נסיכת המדעים

לפני כשנה כתבתי כאן על חויותי ממשחק דילמת האסירים ששיחקתי במסגרת קורס שלמדתי. לפני כעשרה ימים השתתפתי בקורס ניהול משא ומתן שניתן על די אותו המנחה, עו"ד יונתן קוברסקי (לחצו על הלינק כדי לראות אותו מרצה ביוטיוב), ובאחד התרגילים שנערכו, שוחקה גירסה אחרת של דילמת האסירים. אתאר כאן את חוויותי ותובנותי מהמשחק הזה. אין בכוונתי להתעמק בניחוח אנליטי של המשחק.

בשלב הראשון המשתתפים בקורס חולקו לשש קבוצות, ונערכו שלושה משחקים במקביל, כשבכל משחק מתחרות שתי קבוצות זו בזו . מאחר ובכל קבוצה היו בין שלושה לארבעה חברים, תהליך קבלת ההחלטות בכל קבוצה היה נתון למו"מ (כך לפחות זה היה בקבוצה שלי).

סיפור המסגרת למשחק (למעוניינים, הנה ההסבר המלא באנגלית, קובץ pdf): שתי מדינות, אלבה ובתיה, הן יצרניות נפט קטנות, שמוכרות את תפוקת הנפט שלהן לשכנתן הגדולה והעשירה, מדינת קפיטה. מחירי הנפט של כל מדינה נקבעים כל חודש על ידי ועדה מיוחדת לקביעת מחירי הנפט (אלה אנחנו, השחקנים). המחיר יכול להיות 10, 20 או 30 דולר לחבית. ההכנסות החדשיות ממכירת הנפט תלויות במחירים שקבעו שתי המדינות. אם בתיה, למשל, מוכרת את הנפט שלה ב-20 דולר לחבית, ואלבה קובעת מחיר של 30 דולר לחבית, אז בתיה תיהנה מהכנסה של 18 מליון דולר, בעוד אלבה תכניס לקופת שני מליון דולר בלבד. באופן כללי, אלה הן ההכנסות של מדינת בתיה בהנתן מחירי הנפט שלה ושל אלבה בחודש נתון לחבית (אני שיחקתי באחת הקבוצות של בתיה, ולכן מתאר את נקודת המבט שלה. חוץ מזה, יש לי דודה נפלאה ששמה בתיה.):

מטריצת ההכנסות של אלבה זהה לזו של בתיה.

אלבה ובתיה כמובן מסוכסכות ביניהן, מה שלא אפשר מו"מ או תיאום של מחירי הנפט. מטרת כל קבוצה להביא למקסימום את רווחי המדינה שלה בשמונת החודשים הקרובים, תוך כדי אדישות לביצועים של המדינה המתחרה. כמו כן נאמר לנו כי כרגע שתי המדינות מוכרות את הנפט שלהן ב-20 דולר לחבית.

בכל זאת ניתוח אנליטי קצר של המשחק, לפני שאעבור לחוויות ולתובנות. קל לראות כי האסטרטגיה של קביעת מחיר הנפט ב-20 דולר לחבית שולטת על האסטרטגיה של 30 דולר. לא משנה מה יהיה המחיר שאלבה תקבע, תמיד עדיף לבתיה למכור ב-20 ולא בשלושים. אם למשל, המחיר של אלבה הוא 30 דולר לחבית, אז במחיר של 30 דולר לחבית בתיה תרוויח 11 מליון דולר, ובמחיר של 20 דולר לחבית בתיה תרוויח 18 מליון דולר, וכן הלאה. מכאן שאף פעם לא כדאי לבתיה לקבוע מחיר של 30 דולר לחבית. אותם השיקולים נכונים גם למדינת אלבה, ולכן אם אנשי אלבה רציונליים, גם הם לעולם לא יקבעו מחיר של 30 דולר לחבית. מעשית, ניתן למחוק את המחיר 30 מטבלת התשלומים, ולהסתפק בטבלה מצומצמת:

הבעיה היא שעכשיו, הפלא ופלא, ניתן להפעיל את אותו השיקול על הטבלה המצומצמת, ואם מניחים שאלבה לעולם לא תקבע מחיר של 30 דולר לחבית, תמיד עדיף למכור ב-10 דולר לחבית ולא 20 דולר לחבית. אותם השיקולים אמורים להנחות גם את אלבה, ובסיכומו של דבר, נקודת שיווי המשקל (של נאש) במשחק הזה היא שכל מדינה מוכרת את הנפט שלה ב-10 דולר לחבית ונהנית מהכנסה חדשית של 5 מליון דולר, תוצאה נחותה מהתוצאה שהייתה מתקבלת לו היו קובעות שתי המדינות מחיר של 20 דולר לחבית או אפילו 30 דולר לחבית.

