נסיכת המדעים

הקוראים שלי שמים בודאי לב שתדירות הרשימות כאן נמוכה לאחרונה. תירוצים יש למכביר, אבל הסיבה העיקרית היא שאין לי כל כך חשק לכתוב לאחרונה. המצב במדינתנו לא ממש מרנין, אותי לפחות. אני פותח כל בוקר על המחשב וקורא על שחיקת מעמד הביניים, מחדלים ממשלתיים – במקרה הטוב, מעשי הממשלה – במקרה הפחות טוב, חוסר אופק מדיני, הטרדות מיניות (רק אם זה יום טוב),  בעלי הון חמדנים, שנאת זרים, התגברות הכפיה הדתית, נסיונות לדה-לגיטימציה למי שמנסה להעביר ביקורת על הממשלה, ועוד ועוד.

שוב, יכול להיות שזה רק אני שחי לו במציאות מדומיינת, והאמת היא שיש לנו ארץ נהדרת. אבל זה לא ממש עוזר. זה מה שאני מרגיש, ואם זה מה שאני מרגיש, קשה לי לשים הכל בצד ולכתוב, סתם כך, על סטטיסטיקה ומתמטיקה.

יש לי כמה מעגלים של חברים, ובכולם אני שומע יותר ויותר דיבורים על דרכונים זרים והרהורים בדבר עזיבת הארץ, באופן זמני או לתמיד. רק ביום חמישי האחרון הועברה אלי הודעה על משרה פנויה לסטטיסטיקאי בפריז, בארגון OECD. אשתי אמרה לי בלי להסס: לך על זה. אני לא אלך על זה, כי אני לא מתאים לתפקיד הספציפי וגם התפקיד לא מתאים לי. אבל אני מודה שהאפשרות לגור ולעבוד בפריז קורצת לי.

כבר עשיתי זאת פעם. ב-1996 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט בשיקגו, ונשארנו שם כמעט ארבע שנים. לכן, אני יודע שמעבר כזה הוא בכלל לא פשוט, והקשיים רבים מאוד – זה לא גן עדן שם. אבל הקשיים היו קשיים מסוג אחר, והעובדה שאת רוב ימי ממשלת נתניהו הראשונה ביליתי בניכר רק עשתה לי טוב.

למה חזרתי? היו הרבה סיבות, רובן אישיות. אבל אני יכול להגיד שכאן, עם כל הקשיים, זו בכל זאת המדינה שלי. עומר דוידוביץ, אדם שאיני מכיר כלל, צייץ את זה לפני כמה ימים:

תשובה לכל אלה ששואלים למה השמאלנים נשארים בארץ: אנחנו כאן כי אנחנו אוהבי ישראל. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ישראל טובה, סובלנית ודמוקרטית יותר

הציוץ הזה גרם לי בעצם לחשוב סוף סוף על הרשימה הזו. אספר בה את סיפורם של שני חברים, שחשו כי ארצם האהובה הופכת למקום שקשה יותר ויותר לחיות בו. זו אינה ארץ ישראל, אלא ארץ אחרת לגמרי, למרות ששני החברים האלה היו יהודים. אותה ארץ הגיעה בסופו של דבר אל שפל המדרגה, אל תחתית המדרון. לא, ישראל אינה דומה כלל וכלל לאותה ארץ, ומי שחושב שיש כאן השוואה בין שתי המדינות עושה זאת על אחריותו בלבד. שני החברים ראו איך החיים במולדתם הופכים לבלתי נסבלים. האחד בחר להשאר בארצו האהובה, למרות כל הקשיים. השני בחר לגלות ממנה, ולחפש את מזלו מעבר לים.

אדמונד לנדאו היה אריסטוקרט. אביו היה רופא, אמו בת למשפחת בנקאים. חותנו זכה בפרס נובל לרפואה. הוא למד מתמטיקה וקיבל את הדוקטורט שלו, על מחקריו בתורת המספרים, בגיל 22. האוניברסיטה שהעניקה לו את תואר הדוקטור היא האוניברסיטה של העיר בה נולד וגדל – אוניברסיטת ברלין. אדמונד לנדאו היה גרמני. הוא תמיד ראה את עצמו כגרמני, ולא סתם כגרמני, אלא גם כפטריוט גרמני. לנדאו היה ללא ספק אחד מגדולי המתמטיקאים של תקופתו, ניצב בשורה הראשונה של חזית המחקר המתמטי יחד עם דויד הילברט ופליקס קליין, עמיתיו למחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת גטינגן, המכה של עולם המתמטיקה, האוניברסיטה של גאוס, דיריכלה ורימן. אדמונד לנדאו, אגב, היה גם יהודי, והוא ראשון הפרופסורים למתמטיקה של האוניברסיטה העברית. הוא אמנם שקל לעזוב את מולדתו ולעבור לחיות בירושלים, אך לבסוף לא עשה כן.

