מעשה במשפחה צעירה, מהקצה העליון של מעמד הביניים. אבא, אמא, שני ילדים קטנים. ההורים עובדים שניהם במשרה מלאה, מרוויחים משכורות יפות מאוד. סך ההכנסות נטו של המשפחה הוא 20 אלף שח. באמת אין מה להתלונן. אמנם ההוצאות גבוהות מאוד גם הן. הגנים של הילדים עולים 5000 שח בחודש, שכר הדירה – עוד 5000, ועוד כהנה וכהנה הוצאות. אתם מכירים אותם, או משפחה שדי דומה למשפחה הזו. בסוף כל חודש, המשפחה שלנו מגלה כי הוצאותיה הן בדיוק 20 אלף שח, שזה ממש בסדר גמור. אין אוברדראפט, אין חובות. מצד שני גם אין חסכון, אבל יכול להיות יותר גרוע.
יום אחד החליטה המשפחה להעלות קצת את איכות החיים שלה. אולי רצו להעשיר את התפריט המשפחתי בסושי מדי פעם. אולי הם רוצים לשלוח את הילדים לחוג או שניים. או ללכת להצגת תיאטרון פעם בחודש חודשיים. או לשדרג את הטרנטה המשפחתית (דייהטסו מודל 2003) לרכב קצת יותר חדיש (מאזדה 2007 נראה מבטיח).
הם לא נטעו אוהל ברוטשילד, לא יצאו לרחובות להפגין, לא פנו להורים לעזרה. במקום זה הם החליטו להגדיל את הכנסתם. יש הרבה דרכים לעשות את זה: לבקש העלאה או קידום, לעבור למקום עבודה עם שכר גבוה יותר, לקחת עוד משרה חלקית היכנשהו. לא משנה. הם עשו את זה, והכנסתם נטו צמחה לסכום של 22 אלף שח בחודש.
יופי – הם עשו את זה. אפשר לרשום את הילדים לחוגים: אמנות, ספורט, מוזיקה, וגם לעשות מינוי לתיאטרון בהיכל התרבות המקומי. רשמו. עשו. ואז, התקשרו מהחוג, ואמרו שהצק שנתנו חזר. גם מהיכל התרבות הודיעו כי כרטיס האשראי לא כובד, ולכן המינוי שלהם מבוטל.
הם אצו רצו לבנק: מה קרה? הרי יש כסף בחשבון, הנה, תראו, נשארו עוד 2000 שקל. נכון, אמרו בבנק, נשאר כסף, אבל חרגתם מסכום ההוצאה המותר שלגם, שהוא 20 אלף שח בחודש בלבד. זה שהכנסתם עוד 2000 שח זה יפה מאוד, אבל אסור לכם להוציא את הכסף הזה ולהשתמש בו.
נשמע מופרך?
אבל זו המציאות. רק שלא מדובר בזוג צעיר ממעמד הביניים, אלא בכולנו – באזרחי מדינת ישראל.
תקציבה של מדינת ישראל לשנת 2011 הוא כ-380 מיליארד שח. ב-2012 הוא צפוי להיות כ-398 מיליארד שח. יש גידול מסויים בתקציב, אבל הגדלת התקציב כפופה ל-“כלל ההוצאה“. כלל זה הונהג (בחקיקה) כאשר בנימין נתניהו מונה לתפקיד שר האוצר ב-2003. לפי הכלל, תקציב כל שנה נקבע על פי התקציב של השנה הקודמת. בתחילה תוספת התקציב הייתה אחוז אחד לשנה. כך עלה תקציב המדינה מ-246 מיליארד שח ב-2004 ל-270 מיליארד ב-2005.
בואו נניח שטרכטנברג ימליץ לעשות המון דברים טובים ונפלאים (הוא לא), ובואו נניח כי הוא יציע להגדיל את הכנסות המדינה (על ידי שינויים במערכת המיסים) כדי לממן חלק מהדברים האלה. הוא לא יכול. כי גם אם הכנסות המדינה יגדלו, אין אפשרות לשנות את גודל ההוצאות. אם ההכנסות יגדלו, כל מה שיהיה אפשר לעשות בהן זה לחלק אותן חזרה בצורת הטבות מס או לשים אותן מתחת לבלטה.
