנה של עניינים סטטיסטיים (הדוגמא הקלאסית היא מתאם וסיבתיות), בהשפעה הרבה של המקריות של חיינו (ואני מרשה לעצמי לכלול גם את האבולוציה והשפעותיה בחבילת המקריות), עוסק בבעייתיות שב”חופש בבחירה” (הטענה אינה שחופש הבחירה הוא דבר רע, אלא ניתן לעיוות – בורק מדגים כיצד), ובכלל, מראה כיצד מרבית ההנחות העומדות בבסיס התיאוריות הדוגלות ב”רציונליות” אינן מתאימות למציאות  (למשל, בתנאים מסוימים אנשים יעדיפו משכורת של 50,000 דולר בשנה על פני משכורת 100,000 דולר בשנה).

אני בטוח שלא כל הקוראים יסכימו עם דעתי על הספר, בייחוד אלה שתכני הספר פוגעים באמונתם הדתית. אציין שגם אני לא מסכים עם כל הטענות שנטענות בו. ובכל זאת, הספר שווה קריאה.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 9 באוקטובר 2007

על סדר היום: פזי, בארטלט, זקס

את הידיעה על מותו של המתמטיקאי פרופסור אמנון פזי, שהיה רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, שמעתי רק לפני יומיים, באיחור של כמעט שבועיים.

pazi כאשר התחלתי את לימודי באוניברסיטה העברית, בשנת 1984, נרשמתי לחוג לכלכלה. מאחר והייתי חייב לבחור במסלול דו-חוגי, בחרתי בסטטיסטיקה כבחוג שני (זה היה עדיף בעיני על אפשרויות כמו סוציולוגיה, מדעי המדינה או יחסים בינלאומיים). לבחירה הזו הייתה השפעה מכרעת על עתידי. הבנתי כי מקצוע הכלכלה אינו בשבילי, וכי עלי להמשיך ללמוד סטטיסטיקה, וגם מתמטיקה. המרצים המצויינים שלימדו אותי את הקורסים של שנה א בסטטיסטיקה תרמו רבות להחלטתי, ואחד המרצים האלה היה פרופ’ אמנון פזי, שלימד את הקורס באינפי לסטטיסטיקאים. עד היום אני אסיר תודה לפרופ’ פזי על שהצית בי מחדש את האהבה למתמטיקה, וגם סייע לי לעבור מעבר חלק אל החוג למתמטיקה שם המשכתי ללמוד בשנה ב.

במהלך השנה בה למדתי אצלו, מונה פרופ’ פזי לרקטור האוניברסיטה, וב-1987 מונה לנשיא האוניברסיטה,  לאחר שהנשיא המכהן, פרופ’ דן פטנקין, התפטר עקב המשבר הכספי החמור אליו נקלע המוסד. לזכות פזי נזקפת הוצאת המוסד מן המשבר, אך לצערי אחד הצעדים שבהם נקט ייזכר תמיד לחובתו.

