חיפוש באתר

קישורים

RSS סטטיסטיקה ברשת

עמודים

קטגוריות

תגיות

האם העם באמת דורש צדק חברתי?

אני מניח שכל ששת קוראיי שמעו על המחאה החברתית המתחוללת בארצנו מזה כחודשיים. גם באוניברסיטה הפתוחה שמעו על כך, ולכן ערך המכון לחקר מדיניות, כלכלה פוליטית וחברה   של המוסד המכובד הזה ערב עיון בנושא. הערב נערך לפני יומיים, ואני הייתי בין הנוכחים. לשמחת הכלל כל ההרצאות בערב זה צולמו, ואני מניח שיועלו בקרוב לרשת ותוכלו לצפות בהן. אתכם, קוראיי הנאמנים, אטריח רק בדיווח על הרצאתו המעניינת במיוחד של ד"ר ניסים כהן, שכותרתה הייתה "השקט שלפני הסערה: דעת הקהל הישראלית כלפי המדיניות החברתית בשנים שקדמו למחאת קיץ 2011".

כותרת ההרצאה כוללת בתוכה ספוילר: כבר ב-2008, ואולי עוד לפני כן, הכתובת הייתה על הקיר. ד"ר ניסים כהן בודק מאז 2008 את עמדות הציבור בישראל כלפי מדינת הרווחה ומעורבותה של הממשלה באספקת שירותים ציבוריים שונים. הממצאים מדהימים.

מתוצאות הסקר הראשון שנערך ב-2008 (קישור לקובץ pdf) עולה כי הציבור הישראלי מצדיק במידה רבה את מעורבות הממשלה באספקת שירותים ציבוריים, ותומך בהשקעה במדינת רווחה ובתמיכה בשכבות חלשות. רוב הציבור סבור כי בישראל יש יותר מדי עניים, וכי הפערים החברתיים במדינה גדולים מאוד. רוב הציבור גורס כי האחריות לצמצום העוני והפערים החברתיים מוטלת על הממשלה. יש תמיכה רחבה בדרישה להעלאת שכר המינימום, והבטחון אינו קדוש – הציבור אינו מצדיק קיצוץ בשירותים חברתיים לטובת תקציב הבטחון.

בעזרת שאלון מתוכנן היטב חישב כהן, יחד עם עמיתיו, מספר מדדים.

מדד המעורבות הרצויה של המדינה בכלכלה ובחיי הפרט עמד על ערך של 3.35 (כאשר הערך 5 מציין כי רצויה מעורבות מקסימלית, והערך 1 מציין כי מעורבות אינה רצויה כלל). מדד הצדקת מדינת הרווחה עמד על ערך גבוה יותר – 4 (כל המדדים נמדדו באותו סולם של 1-5). מדד אחריות המדינה לאוכלוסיות חלשות; עמד על 3.87 .

לעומת זאת, מדד המוכנות לשאת בהוצאות מדיניות הרווחה קיבל ערך נמוך יותר של 3.15, אך עדיין מדובר בערך הנמצא מעל למרכז הסקאלה.

בהרצאתו שלשום הציג כהן תוצאות מסקרי המשך שנערכו בשנים שלאחר מכן, שמהן עולה כי רוב גדול של הציבור תומך בעקביות בעמדות סוציאל דמוקרטיות, וכי התמיכה הזו חוצה הבדלים חברתיים ועמדות פוליטיות.

בפרט, נרשמה מידת תמיכה גבוהה בטענות הנחשבות כחילול הקודש של דת מילטון פרידמן.  הנה מספר דוגמאות מתוך תוצאות סקר 2008, עם הציון הממוצע בסולם של 1-5 (5=הסכמה מירבית, 1=חוסר הסכמה מוחלט): על הממשלה לספק עבודה לכל מי שמעוניין בכך – ציון ממוצע של 3.95 בסולם 1-5. המדינה היא שצריכה לדאוג כי יהיו פחות עניים בישראל – 4.04. יש שירותים ציבוריים שאסור למדינה להפריט בשום פנים ואופן – 4.04. רצוי מאוד שיהיו ארגוני עובדים חזקים שיגנו על השכירים ממעסיקיהם – 3.99. על המדינה לספק ולוודא כי לכל אזרח יש הכנסה בסיסית מינימלית – 4.12. יש להעלות את שכר המינימום – 4.16. לא מוצדק לקצץ בשירותים חברתיים כדי להגדיל את תקציב הבטחון – 3.69.

