נסיכת המדעים

התשובה המפתיעה – 14, כפי שתראו בסרטון הבא: Ma & Pa Kettle Math (גוגל וידאו). 

(ותודה לפרדריק).

עדכון (לבקשת חבצלת): הקטע לקוח מהסרט Ma and Pa Kettle Back on the Farm משנת 1951.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 21 במאי 2006 שם התקבלו 6 תגובות

חבצלת  בתאריך 5/21/2006 1:34:25 PM

ללא נושא

השאלה האמיתית היא מאיזה סרט זה לקוח.

איתי  בתאריך 5/21/2006 6:52:10 PM

כמה זה 55% ועוד 60% ?

http://www.notes.co.il/aviva/18230.asp

אהרן  [אתר]  בתאריך 5/22/2006 3:17:29 AM

ללא נושא

מצויין. גזרתי ושמרתי.
מה שמדהים אותי, זה שכשהם מחשבים את זה הם מצליחים לבלבל אותי לשניה. לא ברור לי מה הם עשו לא נכון.
אהבת האדם: אתה מרמה את עצמך…
הבטחון העצמי של כולם.
היאוש של הבן שזורק את הגיר על הרצפה.

חבצלת  בתאריך 5/22/2006 9:26:03 AM

ללא נושא

אלפי תודות

פישנזון  [אתר]  בתאריך 5/22/2006 2:15:48 PM

ללא נושא

יפה!

ספקטור  בתאריך 9/4/2006 4:34:41 PM

הצלחתי לעלות על הטעות של האישה

היא שמה את ה-5 בטור האחדות במקום בטור העשרות.
זה באמת מבלבל כשמישהו מסביר לך טעות. קל מאוד להשתכנע.

כל מי שלמד קורס בסיסי בסטטיסטיקה והסתברות צריך לדעת (אני מקווה) כי הסתברות של מאורע חייבת לקבל ערך בין 0 ל-1, וכי סטיית התקן לעולם אינה שלילית. כאשר לימדתי קורסים כאלה, חזרתי והתרעתי בפני הסטודנטים, כי עליהם לשים לב לתוצאות חישוביהם, ולעולם לא להשאיר תוצאות בלתי אפשרויות ללא התייחסות. זה בהחלט יכול להיות שעקב טעות חישוב (או כל טעות אחרת) מישהו יקבל כי ההסתברות שהיה עליו לחשב היא 1.3 או 0.22-. אבל כאן התוצאה הסופית מתריעה על עצמה כי היא שגויה. מה עושים במקרה כזה? מחפשים את הטעות, כמובן. ואם אין זמן כי הבחינה מסתיימת עוד מעט? המינימום לו אני מצפה, אמרתי לסטודנטים, הוא שתבהירו לי כי ידוע לכם שיש כאן טעות. אפשר לכתוב הערה, כמו: "קיבלתי כי ההסתברות גדולה מ-1, וזה לא ייתכן. יש כאן טעות, אך איני מצליח למצוא אותה". במקרה כזה, אני, המרצה, אמצא את הטעות, והניקוד במבחן יהיה בהתאם לגודל הטעות. אבל, אם תושאר תוצאה כזו ללא התייחסות, הבהרתי, תיפסל השאלה כולה.

ההגיון הוא שכמורה עלי ללמד את תלמידי הסטודנטים לא רק את הטכניקות החישוביות. עלי להקנות להם הבנה של הנושא הנלמד, כי בעתיד הלא רחוק (חלקם, לפחות) יצטרכו להסתמך על הידע שרכשו  וליישם אותו. לחשב הסתברויות זה חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להבין אותן, ומי שמקבל בשוויון נפש הסתברות גדולה מ-1 או קטנה מ-0 פשוט אינו מבין את המושג. נקודה.

העקרון הזה נכון לא רק להסתברויות. סטיית התקן, למשל, גם היא אינה יכולה להיות קטנה מ-0, ולכן חלים עליה כללים דומים. הסטודנט של היום יכול להיות האדם שמגיש מחר דו"ח להנהלה, או ללקוח. אם יופיעו בדו"ח כזה נתונים כגון הסתברויות או סטיות תקן שליליות, הסטודנט של היום יהיה בצרות מחר.

