הקדמה קצרה: ב-13/11/2012 הופיע בבלוג “יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר” פוסט מעורר הדים שכתבה קרן תחת הכותרת “על חלוקת סיכונים בסקס ובכלל“. הקדשתי לפוסט ולרעיונות שהועלו בו מחשבה רבה, וארבעה ימים לאחר מכן כתבתי תגובה מסודרת ושלחתי אותה לעורכי הבלוג בבקשה לפרסמו כפוסט אורח. הם מצידם השקיעו גם כן מחשבה רבה בבקשתי, והיום הודיעו לי כי אינם מעוניינים לפרסם את תגובתי כפוסט אורח מכיוון שפוסט כזה “לא יחדש הרבה”, כפי שניסח זאת חגי, אחד העורכים. מכיוון שכך, אני מפרסם את תגובתי כאן, בבלוג הבית שלי, למרות שבלוג זה עוסק במוצהר בנושאים אחרים. עם זאת, יש גם קשר לסטטיסטיקה, כפי שתראו אם תמשיכו לקרוא.
הפוסט שכתבה קרן עסק בהשוואה בין הסיכונים שבהם עומדים גברים ונשים כתוצאה מקיום יחסי מין הטרוסקסואליים. הטענה המרכזית הייתה כי נשים עומדות בפני סיכונים גבוהים יותר מאשר גברים במצבים אלה, ולכן הגיעה למסקנה כי יש לנסות לחפש דרכים להעביר חלק מהסיכון הקיים מהצד הנשי לצד הגברי, במטרה לייצר מצב שבו סך הסיכון הקיים מתחלק באופן שווה (או לפחות שווה יותר) בין הצדדים. האם זה אפשרי? לדעתי לא, ולכן נכתב פוסט זה: להסביר מדוע זה לא אפשרי, ולהציע דרך אחרת, אפשרית.
ברצוני להציע נקודת מבט אחרת לנושא זה. אני בעוונותיי סטטיסטיקאי, ולכן נוטה לראות כל דבר מזווית ראיה סטטיסטית. בפרט, למונח “סיכון” יש בעיניי משמעות אחרת ממשמעותו בעיני קרן, והניתוח שאציע מבוסס על הגדרה מדויקת יותר של מונח זה.
ליחסי מין (או, עדיף, למערכת יחסים שכוללת בתוכה מין) יש הרבה תוצאות אפשריות. חלק מהתוצאות האפשריות רעות מאוד, חלקן סתם רעות, ולעומת זאת יש גם תוצאות אפשריות טובות ואפילו מצוינות (“והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה”). הבעיה העיקרית, שהיא אינהרנטית לכל אספקט של חיינו, היא בעיית חוסר הודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מראש מה יהיה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לנסות לערוך רשימה של כל התוצאות האפשריות, והעריך את ההסתברות (הסיכוי) של כל תוצאה אפשרית להתרחש. ההערכה יכולה להיות כמותית (מספר בין 0% ל100%) או איכותית (סבירות נמוכה/גבוהה וכולי).
כמו כן, גם את מידת החוּמרה של כל תוצאה אפשרית ניתן להעריך. כשדנים בפיננסים זה קל – החומרה נקבעת לפי כמות הכסף שמרוויחים או מפסידים. בתוצאות של מערכת יחסים בין שני בני אדם לא ניתן לכמת את התוצאות האפשריות באופן כזה, עם זאת, אני מניח כי ניתן לדרג את התוצאות האפשריות על פי חומרתן. אני מניח, למשל, שכן אפשר לקבוע כי אונס גרוע יותר מסתם סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וסקס טוב שלא יוביל לדייט נוסף עדיף על סקס משעמם שלא יוביל לדייט נוסף, וכדומה.
