חיפוש באתר

קישורים

עמודים

קטגוריות

סיפורם של שני חברים

הקוראים שלי שמים בודאי לב שתדירות הרשימות כאן נמוכה לאחרונה. תירוצים יש למכביר, אבל הסיבה העיקרית היא שאין לי כל כך חשק לכתוב לאחרונה. המצב במדינתנו לא ממש מרנין, אותי לפחות. אני פותח כל בוקר על המחשב וקורא על שחיקת מעמד הביניים, מחדלים ממשלתיים – במקרה הטוב, מעשי הממשלה – במקרה הפחות טוב, חוסר אופק מדיני, הטרדות מיניות (רק אם זה יום טוב),  בעלי הון חמדנים, שנאת זרים, התגברות הכפיה הדתית, נסיונות לדה-לגיטימציה למי שמנסה להעביר ביקורת על הממשלה, ועוד ועוד.

שוב, יכול להיות שזה רק אני שחי לו במציאות מדומיינת, והאמת היא שיש לנו ארץ נהדרת. אבל זה לא ממש עוזר. זה מה שאני מרגיש, ואם זה מה שאני מרגיש, קשה לי לשים הכל בצד ולכתוב, סתם כך, על סטטיסטיקה ומתמטיקה.

יש לי כמה מעגלים של חברים, ובכולם אני שומע יותר ויותר דיבורים על דרכונים זרים והרהורים בדבר עזיבת הארץ, באופן זמני או לתמיד. רק ביום חמישי האחרון הועברה אלי הודעה על משרה פנויה לסטטיסטיקאי בפריז, בארגון OECD. אשתי אמרה לי בלי להסס: לך על זה. אני לא אלך על זה, כי אני לא מתאים לתפקיד הספציפי וגם התפקיד לא מתאים לי. אבל אני מודה שהאפשרות לגור ולעבוד בפריז קורצת לי.

כבר עשיתי זאת פעם. ב-1996 נסעתי עם משפחתי לפוסט דוקטורט בשיקגו, ונשארנו שם כמעט ארבע שנים. לכן, אני יודע שמעבר כזה הוא בכלל לא פשוט, והקשיים רבים מאוד – זה לא גן עדן שם. אבל הקשיים היו קשיים מסוג אחר, והעובדה שאת רוב ימי ממשלת נתניהו הראשונה ביליתי בניכר רק עשתה לי טוב.

למה חזרתי? היו הרבה סיבות, רובן אישיות. אבל אני יכול להגיד שכאן, עם כל הקשיים, זו בכל זאת המדינה שלי. עומר דוידוביץ, אדם שאיני מכיר כלל, צייץ את זה לפני כמה ימים:

תשובה לכל אלה ששואלים למה השמאלנים נשארים בארץ: אנחנו כאן כי אנחנו אוהבי ישראל. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים ישראל טובה, סובלנית ודמוקרטית יותר

הציוץ הזה גרם לי בעצם לחשוב סוף סוף על הרשימה הזו. אספר בה את סיפורם של שני חברים, שחשו כי ארצם האהובה הופכת למקום שקשה יותר ויותר לחיות בו. זו אינה ארץ ישראל, אלא ארץ אחרת לגמרי, למרות ששני החברים האלה היו יהודים. אותה ארץ הגיעה בסופו של דבר אל שפל המדרגה, אל תחתית המדרון. לא, ישראל אינה דומה כלל וכלל לאותה ארץ, ומי שחושב שיש כאן השוואה בין שתי המדינות עושה זאת על אחריותו בלבד. שני החברים ראו איך החיים במולדתם הופכים לבלתי נסבלים. האחד בחר להשאר בארצו האהובה, למרות כל הקשיים. השני בחר לגלות ממנה, ולחפש את מזלו מעבר לים.