בתקופת נשיאותו, שינתה האוניברסיטה באופן חד צדדי ושנוי במחלוקת את מעמדם של אנשי הסגל האקדמי הזוטר – רובם ככולם תלמידי מחקר. האסיסטנטים, הלא הם דוקטורנטים שלמדו באוניברסיטה וקיבלו שכר תמורת עבודתם במשך כל השנה, נעלמו ממצבת כח האדם של האוניברסיטה. האנשים עצמם נשארו עם תואר חדש: "מורה עוזר". המשמעות לא הייתה רק סמנטית. שכרם קוצץ ב-50%, ושולם כעת רק במשך 8 חודשים. כך נשבר רצף ההעסקה, והאוניברסיטה פטרה את עצמה מתשלום פיצויי פיטורים. המחצית השניה של השכר הפכה ל"מלגת מחיה", שאכן שולמה במשך 12 חודשים, אבל האוניברסיטה חסכה את תשלומי המעביד (בעיקר תשלומים לביטוח הלאומי). כמו כן, תוספות שכר להם היו זכאים האסיסטנטים, כגון תשלום עבור ימי חופשה, דמי הבראה והוצאות נסיעה, "הפכו" לפתע לחלק משכר היסוד, שכזכור קוצץ ב-50%. בסך הכל הקיצוץ האפקטיבי בשכר הסגל הזוטר היה מעל ל-20%. גרוע מכך – בעוד שהביטוח הלאומי אכן לא ראה במלגה (ששולמה רק לאנשי הסגל הזוטר, ולא לכל הדוקטורנטים) שכר, מס הכנסה כן דרש ממקבלי המלגה תשלום מס, בטענה (הנכונה לכשעצמה) כי זהו שכר לכל דבר. כמה כסף חסך התרגיל לאוניברסיטה? איני יודע, אבל לדעתי הפגיעה הייתה מיותרת והנזק לטווח ארוך שנגרם על ידי הפגיעה במחקר עלה על התועלת. אני יכול לומר בבטחון מלא כי לו פנתה האוניברסיטה אל נציגי הסגל הזוטר ובקשה מהם להשתתף במאמץ להצלת האוניברסיטה, הפניה הייתה נענית ברצון. אני יודע זאת כי הייתי חבר בוועד המורים העוזרים שניסה (לשוא) לנהל משא ומתן עם האוניברסיטה על תנאי ההעסקה המפלים האלה. לבסוף נאלצנו לתבוע את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה, ורק אז נכנעה האוניברסיטה, ובהסכם פשרה שילמה לכל אחד מ-800 חברי הסגל הזוטר כמה אלפי שקלים ובסך הכל קרוב ל-3 מליון ש"ח. האם התרגיל הזה היה שווה לאוניברסיטה? מבחינה כספית אולי כן, אבל לא מכל בחינה אחרת.

bartlet הזכרתי קודם כי קודמו של אמנון פזי בתפקיד נשיא האוניברסיטה העברית היה דן פטנקין, פרופסור לכלכלה. פרופסור אחר לכלכלה שהגיע לנשיאות הוא פרופ’ ג’ד בארטלט, נשיא ארה"ב בסדרת הטלויזיה "הבית הלבן". בארטלט, שהינו גם חתן פרס נובל לכלכלה, הוא הנשיא שהאמריקאים ללא ספק מייחלים לו: מדען בעל שם עולמי, דמוקרט הבקי היטב בכתבי הקודש, איש אשכולות במלוא מובן המילה, מסור למשפחתו, נאמן לעקרונותיו, צאצא למייסדי מדינת ניו-המפשייר, שסב סב סבו היה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב ואחד ממנסחי החוקה. ללא ספק אחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב. רק חבל שהוא דמות בדיונית. העולם היה נראה טוב יותר לו היה בארטלט אדם אמיתי.

sachs פרופ’ אחר לכלכלה מניו-אינגלנד (שעבר לפני מספר שנים לניו-יורק) הוא ג’פרי זקס (שמו נכתב בד"כ סאקס, משום מה). לא חתן פרס נובל (עדיין), אבל ללא ספק נמנה עם השורה הראשונה של הכלכלנים בעולם. האם דמותו של בארטלט מבוססת במידת מה על דמותו של זקס? שאלה נחמדה, אבל לא ממש חשובה. שאלה הרבה יותר מעניינת וחשובה היא האם זקס יכול להיות המימוש של בארטלט. יש אנשים שחושבים שכן, ומנהלים קמפיין נמרץ כדי… לשכנע את פרופ’ זקס להציג את מועמדותו. האם יצליחו, ואם כן, האם ייבחר זקס לנשיא? ימים יגידו. אני מקווה רק שיספיק לזכות בפרס נובל לפני שייכנס לפוליטיקה.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 31 באוגוסט 2006 שם התקבלו 4 תגובות

סקרנית  בתאריך 9/2/2006 1:21:21 PM

שאלה

מהפוסטים שלך עולה אצלי רושם שאתה יחסית צעיר, באמת התחלת ללמוד בעברית ב84′?

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 9/3/2006 8:32:37 AM

תשובה לסקרנית

כן. ותודה על המחמאה, בכל אופן.