הדינמיקה שהתפתחה הייתה דומה לדינמיקה שהתפתחה אז. (המעוניינים יכולים לראות כאן את מהלכי שלושת המשחקים. אני שיחקתי בקבוצת בתיה במשחק 2).  שתי קבוצות התחילו מייד לשחק את נקודת שיווי המשקל 10-10. בדיון שנערך לאחר סיום המשחק הסבירו זאת ברצון להביא את הסיכון שלהם למינימום. שתי קבוצות אחרות פתחו ב-20-20, ובדיון שלאחר המשחק הסבירו זאת ברצון לשמר את המצב שהיה קיים (כזכור היה נתון כי בתחילת המשחק מחיר הנפט של שתי המדינות היה 20 דולר לחבית). המשחק השלישי החל גם הוא ב-20-20. הקבוצה ששיחקה מול הקבוצה שלי גם היא רצתה לשמר את המצב הנתון. אני, לעומת זאת, שכנעתי את חברות הקבוצה שלי כי כדאי להתחיל ב-20 כאיתות לרצון טוב, והמחיר של 20 ממזער נזקים אפשריים שיגרמו עקב מחיר תחרותי של המדינה השניה, אך עדיין נותן מרחב לתמרון. למעשה, האסטרטגיה "מידה כנגד מידה" עמדה מול עיניי.

אולם בהמשך העניינים התחממו. שתי הקבוצות שפתחו ב-10-10 עברו עוד סיבוב של 10-10, ואז אחת הקבוצות העלתה את המחיר שלה ל-20, כדי לאותת "בואו נתקדם". שתי הקבוצות האחרות שהתחילו ב-20-20 הדרדרו לשני סיבובים רצופים של 10-10. במשחק "שלי" שיחקנו 20 גם בסיבוב השני אך קיבלנו 10 מהקבוצה השניה. לכן החלטנו להעניש אותם ב-10 בסיבוב השלישי, ולהפתעתנו הקבוצה שמולנו שיחקה 30 בסיבוב השלישי, ומאוחר יותר הסבירו זאת בכך שרצו לאותת כי הם רוצים להמנע מנקודת הקפאון של 10-10.

בשלב הזה התאפשר משא ומתן בין הקבוצות המתחרות. כמו כן נמסר כי עקב המצב בקפיטה, ההכנסות בסיבוב הרביעי יהיו כפולו מהרגיל.

מה קרה לאחר המשא ומתן? שתי קבוצות של משחק מספר 3 סיכמו על 30-30 ועמדו בסיכום בשלושת הסיבובים הבאים.

שתי הקבוצות של משחק מספר 1 סיכמו גם הן על 30-30, אך אלבה לא עמדה בסיכום, וכבר בסיבוב הראשון אחרי המו"מ "הכניסו" לבתיה 10, וגרפו 30 מליון בעוד שהכנסות בתיה צנחו ל-4 מליון. בסיבוב הבא הם שיחקו 10-10, ובסיבוב שלאחריו אני אלבה כנראה חשו רגשות אשמה על הבגידה שני סיבובים קודם לכן, ובהניחם כי בתיה תשחק שוב 10 קבעו את מחיר הנפט שלהם ל-20, כסוג של פיצוי לבתיה על הפסדיהם בסיבוב הרביעי. האם זה השתלם? אם תעשו חשבון תגלו כי אלבה הרוויחו מכל התרגיל 3 מליון דולר. האם זה היה שווה את המשקעים שנוצרו בעקבות הפרת האמון?