אדמונד לנדאו 1877-1938

ריכרד קוראנט 1888-1972

אדמונד לנדאו היה אריסטוקרט. אביו היה רופא, אמו בת למשפחת בנקאים. חותנו זכה בפרס נובל לרפואה. הוא למד מתמטיקה וקיבל את הדוקטורט שלו, על מחקריו בתורת המספרים, בגיל 22. האוניברסיטה שהעניקה לו את תואר הדוקטור היא האוניברסיטה של העיר בה נולד וגדל – אוניברסיטת ברלין. אדמונד לנדאו היה גרמני. הוא תמיד ראה את עצמו כגרמני, ולא סתם כגרמני, אלא גם כפטריוט גרמני. לנדאו היה ללא ספק אחד מגדולי המתמטיקאים של תקופתו, ניצב בשורה הראשונה של חזית המחקר המתמטי יחד עם דויד הילברט ופליקס קליין, עמיתיו למחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת גטינגן, המכה של עולם המתמטיקה, האוניברסיטה של גאוס, דיריכלה ורימן. אדמונד לנדאו, אגב, היה גם יהודי, והוא ראשון הפרופסורים למתמטיקה של האוניברסיטה העברית. הוא אמנם שקל לעזוב את מולדתו ולעבור לחיות בירושלים, אך לבסוף לא עשה כן.

ריכרד קוראנט, הצעיר מלנדאו ב-11 שנה, היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. משפחתו הייתה בקשיים כלכליים. העסק של אביו כשל, והוא עבד כפקיד בחברת ביטוח. בגיל 14 היה על קוראנט לתת שיעוריפ פרטיים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. את לימודיו באוניברסיטה התחיל בגיל שבו לנדאו כבר היה כמעט דוקטור. קוראנט גם הוא למד מתמטיקה, בגטינגן, ומדריך עבודת הדוקטורט שלו היה דויד הילברט. שנתיים לאחר שסיים את לימודיו והחל ללמד מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, פרצה מלחמת העולם הראשונה. קוראנט היה גרמני. פטריוט גרמני. הוא התגייס לצבא הגרמני, לחם בשורותיו ונפצע בקרב. לאחר מכן חזר ללמד בגטינגן. קוראנט, כמו לנדאו, גם הוא היה יהודי.

ב-1933 קרו כמה דברים בגרמניה. באמת לא חשוב מה. מי שיודע יודע. זה לא משנה לסיפור שלנו. לנדאו היה אז בן 56, קוראנט בן 45, שניהם פרופסורים מכובדים, באוניברסיטה שהיא עדיין המכה של המתמטיקה. שניהם גילו שחייהם באוניברסיטה הפכו לבלתי נסבלים. לנדאו הגיע בוקר אחד להרצאה שלו וגילה שכמה מתלמידיו חוסמים את כניסתו. הם אמרו לו שלאנשים כמוהו אין מקום בגטינגן, וגם לא בכל אוניברסיטה אחרת בגרמניה. הוא הושעה ממשרתו באוניברסיטה. למרות שיכול היה למצוא מייד משרה באוניברסיטה אחרת מחוץ לגרמניה (מדובר כאן הרי באחד מגדולי המתמטיקאים של התקופה), העדיף לחזור אל ביתו בברלין. כזכור, הוא היה בן המעמד הגבוה, והיה אמיד דיו כדי להמשיך לחיות מחוסר עבודה במולדתו האהובה, למרות שזו שברה את ליבו ואת רוחו. לנדאו מת ב-1938, בברלין.

קוראנט לא הושעה ממשרתו בגטינגן. אחרי הכל, הוא היה לוחם בצבא הגרמני. הוא העדיף לא להמתין ולראות עד מתי תעמוד לו זכות זו (מכתב ההשעיה הגיע לבסוף, למי שחשש). הוא עבר לאנגליה לאוניברסיטת קיימברידג’, וכעבור שנה חצה את האוקיינוס אל אוניברסיטת ניו יורק, שביקשה ממנו להקים עבורה מכון למתמטיקה. הוא נשאר בניו יורק עד מותו ב-1972. שמו של המכון שהקים שונה ל-“מכון קוראנט” עוד בחייו, ב-1964.

