עולם הבייסבול הזדעזע קלות השבוע. מרק מגווייר, בעבר כוכב הסנט לואיס קרדינלס וכיום מאמן החובטים של הקבוצה, התוודה והודיע כי השתמש בסמים אסורים (סטרואידים וכולי) שסייעו לו לשבור בשנת 1998 את שיא ההום ראנס ההיסטורי של רוג’ר מאריס (61 הום ראנס) ולהעמידו של 70 הום ראנס. (השיא, דרך אגב, החזיק מעמד במשך שלוש שנים בלבד. בארי בונדס חבט 73 הום ראנס בשנת 2001, ככל הנראה גם בעזרת סטרואידים).
הוידוי המפתיע (בעל התוכן המאוד לא מפתיע) של מגווייר מספקים לי הזדמנות למלא הבטחה שנתתי כאן לפני כשמונה חדשים, לאחר שכוכב בייסבול אחר, מני רמירז, הושעה לחמישים משחקים עקב שימוש בסמים אסורים. מה בכלל לא בסדר בשימוש בסמים? למה לא להרשות לספורטאי שרוצה בכך להלעיט את גופו בסטרואידים, הורמוני גדילה ושאר ירקות, ובכך לשפר את יכולותיו? התשובה, רמזתי אז, מגיעה מתחום הכלכלה. עתה אביא אותה במלואה.
לפני שאמשיך, אציין כי ההסבר שיובא כאן מתבסס על פרק מספרו של ג’יי סי ברדבורי: “כלכלן הבייסבול“, ואני רק מביא את הדברים בשם אומרם (אם כי בהמשך אחווה גם את דעתי בנושא).
סטרואידים, אומר ברדבורי, הם רק עוד דרך לשיפור הביצועים (של הספורטאי), כמו שמירה על תזונה נכונה או אימונים מרובים. ובכל זאת אנשים נוטים להתייחס בצורה שונה (ושלילית) כלפי ספורטאים שמשתמשים בהם. טענה אחת היא שהסטרואידים “אינם טבעיים”. ברדבורי טוען שזה לא העניין. התערבויות “לא טבעיות” אחרות, כגון ניתוחים למיניהם (החל בניתוחי לייזר לשיפור הראיה וכלה בניתוח “טומי ג’ון”), זריקות קורטיזון וכדומה נחשבות כלגיטימיות. גם הטענה כי שימוש בסמים למינהם אינה לגיטימית כי אנשים “רגילים” אינם משתמשים בחומרים ממריצים נדחית על ידי ברדבורי: ניקוטין, קפאין וסוכר הם כולם סטימולנטים לגיטימיים שנמצאים בשימוש נרחב. אענה אפשרית נוספת היא שסטרואידים למינהם מסכנים את בריאות הספורטאים. גם אם זה נכון, אומר ברדבורי, זה לא צריך לשנות. זכותו של כל אחד לקחת על עצמו סיכונים. העיסוק בבייסבול עצמו הוא מסוכן (אחרי הכל, מישהו שעומד במרחק של 18 מטר ממך זורק לעברך כדור שמשקלו 150 גרם במהירות של כ-150 קמ”ש). ואם באמת הדאגה לבריאות השחקנים חשובה, עדיף לאסור עליהם לעשן ולצרוך אלכוהול, זה יועיל להם הרבה יותר.
הבעיה העיקרית, טוען ברדבורי, היא שהחלטה של שחקן להשתמש בסטרואידים משפיעה גם על השחקנים האחרים. שחקן שמשתמש בסטרואידים משפר את ביצועיו, ועקב כך ישפר ככל הנראה גם את שכרו. מי שייפגע עקב כך הם שחקנים אחרים, שרמת משחקם דומה לשחקן שמשתמש בסטרואידים, ששכרם ייפגע, אם באופן מוחלט ואם באופן יחסי לאותו שחקן סורר. מה יכולים אותם שחקנים לעשות כדי לסגור את הפער? לקחת סטרואידים גם הם. ובסופו של דבר, נגיע למצב בו כולם (או כמעט כולם) לוקחים סטרואידים, והיתרון של שימוש בסטרואידים מתבטל. אשתמש בפרפרזה על לואיס קרול: נוצר מצב שבו כולם רצו בכל הכח קדימה וכולם נשארו במקום. זהו מצב קלאסי של דילמת האסירים.