אצלנו, לעומת זאת הדברים התפתחו אחרת. אני נשלחתי כנציג הקבוצה שלי. לפני שיצאתי למו"מ סיכמנו ביננו כי נציע לקבוצה הבאה שנשחק 2 סיבובים 20-20 ואחר כך נעלה ל-30-30. לא היינו מעוניינים להציע לשחק מייד 30-30, משתי סיבות: ראשית, היו לנו חששות לאור ה-10 ששוחק מולנו בסיבוב השני. שנית, הפיתוי לסטות מ-30-30 גדול מדי. לכן כשבעת המו"מ הקבוצה שמולנו הציעה שנתאם את מחיר הנפט ונקבע אותו על 30 דולר סירבתי, והעליתי את ההצעה שלנו. הנציגה שמולי אמרה לי כי אין לה סמכות לקבל החלטה על כך. לכן הבהרתי כי בסיבוב הבא נשחק 20, ונמשיך לעשות כן כל עוד הם ישחקו 20 גם הם. 2 הסיבובים הבאים לאחר המו"מ התנהלו כצפוי – פעמיים 20-20. אבל בסיבוב שלאחר מכן חלה התפתחות מעניינת. שתי שותפותיי לקבוצה דרשו להוריד את מחיר הנפט ל-10, ולאחר דין ודברים נאלצתי לקבל את הכרעתן. הקבוצה שמולנו העלתה את המחיר ל-30, כי הבינו שאנו בכל זאת נעלה את המחיר ל-30 אחרי שני סיבובים ב-20. התוצאה: משבר אמון. אחרי המשחק התברר לי כי בקבוצה שמולי שיחק אדם שאני עובד איתו באופן סדיר, וגם מי שהייתה המנהלת שלי במשך יותר מ-4 שנים (עד שקודמה לתפקיד בכיר יותר). מייד שנפגשנו בסיום המשחק (במהלך המשחק ישבנו בחדרים נפרדים) הם שאלו אותי "איך עשיתי להם כזה דבר". לא נעים.

בתום הסיבוב השישי הודיעו לנו כי תנאי המשחק משתנים שוב: בשני הסיבובים האחרונים, השביעי והשמיני, הכנסותיה של הקבוצה שתציע מחיר נמוך יותר יוכפלו פי ארבע (אם שתי הקבוצות קובעות את אותו המחיר, ההכנסות נשארות ללא שינוי), וזאת בגלל המצב במדינת קפיטה. כמו כן, התאפשר לנו לקיים עוד מפגש עם נציג הקבוצה שמולנו. הפעם סירבתי לצאת למו"מ, בעקבות התקרית שחוללנו בסיבוב השישי.

מהן האפשרויות שעמדו בפנינו? אפשרות אחת היא לשחק 30-10 ואחר כך 10-30. כך הקבוצה שתשחק 10 בסיבוב השביעי תרוויח 60 מליון והקבוצה שתשחק 30 תרוויח 2 מליון, ובסיבוב שלאחר מכן מתחלפים. באפשרות הזו כל קבוצה תרויח סך של 62 מליון בשני הסיבובים האחרונים. אם משחקים 30-20 ואח"כ 20-30, כל קבוצה תרויח 74 מליון, ואם משחקים 10-20 ואח"כ 20-10, כל קבוצה תרויח 63 מליון. כיוון שהאפשרות של 30-10 כמעט זהה לאפשרות של 20-10 היא ירדה מהפרק, והאופציה שנדונה ברצינות היא האופציה של 20-10, שוב, בגלל שהפיתוי לבגוד כאשר מנסים לשחק 30-10 גדול מדי.

השאלה העיקרית היא – מי יהיה ראשון? כלומר, איזה צד יזכה להציע את המחיר הנמוך בסיבוב השביעי, ואז הצד שכנגד ייאלץ לסמוך עליו כי יקיים את חלקו בהסכם בסיבוב השמיני? כולם רצו להיות ראשונים, גם הנציגה שלנו שיצאה למו"מ מול נציג הקבוצה שמולנו. אולם היא לא זכתה לנהל מו"מ של ממש. הנציג של הקבוצה השניה הודיעה לה כי הוא ישחק 10 בסיבוב השביעי בכל מקרה. לנו רק נותר לבחור אם נשחק בסיבוב השביעי 10 או 20. אם נשחק 20, הובהר לנו, אזי הקבוצה שמולנו תשחק 20 בסיבוב השמיני ותאפשר לנו לרבע את הכנסתנו ממשחק 10 בסיבוב השמיני. אם נבחר ב-10 בסיבוב השביעי, אז הם ישחקו 10 גם בסיבוב השמיני. אכן, מידה כנגד מידה.וכך היה: שיחקנו 20 בסיבוב השביעי, 10 בשמיני, וגרפנו 63 מליון. אותו מהלך קרה פחות או יותר (אם כי איני יודע את פרטי המו"מ) במשחק נוסף.