עומר  בתאריך 9/3/2006 12:20:16 PM

למדתי את הקורס

באינפי מתקדם עם אמנון פזי. ליתר דיוק – פזי לימד את הקורס בזמן שלקחתי אותו. אני, כדרכי בתואר הראשון (וגם השני), לא ממש הייתי נוכח בכיתה. אבל זכורה לי אמרה אחת של פרופ’ פזי (עליה שמעתי מאחד הפרופ’ שהיו מעורבים בעניין שלהלן): באותה שנה ממוצע הקורס הנ"ל היה גבוה משמעותית מאשר בשנים הקודמות. כאשר פנה יו"ר החוג דאז לפרופ’ פזי לקבלת הסבר הוא ענה:"איני מבין מה הבעיה. סוף סוף התלמידים למדו והצליחו!". איני יודע אם הצלחנו כי המבחן היה קל יותר, אך אותו מחזור אכן הניב מספר שנים לאחר מכן את אחד ה"יבולים" המוצלחים ביותר של תלמידי מוסמך בחוג למתמטיקה בשנים האחרונות (כפי שטען יו"ר החוג דאז).
בהחלט יתכן כי כל פרופ’ אחר היה מנסה להתגונן. תגובתו הטבעית של פרופ’ פזי היתה תמיכה בתלמידיו!
(נ.ב. – יוסי, בשנים האחרונות הורע מצבן של המחלקות השונות באונ’ העברית, ובינהן המחלקה למתמטיקה, עקב קיצוצי תקציב המוסדות והשתת מרבית הקיצוץ על תקציבי החוגים. דווקא בשנתיים שעברו, מצא לנכון החוג למתמטיקה לשתף את תלמידי המחקר בשיקולים השונים, ויחד הצלחנו למצוא פתרונות לבעיות הכלכליות ללא פגיעה בסגל הזוטר. אולי דברים כן משתנים בסופו של דבר…).

שי  בתאריך 10/13/2006 7:44:15 PM

ללא נושא

את פרופ’ פזי יצא לי לשמוע בהרצאה רק פעמיים, כשהחליף את אחד מעמיתיו. אני מצטער כי לא יצא לי לשמוע אותו עוד.
את סיפורו של עומר על המחזור המצטיין (שאם אני מזהה אותו נכון, אזי לקחתי חלק בהנמכת ממוצע ציוניו של אותו מחזור) שמעתי מפרופ’ אחר במכון. הוא סיפר לכיתה, שאמנם הושגו ציונים מרשימים בשנה שעברה. אלא כשהעניין נדון בישיבת הסגל, הסתבר שהפעם ממוצע הציונים חושב ללא הנכשלים. ולכן אל לנו לחשוב את עצמנו…

על סדר היום: האוס, תאונות דרכים, ספרים, ראפ

האוס

דבורית שרגל כתבה סקירה מעניינת על סדרות בתי חולים, בעקבות הסדרה האוס המשודרת בערוץ 3 של הכבלים. הסדרה טובה למדי ומעניינת לצפיה. הפרקים בנויים בתבנית קבועה: מישהו או מישהי מרגיש לפתע לא טוב היכנשהו (מסיבה בעבודה, מופע של הילדים בבית הספר, סוכנות הימורים), מתעלף ובדרך כלל חוטף מכה בראש, ומגיע אל בית החולים שם ד”ר האוס וצוותו נדרשים לאבחן את המחלה, ואנו צופים בתהליך האבחון, במשברים הקורים תוך כדי האשפוז, בתגליות מפתיעות אודות החולים, וכמובן בטוויסט שבו פןתר האוס את התעלומה הרפואית, כל זאת בצירוף עלילות משנה כפי שיש בכל סדרת טלוויזיה המכבדת את עצמה.

מה שמשעשע אותי במיוחד הוא פגישת הצוות הראשונית בתחילת כל פרק, שם נזרקות לחלל האוויר כל הדיאגוזות האפשריות למצבו הבלתי מוסבר של החולה השבועי. ותמיד, תמיד, אחת האפשרויות היא מחלת הזאבת. ותמיד, חמש דקות לאחר מכן, מתברר שלא מדובר בזאבת אלא במשהו אחר. נו, מילא. מדובר רק בסדרת טלוויזיה, והתסריטאים לא חייבים להיות ממש מומחים ברפואה. תהיו בריאים.