ריכרד קוראנט, הצעיר מלנדאו ב-11 שנה, היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. משפחתו הייתה בקשיים כלכליים. העסק של אביו כשל, והוא עבד כפקיד בחברת ביטוח. בגיל 14 היה על קוראנט לתת שיעוריפ פרטיים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. את לימודיו באוניברסיטה התחיל בגיל שבו לנדאו כבר היה כמעט דוקטור. קוראנט גם הוא למד מתמטיקה, בגטינגן, ומדריך עבודת הדוקטורט שלו היה דויד הילברט. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו והחל ללמד מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. קוראנט היה גרמני. פטריוט גרמני. הוא התגייס לצבא הגרמני, לחם בשורותיו ונפצע בקרב. לאחר מכן חזר ללמד בגטינגן. קוראנט, כמו לנדאו, גם הוא היה יהודי.

ב-1933 קרו כמה דברים בגרמניה. באמת לא חשוב מה. מי שיודע יודע. זה לא משנה לסיפור שלנו. לנדאו היה אז בן 56, קוראנט בן 45, שניהם פרופסורים מכובדים, באוניברסיטה שהיא עדיין המכה של המתמטיקה. שניהם גילו שחייהם באוניברסיטה הפכו לבלתי נסבלים. לנדאו הגיע בוקר אחד להרצאה שלו וגילה שכמה מתלמידיו חוסמים את כניסתו. הם אמרו לו שלאנשים כמוהו אין מקום בגטינגן, וגם לא בכל אוניברסיטה אחרת בגרמניה. הוא הושעה ממשרתו באוניברסיטה. למרות שיכול היה למצוא מייד משרה באוניברסיטה אחרת מחוץ לגרמניה (מדובר כאן הרי באחד מגדולי המתמטיקאים של התקופה), העדיף לחזור אל ביתו בברלין. כזכור, הוא היה בן המעמד הגבוה, והיה אמיד דיו כדי להמשיך לחיות מחוסר עבודה במולדתו האהובה, למרות שזו שברה את ליבו ואת רוחו. לנדאו מת ב-1938, בברלין.

קוראנט לא הושעה ממשרתו בגטינגן. אחרי הכל, הוא היה לוחם בצבא הגרמני. הוא העדיף לא להמתין ולראות עד מתי תעמוד לו זכות זו (מכתב ההשעיה הגיע לבסוף, למי שחשש). הוא עבר לאנגליה לאוניברסיטת קיימברידג', וכעבור שנה חצה את האוקיינוס אל אוניברסיטת ניו יורק, שביקשה ממנו להקים עבורה מכון למתמטיקה. הוא נשאר בניו יורק עד מותו ב-1972. שמו של המכון שהקים שונה ל-"מכון קוראנט" עוד בחייו, ב-1964.

ברכות לפרופ' עדה יונת שזכתה זה עתה בפרס נובל לכימיה.

סטטיסטיקה זה סקסי. אני ידעתי את זה מאז ומתמיד, אבל עכשיו כולם (כנראה) מתחילים לראות את האור.
האל וריאן הוא פרופסור למדעי המידע, עסקים וכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא גם הכלכלן הראשי של חברה שאולי שמעתם עליה, שנקראת בשם המוזר גוגל. בראיון שנתן וריאן בתחילת השנה לכתב העת של חברת הייעוץ מקינזי, אמר וריאן:

.I keep saying the sexy job in the next ten years will be statisticians

והסביר את דבריו (תרגום חופשי שלי):

"היכולות לקחת נתונים, להבין אותם, לעבד אותם, להעניק להם ערך, להציג אותם, לתקשר אותם – יהיו כישורים בעלי חשיבות עצומה בעשורים הקרובים, לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה החינוכית מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה. הנתונים זמינים לכולנו באופן חפשי. היתרון נמצא ביכולת להבין את הנתונים ואת ערכם.