עד כאן עיקרי טיעוניו של ברדבורי.
אין לי ביקורת על הניתוח המתמטי של ברדבורי, הוא מדוייק לחלוטין. הבעיה שלי עם ברדבורי היא שהוא טוען שההסבר הרציונלי שנתן הוא היחיד התקף. הנימוקים שנתן נגד הטענות המקובלות (לא טבעי, לא לגיטימי, וכולי) הם נכונים ורציונליים, אבל האם רק השיקולים הרציונליים תקפים? ומה בדבר המושג הבסיסי של “הוגנות”? האם הוא לא משחק תפקיד? אני חושב שכן, ברדבורי לא התייחס לכך.
עוד בעיה עם הטיעונים של ברדבורי: הוא מניח שגודל העוגה נשאר קבוע. בפועל, במהלך תקופת הסטרואידים בבייסבול חל סחרור שדחף את משכורות כל השחקנים כלפי מעלה, כולל את משכורותיהם של אלה שלא השתמשו בסטרואידים. השחקנים הרוויחו בגדול, למגינת ליבם של בעלי הקבוצות. הסטרואידים השתלמו לשחקנים. מי שבאמת מתנגד לסטרואידים הם בעלי הקבוצות.
ובואו לא נשכח – אין ספק שהמשחק היה מלהיב יותר בשיא תקופת הסטרואידים. גרתי בשיקגו בתקופת המירוץ לשבירת שיא ההום ראנס שנערך בין מרק מגווייר לסמי סוסה. זו הייתה תקופה נפלאה. דיבורים על סטרואידים היו גם אז, אבל לאף אחד לא היה איכפת. זכיתי לראות את שני השחקנים האלה בפעולה, ואף הייתי אחד מבין כ-40000 העדים להום ראן מספר 60 של סוסה. הספורט המקצועני הוא בראש ובראשונה בידור, ובסוף שנות התשעים גם בעלי הקבוצות הרוויחו מהשימוש בסטרואידים, ולכן כולם עצמו את עינהם. ההתעוררות חלה כאשר בעלי הקבוצות הבינו כי הנזק הכספי הצפוי להם בטווח הארוך עקב העליה בשכר השחקנים עולה על הרווחים של הטווח הקצר.
העובדה ששכר השחקנים עלה בשנים של השימוש בסטרואידים לא אומר שהשימוש בסטרואידים הוא הגורם לעלייה בשכר. אני חושב שהיתה עליה בשכר השחקנים בכל ענפי הספורט הבידורי (כדורסל, כדורגל וכו’). אפילו אם זה לא המצב, ואפילו אם אתה צודק, הבאת טענה בלי שום ביסוס חוץ מקישור כרונולוגי, שאפשר באמצעותו, כפי שאתה בתור סטטיסטיקאי בוודאי יודע, לא שווה כמעט כלום.
טוב, אין לי הוכחות, אז פורמלית אתה צודק. הדברים שכתבתי בדבר הסטרואידים שתרמו לעליית שכר השחקנים מתבססים על תחושות ואינטואיציה.
המשפט האחרון קצת התבלגן, שילוב בין “אפשר להוכיח כמעט הכל”, ל”טיעון שלא שווה כלום”. כך או כך הכוונה מובנת, גם אם איבדתי קצת את הפאתוס…
את הטיעון של ברדבורי אפשר להעתיק (עם השינויים המתבקשים) גם לנעלי ספורט ברוב המקצועות, בגדי ים בשחייה ואופניים. ובכל זאת, אין (למיטב ידיעתי) איסור על שימוש בנעליים ואופניים משוכללות (בזמן שיש, או לפחות מתוכנן, איסור על בגדי ים מסויימים).
אני חושב שאם השחקנים יקחו סטרואידים בגלוי זה עלול לפגוע בהנאת הקהל (שבבייסבול, להבדיל מכדורסל ופוטבול, בנוי גם האנושיות של השחקנים), ולכן דווקא להקטין את העוגה של הרווחים מהתחום.