במשחק השלישי חלה התפתחות מעניינת. סוכם שם לשחק 20-30 ואח"כ 30-20, אולם הקבוצה שהייתה אמורה לשחק 30 בסיבוב השביעי טעתה ושיחקה 20 בטעות. התוצאה: 20-20, אף קבוצה לא קיבלה את הבונוס. בסיבוב השמיני, הקבוצה שנבגדה כמובן הורידה את המחיר ל-10, והקבוצה שטעתה העלתה את המחיר ל-30, כדי לפצות את הקבוצה שמולם על הטעות שעשו.כאן המשחק היה אמור להסתיים, וכאן באה עוד הפתעה: סיבוב נוסף. המסר: תמיד יש טווח ארוך. דובי הסביר זאת היטב בתגובה שלו לרשימה שלי על החוויות  מדילמת האסירים שפרסמתי לפני כשנה:

האיטרציה של המשחק לא באמת נגמרה אחרי הפעם העשירית. המשחק הזה היה מוטמע בתוך משחק אחר, הרבה יותר משמעותי בתועלות ובהפסדים הפוטנציאליים שלו. כאמור, אם המשחק היה על סכום כסף משמעותי, ובמיוחד אם המשחק היה עם זרים גמורים, סביר להניח שהתוצאות היו שונות בעליל. ההטמעה של המשחק במשחק החברתי הגדול יותר של מקום העבודה יצרה את התנאים הדרושים לקיומו של אמון – שבלעדיו אין משמעות לעצם יצירת התקשורת ביניכם.

עוד שלוש הערות לסיום:

בדפים שקיבלנו היה מקום לרשום את מהלי המשחק והרווחים של כל אחת מהקבוצות בכל סיבוב. מעניין שכולם, פרט למשתתפת אחת, מילאו באדיקות את כל הנתונים וחישבו את רווחי הקבוצה המתחרה, למרות שנאמר לנו בפירוש כי אנו אמורים להיות אדישים לרווחי הקבוצה שמתחרה מולנו. מתברר יכ יצר התחרות חזק מההוראות.

שנית, מתברר שהתחרות בין אלבה ובתיה הועילה להן, אך לא לקפיטה. כזכור, במצב שהיה קיים לפני תחילת המשחק, מחיר הנפט היה 20 דולר לחבית. לו נשמר המחיר בכל 8 סיבובי המשחק, אלבה ובתיה היו מכניסות 72 מליון דולר כל אחת (וקפיטה הייתה משלמת 144 מליון דולר). בפועל, הקבוצה שלי, בתיה, הרוויחה 128 מליון דולר וקבוצת אלבה שהתמודדה מולנו שלשלה לקופתה 114 מליון. קפיטה שילמה בסך הכל 98 מליון דולר יותר מאשר הייתה משלמת לו לא הייתה תחרות בין שתי ספקיות הנפט שלה. בעקבות הדיון בתגובות עם דובי, אני כבר לא בטוח בדברים האלה, ולכן הן נמחקו. ברור שחלק מההכנסות גדלו עקב סיבובי הבונוס (שעל פי סיפור המסגרת נבעו מבעיות בקפיטה – מזג אויר קשה ותקלה בכור הגרעיני שהביאו להגדלת הביקוד ליבוא נפט). אבל גם אם מוציאים אותם מהחישוב, לא ברור מה קורה. בכל מקרה, אני לוקח את דבריי בחזרה, ומודה לדובי על קריאתו הביקורתית והערותיו המועילות.

ולסיום – דבר שכבר עמדתי עליו במהלך הרשימה אבל נראה לי שחשוב להדגיש אותו: גם כאשר אין ערוץ תקשורת בין המשתתפים במשחק, ניתן בהחלט להעביר מסרים בין הקבוצות, על ידי המהלכים שמשחקים. מי שמשחק ברידג' מכיר את הרעיון הזה היטב. המעשים שלנו מהווים מסר בפני עצמם, ולא רק הדברים שאנו אומרים. התובנה הזו מסבירה גם את התפקיד שיש במשחק למחיר של 30 דולר לחבית (ואני מודה כי הבנתי זאת רק בסיום המשחק, לא בתחילתו). באמצעות קביעת מחיר של 30 ניתן לאותת לקבוצה השניה על רצון טוב, וגם לפצות אותה על מעשים שאנו מצטערם עליהם, בין אם עשינו זאת בכוונה ובין אם לאו. כשאר מחקתי את העמודה והשורה של ה-30 מטבלת המשחק, עשיתי מעשה נכון מבחינה מתמטית, אבל לא בהכרח מעשה נכון מבחינת התנהלות.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• מה רע בקצת סטרואידים?
• חוויות מדילמת האסירים
• על חוכמתה של היד הנעלמה
• תורת המשחקים, הדברים החשובים והאינסוף – סקירה של ספרי חיים שפירא
• מחשבות על דילמת האסירים והיווצרות חוקים