ולמה אני מספר את כל זה?

ובכן, במסגרת עבודתי, אני צריך לסקור דוח"ות מחקריים שונים. בדו"ח שסקרתי אתמול, ביצעו כותבי הדו"ח מבחן סטטיסטי בשם מבחן חי-בריבוע. השם של המבחן מדבר בעד עצמו. הביטוי "בריבוע" אומר כי הערך המספרי המחושב של המבחן אינו יכול להיות שלילי. ובכל זאת, הערך שהופיע בטבלה היה 0.077-. אבל זה לא סטודנט, זה רק מישהו שמגיש ללקוח שלו דו"ח.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 12 באפריל 2006  שם התקבלו 5 תגובות

איריס  בתאריך 4/13/2006 12:09:35 PM

גדול

יכול גם להיות שזה קרה כי מישהו הכניס נתונים לתכנת מחשב, וזה מה שיצא לו. אפשר למצוא ברשת טבלאות פשוטות שמזינים אליהן נתונים והתוצאה של מבחן החי בריבוע, למשל, מתקבלת. אבל למי שאין מושג, זה לא יעזור, ואם הכניס נתונים לא נכונים או אין לו הבנה בסיסית בנושא, הוא יאמין לכל מה שיקבל.
לא מחשבה ביקורתית במיוחד.
צודק המורה

משוטט  בתאריך 4/15/2006 3:04:37 AM

פויה, אינטיליגנציה!

לך תדע איזה חידקים יש בזה ובאילו מחלות אתה עלול להדבק. מהר, לשטוף את הידיים! טוב, בתור סטטיסטיקאי שעובד בחברת תרופות יש סיכוי (קרוב ל-1) שאתה יודע איזה מחלות.
וכל הקטע הזה של לחשוב. זה כל כך מעייף, עדיף להריח את תאי המוח נשרפים מול הטלוויזיה (גם לה יש כמה מעלות…)
ובטון פחות אירוני/מבדר, אתה כרגיל צודק. האם הדרישה שילד בכיתה ו"ו ידע לכתוב רופא ללא שגיאות כתיב זה סביר? האם אדם העוסק בתחום מסוים שדורש ידע מסוים, גם ידע אותו זה סביר? תלוי את מי שואלים.
במתמטיקה לדוגמא, יש להרבה שאלות דרכים לוודא את נכונות התשובה או ההוכחה, שגוזלות זמן מועט. הדבר נראה כל כך פשוט, שלפעמים לא עושים אותו- כמו בדוגמא שנתת.

mrbob  [אתר]  בתאריך 4/17/2006 3:34:44 PM

צחוק הגורל

אולי הוא היה סטודנט שלך.

n  בתאריך 5/3/2006 1:20:19 PM

סיימתי תואר ראשון שהסטטיסטיקה בו קשה

אני בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת, מעולם לא הבנתי למה אני צריך ששליש מהתואר ימולא בסטטיסטיקה שנועדה בעיקר כדי להכשיר את עשרת האחוזים (או פחות) שמצליחים להתקבל לתואר השני. לא שיש לי בעיה עם שיטות מחקר שאכן צריך ללמד, או סטטיסטיקה ברמה הגיונית, אבל אם הלימוד משרת רק את תלמידי התואר השני, מדוע לא ללמד את הסטטיסטיקה במסגרת התואר השני ולא להעמיס סתם על כל היתר?

אלי  בתאריך 5/20/2006 1:05:57 PM

בוגר תואר ראשון. "בוגר"???