אני עם סמיילי- מרוץ חימוש של שיפורים יכול לקרות גם בנעלי ספורט או בגדי ים, לכן הטיעון “הכלכלי” הוא ריק מתוכן.
לדעתי הנושא הוא אחר: אנחנו מדברים על *ספורט*. לספורט יש חוקים. כמו שבכדורגל אסור לגעת בכדור ביד ובכדורסל לא בועטים בכדור ( או ביריב) כך בבייסבול לא לוקחים סטרואידים אבל כן עושים ניתוחי גידים ביד. למה? ככה כתוב בתקנון. זה שרירותי לגמרי, כחלק מהגדרת כללי המשחק.
זה טיעון מעגלי. חוקים נוצרים כדי למנע מנקודת שיווי המשקל של דילמת האסירים.
זאת גישה מאוד נאיבית (לדעתי) להווצרות חוקים. אם אתה כבר מחפש מנגנון מתורת המשחקים שיכול להסביר למה מחוקקים חוקים, עדיף שתביט ב”משחק האולטימטום”.
חוק הוא הגבלה מבוקרת של הפרט לטובת הכלל. בדילמת האסירים, אם כל אחד פועל לטובתו האישית מבלי להתחשב בתוצאות שישפיעו על הכלל, התוצאה הסופית רעה לכולם. לכן יש צורך בחוק שישנה את כללי המשחק עבור כולם. הסברתי את זה בהרחבה ברשימה “על חוכמתה של היד הנעלמה” כאן: http://www.sci-princess.info/archives/122
לי ממש לא ברור איך משחק האולטימטום מוביל ליצירת חוקים. אשמח להסבר.
חוק [אמור להיות] מבוסס על תחושה של אינטואיטיבית של *צדק* ולא על שכלתנות כלכלית של “טובת הכלל”. משחק האולטימטום חושף את תחושת הצדק האינטואיטיבית הזאת.
חוק וצדק הם אמנם מושגים שרצוי שיהיו קשורים זה לזה, אבל זה לא ממש קורה בפועל. וגם אם כן, זה עדיין לא מסביר את הטענה שלך. בודאי לא בהקשר של “משחק האולטימטום” (שלא ברור לי מה הוא. האם אתה מתכוון למשחק המיקוח הטהור?)
כפי שאמרתי – אשמח להסבר.
במשחק האולטימטום אחד הצדדים יכול להטיל וטו על העיסקה ואז שני הצדדים מפסידים. בדרך כלל מתברר ( אם כי זה תלוי בכל מיני דברים) שאנשים מוכנים לסבול הפסד אם נראה להם שהשותף שלהם מקבל יותר ממה שמגיע לו. כלומר, על פי הפרשנות שלי, לבני אדם יש תחושה אינטואיטיבית של צדק והם מוכנים לאכוף אותו גם במחיר של הפסד. מכאן אני מסיק ( בפראות מסויימת, אני מודה) שמה שגורם להווצרות חוקים זה לא “טובת הכלל” אלא תחושה של אי צדק. אנשים מוכנים להפסיד, ובתנאי שלא יווצר אי צדק.
אולי תאמר שטובת הכלל כוונתו שלא יווצר אי צדק, אבל בהקשר של הפוסט שלך היה אפשר להבין שהכוונה לכך שאתה מדבר במונחי רווח והפסד כלכליים (דיברת על דילמת האסיר, שם אפשר לכמת כל איסטרטגיה).
מעניין, תודה יוסי.
אני חושב שהניתוח שלו די נכון. כשאתה רואה (כמו שבונדס ראה) ששחקנים פחות טובים ממך עולים עליך ביכולת בגלל סטרואידים, קשה מאוד לשמור על רמה מוסרית גבוהה. זה, והעובדה שהייתה תרבות סלחנית מצד הליגה שלא נקפה אצבע כנגד זה. אני מניח שאכן היו כמה שחקנים מאוד הוגנים שלא רצו להשתתף בחגיגה אבל הם מעטים יחסית.
גיל, הניתוח שלו נכון רק אם אתה יוצא מנקודת ההנחה ששימוש בסטרואידים הוא לא מוסרי. למה הוא לא מוסרי בעיניך?