תאונות דרכים

אני תמיד שמח לקבל מיילים מקוראי. הקורא עודד שאל אותי במייל: “האם יש לך נתונים על הקשר שבין רמת האכיפה (דוחות) לבין תאונות הדרכים?”. האמת, אין לי נתונים, אבל תמיד אפשר למצוא משהו בגוגל. באתר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אפשר למצוא בהחלט כמות רבה של נתונים. גם באתר המשטרה יש נתונים, אך יש צורך ביותר מאמץ כדי למצוא אותם. אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פחות מועיל בעניין הזה.

באתר המשטרה אפשר למצוא הערכה למספר עבירות התנועה של חציית צומת באור אדום. ההערכה כי מדי יום יש כ-16,000 עבירות כאלה, וקרוב ל-6 מליון עבירות בשנה. אך מדי שנה נרשמים רק כ-40,000 דוחות על עבירה זו. אי ציות לרמזור היה הסיבה העיקרית לתאונות ב-2004 (על פי נתוני המשטרה – קישור לקובץ pdf) והיווה 13% מסך כל הסיבות לתאונות (ו-4% מסך הסיבות לתאונות קטלניות).  ב-2004 היו כ-18000 תאונות (מתוכן כ-500 קטלניות) – ולכן אי ציות לרמזור גרם לכ-2300 תאונות, מתוכן כ-20 תאונות קטלניות. שאר העבירות של אי ציות לרמזור (כמעט 6 מליון עבירות) עברו בשלום – ללא תאונה. האם האכיפה עזרה? לא בטוח. הרי אכיפה נעשית בדיעבד – לאחר שהעבירה נעברה.

בואו נסתכל על הנושא באופן אחר. לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, היו בישראל בשנת 2004 כ-2 מליון כלי רכב, וכ-3 מליון בעלי רשיון נהיגה. לי נראה כי סביר להניח שבממוצע כל נהג עובר כ-3 עבירות תנועה ביום, וזה נותן לנו 9 מליון עבירות תנועה ביום, ויותר מ-3 מיליארד עבירות בשנה. לא הצלחתי לאתר את מספר הדוחות הנרשמים בשנה על ידי המשטרה בגין עבירות תנועה, אבל ברור לחלוטין שהם מהווים רק שבר אחוז ממספר העבירות. וגם אם תוגבר האכיפה ותוכפל רמתה, המצב יהיה אותו מצב. לדעתי, אנו צריכים להודות למזלנו הטוב שמתרחשות רק כ-18000 תאונות דרכים בשנה. ומה כן צריך לעשות? כנראה שצריך שינוי בקונספציה.

ספרים

הרי השלל שאספתי בדוכני שבוע הספר (4 ספרים מאותה הוצאה שקיבלתי במתנה במסגרת קומבינה שיווקית):

  • המדענים הגדולים – מאת מלווין בראג.
  • מצאתי – מאת אביקם גזית. ספר על ההיסטוריה של המתמטיקה שעדיין לא ניתן להשיג בחנויות.
  • הליכת אקראי בוול סטריט – מאת ברטון ג. מלכיאל. תרגום לא מוצלח למונח ההסתברותי random walk. מקווה שהתרגום עצמו מוצלח יותר.
  • כלכלה עירומה – מאת צ’ארלס וילן. הכותב הוא פרופ לכלכלה מאוניברסיטת שיקגו, מה שמחייב לקרוא את הספר בעיון ובזהירות. ברשימת הממליצים על הספר נמצאים פרופ’ ברטון מלכיאל, וחתן פרס נובל לכלכלה, פרופ’ גארי בקר (גם הוא מאוניברסיטת שיקגו).
  • סיינפלד ופילוסופיה – מאת וויליאם ארוין, כי לא כל ספר שקונים חייב לעסוק במתמטמטיקה או כלכלה. הקישור הוא לסקירה של תרצה הכטר על הספר, שהופיע באתר רשימות לפני כשנה.
ראפ