דבריו של וריאן הגיעו במהירות אל הניו-יורק טיימס, שם הופיעה אתמול כתבה תחת הכותרת: "For Today’s Graduate, Just One Word: Statistics", ובה מתוארים השימושים המתקדמים של הסטטיסטיקה בתחומים שונים, החל ממדעי המחשב וכלה בארכיאולוגיה. אתם מוזמנים לקרוא.

ובכל זאת, אני לא התרגשתי מהדברים. וריאן רק חזר, במלים אחרות, על דבריו של סופר המדע הבדיוני ה. ג'. וולס:

"Statistical thinking will one day be as necessary for efficient citizenship as the ability to read and write." – H. G. Wells

ששימשו אותי כמוטו להרצאה שנתתי לפני כשנתיים וחצי ביום העיון של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה שעסק בנושא "הסטטיסטיקה בתעשייה לאן?".

תודה לכל מי ששלח לי את הלינקים לשתי הכתבות.

הרשימה שפרסמתי לפני מספר ימים בעניין החלטת בית המשפט העליון לפיה הוצאות הטיפול בילדים ייחשבו כהוצאה מוכרת לצרכי מס, זכתה למספר רב של תגובות. הנה תגובתי לחלק מהתגובות ההן.

אבי כתב: לא ברור מה מעוות פה. זה הכסף של ורד פרי ולא של אף אחד אחר, ובמקום ללכת לילדים של אמא אחרת, הוא הולך עכשיו לילדים שלה.

תגובתי: מכל התגובות, זוהי ללא ספק הדמגוגית ביותר. אנחנו חיים במדינה מסודרת עם מערכת חוקים, והחוקים קובעים כי כל אדם חייב לשלם חלק מהכנסתו כמס למדינה. לאחר שהמס שולם, הכסף הוא כבר של המדינה, ולא של מי ששילם אותו, והמדינה יכולה לעשות בכסף כרצונה – לממן הפצצה של אירן, לתת החזרי מס לשרי אריסון, או לממן מעונות יום מסובסדים לילדי אמהות עובדות שהכנסתן נמוכה יחסית, או כל דבר אחר (כן, אני יודע שאני דמגוגי כאן, זה בכוונה). מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לעבור למדינה אחרת או לנסות לשנות את החוקים, ויש אמצעים לעשות את זה – יש בחירות כל כמה שנים, ויש בתי משפט שניתן לעתור אליהם.

שימו לב כי ורד פרי נקטה באמצעי של עתירה לבית המשפט וגרמה לשינוי המצב החוקי הקיים. זו זכותה. אני עדיין טוען שזה מעוות, וזו גם זכותי. אני סבור שיש לתקן את העיוות שיצרה הפסיקה בעקבות עתירתה של ורד פרי, והבעת דעתי בבלוג הזה (שאותה הסברתי היטב בשתי הרשימות הקודמות בנושא) היא הדרך שלי לפעול (בשלב הזה).

אלעד-וו כתב: יוסי, אתה מתעלם ומגחיך את הטיעונים בעד הקלת המס, … אתה מתעלם מכך שלעניין יש שתי פנים… הטיעון הוא שמטפלת מאפשרת להורים לצאת לעבודה, ולכן היא הוצאה לצורך הכנסה… היות שהוצאות למען יצירת הכנסה הן מוכרות, אז גם מטפלת צריכה להיות מוכרת … הטענה (הנוספת י.ל.) היא לא שגידול ילדים היא הוצאה שמוציאים לצורך ייצור הכנסה. אלא שבהינתן שכבר יש לך ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יציאת הכנסה.