באותה המידה, אגב, ברוב שנות קיומה של האוליפיאדה המודרנית, נאסרה ההשתתפות על ספורטאים מקצוענים, שהתפרנסו מפעילות ספורטיבית. הדבר נחשב לא ראוי ו”לא ספורטיבי”, והמתחרים היו אך ורק ספורטאים חובבים. היו אפילו מה ספורטאים שזכו במדליות, ואלו נשללו מהן לאחר שהתגלה שהם התפרנסו מספורט. אחד המפורסמים שבהם היה שחקן בייסבו, אגב.
עד כמה שהדבר נשמע מוזר בימינו, עד שנות ה-70′ האולימפיאדה היתה פתוחה אך ורק בפני ספורטאים חובבים (וכתוצאה מכך, אגב, כמעט אך ורק בפני בני המעמדות העליונים). עם התפחות הספורט כמקצוע ופתיחת פער משמעותי בין הספורטאים המקצוענים לחובבים, הדבר בוטל.
מה שמעניין הוא שהמשמעויות המוסריות הכבדות של תחרות ספורטיבית שלנצחון בה יש משמעויות כספיות (משמעויות מוזריות שהיו כבדות משקן ומובנות מאליהן במשך עשרות שנים, ולא נזקקו להצדקות רבות), נגוזו ונעלמו. באותה המידה, ייתכן שיבוא יום והמשמעויות המוסריות השליליות שמיוחסות לשימוש בסטרואידים ובסמים אחרים יעלמו גם הם, ויהיה מובן מאליו שכל ספורטאי נעזר בתרופות ובסמים על מנת למקסם את יכולתו – בדיוק כמו שהוא נעזר במשכורת חודשית, במאמן אישי ובציוד ספורטיבי בשווי עשרות אלפי דולרים.
הוא לא מוסרי בעיניי כי מדובר בסמים שמשפרים את ביצועי השחקנים בצורה מלאכותית שלא קשורים לשיטות האימון או לכשרון הטבעי של השחקן, זה הכל. אה, הם גם גורמים נזק בריאותי לטווח הארוך ולא היו חוקיים לשימוש בארה”ב למרות שהליגה לא אסרה עליהם (פרדוקס, אני יודע).
מה שאני מנסה להדגים הוא שהמוסריות הזו היא עניין נזיל, ונובעת מקונבנציות חברתיות שנוטות להשתנות ולהישכח במהרה. הרי לפי כמה עשרות בודדות של שנים האידיאל הספורטיבי היה של עיסוק “נקי” משיקולים כספיים (כמו שהאידיאל היום הוא עיסוק “נקי” מסמים), ורבים וטובים טענו שהכנסת מקצוענים לתחום “תזהם” אותו. אפשר להבין אותם, אם מנסים: תחרות שבסופה מחכה פרס כספי היא הרבה לכאורה פחות טהורה מתחרות שבה השיקול היחיד הוא הניצחון הטהור. בראשונה האידיאל הוא הניצחון האנושי גרידא, בעוד בשני זה כבר מקצוע. היום, כל זה נשמע מגוחך – לפני לא הרבה זמן, זה היה ויכוח אידיאולוגי-מוסרי לוהט.
הרי ניתן גם לטעון שצריך לאסור השתתפות על מתחרים שמישהו אימן אותם פרט לעצמם. העובדה שמתחרה אחד זוכה לאימון מקצועני ואישי צמוד, בעוד אחר התאמן לגמרי בלבד (כמו שלכאורה “טבעי” שנתאמן), נותן לראשון יתרון בלתי הוגן. יותר מזה, אימון מקצועני אינטנסיבי מגביר את הסיכון לפציעות חמורות ולנזק בריאותי קבוע. אולי כדאי להקים מערך בדיקה ובילוש למניעת התופעה, במקביל למערך בדיקות השתן הרשוק לגילוי סמים אסורים?
אגב, הזכרת את המילה “מלאכותי”. להזכירך, אין שום דבר “טבעי” בתחרויות ספורטיביות. זהו אירוע מלאכותי לגמרי, מא’ ועד ת’. אף אחד לא מקדיש את כל חייו ועיתותיו מילדותו המוקדמת לריצת ה-100 מ’ סתם כך, באופן “טבעי”.