צר לי "בוגר תואר ראשון" יקר על שאינך מבין מדוע רצוי שאדם העוסק בפסיכולוגיה יהיה בעל ידע בסיסי בסטטיסטיקה. אין לי אלא להאשים כאן שני גורמים:
א. סגל ההוראה שאינו טורח במקרים רבים להצביע בפני הסטודנטים על הקשר בין "התאוריה" לבין "השדה" [מקום העבודה].
ב. ההתדרדרות במערכת החינוך [מהגן ועד לאוניברסיטה] שבמסגרת "ההפרטה" הכללית נאלצת לראות בסטודנט "לקוח".
את הלקוח, כידוע, אסור להרגיז כי אחרת הוא "ילך למסעדה אחרת". וכך כל מי שמכיר את השאלונים לשביעות רצון שממלאים הסטודנטים [לקוחות] בכל סמסטר יש שאלות מהסוג: "הקורס הקנה לי ידע בנושא הנלמד" [לשון פאסיבית]. השאלון לא כולל שאלות מהסוג "מה עשיתי על מנת לבחון את נושא הקורס בהקשר לכלל תוכנית הלימודים?" [לשון אקטיבית מבחינת הסטודנט.
ולגופה של שאלתך: אם אתה עוסק בפסיכולוגיה, ראוי שתתעדכן הנעשה בתחום – צורך זה מופיע גם בקוד האתי של איגוד הפסיכולוגים, איגוד העובדים הסוציאלים, ועוד איגודים ואירגונים מקצועיים בתחום "העבודה עם אנשים". כאשר אתה קורא מאמר מקצועי, ראוי שתהיה לך יכולת לקריאה ביקורתית שכוללת הבנה ביחס למהות הנתונים הסטטיסטיים.
בהצלחה במקצוע

היום ב"הארץ", מופיע מאמר מאת דונלד מקניל (מתורגם מהניו יורק טיימס) שכותרתו "מי צריך מתמטיקה?". כותרת המשנה, שמסכמת היטב את רוח המאמר היא: "ארה"ב הגיעה בשבוע שעבר רק למקום ה-28 בעולם במבחני המתמטיקה; נו אז?".

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 20 בדצמבר

שם התקבלו 9 תגובות

הסטוריון מצעד המחץ  [אתר]  בתאריך 12/20/2004 8:56:34 AM

ואיפה ישראל בעולם?

עידן  בתאריך 12/20/2004 10:39:23 AM

זוועה

נקווה שלא יאמצו גישה זו אצלנו.
מילא העובדה שמדענים חייבים מתמטיקה ושלמדע יש חשיבות מכרעת לטווח ארוך.
למטמתיקה וחשיבה לוגית יש חשיבות עצומה ביום יום.
אדם מהישוב לא פותר משוואות ריבועיות אולם מאד כדאי שידע להסיק מסקנות באופן לוגי ולא פחות חשוב, לזהות מתי מסקנה כלשהיא לא נכונה.
וכל זאת בלי להזכיר את האלגנטיות והיופי.

הקומיקסר  בתאריך 12/20/2004 12:17:58 PM

השורה התחתונה החשובה שם

בעיני היא שמתמטיקה חשובה כמו כל מיומנות מחשבה אחרת.
כולל שירה.

אורן  [אתר]  בתאריך 12/20/2004 12:34:54 PM

מעשה שהיה

שלום רוזנברג, מרצה לפילוסופיה ואדם משעשע שהיה בעברו מורה למתימטיקה סיפר פעם (באחד השיעורים בקורס מבוא לתורת ההכרה. אני לא זוכר מה הקשר) שתלמידה שלו בתיכון שאלה אותו בשביל מה ללמוד מתמטיקה.
הוא ענה לה שהמח הוא כמו עיפרון – צריך לחדד אותו כדי שיהיה אפשר להשתמש.
היא ענתה, כך הוא מספר, שעיפרון שמחדדים יותר מדי – נשבר לו השפיץ ואי אפשר להשתמש בכלל…

גיל  [אתר]  בתאריך 12/20/2004 7:02:58 PM

שירה היא מיומנות מחשבה?

לקומיקסר, בתמיהה-
האם ניתוח שיר הוא כניתוח צפרדע
והתרגשות ממטאפורה כתזזית האינדוקציה?