כאשר יש לנו רשימת תוצאות אפשריות עם הערכות להסתברות של כל אחת מהן להתרחש (אי-ודאות) ואפשרות להשוות בין כל שתי תוצאות על פי חומרתן (או טיבן), ניתן לומר כי סיכון הוא מצב של אי ודאות בו חלק מהתוצאות האפשריות הינן רעות, וסיכון ניתן למדידה על ידי כימות הנזק שייגרם אם תקרה תוצאה מסויימת וכימות הסיכוי כי תוצאה זו אכן תתרחש. למעשה אני מכליל כאן את ההגדרה הקלאסית של הובארד לסיכון, שהתמקדה בסיכונים כלכליים. אם מדובר בפיננסים, אז אפשר למדוד את הסיכון על ידי הכפלת ההסתברות בנזק הכספי הצפוי. כשעוברים ליחסים בין בני אדם זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל אני חושב שלא תחלקו עלי אם אקבע כי, בהתאם להגדרה שנתתי, המאורע “אונס בסבירות גבוהה” טומן בתוכו יותר סיכון מאשר המאורע “סקס גרוע בסבירות נמוכה”.
עוד הבדל בין סיכונים פיננסיים וסיכונים במערכות יחסים: בתחום הפיננסי ניתן לקנות ולמכור סיכונים – כל המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי החל מסחר לא מבוקר בסיכונים פיננסיים. במערכות יחסים הסיכונים הם סובייקטיביים (הנושא נדון בהרחבה בתגובות לפוסט של קרן), ולכן העברת סיכונים אינה אפשרית למעשה (“תשמעי, יש לי דייט, הוא ממש נחמד וחתיך, אבל בפעם הקודמת הסקס איתו היה ממש גרוע, אז אחרי היציאה את יכולה לעלות אליו במקומי ולקבל את הסקס הגרוע?” – לא נראה לי). ההצעה של קרן להעביר סיכון מצד לצד נחמדה, אבל לדעתי לא ישימה.
וכאן, אפשר גם לראות את הבעיה בתרגיל המחשבתי (המבריק) שהציעה קרן כנקודת פתיחה לדיון שלה: התרגיל לא עסק באמת בסיכונים, אלא בתרחיש הגרוע ביותר (worst case scenario), בו הציבה הרשעה ודאית באונס ללא אפשרות משפטית להתגונן לגבר, מול אונס לאשה. מה שקרן יצרה למעשה בתרגיל המחשבתי שלה הוא מאזן אימה. היא הגדילה סיכון לגבר, בלי הפחתה משמעותית בסיכון לאשה, מתוך תקווה שאנס פוטנציאלי יירתע אם הסיכוי שיורשע באונס יגדל בצורה משמעותית.
אני שונא מאזני אימה, משתי סיבות. קודם כל, הם כוללים בתוכם אימה. שנית, האיזון בדרך כלל לא יציב. אני מעדיף מצבים נטולי אימה עד כמה שאפשר. את האימה לא ניתן לבטל לגמרי. אמנם איני קרימינולוג, אבל אני לא חושב שקיימת מערכת ענישה כלשהי שתיצור דמוטיבציה מוחלטת לביצוע פשעים. זה לא אומר שאני מציע לוותר על מערכת החוק והענישה, אבל בהחלט יש צורך במודעות למגבלות שלהם. עד כמה החמרה בענישה והורדת רף ההוכחה תביא להקטנת ההסתברות למקרי אונס (או רצח, או נסיעה במהירות גבוהה מהמותרת, או שימוש בסמים לא חוקיים)? פתרון הרבה יותר טוב הוא פשוט להפחית את הסיכונים.
דרך אחת להקטנת סיכון היא הפחתה של הנזק הצפוי במקרה של התרחשות המאורע הרע. כשעוסקים בפיננסים זה אפשרי – אפשר לקנות ביטוח. שוב, במערכות יחסים הפתרון הזה לא ישים. אולי אפשר לקנות ביטוח שבמקרה של אונס ישלם לקורבן סכום של X שקלים, אבל אני באופן אישי לא הייתי רואה בכך הפחתה משמעותית של הסיכון. אני סבור שרוב הקוראים מסכימים עימי.