טרכטנברג כבר הודיע כי “לא יפרוץ את מסגרת התקציב”. משמעות הביטוי המפוצץ הזה היא כי הוא לא יציע להגדיל את הוצאות המדינה כנגד גידול מקביל בהכנסות. לכן כל מה שיוכל להציע לנו זה קיצוץ פה ושם בהוצאות אלה ואחרות, שיממנו הוצאות יותר ראויות לדעתו. זה נחמד, זה ראוי, זה לא ישנה את מצבנו באופן מהותי. אז אל תעצרו את נשימתכם.
תודה על הרשימה.
מדוע שלא לנתב הכנסות נוספות להקטנת חובות המדינה?
עוד שאלה — מה מונע מהוועדה להמליץ להשתמש בחלק או בכל ההכנסות החדשות לטובת הוצאות חדשות?
שלמה,
לשאלתך הראשונה – החזר חובות הוא הוצאה לגיטימית, וכמובן שיש צורך להחזיר חובות. אבל בוא ניקח את המשפחה ההיפוטתית שלנו. נניח שהם גרים בדירה אותה רכשו בעזרת הלוואה (משכנתא) של מיליון שח, והם משלמים מדי חודש 5000 ש”ח בסעיף החזר חובות לכיסוי המשכנתא. למה הם הם מחזירים רק 5000 כשיש להם הכנסה של 20 אלף? ואם הכנסתם תעלה ל22 אלף, האם כדאי לדעתך שיגשו לבנק ויבקשו להגדיל את ההחזר החודשי ל-7000 או ל-6000? ואולי הוצאותיהם האחרות גדלו גם כן 0אולי נולד עוד ילד) והם ניגשים לבנק ומבקשים למחזר את המשכנתא כך שהתשלום החודשי ירד ל-4000 שח (בסיכומו של דבר ישלמו יותר ריבית, כמובן)? זה לגיטימי?
הכל כמובן שאלה של סדרי עדיפויות. צריך לבחון את כל החלופות ולקבל החלטה מושכלת.
לשאלה השניה – אני מניח שמדובר באילוצים פוליטיים או בהנחיות נסתרות שקיבלה הועדה. בל נשכח שכתב המינוי של הועדה לא פורסם.
מה שטרכטנברג עושה (ועכשיו אנחנו יודעים זאת בודאות) זה להזיז תקציבים, להגדיל/להטיל מסים (כמו למשל עצירת המתווה להורדת מס הכנסה), ולתת הטבות מס חדשות (כמו נקודות זיכוי לגבר שהינו אב לילד עד גיל 3, או ביטול ההעלאה הבאה של הבלו על הדלק). מה שטרכטנברג לא עושה זה להגדיל את סך כל ההוצאות כנגד הגדלה מקבילה של ההכנסות. האם הוא יכול לעשות את זה, בהתחשב באילוצים הפוליטיים שבהם הוא נמצא ובכתב המינוי העלום שלו? אני לא יודע. האם ראוי לעשות את זה? לדעתי כן, אך טרכטנברג עצמו כותב שלא, כפי שהצוות שלו ענה לי היום בטוויטר לשאלתי בנושא (לינקים: http://twitter.com/#!/TeamManuel2011/status/118242642759913472 וגם http://twitter.com/#!/TeamManuel2011/status/118250161112743936 )
תקן אותי אם אני טועה, למיטב זכרוני כלל ההוצאה קובע שהתקציב יוכל לגדול כל שנה רק ב 1.7% (או אחוז קבוע אחר), בעוד שקצב גידול האוכלוסיה השנתי גבוה מזה. במילים אחרות, ריאלית, התקציב פוחת משנה לשנה.
אם אני לא טועה, זה הוגדל ל-2.4%
שלמה: למיטב זכרוני, ההוצאה להחזר חובות היא חלק מההוצאה שכפופה לתקרה (אבל יכול להיות שאני טועה).