אסף ברטוב  [אתר]  בתאריך 12/21/2004 12:02:34 AM

הרבה מתמטיקה לא צריך

לדעתי אין הצדקה לחייב אוניברסלית ללמוד אלגברה, חדו"א, טריגונומטריה, לוגריתמים, וכו'. יש לשמור על מסלול "ריאלי", היינו לאנשים שמתעתדים לעסוק במדעים או בהנדסה, ולדרוש מכלל האוכלוסיה רק מיומנות באריתמטיקה (כולל אחוזים, כמובן) ובהסתברות, שהם לטעמי שני התחומים השימושיים לכל אדם בחברה המודרנית.
את הפונקציה הממיינת של לימודי המתמטיקה, שמוזכרת במאמר, יש להחליף במיון לפי נושא לימוד חשוב יותר, ואמין יותר כקריטריון ממיין, לטעמי, והוא הלשון: רמת לימודי הלשון, ההבעה, הלוגיקה המילולית, והרטוריקה הנהוגים כיום מחפירים, והרמה הנדרשת מכל תלמיד מייצרת אזרחים בורים, עילגים, ומעורפלי מחשבה.
*בכל* נושא יש חשיבות ליכולת ביטוי והבעה בהירה ומדויקת, ובכל נושא יש צורך בהבנת הנקרא ובחשיבה מופשטת. לכן את הזמן שיתפנה אם יופחת הדגש על לימודי המתמטיקה הבלתי-נחוצים שתיארתי כדאי להקדיש לשיפור הוראת הבנת הנקרא, חשיבה מילולית, וכן לפתוח בלימודי רטוריקה בסיסיים, שנעדרים לחלוטין מתכנית הלימודים התיכונית, ואפילו מזו של האוניברסיטאות.

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 12/21/2004 1:56:37 PM

תגובה לאסף

ראשית, אציין כאן כי אסף העלה את הנושא לדיון גם בבלוג שלו, ושם התפתח דיון מעניין שבו יש כרגע 17 תגובות. אני ממליץ לקרוא:
http://www.livejournal.com/users/ijon/150038.html?view=862486
התגובה ה-17 בדיון הנ"ל היא תגובתי, ואני מביא אותה גם כאן (חלק מהתגובה מתייחס גם לדברים שנאמרו במהלך הדיון בבלוג של אסף):
אני חושב שיש הסכמה גורפת על כך שצריך לשנות את האופן שבו מלמדים היום את רוב המקצועות בבתי הספר. אני בהחלט חושב שיש צורך לערוך רפורמה רצינית בייחוד בלימודי המתמטיקה.
אולם, הטענה המרכזית במאמר מהניו יורק טיימס, שאתה חוזר עליה במובלע, היא כי לימודי המתמטיקה (או רובם) "מיותרים", והטיעון הדמגוגי של קתלין טרנר (?, או יותר נכון של הדמות שאותה היא מגלמת בסרט כלשהו) כי מעולם לא נאלצה לפתור משוואה אחרי סיום הלימודים בתיכון עובד גם לגבי מקצועות אחרים. למשל:
* מעולם לא נזקקתי לניתוח ספרותי של שיר משירי ביאליק לאחר סיום הלימודים בתיכון.
* מעולם לא הייתי צריך לנקד מילה עברית כלשהי לאחר סיום הלימודים בתיכון.
* מעולם לא נזקקתי לפרש פרק בתנ"ך לאחר סיום לימודי בתיכון.
ועוד ועוד.
אני בטוח שאתה יכול להבין להסביר מדוע בכל זאת חשוב ללמוד ספרות, תנ"ך, לשון עברית, ועוד מקצועות אחרים (אזרחות? היסטוריה? מי צריך את זה?) בבית הספר. יש גם נימוקים כבדי משקל לטובת המתמטיקה, ואני סבור שאדם בעל רמת השכלה מינימלית בחברה המודרנית אכן צריך ללמוד פרקים מסויימים במתמטיקה מתקדמת – כן, וזה כולל גם טריגונומטריה וחשבון דיפרנציאלי.
אני מקווה להרחיב על כך במאמר שאכתוב בעתיד.