היום התפרסם ב"הארץ" מאמר מאת גיל קלעי, פרופסור למתמטיקה וחבר במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, שכותרתו "על פוליטיקה ורציונליות". קלעי סוקר מספר מהלכים פוליטיים, וביניהם גם התנהלותה של הילרי קלינטון במירוץ מול ברק אובמה להשגת המועמדות לנשיאות ארה"ב.

כצפוי, מאמר של חוקר מהזרם המרכזי של תורת המשחקים הוא בהכרח שיר הלל לרציונליות. הילרי קלינטון פעלה באופן רמיונלי לגמרי במסע הבחירות שלה, טוען קלעי. בנימין נתניהו וציפי לבני פעלו ברציונליות כשהכריזו, שניהם, על ניצחון בליל הבחירות, מסביר קלעי. "תומכי מרצ שהצביעו לקדימה לא נהגו בחוסר רציונליות", כותב קלעי, ומסביר מדוע. "מובן שגם תומכי מרצ שהצביעו מרצ פעלו באופן רציונלי", מוסיף קלעי.

רגע, אני פיספסתי משהו. תומך מרץ שהצביע עבור מרץ פעל באופן רציונלי, את זה אני מבין. גם תומך מרץ שלא הצביע עבור מרץ אלא עבור מפלגה אחרת (קדימה, במקרה הזה) פעל באופן רציונלי? איכשהו זה לא מסתדר לי.

אני מניח שלפרופסור קלעי יש איזשהו הסבר כדי ליישב את הסתירה הזו. אני מניח שחלק מקוראיי יטרחו ויסבירו לי מדוע אין כאן שום סתירה (אולי אני לא בוחן את דבריו של קלעי באופן רציונלי?)

קוראיי הותיקים יודעים בודאי שאני לא תומך של הטענה כי אנשים תמיד מקבלים החלטות באופן רציונלי. מקבל החלטות רציונלי עושה את החיים של אנשי תורת המשחקים והמודלים הכלכליים הרבה יותר קלים. אבל יש עדויות כבדות משקל נגד הטענה הזו. דניאל כהנמן זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקריו המשותפים עם עמוס טברסקי ז"ל, שהראו כיצד החלטות לא מתקבלות באופן רציונלי אצל בני אדם, ואף פירטו את מנגננוני ההטיה המרחיקים את מקבל ההחלטות האנושי מההחלטה שהיה מקבל "האדם הרציונלי".

לכן אני סבור כי מסקנתו של פרופ' קלעי, כי התנהלות הפוליטיקאים אצלנו איננה התנהגות בלתי רציונלית, אלא קושי בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, גורפת מדי. אני חושש שיש לנו דוגמאות רבות מדי של התנהגות בלתי רציונלית של פוליטיקאים. נכון, לא כולם, אבל ההתנהלות הנוכחית במשא ומתן להרכבת הממשלה (שהיא הטריגר לכתיבת המאמר של קלעי) בהחלט מראה כי חלק מהשחקנים אינם פועלים באופן רציונלי.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• תורת המשחקים, הדברים החשובים והאינסוף – סקירה של ספרי חיים שפירא
• חוויות מדילמת האסירים
• שפן הבייסבול
• עוד חוויות מדילמת האסירים
• מה רע בקצת סטרואידים?

לפני מספר שבועות כתבתי כאן על משחק השפן שמשחקים כוכב הבייסבול מני רמירז וסוכנו סקוט בוראס מול קבות הלוס אנג'לס דודג'רס. כזכור רמירז דחה שתי הצעות שהוצעו לו על ידי הדודג'רס: תחילה דחה הצעה של 45 מליון דולר לשנתיים, אחר כך דחה הצעה של 25 מליון דולר לשנה.