איתמר: הכלל הוגמש קצת לפני שנה, אבל הוא עדיין מאוד הדוק.
דמגוגיה בגרוש.
כשמשפחה מגדילה את ההכנסות שלה, זה טוב ומועיל ויפה מאוד.
כשמדינה מגדילה את ההכנסות שלה, כלומר מגדילה מיסים, היא מצמצמת את ההכנסות של האזרחים, חונקת את הצמיחה של המשק, וגורמת לכולנו נזק מיידי קטן ונזק עתידי גדול.
הנה משל הוגן יותר: משפחה אחת מרויחה כל חודש 20000 ש”ח ומוציאה 22000 ש”ח. ומאיפה ההפרש? בתחילה לקחו מההורים, אחר כך פתחו אוברדראפט בבנק, ובסוף לקחו הלוואות בשוק האפור. יום אחד הם החליטו שכך אי אפשר להמשיך. מהיום מגבילים את מסגרת ההוצאות ל-18000 ש”ח, ובעוד 2000 מחזירים הלוואות. לא צודקים?
תודה לאל, לפחות דבר אחד מוסכם על כל קברניטי המשק, מביבי ועד טרכטנברג – לא מגדילים את הוצאות המדינה. ממש לא משנה על מה המדינה מוציאה את הכסף; תמיד עדיף לא לקחת אותו בכלל מהאנשים, ולתת לנו להחליט לבד מה אנחנו רוצים לעשות בכסף שלנו. שם המשחק הוא רק סדרי עדיפויות בתוך מסגרת התקציב – איך מחלקים את מה שהמדינה כן לוקחת.
לא דמגוגיה אלא אידאולוגיה.
אתה יכול לטעון כמובן שעדיף כי המדינה לא תגבה מסים ולא תיתן שירותים. זוהי דיעה, לא עובדה. יש גם דיעות אחרות, וככל הנראה הדיעה שלך היא כיום במיעוט (ראה גם את מחקריו של ד”ר ניסים כהן בנושא, שסקרתי ממש לאחרונה). זה שביבי וטרכטנברג חושבים משהו, לא עושה אותו לנכון, אפילו אם הם “קברניטי המשק”. גם לטיטאניק היה קברניט.
משיהו שממש הציק לי בתגובה שלך הוא השקר הגדול שכתבת:”הדעה שלך במיעוט”…אין שקר סטטיסטי גדול מזה.
כל מי שמבין טיפה בסקרים יודע שקודם כל חושבים מה התוצאה שרוצים להשיג בסקר ולאחר מכן מנסחים את השאלה.
מי שרוצה להראות שהעם בעל דעות מסויימות פשוט מנסח את השאלה בהתאם.
הדוגמא הכי טובה לכך היא הסקרים בנושא עסקת שליט. בהם יצא כי 90% מהעם הם בעד עסקה לשחרורו של גלעד.
אני אישית התפלאתי שלא היה 100%. כי הרי כל אחד בעם ישראל הוא רוצה להחזיר את גלעד שליט בעסקה כלשהי,
איזו עסקה? את זה לא שאלו בסקר…
השאלה שלא שאלו היא: האם אתה בעד שחרור 1000 רוצחים אשר אחראיים לרציחתם של יותר מ500 ישראלים, אשר ימשיכו בפעילות טרור וירצחו מספר לא ידוע של יהודים, זאת בתמורה לשחרורו של גלעד שליט?
אין לי ספק שאחוזי ה”תמיכה” היו יורדים פלאים.
אורי,
אני מסכים שאפשר להטות תוצאות של סקר, אם באמת רוצים. אבל, אם תקרא בעיון את סקירתי על מקחקריו של כהן, תיווכח לראות שדעתי היא שהמחקר שלו אינו מוטה אלא בהחלט משקף את הלכי הרוח בציבור, וקבעתי את דעתי אחרי שטרחתי וקראתי את כל המחקר, כולל כל הנספחים והשאלונים (וגם אתה יכול, כי מצורף לינק למחקר ).