ג'ון דו  בתאריך 12/23/2004 10:55:08 AM

צודק בהחלט

העיתונאי לא משתמש לאחר סיום לימודיו במשוואות טריגונומטריות, והפיזיקאי לא משתמש בשירי ביאליק.
הסופר לא יצטרך לעולם לחשב אינטגרלים, והמתמטיקאי לא ימצא שימוש בפירוש רש"י לבראשית י"ג.
אז למה להסתפק רק בלימודי המתמטיקה? בוא נסיים את הלימודים בכיתה ז' (בערך הכיתה שבה מסיימים ללמוד את המעט שצריך לחיים), וניתן לתלמידים ללכת לעבוד.
הבעיה לדעתי, היא שבניגוד להיסטוריה ולספרות, משום מה מתמטיקה לא נחשבת כ"תרבות", כדבר שחיוני לדעת גם מעבר לשימושים הפרקטים בחיי היומיום. נערים שלא יודעים מי היה הרצל או מי היה ביאליק מוקעים בעיתונות ובתקשורת כחסרי השכלה ותרבות. לעומת זאת, לא מעט אנשי רוח מפורסמים דווקא מתגאים (במידה זו או אחרת) בכך שאין להם מושג קלוש במתמטיקה.
הסיבה לחלוקה הזאת היא פשוטה: אותם האנשים שנוטים באופן טבעי להומניסטיקה, הם אלה שיתפסו את משבצות העיתונאים, הסופרים, כתבי הטלוויזיה ושאר המדיומים שבהם ניתן להשפיע על תפיסת העולם של הציבור. אלה הנוטים דווקא לתחום הריאלי הולכים לאוניברסיטה ונחשבים כ"עופות מוזרים".
לדעתי, אדם שרוצה להחשיב עצמו כאינטלקטואל צריך לדעת מהו הקשר בין מושג האינפלציה למושג הנגזרת, בדיוק כמו שהוא צריך להכיר את "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן
(אגב – חידה ידועה שואלת מי היה הנשיא האמריקאי שנעזר בנגזרת שלישית כדי לזכות בבחירות)

יוסי לוי  [אתר]  בתאריך 5/13/2008 8:51:17 AM

תשובה לחידה של ג'ון דו

ניקסון
http://homepage.smc.edu/nestler_andrew/math7/derivatives.htm

אחד האנשים הנושאים באחריות להתפתחותי כמתמטיקאי הוא מר יוסף רוטנברג ז"ל, שהיה המורה שלי למתמטיקה בכיתה י"א וגם בתחילת י"ב, עד שחלה ונפטר. לא נעים לומר (כי יש לכבד את המת) אבל אין ברירה: מר רוטנברג היה אחד המורים הגרועים ביותר שהיו לי אי פעם, וללא ספק הגרוע ביותר מבין כל המורים (והמורות) למתמטיקה שלמדתי אצלם.

טכניקת ההוראה שלו הייתה פשוטה: הוא מסר לנו את ההגדרות הבסיסיות של הנושא הנלמד (נניח – הגדרת הפונקציות הטריגונומטריות), ולפעמים גם מסר בידינו משפט או שניים (בנושא הטריגונומטריה זכיתי ללמוד ממנו את הוכחת הנוסחה לסינוס סכום של שתי זוויות, משפט הסינוסים ומשפט הקוסינוס – זהו). עכשיו, תלמידים מכובדים, פתחו את הספר ופתרו את תרגיל מספר 1. מי שהצליח מצביע, ונקרא אל הלוח להציג את פתרונו בפני שאר הכיתה. עכשיו נעבור לתרגיל 3 (תרגיל 2 – לשיעורי הבית), ואח"כ ל-5, וכן הלאה. למעשה, למדנו את החומר בלימוד עצמי. הכשרה מצויינת למי שמתעתד להיות מתמטיקאי מקצועי, אבל לא לתלמיד בכיתה י"א שחושש לגורלו בבחינת הבגרות.