הבוקר דווח כי הדודג'רס חזרו עם הצעה חדשה: שוב 45 מליון דולר לשנתיים, אך באופן שהשחקן יקבל סכום גדול יותר בשנת 2009 לעומת הסכום שהיה אמור לקבל בהצעה הראשונית. בעידן שבו הריבית קרובה ל-0 זה לא משהו, אבל עדיין מדובר בשיפור לעומת ההצעה הקודמת. עד כה לא דחה רמירז את ההצעה. האם העובדה שאימוני האביב כבר החלו בשבוע שעבר והדודג'רס כבר שיחקו אתמול את משחק הידידות הראשון שלהם גורמת לכוכב העל וסוכן העל שלו ללחוץ על הגז קצת יותר בעדינות? אמשיך לעקוב ולדווח.

עדכון: הבוקר (27.2.2009) דחה רמירז גם את ההצעה הזו.

עדכון מאוחר (שבת 7.3.2009): בתאריך 4.3.2009 חתמו רמירז והדודג'רס על חוזה חדש, לפיו רמירז ישחק בשנתיים הבאות בשורות הדודג'רס ויקבל תמורת שירותיו 45 מליון דולר. היה שווה לחכות.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• על הימורים, חלחלה, כדורי כסף וסקרת
• תורת המשחקים, הדברים החשובים והאינסוף – סקירה של ספרי חיים שפירא
• שפן הבייסבול
• מחשבות על דילמת האסירים והיווצרות חוקים
• על בייסבול, גרפיקה והימורים

היום הייתי בקורס כלשהו מטעם מקום העבודה שלי. כדי להדגים את אחד העקרונות שאנו אמורים ללמוד בקורס, הציע המנחה שנשחק משחק, שהתברר מייד כגירסה של דילמת האסירים.

ההרחבה הראשונה של המשחק מדילמת האסירים הקלאסית הייתה שזה היה משחק לארבעה שחקנים, כאשר כל השחקנים אמורים להכריז בו זמנית על בחירתם באחת משתי הפעולות האפשריות: שיתוף פעולה (מקביל לשתיקה בחקירה בדילמה המקורית) על ידי כך ששמים על השולחן קלף עם האות Y, או בגידה (מקביל להודאה בפשע בדילמה המקורית) על ידי הנחת הקלף עם האות X. התשלומים נבנו כך שאם כל הארבעה בוחרים ב-Y כל שחקן זוכה בנקודה, אם כל הארבעה בוחרים ב-X כל שחקן מפסיד נקודה, ושלושת הצירופים האחרים מזכים את שחקני ה-X בנקודות אותן מפסידים שחקני ה-Y: אם יש שחקן X בודד מול 3 Y הוא זוכה ב-3 נקודות, וכל שחקן Y מפסיד נקודה, במקרה של שני X ושני Y כל שחקן X זוכה בשתי נקודות וכל שחקן Y מפסיד 2 נקודות, ובמקרה של שלושה X כל שחקן X מקבל נקודה, ושחקן ה-Y, הפראייר הבודד במקרה זה, מפסיד 3 נקודות.

ההרחבה השניה הייתה שדובר במשחק איטרטיבי: היינו אמורים לשחק את המשחק 10 פעמים בזו אחר זו. בדרך כלל היה אסור לנו לדבר ביננו בין סיבוב לסיבוב, אבל היו שלוש נקודות התייעצות, לפני הסיבוב החמישי, השביעי והתשיעי.

הרחבה שלישית הייתה סיבובי בונוס: בשלושה מהסיבובים מספר הנקודות הוכפל. באחד מהם פי שלוש, בשני פי חמש, ובסיבוב האחרון מספר הנקודות הוכפל פי 10.

שיחקנו את המשחק וערכנו רישום של המהלכים.

עלי לציין כי היה לי יתרון מסויים על פני שחקנים האחרים, כי אני מכיר את המשחק ואת הניתוח התיאורטי שלו. בחרתי לנקוט באסטרטגיית מידה כנגד מידה. בסיבוב בראשון אותתי ב-Y, היה עוד Y, הפסדתי שתי נקודות. עברתי ל-X וצברתי מספר נקודות, עד שבסיבוב האחרון לפני ההתייעצות הראשונה הגענו לנקודת שיווי המשקל הידועה לשמצה של המשחק – ארבעה איקסים.