מידת ההסכמה לשלם יותר מיסים עבור רווחה נמדדה בסולם של 1 עד 3 (1=לא מסכימים כלל לשלם יותר מיסים, 2=מסכימים במידה מסויימת, 3=מסכימים מאוד). התחומים שזכו למידת ההסכמה הגבוהה ביותר הם הגדלת קצבאות הזקנה (2.15), חינוך חינם בבתי הספר (2.15), הגדלת סל הבריאות (2.08), סיוע לאוכלוסיות במצוקה (2.06), וחינוך חינם לגיל הרך (2.05).

המחקר של כהן ועמיתיו אינו נקי מפגמים, ובקלות אפשר לכתוב פוסט שישתלח בשיטות הסטטיסטיות הלא כל כך מוצלחות בהם השתמשו החוקרים כדי לנתח ולהציג את הנתונים שאספו (שוחחתי על כך בקצרה עם ד"ר כהן לאחר הרצאתו). עם זאת, התמונה המוצגת במחקר זה ובמחקרי ההמשך שתוצאותיהם הוצגו בהרצאה היא חד משמעית. העם אכן דורש צדק חברתי, לפחות מאז 2008 וסביר מאוד שעוד קודם לכן. הדרישה אמנם הועלתה אל מרכז הבמה רק ביולי 2011, אך בעבעה מתחת לפני השטח לפני כן. לו רק ניתן היה לחזור ל-1988 ולהצביע בעד הרעיון ההזוי של צדק חברתי. לו רק יצביע העם בבחירות הבאות בעד מי שיוכל להפוך את הצדק החברתי מחזון נשגב למציאות.

 

20 תגובות ל“האם העם באמת דורש צדק חברתי?”

  • תגובה מאת איתי אשר
    תאריך 15 בספטמבר 2011 08:53

    רוצים לקבל כמו בשבדיה ולשלם מיסים כמו אצל בוש ותאצ'ר.
    רואים את זה גם באתרי שיתוף הציבור של המחאה.

    זה לא חדש:

    http://www.idi.org.il/events1/Events_The_President%27s_Conference/2007/Pages/Events_The_President%E2%80%99s_Conference_2007.aspx

    59% מצהירים כי הם מעדיפים גישה כלכלית-סוציאליסטית על פני גישה קפיטליסטית.

    http://www.idi.org.il/GuttmanCenter/SurveyArticle/Pages/Surveys_Articles_5.aspx

    בנוגע למדיניות הכלכלית, מהסקרים עולה שרוב הציבור (77%) אימץ עמדות סוציאליסטיות וסבר שעל המדינה להיות מעורבת בתכנון הכלכלה. באופן מפתיע גם היום קרוב ל-60% מהציבור מצהירים כי הם מעדיפים שיטה כלכלית סוציאליסטית על פני קפיטליסטית (על פי סקר מדד הדמוקרטיה 2007). אך למרות הצהרה זו, רוב הציבור (ב-2007 73%) אינו מוכן לצעדים כגון העלאת מסים וצמצום ההוצאות הפרטיות כדי לממן הוצאות ציבוריות ולהתמודד עם משברים כלכליים או ביטחוניים. תופעה זו ניכרה כבר בסקרים המוקדמים – בשנת 1950 48% התנגדו לקיצוץ בתוספת היוקר

  • תגובה מאת אלון ניסר
    תאריך 15 בספטמבר 2011 08:56

    מחקר מעניין, יש את הקישור אליו איפשהו?

    והפרסומת של דורון נשר – וואו
    חבל שמפם בברית עם שינוי הנאו ליברלית ורץ איבדה את רוב האגנדה הסוציאליסטית שלה

    ועוד משהו קטן – איך אין פה קישור לטוויטר שלך? איך תרכוש עוקבים נוספים?

  • תגובה מאת אלון ניסר
    תאריך 15 בספטמבר 2011 08:57

    הכוונה כמובן למחקר המעודכן – או שיש רק את המחקר מ2008?

  • תגובה מאת עופר רייס
    תאריך 15 בספטמבר 2011 10:19

    אין מצב שיש רק ששה קוראים…

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 16 בספטמבר 2011 00:05

      🙂
      יש לי תחושת דזה וו קלה. אני זוכר שנערך כאן דיון בנושא ששת הקוראים, ולא מצליח למצוא אותו. בכל מקרה, זה ביטוי שטבע דן בן אמוץ בטור שכתב בעיתון חדשות (בינתיים שניהם עברו מהעולם)

  • תגובה מאת לקסי (קורא מס' 7)
    תאריך 15 בספטמבר 2011 11:41

    המחאה שפרצה ביולי 2011 ביטאה קפיץ שנדרך במהלך שנים אחדות.
    החל מ-1985 וביתר שאת מ-2003.
    מה שכתוב בפוסט מאשש את ההנחה הזו.