אני לא חסיד גדול של הסגנון המוסיקלי הזה, אבל הוידאו הזה  (לינק מת) בכל משעשע – חבורת סטודנטים לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אורגון משתמשים במדיום האמנותי הזה כדי להעביר לקהל הרחב את חוויותיהם מהקורס לסטטיסטיקה.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 17 ביוני 2006 שם התקבלו 4 תגובות

יואב  בתאריך 6/18/2006 11:22:08 AM

זאבת

לא תמיד הזאבת עולה, למעשה היא עלתה רק בפרק ה-11 של העונה הראשונה (http://www.twiztv.com/scripts/house/season1/house-111.htm)

משוטט  בתאריך 6/19/2006 9:43:19 AM

רגע רגע רגע

גם אני מוצא את הסדרה הזו די מוצלחת, יותר מER או כל מיני דרמות בית חולים שאני לא אוהב בגלל ההומור והמימד הMonk-י שקיים בתוכה- תמיד אתה יודע שתפתר הבעיה בסיום הפרק, רק אתה לא בטוח איך. מה שאומר שאפשר להנות גם אם רואים באדיקות פרק אחר פרק, או רק “בקפיצות”.
יוסי, גם בקישור שנתת להסבר על הזאבת, כתוב שיש למחלה שלל תסמינים והרפואה לא ממש יודעת את סיבתה, אז זה תמיד נחמד לזרוק אותה בחלל האויר שבחדר ההתייעצות שם ולהשמע חכם (אפילו שברור שהאוס יבין את העיה בסופו של דבר).
רק עכשיו שמתי לב: מונק-י, חי חי.

אנונימוס  בתאריך 6/19/2006 5:04:00 PM

משטרת ישראל נלחמת בסטטיסטיקה

שהיא ע0מה מייצרת.
שימו לב שרוב הדוחות הן על עבירות שבהן ניתן לאסוף קנסות בקלות וביעילות (מהירות למשל).
אולי זה המקור לנתונים???

נדב  בתאריך 7/16/2007 12:29:44 PM

זאבת

בפרק ששודר אתמול התגלה שהאוס הרס ספר על זאבת כדי להחביא בו את הכדורים שלו. לאחר הבעת התמיהה של פורמן, האוס משיב “זה אף פעם לא זאבת”.

כמה זה 25 חלקי 5?

 

התשובה המפתיעה – 14, כפי שתראו בסרטון הבא:

(ותודה לפרדריק).

עדכון (לבקשת חבצלת): הקטע לקוח מהסרט Ma and Pa Kettle Back on the Farm משנת 1951.

פורסם לראשונה באתר “רשימות” בתאריך 21 במאי 2006 שם התקבלו 6 תגובות

חבצלת  בתאריך 5/21/2006 1:34:25 PM

ללא נושא

השאלה האמיתית היא מאיזה סרט זה לקוח.

איתי  בתאריך 5/21/2006 6:52:10 PM

כמה זה 55% ועוד 60% ?

http://www.notes.co.il/aviva/18230.asp

אהרן  [אתר]  בתאריך 5/22/2006 3:17:29 AM

ללא נושא

מצויין. גזרתי ושמרתי.
מה שמדהים אותי, זה שכשהם מחשבים את זה הם מצליחים לבלבל אותי לשניה. לא ברור לי מה הם עשו לא נכון.
אהבת האדם: אתה מרמה את עצמך…
הבטחון העצמי של כולם.
היאוש של הבן שזורק את הגיר על הרצפה.

חבצלת  בתאריך 5/22/2006 9:26:03 AM

ללא נושא

אלפי תודות

פישנזון  [אתר]  בתאריך 5/22/2006 2:15:48 PM

ללא נושא

יפה!

ספקטור  בתאריך 9/4/2006 4:34:41 PM

הצלחתי לעלות על הטעות של האישה

היא שמה את ה-5 בטור האחדות במקום בטור העשרות.
זה באמת מבלבל כשמישהו מסביר לך טעות. קל מאוד להשתכנע.