תגובתי: יש צדק בטענותיו של אלעד. אכן לא התייחסתי לטענה כי ההוצאה על מטפלת הינה הוצאה לצורך יצירת הכנסה, כי לדעתי הטענה לא רלוונטית. גם אם היא נכונה, עדיין נגרם עיוות. בכל זאת, אתייחס לטענה זו כעת. הדעות על כך חלוקות. בית המשפט עצמו קבע כי תשלומים למעון הם "הוצאה מעורבת" – כלומר חלק מהתשלום הוא עבור השגחה על הילדים ולכן יוכר כהוצאה, וחלק אינו מייצר הכנסה (למשל הארוחה שהילד מקבל, או העשרה ופעילות חינוכית כמו משחקים, הפעלות וכדומה), ולכן אינו מוכר כהוצאה. איזה חלק מהתשלום למעון נועד להשגחה ואיזה לא? בית המשפט קבע שרירותית כי 50% מהתשלום לעומת זאת, הוצאה על מטפלת אינה מעורבת, לדעת בית המשפט, וכולה מותרת בניכוי. הה? דובי העיר בהמשך כי הרבה מטפלות גם עושות עבודות בית מסוימות כחלק מעבודתן. האם במקרה כזה יש לנכות חלק משכרן מהסכום הפטור ממס? אוסיף ואומר: האם המטפלת הפרטית לא משחקת עם הילד? לא עוסקת גם בחינוכו והעשרתו? יפה כתב גדעון עשת בטור שלו בידיעות אחרונות בתאריך 5.5.09: "מי מכיר הורה שיפקיד את ילדו אצל מטפלת שלא משחקת עם הילד, לא משוחחת איתו ולא דואגת לכל צרכיו האחרים (חוץ מהשגחה)?" עשת גם לקח את הטיעון הזה קדימה. גם רפואה מונעת (חיסון נגד שפעת, אימוני כושר) יכולה לייצר הכנסה, למשל, על ידי מניעת אבדן ימי עבודה בשל מחלה. האם התשלום למנוי במכון כושר יהיה מותר בניכוי? מה עם הפיליפיני שמטפל בהורה הקשיש של העובד? אילולא הפיליפיני, היה העובד נאלץ להשאר עם אביו החולה ולטפל בו. מותר לנכות?

בכל אופן, אני שב ואומר כי לדעתי גם אם אכן יש אלמנט כזה או אחר של הוצאה לצורך יצירת הכנסה, הדרך של ניכוי הוצאות אינה ראויה לדעתי, וזאת בשל כל ההשפעות השליליות שלה, שפירטתי ברשימות הקודמות, ובכך שבעצם גם התרומה החיובית שנטענה (תמריץ ליציאה לעבודה) אינה קיימת למעשה, כפי שהסברתי.

לגבי הטענה השניה של אלעד, לפיה בהינתן שכבר יש ילדים, אז שכירת מטפלת היא הוצאה למטרת יצירת הכנסה, אומר כי המצב לפיו לאדם כלשהו יש ילדים אינו פורס מאזור. ילדים נולדים בהחלטה (שקולה או לא, זה כבר ספור אחר). אדם לא יכול לרצוח את אביו ולטעון כי הוא יתום לצורך הקלה בעונש.

שחר כותב: אתה צודק כמובן (תודה!)… לכן אני מרגיש אכזבה עמוקה מעצמי על העובדה שאני שמח מהיתרון שיצמח לנו בהנחה שהפסיקה לא תמוסמס בחוק ההסדרים הקרוב.

תגובתי: זו נקודה מעניינת. אני מפרש את דברי שחר באופן הבא: כולנו (או לפחות אלה מאיתנו שהכנסתם מספיק גבוהה כדי ליהנות מהחזר המס) נמצא את עצמנו בנקודת שיווי המשקל של דילמת האסירים. היה עדיף לו כולם היו נמנעים מלנצל את הניכוי/זיכוי הזה, ובכך היה נמנע הגידול באי-השוויון, והצורך לקצץ בהוצאות ממשלה אחרות עקב החור התקציבי שייווצר בגלל הקטנת ההכנסות ממסים. אבל בעוד שלכלל היה עדיף שלא יהיה ניכוי כזה, לכל פרט בנפרד עדיף לקבל את החזר המס.