  • תגובה מאת ערןב
    תאריך 15 בספטמבר 2011 13:21

    לצערי הקישור למחקר שבור ולא מצאתי את המאמר עצמו באתר הפקולטה: http://www.bgu.ac.il/som/

    אבל זה נראה לי כמו עוד אחד מהמחקרים שמניחים פחות או יותר את המבוקש (ואתה בעצמך מעיד על פגמיו). אני מניח שאנשים רבים כששואלים אותם שאלה כללית אם הם מוכנים לשלם יותר מיסים למען מטרות נעלות יגידו "כן", אבל אני חושב שלא זו הדרך למדוד את דעתם של אנשים – הדרך צריכה להיות על ידי הצגת ההשפעה בפועל: כמה כסף יש בידיהם היום, וכמה יוותר בידיהם לאחר כל שינוי, כדי שהנשאלים "ירגישו" באמת את ההשלכה של העלאת המיסים על חשבון הבנק שלהם.

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 16 בספטמבר 2011 00:03

      ערן,
      קודם כל, אני התייחסתי לפגמים בניתוח הסטטיסטי, שכללו בעיקר סטטיסטיקה תיאורית. כיוון שקראתי בקפידה את המאמר כולו, אני יכול לומר לך שהממצאים שלו תקפים תקפות פנימית וחיצונית.

      אכן, קשה יותר לכמת את מידת הנכונות לשלם יותר מיסים, וד"ר כהן ועמיתיו אכן התייחסו לבעיה זו במאמרם, וציינו כי הדבר דורש מחקר מעמיק יותר. עם זזאת, הם סבורים, ואני מסכים עימם, כי ניתן לראות בממצאים אינדיקציה לנכונות הציבור לקבל שירותים חברתיים תמורת תשלום מס גבוה יותר.

      נזכור כי סך המס המשולם על ידי כל האזרחים אמור (לפחות בתיאוריה) להיות שווה לסך עלות השירות שאותו המס מממן. חלק ירוויחו מכך, כי ישלמו יותר מס אבל יקבלו יותר בתמורה, חלק יפסידו (לנוחי דנקנר אין ילד בגיל 3 ולכן לא יהנה מחינוך חינם החל מגיל 3 אם כי ישלם מס כדי לממן את זה).

      • תגובה מאת ערןב
        תאריך 18 בספטמבר 2011 14:37

        למה קשה לכמת? הרי הצעתי דרך לכמת את הנכונות: על ידי הצגת תרחיש לנשאל ("תשלם יותר X מיסים, אשר יופנו לשירותים Y ו-Z"), במקום שאלה כללית. זו בדיוק הבעיה שלי עם שאלות מעורפלות כמו "האם אתה מוכן לשלם יותר מיסים" – הם כמו שאלות "האם אתה בעד החמרת הענישה על נהגים עבריינים" – כמעט כולם בעד דברים כאלו באופן כללי, עד שזה מגיע לפירוט פרטני של ההשלכות.

  • תגובה מאת אלעד יאיר
    תאריך 16 בספטמבר 2011 09:00

    זה לא המה אלא האיך.
    אפשא לקרוא את התוצאות בצורה כזו שהאזרחים רוצים מאוד שהמדינה תדאג לשירותי רווחה, הורדת שיעור עניים וכו', דברים שרבים, למעט אולי כמה ליברטנים יסכימו לגביהם. אבל, הורדת שיעור העניים צריכה להיעשות על ידי עידוד עסקים ועוד הפרטה (כמובן, למעט מספר השירותים שאסור להפריט שיכולים להיות כמעט כל דבר או להסתכם בסל קטנטן של שירותים – רק הצבא למשל).
    כמדומני, לאנשים לא איכפת לרוב מהפרטים הטכניים, כל עוד הם משוכנעים שהמטרה מושגת.

    מעניין ולא מפתיע אגב, שאנשים מעדיפים לקבל, אבל פחות לתת.
    מדינת רווחה – כן (גם אם כפי שכתבתי לעיל אפשר לראות זאת כקריאה ליברלית). תמיכה כלכלית באפשרות הזו – זו כבר דאגה של אחרים.

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 16 בספטמבר 2011 16:16

      אלעד,
      ברור שכולם רוצים רווחה, הורדת שיעורי עוני, שלום אזורי ועולמי, ועוד הרבה דברים טובים.
      המחקר הזה לא בא ושאל אנשים האם הם בעד רווחה או הורדת שיעורי העוני או שלום במזרח התיכון. השאלות שנשאלו היו מפורשות. התשובות גם היו מפורשות: רוב סוחף תומך בעמדות סוציאל דמוקרטיות: רווחה, בריאות, חינוך – אלה הם שירותים שעל הממשלה לספק לאזרחיה, כאשר הדגש הוא על המילה לספק, כלומר אלה אמורים להיות שירותים ממשלתיים ולא מופרטים.