בשלב הזה הסברתי לשותפותי למשחק כי אם בכל סיבוב כולנו נשחק Y, כולם יזכו בנקודות, והסכמנו שכך נעשה. כולנו עמדנו בדיבורנו עד סיום המשחק. עלי לציין כי הפיתוי לבגוד בסיבוב האחרון היה גדול מאוד. אם שלוש השחקניות האחרות היו ממשיכות לשחק Y ואני הייתי עובר ל-X הייתי גורף 30 נקודות. אבל אלה היו קולגות מהעבודה, שאני עובד איתן ברמה יומיומית, וגם לא רציתי לאכול את ארוחת הצהריים לבד, אז ויתרתי. זה בסך הכל משחק.

התברר כי בקבוצות האחרות (נערכו שלושה משחקים במקביל) העניינים היו סוערים יותר. בכל אחת משתי הקבוצות האחרות היה שחקן (או שחקנית) ששיחקו Y לאורך כל הדרך. באחת הקבוצות, שחקן ששיחק Y בשלב מוקדם מתוך מטרה לעודד שיתוף פעולה ברוח אסטרטגית "מידה כנגד מידה", דרש בשלב ההתייעצות, כאשר הוצע לאמץ אסטרטגיה של שיתוף פעולה, פיצוי מהקבוצה על שיתוף הפעולה שלו בשלב המוקדם (כלומר שבאחד הסיבובים שיוסכם עליהם מראש כולם ישחקו Y ורק הוא יורשה לשחק X). בקבוצה אחרת הייתה שחקנית שלא עמדה בפיתוי, בגדה בסיבוב האחרון וגרפה את שלושים נקודות הבונוס.בקיצור, היה שמח.

למרות שכולנו משחקים בוריאציות של משחק דילמת האסירים מדי יום: בפקק התנועה, בשירותים של מקום העבודה, בעבודה עצמה, ועוד ועוד, אנחנו לא תמיד מודעים למשמעות של הבחירות שלנו. המשחק הזה יכול ללמד הרבה. אני לא יודע אם זה מומלץ כמשחק חברה של יום שישי בערב. זו יכולה להיות תחילתה של יריבות מופלאה. אבל אני בכל זאת ממליץ לכל אחד לבחון את עצמו ואת התנהגותו מזוית הראיה של דילמת האסיר. האם אתם יותר X או יותר Y?

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• גיל קלעי כותב על פוליטיקה ורציונליות
• עוד חוויות מדילמת האסירים
• עדכון שפן הבייסבול
• מה רע בקצת סטרואידים?
• על חוכמתה של היד הנעלמה

בסרטים רבים המתארים  את הווי חייהם של בני נוער מופיעה סצינה בה שני גיבורים מעמידים למבחן את אומץ ליבם, ו/או את טפשותם באמצעות התחרות הבאה: כל אחד מהם נכנס למכוניתו, ושניהם דוהרים במהירות אל עבר התהום, או הקיר, או זה מול זה. הראשון שעוצר, מאט או סוטה מכיוון הנסיעה שלו הוא המפסיד במשחק, בעוד שהמנצח זוכה בכבוד להתרסק עם רכבו לתוך התהום. ככל הידוע הופיע הסצינה הזו לראשונה בסרטו של ג'יימס דין "מרד הנעורים", ושוחזרה בגירסאות שונות בסרטים רבים, בין היתר בשובר הקופות "גריז" בו כיכבו ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון.

המעוניינים יכולים לקרוא על המשחק הזה, המכונה דילמת השפן או The chicken game בספרו של ויליאם פאונדסטון "דילמת האסיר" או בויקיפדיה (באנגלית). במציאות המשחק לא ממש פופולרי, מסיבות מובנות, אם כי יש מספר דוגמאות קלאסיות, כגון משבר הטילים בקובה והמלחמה הקרה בכלל. אבל מתברר שגירסה של המשחק, הידועה בישראל בשם "תחזיקו אותי", זכתה לאחרונה לפופולריות בלתי צפויה בשוק השחקנים החופשיים של ליגת הבייסבול האמריקנית, ה-MLB.