כיוון שלסיכון יש שני מרכיבים: חומרת התוצאה של מאורע וההסתברות להתרחשותו, וכשמדובר בסיכונים במערכת יחסים לא ניתן לשנות באופן משמעותי את חומרת התוצאה, הדרך היחידה להפחתת הסיכונים היא על ידי הקטנת ההסתברויות של המאורעות הרעים. אונס הוא רע, ויישאר רע בכל מצב, אבל אם נוכל להקטין את הסיכוי להתרחשותו, הסיכון יפחת.
עד כאן התיאוריה. באופן מעשי, זה הרבה יותר מסובך. ברור לחלוטין שכל אחת ואחד צריכים לנקוט בצעדים שיפחיתו את ההסתברויות להתרחשות מאורעות עם תוצאות חמורות במידת האפשר. זה אומר לנהוג בזהירות, זה אומר לרוץ לממ”ד כשיש אזעקה, וזה אומר להיות זהירים במערכות יחסים, בייחוד במערכות יחסים שכוללות גם מין או פוטנציאל למין. עד לאן אפשר לקחת את זה? יש מי שיאמר כי הפתרון הוא לא לצאת מהבית (פתרון אדיוטי) , ואם את כבר יוצאת אז תלבשי בורקה ורעלה (עיצה מטופשת, כמובן, זה ממש לא מגן מפני אונס). מה בכל זאת? אני מציע שכל אחד ואחת יחשבו מה הפתרונות שמתאימים להם ויישמו אותם.
החברה צריכה גם היא לתת פתרונות לטובת הכלל. מערכות חוקים וענישה הם כאמור פתרון קיים אך בעל יעילות מוגבלת. פתרון הרבה יותר יעיל, אך דורש אומץ ואורך נשימה, טמון בחינוך. חינוך לשוויון וכבוד הדדי, חינוך להכרה כי כל אחד ואחת הם בעלי הזכויות על גופם, חינוך כי מערכות יחסים ויחסי מין הם יותר מאשר סקס. זה אינו פתרון קסם, אבל לעומת זאת זהו פתרון אמיתי.
פוסט מרתק.
אני שותפה לדעתך שהפתרון להקטנת הסיכונים לחברה וליחיד הוא בחינוך וחינוך ערכי. מה הסיכוי שהחברה הישראלית (או כל חברה אחרת) היתה מקדישה אותו מספר שעות לימוד לפתרון קונפליקטים ו/או יחסים בין אנשים (בכללם בין המגדרים), ערכיות מעשית וכד’ כמו ללימודי ספרות, אנגלית או חס וחלילה מתמטיקה?
באחרון, לא היתה לכך השפעה רבה על יכולת החישוב בסופר (כי זה כבר נלמד בכיתות הצעירות מאוד) אך יכולת השיחה ופתרון בעיות בין אנשים היה עשוי לגבור לאין ערוך.
תודה לך עינת על השבחים, אם כי אני ממליץ לא להמעיט בחשיבותה של המתמטיקה
בוקר טוב!
אני רוצה להתייחס למילותיך: “אני לא אוהב מאזני אימה”.
והתגובה המלומדת שלי מתחילה בקריאת התסכול “אבל-אבל!”.
אבל-אבל! אתה לא מתייחס לטענה המפורשת של קרן, שעיקרה הוא שנכון לרגע זה ממש, אשה שנכנסת למערכת מינית עם גבר *כבר* נמצאת במאזן אימה. שמתוחזק על ידי החברה במצב זה.
לא אוהב מאזני אימה? יופי, גם אנחנו לא. אבל להתעלם מזה שכבר קיים, כמו שכרגע קורה במסגרת החברתית, זה לא ממש פתרון ישים.
למעשה, זה מקטין מאוד את הסיכוי שיהיה פתרון מספק למצב.
