עכשיו נשאלת השאלה – על סמך מה קובע לדרברג את הערכתו, ועד כמה היא נכונה? האם פיטורים, הפחתות שכר חדות עקב הפרטה (כמו שקרה למשל בתחבורה הציבורית בבאר שבע), הלנות שכר, אבדן כושר עבודה עקב מחלה או תאונה, ועוד, פשוט לא נחשבים? או שהם כל כך נדירים? לא נראה לי.

אני חושב שהוא פשוט מצביע על העובדה שברוב המקרים שמשפחה נכנסת לבעיה כלכלית, הבעיה היא לא הכנסה לא מספיקה או הוצאות בלתי צפויות, אלא פשוט חוסר תכנון והשקעת משאבים לא נכונה.

אגב, בקשר לטענה ש"עוני הוא בראש" יש ספר מעניין של ברברה ארנרייך (Nickel and Dimed, Barbara Ehrenreich) שמראה איך אנשים שמחזיקים בעבודות של שכר מינימום לא יכולים לצאת מזה, וגם מוטלות עליהם הוצאות עצומות כתוצאה מכך (הוצאות רפואיות בגלל שהם עומדים על הרגליים כל היום בעבודות שמזיקות לבריאותם; הוצאות על לינה כי אי אפשר למצוא דירה בלי פיקדון חודש ראשון ואחרון, ולכן נאלצים לגור במוטלים; …).

הספר התחיל דיום, והוליד ספר תגובה שבו צעיר הוכיח שדווקא כן אפשר להצליח בתנאים של ארנרייך אם פשוט מנסים. (זה הספר Scratch Beginnings של Adam Shepard). הדיון לא סגור. אני בצד של ארנרייך, אם כי אני מודה שהספר שלה מניפולטיבי מעט.

1. הכנסה חדשית (רשמית) הנמוכה משכר המינימום – לא אומר דבר לגבי אכיפת שכר מינימום. ביתשבו אבא מובטל ואמא מורה במשרה חלקית מרוויח פחות ממינימום.

2. "לא ניתן לקלוט את ערוצי השידור הציבוריים ללא חיבור לכבלים או ללווין" – נכון באופן חלקי. אם תרים אנטנה כמו בימים הטובים, תקלוט את ערוץ 1 ו-2. אם אתה גר בבית משותף, הכבלים *מחוייבים* לחבר אותך לערוצים 1, 2 ו-10.

3. "60% מהמשפחות החרדיות ו-20%-30% מהמשפחות החילוניות מסתירות הכנסה" – אם הוא אומר זאת כהנפצה אז בסדר. אבל מה אם הוא אומר זאת על-סמך המידגם של ה-5000 משפחות להם הוא עוזר?