זה שמוסריות היא עניין משתנה לא הופך את המוסריות העכשווית ללא נכונה. בסך הכל אנחנו לומדים מהעבר ויש נסיבות משתנות שלא רלוונטיות לעבר. כשאני אומר מלאכותי אני מדבר בצורה ספציפית על השגים ספורטיביים שמושגים על ידי חומרים מלאכותיים שמשפרים ביצועים. חומרים שידוע שבמצבם הרגיל מזיקים לגוף. מה מלאכותי בעולם זה עניין של פרשנות אבל לא זה הנושא.
אתה צודק לגמרי, גם לטעמי העובדה שהמוסר בין חברה לחברה ובין עידן לעידן הוא עניין נזיל, לא סותרת את העובדה שיש עקרונות מוסר מסוימים שהם כלל-חברתיים ועל-זמניים. עם זאת, אני לא חושב ששימוש בסטרואידים במסגרת תחרויות ספורט הוא עקרון כזה. מטרת תחרויות אלו היא, בסופו של דבר, בידור.
אני מאמין שברגע שרוב הצופים יחשבו שספורט מתודלק בסטרואידים כדבר מבדר יותר מספורט נקי מסטרואידים, זה הספורט שנקבל (תוך הקפדה רפואית על בריאותם של הספורטאים). למעשה, זהו תהליך שקורה בימינו אנו, והוידויים הנ”ל הם עדות לכך. לאחר שינוי תודעתי זה, זה כר יהיה האינטרס הכלכלי של המנגנונים שמניעים את הספורט המקומי והעולמי, שיוכלו להרוויח יותר מספורטאים מתודלקים. כך עם הזמן נראה יותר ויותר ענפי ספורט שיתירו שימוש בסמים (ספורט הקבוצות המקצועני בתחילה, האולימפידה בסוף).
תוך שנים ספורות מאותו שינוי, תפישות המוסר הספורטיבי ישתנו בהתאם: אדם שיציע ששימוש בסמים או בסטרואידים להגברת היכולת הספורטיבית “אינו מוסרי”, ייראה כמעט כתמהוני. תבדוק את העיתונות בשנות הששים והשבעים – תראה כמה מתנגדים להוטים לאולימפיאדה של מקצוענים היו אז. איפה הם היום?
אני, אגב, מאמין שספורט היה הרבה יותר מבדר אם היו מקפידים לשמור על עקרון השתתפות החובבים בלבד (כולל בתחרויות כדורגל, כדורסל וכו’), כי אז אפשרות ההזדהות עם הספורטאים היתה גדולה הרבה יותר. ההישגים של דיוויד בקהאם נראים לי פחות מענינים מאשר אם הוא היה אדם שחי חיים רגילים יותר. הרוב, כנראה, לא חושב כמוני.
אני לא בטוח שספורט הוא בידור בעיקרו. כלומר, אין ספק שבידור הוא חלק מהותי ממנו אבל אנשים רוצים לראות תחרות הוגנת. ברגע שאתה מתיר שימוש בסמים התחרות לא הופכת להוגנת כי היא מעבירה את ההכרעה הספורטיבית למי יש רופא יותר טוב. מעבר לכך, ברוב ענפי הספורט אנחנו רוצים להזדהות עם הספורטאים וברגע שמתירים סמים הם הופכים לבלתי נגישים.
מה שאתה אומר הוא סתירה עצמית. אי אפשר להשתמש בסטרואידים ולומר שנקפיד על הבריאות של הספורטאים כי סטרואידים פוגעים בבריאות שלהם. נכון שאורח חיים ספורטיבי מקצועני הוא כשלעצמנו לא הכי בריא אבל חייבים למתוח גבול מסוים. ברגע שיש שימוש כזה מחזות כמו המוות של פלורנס גריפית ג’וניור בגיל 39 יהיו הסטנדרט כי לא יהיה לזה גבול. אנשים ישתמשו בזה בצורה חסרת פרופורציות.