נראה לי שזה כבר שייך קצת יותר לתורת המשחקים, מכיוון שהוא לא עוסק ישירות בסיכון לכל שחקן, אלא בידע שיש לכל שחקן על הסיכונים של האחר. במקרה זה: גברים שלא ערים לעובדה שעל נשים מופעל מאזן אימה, או חלילה, שמודעים לכך אך לא רואים שום צורך לשנות זאת, מפני שזהו “מצב נתון”. שבמסגרתו יש להם יתרון אסטרטגי.
ההצעה להוסיף מאזן אימה מקביל הוא, ככל הנראה, טריק רטורי שנועד להגביר את המודעות למצב הקיים. ככזה, הוא היה אפילו די מוצלח (עבורי). האם הוא פספס אותך?
צ.
צנצנת, אני חושב שאני מבין את התסכול שלך. אולי לא כמוך, אבל בכל זאת מבין.
אני לא התייחסתי לטענה של קרן שציינת, וגם לא לטענות אחרות שהעלתה, בגלל שאנחנו (קרן ואני) באותו צד. הפוסט הזה נועד להשלים את הפוסט של קרן (כך לפחות אני מקווה).
אני מודע לכך שנשים רבות חרדות מהסיכונים האפשריים במערכות יחסים שכוללות או עשויות לכלול מין. אבל זה לא מאזן אימה. זו רק אימה.
אני טוען שהגדלת סיכון לצד שיש לו סיכון קטן יותר (ואני עובר פה לדיון כללי במערכות סיכונים) לא תקטין את סיכון של הצד האחר. אין דבר כזה “חוק שימור הסיכון”. בואי ניקח דוגמא שונה לגמרי – המלחמה הקרה. האם העובדה שארה”ב וברית המועצות אגרו במשך 40 שנה מצבור כה גדול של פצצות גרעיניות עד כדי כך שיכלו להשמיד את כל העולם כמה מאות פעמים גרמה למישהו להרגיש טוב יותר?
אני מודה שאיפשהו באמצע הפוסט, לרגע אחזה בי חלחלה עמוקה שמא האמירה שאנשים יהיו זהירים יותר בבחירת דייטים איננה בעצם מעין סוג של “האשמת הקורבן” (אם היית נזהרת מספיק, זה לא היה קורה לך) – אבל דילגת באלגנטיות מעל המשוכה הזו למסקנה שאני מסכימה איתה מכל ליבי. הפתרון הנכון ביותר הוא חינוך.
גם אני לא אוהבת מאזני אימה. אני גם לא ממש מאמינה ביעילות שלהם. גם לא ככלי רטורי. הם לא רק לא באמת מונעים פשיעה ויותר מכל משמרים ומנציחים את מערכת היחסים הקיימת, על הכוחניות שבה. עיקר הכוח הריטורי שלהם היא ביצירת אנטגוניזם וחשדנות משני הצדדים, לטעמי.
חינוך, וא איטי יותר, הוא כנראה לא יעזור לנשים (או גברים!) שנמצאים כיום במערכות יחסים הרסניות או מוצאים עצמם בסיטואציה רעה. אבל הוא הדרך היעילה היחידה. אני אוסיף לזה – גם שיקום עבריינים. חינוך לא רק של ילדים מתוך מחשבה על חברה עתידית, אלא גם של אלו שהורשעו בפלילים ועומדים לחזור אל החברה.
איילת, אכן התלבטתי קשות עם המשפט הזה, ניסחתי אותו בזהירות רבה מאוד, ואח”כ הוספתי עוד הבהרות.
העיצה של הפחתת ההסתברות להתרחשות מאורעות עם תוצאות חמורות היא עיצה סטנדרטית ובסיסית בניהול סיכונים: אם משהו רע עלול להתרחש – צריך לדאוג לכך שהסיכוי שהוא יקרה יקטן. איך עושים את זה במערכות יחסים/דייטים/וכולי? בטווח הארוך התשובה ברורה לשנינו. בטווח הקצר? קטונתי מלעוץ עיצות, אבל לדעתי זה נושא שראוי לדון בו. יכול להיות שתוצאת הדיון תהיה שאין מה לעשות.אין בזה שום קשר להאשמת קורבן, ולמען הסר ספק (ולטובת הקוראים והקוראות שמכירים אותי פחות טוב), אני מבהיר כי כאשר מתרחש פשע, כל פשע, האשם אינו הקבן אלא הפושע.
thanks for your writing+שהציע קרן כנקודת פתיחה לדיון שלה’=typo
תודה לך.