אכן כך. אין מה לעצור את הנשימה.
שנה טובה.
הגדלת הוצאות כנגד גידול בהכנסה זה דבר נחמד. השאלה מה יקרה אם יחולו תמורות עולמיות, שאין למדינה שליטה עליהן, שיגרמו לירידה בהכנסות, בעוד המדינה מחוייבת על פי חוק לספק שירותים חדשים. אם המדינה תיקלע למשבר בדומה למדינות החוות זאת לאחרונה, יפגעו קודם כל החלשים. צריך למצוא את האיזון הנכון בין מענה לדרישות החברתיות לבין שמירה על יציבות המשק, שלזה המפגינים אינם נותנים את דעתם.
המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשקראתי את התגובה הזו הייתה: “”וואו, שלחו טוקבקיסט בתשלום להגיב לי!”. אבל האגו שלי כמובן גדול מדי.
התגובה שלך, גם אם לא בתשלום, היא דמגוגית, וללא ספק מושפעת מכל הטיעונים הדמגוגיים המופרחים (וגם מופרכים) זה זמן רב כדי לתרץ את מדיניות הממשלה בשמונה השנים האחרונות.
אז הנה תגובה רצינית: כולם מסכימים שצריך למצוא את “האיזון הנכון” וכולם גם מסכימים שצריך “לשמור על יציבות המשק”.
אבל, האם המצב כיום הוא “האיזון הנכון”? אני חושב שלא, ושורה ארוכה של כלכלנים ומומחים חושבים גם הם שלא, אנחנו לא בנקודת “האיזון הנכון”. האם המצב כיום שומר על יציבות המשק? האם המצב הנוכחי בו רוב האוכלוסיה מתנגדת למדיניות הממשלה, ושישית מתושבי המדינה יוצאים להפגין נגדה (תחשוב על הפגנה של 50 מליון איש בארה”ב, כדי להבין את סדר הגודל) הוא מצב בו המשק יציב? אני חושב שלא, ושוב, רבים מסכימים איתי.
והטענות שמועלות: מה יהיה אם… : כן, אם תהיה קטסטרופה בסדר גודל שיצריך שינוי מדיניות, אני מעריך שהמדיניות תשונה. עובדה שב-2003 היא שונתה גם ללא קטסטרופה. מחוייבות המדינה? נו, באמת. המדינה מתנערת ממחוייבותיה שוב ושוב (קוראים לזה חוק ההסדרים). החלשים ייפגעו? באמת? ובמי בדיוק פוגעת המדיניות הניאו-ליברלית הנוכחית? אתה מציע להמשיך לפגוע בחלשים עכשיו כדי שלא ייפגעו בעתיד. מבריק.
אהבתי, ובהצלחה לך!
“בסוף כל חודש, המשפחה שלנו מגלה כי הוצאותיה הן בדיוק 20 אלף שח, שזה ממש בסדר גמור. אין אוברדראפט, אין חובות”
דוגמה יפה מאד.
בוא ננסה קודם-כל להביא את המדינה למצב הזה (אין חובות), ואז נדבר על הגדלת ההוצאה.
עוד דמגוג.
אין חובות שוטפים, אבל יש התחייבויות. למשל אם הם שוכרים דירה, הם התחייבו בחוזה לזרם תשלומים במשך שנה, או יותר.
בוא ננסה להחליף את הדוגמא – המשפחה במצב עוד יותר טוב: הם קנו דירה – קיבלו 300 אלף שח מההורים, לקחו 700 אלף שח משכנתא, ובכל חודש משלמים 5000 שח על חשבון החזר המשכנתא. אז הם מאוזנים מבחינת תזרים המזומנים, אבל בהחלט יש להם חוב גדול, המשכנתא. אם ניישם את ההצעה שלך, הם צריכים להגיע למצב של “אין חובות”, כלומר למכור את הדירה ולכסות את המשכנתא. זו נראית לך התנהלות כלכלית הגיונית?
שלום יוסי,
שלחתי לך מייל לכתובת ב gmail. אשמח לתשובתך,
יהודית