גם אם תתיר שימוש בסמים ממריצים אז מה ימנע מילד בן 10 להשתמש בהם? ואם כבר סמים ממריצים אז למה לא להתיר הרואין וקוק?
גם אורח חיים של ספורטאי מקצועי הוא לא בריא במיוחד. תבדוק את הברכיים של שחקני כדורסל מקצוענים בני 40, או את המרפקים של שקחני טניס. לפני כמה שנים באולמפיאדה נהרג קופץ למים שראשו נחבט במקפצת הבטון, ולמרבה הצער, התמוטטויות ומוות של רצי מרתון הם עניין שכיח יחסית – אז אולי נוציא את ענפי הספורט האלו מחוץ לחוק? בכל מקרה, תחת פיקוח רפואי גלוי, במקום השוק השחור הקיים היום, אין שום סיבה ששימוש בסטרואידים יהיה סכנה רפואית משמעותית. כל עוד זה לא חוקי, יש סבירות הרבה יותר גבוהה שספורטאים יזיקו לעצמם בשימוש לא נכון.
בנוגע לחוסר ההוגנות של מי שיש לו רופא טוב יותר – באותה המידה, זה לא הוגן שספורטאי שיש לו מימון טוב יותר יזכה ליתרון על פני ספורטאי אחר, ממדינה ענייה יותר, או על פני ספורטאי ללא ספונסר. המציאות היא ששספורטאים שמקבלים מימון והשקעה כספית משמעותית לרוב מצליחים יותר. זה לא מקרה שהמדינות המפותחות זוכות במספר המדליות הגדול ביותר. יש להן יותר כסף. אמנם אפשר לומר שזה בסדר, מאחר והכסף ממצה את הפוטנציאל של הספורטאי – אבל אפשר באותה המידה לומר שגם סטרואידים יעשו לו למצות את הפוטנציאל הטמון בו.
בנוגע לקוק ולהרואין, אני חושב שהם צריכים לעבור לגליזציה בחברה כולה, ולא רק לספורטאים. עם זאת, אני לא בטוח עד כמה הרואין יכול לעזור לשיפור הישגים בספורט… קוקאין אולי כן, אבל הרואין ממש לא.
הוא אולי לא בריא, אבל הנזקים שלו רחוקים מלהיות דומים לזה של שימוש בממריצים. תאונות והכנות לקויות תמיד מתרחשות אבל הן חריגות והן היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הבריאות הכללית של רצי מרתון (חובבים או מקצוענים) טובה מזה שבאוכלוסייה.
זה שרופא יפקח על השימוש בסטרואידים לא יהפוך את זה לבריא יותר. עצם השימוש בסמים שלגוף אין צורך בהם הוא מזיק ולא משנה אם רופא יודע על כך או מאשר את זה. מעבר לזה, ברגע שאתה פותח את השוק לסמים אין לזה גבול. אנשים ישתמשו בסמים שונים ומשונים שרובם יגרמו להם נזקים. אתה יכול לפקח מה יכניס כל אחד לגוף שלו כשהוא חושב שזה יעזור לו?
נכון, אין צדק בעולם ויש אנשים עם יותר כסף, אימונים ומתקנים טובים יותר. אין ספק שאנחנו מפספסים הרבה ספורטאים גדולים חסרי אמצעים. אבל זה לא קשור לנקודה שהאימונים או התזונה של ספורטאי על לא מזיקה באופן אינהרנטי לגוף שלו. יש לו פשוט נגישות לתנאים הכי טובים.
לא הבנתי מה הרבותא.
הטיעון של ברדבורי כאן הוא בדיוק הטיעון של הסוציאל דמוקרטיה על חקיקת מגן: שבתנאים של שוק, אין דבר כזה ‘רצון חופשי’ אמיתי. אם כל השחקנים משתמשים בסטרואידים, גם אתה חייב – בדיוק כמו שאם כל העובדים מוכנים לעבוד בשבת, גם לך אין ברירה אלא לעבוד בשבת.
ולכן, כל הנושא של ‘בחירה’ כאן הוא בעייתי. אם הדרך היחידה לשחק בMLB היא לקחת סטרואידים – ולפגוע בבריאות של עצמך – מה הפואנטה להגיד ‘זה מבחירה’?