מאמר מעניין, רק תיקון קטן בעברית.
תוצאות רעות= תוצאות גרועות.
יוסי, אני אכן חושב שחינוך יכול להפחית את הסיכון שבחורות נמצאות בו – אבל לא החינוך שכולם חושבים. אני חושב שצריך לחנך בחורות להיות זהירות יותר.
הקמפוסים האקדמיים בימינו רוויים באופן מבהיל ומדאיג בגישה פוליטיקלי קורקטית *מסוכנת* שלאישה מותר לעשות מה שהיא רוצה, ורשויות המוסד הלימודי יגנו עליה. אם גבר אפילו מצייץ לכיוון שלה באופן שלא מוצא חן בעיניה, שלא לדבר על מעיר הערה שנחשבת בעיניה סקסיסטית, היא מתלוננת לרשויות המוסד הלימודי, שנוקט צעדים קשים ולא פרופורציונאליים נגד הגבר.
מה קורה כשהבחורה יוצאת לעולם האמיתי? היא חושבת שהיא יכולה להשתכר כלוט בפאבים, לגרות גברתנים לא מוכרים עד הקצה, ללכת בסמטאות חשוכות עם מיני ומחשוף, ולא יקרה לה כלום, כי זו “זכותה לעשות מה שהיא רוצה” והיא “מוגנת”, זה מה שדחפו לה לראש כל תקופת הלימודים שלה.
מאוחר מדי, הבחורות מבינות שהעולם האמיתי זה לא קמפוס אוניברסיטה פוליטקלי קורקטי, זה לא safe space, ואשליית הביטחון מתנפצת, לעתים לצערינו בצורה כואבת. אם בחורה שותה בקבוק וודקה והולכת לדירה של גברתן לא מוכר, היא נמצאת בסכנה שהוא לא יקשיב לך כשהיא אומרת “לא”, וזה לא משנה מה לימדו אותה בשיעורי פמיניזם באוניברסיטה, שזכותה על גופה וזכותה לעצור מתי שהיא רוצה וכדומה.
בחורות נורא כועסות כשאומרים להן שעל מנת להפחית סיכונים, יש דברים פשוטים שכדאי להן לעשות על מנת להפחית את הסיכון. במילים אחרות, *אחריות אישית*. כן – ברור שגבר שאונס הוא פושע, אין על כך עוררין! אבל אם את מתעקשת להשתכר בפאבים ואז ללכת דרך סמטאות חשוכות ולפלרטט עד הקצה עם גברים מסוכנים שאת לא מכירה – מה את מצפה שיקרה?
זה כמו שאני אחנה את הרכב יוקרה שלי, עם המפתחות בפנים, על יד chop shop בשכונת פשע. כן, אין עוררין על כך שמי שיגנוב לי את הרכב פושע, אבל אם אני חניתי שם עם המפתחות בפנים, אני די טמבל.
באשר לחינוך שיחסי מין צריכים להיות בהסכמה, ואונס זה דבר רע – כל בן אדם נורמלי יודע את זה מינקות. פושעים לא יפסיקו לאנוס רק בגלל שאומרים להם שזה “לא בסדר” או מגדילים עונשים.
אחריות אישית זו מילת המפתח.
ואם כבר בסיכונים עסקינן… הסיכון שגבר יואשם על לא עוול בכפו על אונס, הוא הרבה יותר גדול בימינו ממה שאנשים מוכנים להודות. וגם קיים סיכון של paternity fraud. האמת היא, שהיו הרבה סיכונים שלא מספיק נתנו עליהם את הדעת במאמר המקורי.
צודק חינוך וחינוך מיני חייבים