דובי מעיר כי בחישוב הכללי, אשה שמרוויחה 12,000 ש"ח תקבל הטבה של 200 ש"ח בסך הכל. כלומר, הטענה כאילו שמדובר פה במשהו שיהווה הקלה משמעותית על נשים לצאת לעבודה גם היא שקרית. לא ה-200 ש"ח האלו יעשו את ההבדל למי שנמצאת גם כך בטווח השכר הרלוונטי. מי שזקוקה לתמריץ אמיתי ליציאה לעבודה היא מי שההכנסה שלה תהיה פחות או יותר שווה לעלות של מטפלת או גן – כלומר, בעלות פוטנציאל להכנסה נמוכה. אני מסכים עם כך לחלוטין, וכבר הסברתי זאת בפירוט ברשימה שכתבתי לפני שנה. גם michaly הסבירה כי אין בהחזר המס הזה תמריץ אמיתי לצורך יציאה לעבודה של אמהות: אישה שמרוויחה 8000 ומעלה לא היתה נשארת בבית רק כדי להיות עם הילדים, אלה דווקא אלה שמרוויחות 4000 ופחות שעושות את השיקול שלא שווה לצאת לעבוד כי ממילא הכל יילך לכיסוי הוצאות הילדים.

שמוליק , בתגובה דמגוגית ומתלהמת, כותב: ילדים של זוגות עובדים יהיו גם הם עובדים, יצרניים ומשלמי מס. ילדים של בטלנים יהיו בטלנים. לכן המדינה רוצה להגדיל את הפריון של זוגות עובדים ולהגדיל את מספר הילדים במשפחות אלו. המדינה רוצה להקל עליהם לשלב עבודה יצרנית עם גידול ילדים. תחת לתת קצבאות ילדים לזוגות בטלנים, הם נותנים הקלה במס לזוגות יצרניים, שבמקום לשבת בבית ולא להשתכר, הם יוכלו להשתכר ולשלם מס, אם כי מופחת.

מה ששמוליק כותב בעצם שמי שייהנה מההקלה במס הם זוגות יצרניים, ומי שלא ייהנה ממנה הם בהכרח הבטלנים. במלים אחרות, שמוליק אומר כי אשה ששכרה נמוך מ-7000-8000 שקל היא בטלנית, כי היא לא תיהנה מהטבת המס. אלה רוב הנשים, דרך אגב. גם רוב הגברים מרוויחים פחות מהסכום הזה. כולם בטלנים, שמוליק?  התגובה הראויה באמת מצידי היא למחוק את התגובה שלו, אבל משום מה אני לא עושה את זה.

במהלך השנים בהם קיים בלוג זה (בביתו הקודם באתר רשימות וכאן) תקפתי את נחמיה שטרסלר, העורך הבכיר לענייני חברה וכלכלה של עיתון "הארץ" לא מעט פעמים. הבוקר שטרסלר גמל לי במאמר שפרסם בעניין הפסיקה האחרונה של בית המשפט העליון שמאשרת ניכוי הוצאות טיפול בילדים מההכנסה החייבת במס.

תחת הכותרת "פסיקה שעוזרת לעשירים" חוזר שטרסלר על הטיעונים שהבאתי כאן נגד הפסיקה של בית המשפט המחוזי לפני שנה, שאושרה על ידי בית המשפט העליון בשבוע שעבר.

כותב שטרסלר:

בית המשפט התעלם מן העובדה, ששלטונות המס כבר מתחשבים בהוצאות הכרוכות בטיפול בילדים ובהשגחה עליהם. הם מעניקים נקודת זיכוי נוספת לכל אשה עובדת תמורת כל ילד עד גיל 18. בנוסף, אשה עובדת מקבלת עוד חצי נקודת זיכוי מעל למה שמקבל גבר עובד. כלומר, כבר עכשיו אשה משלמת פחות מס מגבר – בדיוק למטרה החשובה של עידוד היציאה לעבודה.

(הערה: חצי נקודת הזיכוי ניתנת כפיצוי עבור הגדלת התשלומים שנשים משלמות לביטוח בריאות שאירעה עם החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנות התשעים של המאה הקודמת – יוסי לוי).

ממשיך שטרסלר וכותב:

ההכרה בהוצאות גם לא תעזור לרוב הנשים. 60% מהן כלל אינן מגיעות לסף המס. לכן הפסיקה תעזור רק לעשירונים העליונים, ובעיקר למי ששכרה גבוה והמס השולי שלה גבוה. כלומר, מדובר בפסיקה העוזרת בעיקר לעשירים.

ולסיום מציע שטרסלר:

עדיף להשאיר את הסידור הנוכחי (נקודות זיכוי) על כנו ולעודד יציאת נשים לעבודה על ידי פתיחת מעונות יום מסובסדים רבים יותר – ולא על ידי הכרה בהוצאות ההשגחה על ילדים.

ימות משיח.