ובכל זאת – יש הגיון בשיגעון. כאשר הייתי סטודנט, מספר שנים מאוחר יותר, נהגתי לגשת לספריה בתחילת כל סמסטר ולצלם את הבחינות משנים קודמות בקורסים שהתעתדתי ללמוד באותו סמסטר. מיותר לציין שכל הצצה בטופס בחינה עוררה בי חלחלה – הכל נראה בעיני כסינית עתיקה. כמובן שטופס בחינה בנושא ניתוח שונות למשל נראה אחרת לגמרי בסוף הסמסטר מאשר בתחילתו. השיטה של מר רוטנברג חסכה את המבט לעתיד.

ההיגיון של מר רוטנברג אמר -  מי שלומד לשחות, כדאי שיעשה זאת במים הרדודים, ומי שאינו יודע לפתור את שאלה מספר 3, עדיף לו שלא ינסה כלל להתמודד עם שאלה מספר 5. אכן, קו מחשבה נכון בהחלט, וכפי שהמתמטיקאים אומרים – זהו תנאי הכרחי, אבל בהחלט לא מספיק.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 22 באוגוסט 2004 00:00 במדור מתמטיקה של בית-ספר

לפני "כמה" שנים, בערך שנה אחרי שסיימתי את הב.א. שלי במתמטיקה, חיפשתי עבודה. רציתי לעשות משהו שאני אוהב, שלא ידרוש ממני הרבה שעות עבודה, ויאפשר לי להמשיך בעיסוקים שלי באוניברסיטה (הייתי אז מאסטרנט, וגם עבדתי כמתרגל).

בתמימותי, החלטתי שמה שאני צריך לעשות זה להיות מורה למתמטיקה,  וכך, בראש חודש ספטמבר שנת אלף תשע מאות לא משנה כמה, התייצבתי בחדר המורים של בי"ס תיכון מקצועי לא ממש ידוע בעיירת פיתוח לא רחוקה ממרכז הארץ. קיבלתי לידי כיתה י' אחת, כיתה י"א אחת במסלול "עיוני", ושתי כיתות י"ב – האחת "עיונית" (5 תלמידים) והשנייה של בנות מגמת התפירה שנכשלו שנה קודם לכן במבחן של 3 יחידות והחליטו לנסות שוב בכיתה י"ב.

מי שמכיר אותי מספיק בטח יסכים איתי שמתמטיקה אני יודע. ובאותה עת גם לימדתי בהצלחה באוניברסיטה מזה שלוש שנים (הייתי מתרגל כבר בשנה ג'). אבל ללמד בבית-ספר – זה סיפור אחר. הייתי מורה גרוע. נקודה. ואחרי שנה – פרשתי מההוראה ופניתי לעיסוקים שבהם אני יותר מוכשר.

מורה בבית הספר צריך לדעת לעמוד מול כיתה, לנהל מאבק כוחות ומוחות מול התלמידים שלא ממש רוצים ללמוד (בטח לא מתמטיקה), צריך לדעת איך להסביר את החומר באופן שהתלמידים יבינו, צריך לעורר בתלמידים רצון ללמוד, צריך לנטוע בתלמידים את האמונה שהם מסוגלים ללמוד ולהצליח, צריך לכבד את התלמידים. אה, כן, ומורה למתמטיקה צריך גם לדעת מתמטיקה.

זה קשה.

נכון, יש הרבה מורים לא טובים במערכת, אפילו מורים גרועים לא חסר. אבל…

אם המורה שלכם לא (היה) כל כך טוב (או טובה…), תעמידו את עצמכם במקומו. תחשבו על מה שהוא צריך לעבור. תחשבו עם מה הוא צריך להתמודד. ותחשבו על זה שהוא בכל זאת בא כל יום, ומנסה לעשות את העבודה שלו. כי כל מורה למתמטיקה יכול להיות פקיד בבנק, ולהרוויח כפליים כסף תמורת עבודה קלה הרבה יותר. המורה שלכם בחר/ה להיות מורה, וזה אומר עליו/ה משהו. משהו חיובי.

פורסם לראשונה באתר "רשימות" בתאריך 19 באוגוסט 2004 14:09 במדור מתמטיקה של בית-ספר שם התקבלו 3 תגובות