      אני לא מזלזל בעידוד עסקים, ומוכן להסכים לטענה כי קיימים שירותים ממשלתיים שרצוי להפריט (אם כי אני מתקשה לחשוב על דוגמא).

      אני ממש לא מסכים לטענה שלך כי עידוד עסקים ועוד הפרטה יביאו להורדת שיעורי העוני. המציאות של ישראל מאז 2003 מראה כי הטענה הזו אינה נכונה, וזאת בלשון המעטה.

      • תגובה מאת אלעד יאיר
        תאריך 17 בספטמבר 2011 12:49

        מה שעמד לנגד עיניי בתגובה לעיל הוא הדוגמא השוודית מהשנים האחרונות:
        http://www.economist.com/node/18805503
        שירותים סוציאליים יכולים להיות מועברים על ידי הממשלה. אבל יכולים להיות מועברים על ידי גופים פרטיים המפוקחים על ידי המדינה.
        לשון אחר, המדינה לא חייבת להכשיר מחפשי עבודה או לממן לימודים, אלא לוודא נגישות לשירותים ואת איכותם.

        באופן אישי, אין לי העדפה לכאן או לכאן. כמדומני גם למקבלי השירותים.

        בכל אופן, הפרטה ללא פיקוח היא רעה ומוביל לצרות אותן אתה מתאר. מצד שני, הפיקוח הזה היה חסר גם לאורך שנים גם בגלגול הלא מופרט. כנראה שהבעיות לא נובעות בעיקרן משיטה זו או אחרת, אלא מסיבות חברתיות ותרבותיות שתגובה זו קצרה מלהיכנס לעומקן.

        • תגובה מאת יוסי לוי
          תאריך 21 בספטמבר 2011 23:18

          אלעד, אני מניח שלנתונים חברתיים ותרבותיים יש השפעה, אך לדעתי לא ניתן לייחס את ההבדלים רק לגורמים אלה.

          נכון ששירותים יכולים להנתן על ידי גופים פרטיים המפוקחים על ידי המדינה. הדיון הוא לא על עצם האפשרות, אלא האם ראוי ששירותים מסויימים יופרטו. ראינו בדה-מרקר לפני כשבוע מאמר שקרא להפריט את פיקוד הצפון (כדוגמא לתיזה התומכת בהפרטה). אין ספק שזה אפשרי. אתה בעד?

          • תגובה מאת אלעד יאיר
            תאריך 27 בספטמבר 2011 09:04

            אם הדיון לא על האם אלא על מה, הרי אז הדיון על הפרטים ובאופן עקרוני אין לך התנגדות לאנשים כמו שטרסלר.

            להפריט את פיקוד צפון? לאור ההישגים הדלים בקונפליקטים של השנים האחרונות, זה לא בהכרח נשמע רע. כפי שציינתי בתגובה לעיל, בשני המקרים אני לא מצפה לתוצאות מזהירות כי עיקר השינוי יהיה בסוג הבעלות, לא באנשים שעושים את העבודה.
            סביר שהתנאים של ה"עובדים" בפיקוד הצפון המופרט יהיו טובים יותר, אבל רק כי זו לא חוכמה גדולה להעניק תנאים טובים יותר מאשר אלו להם זוכים עובדי כפייה…

            • תגובה מאת יוסי לוי
              תאריך 27 בספטמבר 2011 23:16

              אז בוא נבהיר: הדיון הוא בהחלט על האם.

              אמרתי בפירוש ואומר זאת שוב: אפשר, טכנית, להפריט הכל. השאלה היא לא אם אפשר להפריט, אלא האם ראוי להפריט. ויותר מכך – גם אם ראוי להפריט משהו, עדיין צריך לבחון אם ההפרטה עצמה תביא בסופו של דבר תועלת לכלל הציבור.

              אני מוכן להסכים עם הטענה שעשויים להיות שירותים ציבוריים שראוי להפריט. עם זאת אני מתקשה למצוא דוגמא של שירות כזה בו ההפרטה הכרחית, ועוד יותר קשה לי לחשוב על דוגמא שבה הפרטה, אם תהיה, תוביל בודאות (יודע מה, עזוב ודאות, מסתפק בסיכוי סביר) לשיפור בשירות.

  • תגובה מאת שלמה יונה
    תאריך 19 בספטמבר 2011 15:19

    אני סבור שיש לך יותר מששה קוראים, לפחות אני השביעי…

    מעניין יהיה ללמוד על תקפות פנימית וחיצונית — תוכל להסביר?

תגובה