השחקן הראשי הוא סוכן העל סקוט בוראס, המייצג כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בליגה. לפני מספר שבועות, שיחקו בוראס והתופש (catcher) ג'ייסון ואריטק את המשחק מול קבוצת הבוסטון רד-סוקס. ואריטק שיחק בבוסטון את כל הקריירה שלו עד כה, סה"כ 12 עונות מ-1997 עד 2008. בסיום שנת 2008 הסתיים החוזה שלו עם הקבוצה, והוא הפך לשחקן חופשי. בוסטון הייתה מעוניינת כי ואריטק, שהוא גם קפטן הקבוצה, ימשיך לשחק בשורותיה, והציעה לו להכנס להליך בוררות. בהליך הזה כל צד מציע הצעה. השחקן אומר כמה כסף הוא חושב שצריך לשלם לו, הקבוצה אומרת כמה כסף היא מציעה, והבורר חייב לפסוק לטובת אחד משני הצדדים. כלומר, אם הקבוצה מציע לך שכר של מליון דולר, ואתה מבקש שלושה מליון, התוצאה תהיה שתקבל מליון, או שלושה מליון. לבורר אסור לפסוק פשרה לפיה השכר יהיה איזשהו סכום ביניים. יש עוד קאטש קטן: לקבוצה אסור להציע לשחקן שכר נמוך מהשכר שקיבל בעונה הקודמת. כיוון שואריטק הרוויח בשנת 2008 כ-10.4 מליון דולר, המשמעות של הסכמה לבוררות מבחינתו הייתה הבטחת שכר של 10.4 מליון דולר לפחות בשנת 2009. ואריטק, כנראה בעצת סוכנו בוראס, רצה ללכת על גדול. הוא קיווה כי יצליח לקבל בקבוצה אחרת חוזה שמן יותר, למשך כמה שנים. הוא סירב להצעת הבוררות, ופנה לפתוח במשא ומתן עם קבוצות אחרות. אבל הקבוצות האחרות לא עמדו בתור. מתברר כי תופש בן 37 שסיים את עונת 2008 עם סטטיסטיקה בינונית מינוס אינו סחורה מבוקשת בשוק. בסופו של דבר, חתם ואריטק על חוזה לשנתיים עם קבוצתו משכבר הימים, הבוסטון רד-סוקס. חוזה זה מבטיח לו כי במשך השנתיים הבאות ירוויח בסך הכל 8 מליון דולר.

המקרה של ואריטק לא מרתיע לקוח אחר של בוראס, החובט מני רמירז. רמירז הוא סופר-סטאר אמיתי, שבמשך 16 שנותיו בליגה הציג ממוצע חבטות מעולה של 0.316,  והשיג 527 הקפות מלאות (home runs). לאחר שהועבר באמצע העונה שעברה מבוסטון לקבוצת לוס אנג'לס דודג'רס, השיג שם ב-57 משחקים ממוצע חבטות מדהים של 0.396, ולקח את הקבוצה עד לסדרת הגמר של הנשיונל ליג, שם הפסידה הקבוצה לפילדלפיה פיליז, שהמשיכה בדהרתה לזכיה היסטורית בוורלד סרייס. שירותיו של רמירז אינם זולים. בשנת 2008 היה שכרו השנתי כמעט 19 מליון דולר. חוזהו הסתיים כעת, וקבוצת הדודג'רס, שהייתה מרוצה מאוד מביצועיו, הציעה לו חוזה חדש לשנתיים בסכום כולל של 45 מליון דולר – העלאה צנועה של כ-20% לעומת השנה הקודמת.

ורמירז? השחקן בן ה-37  וסוכנו בוראס אפילו לא טרחו להודיע לדודג'רס כי ההצעה המעליבה הזו אינה מקובלת עליהם, ורמירז הצהיר כי יעדיף לפרוש מאשר לשחק תמורת שכר הרעב שהוצע לו. הדודג'רס משכו את הצעתם. לפני מספר ימים חזרו עם הצעה אחרת: חוזה לשנה, 25 מליון דולר. גם הצעה משפילה זו נדחתה מייד. רמירז ממשיך לחכות להצעות טובות יותר, למרות שתור הקבוצות המעוניינות להציע לו חוזה אינו ארוך במיוחד (בלשון המעטה). הוא ממשיך לדהור אל עבר התהום בתקווה שאחת הקבוצות תגיע לשם לפניו. אני ממשיך לעקוב בעניין.

לקריאה נוספת בנושאים הקשורים לנושא רשימה זו

• הרהורים מקליפורניה
• עדכון שפן הבייסבול
• עוד חוויות מדילמת האסירים
• Take Me Out To The Ball Game
• מחשבות על דילמת האסירים והיווצרות חוקים