19 תגובות ל“סיפורם של שני חברים”

  • תגובה מאת שי
    תאריך 9 בינואר 2011 00:13

    גטיגן היתה המרכז המתמטי החשוב בעולם, עד ש”החוק לשיקום שרות המדינה המקצועי” (Gesetz zur Wiederherstellung des Berufsbeamtentums), שם בנאלי למעשה נורא, גרם לרוב החוקרים המוכשרים שם לברוח מיוזמתם, אם לא פוטרו קודם לכן ביוזמת הממשל.

    קצת על המכון ועל תרומתם של מתמטיקאים יהודים אליו נכתב במאמר של ליאו קורי, “מתמטיקאים יהודים בגטינגן: 1895-1933”:
    http://www.tau.ac.il/~corry/publications/articles/pdf/zmanim.html

    לנדאו זכה גם הוא למכון על שמו, אם כי לאחר מותו. לפני כ־21 שנים נחנך באוניברסיטה העברית “מרכז לנדאו למחקר ולאנליזה מתמטית”.

    ואם נדרשנו לגטיגן, הייתי מזכיר גם את אמי נתר. אומנם, לנדאו לא אהב את היותה אישה, אבל תרומתה למתמטיקה (ולפיזיקה!) המודרנית חשובה מאוד, וסיפור חיה מאלף גם כן: לא רק שהיתה יהודיה, היתה גם אישה, מה שהווה עבורה מגבלה חמורה עוד יותר, לא רק בגרמניה, אלא גם בארה”ב, שם העירה על פרינסטון שהיא “men’s university, where nothing female is admitted”

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 9 בינואר 2011 10:47

      המקורות שלי אומרים כי לנדאו, כאשר נשאל לדעתו על נתר, ענה כי הוא יכול להעיד כי היא מתמטיקאית מצויינת, אך אינו בטוח אם היא אכן אשה.

  • תגובה מאת YםYם
    תאריך 9 בינואר 2011 00:30

    יוסי,
    ברישא של הפוסט תיארת בדיוק מה שאני מרגיש.

    עצוב!

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 9 בינואר 2011 10:49

      תודה. זו נחמה קטנה מאוד לדעת שאני לא לבד, אבל בכל זאת משהו.

      • תגובה מאת רועי צזנה
        תאריך 9 בינואר 2011 15:21

        אתה לא לבד. אני אוהב את הארץ ואת המדינה הזאת, ומעוניין להישאר ולהלחם כדי שתשמור על הצביון הדמוקרטי-ליברלי.

        אבל אני מודה שגם אני תוהה תכופות איפה עובר הקו האדום, ומתי מגיע הזמן לנסיגה טקטית.

  • תגובה מאת שי
    תאריך 9 בינואר 2011 01:06

    כמו פסקל, לא היה לי זמן לכתוב דברי בקיצור, ויצא שאת עיקרם שכחתי:

    ברנרד רוהסט שאל את דיוויד הילברט על נכונות השמועות כי המחלקה למתמטיקה בגטינגן סבלה לאחר שהוסרה ממנה ההשפעה היהודית, בלשונו. על כך ענה הילברט: הר מיניסטר, היא אינה קיימת יותר!

    ואידך זיל גמור.

  • תגובה מאת SilentMike
    תאריך 9 בינואר 2011 01:07

    זה יותר מימין ושמאל. זו מין גישה דוחה שלא מקבלת את העקרונות הליברליים (עקרונות שיש להם שורשים גם בימין, אגב) שעליהם מושתת חברה חופשית. אנשים לא מבינים שהם יתגעגעו לחברה החופשית אחרי שהיא תעלם.

  • תגובה מאת אילה כהן
    תאריך 9 בינואר 2011 14:20

    איני מחמיצה אף פעם קריאה באתר שלך ומתרשמת תמיד ממגוון הנושאים שאתה מעלה והרלבנטיות שלהם.
    אשר לכתבה האחרונה. יש לי סיפור אישי שאני נזכרת בו כאשר עולה נושא עזיבת הארץ. אודה שהנושא היה עבורי כמו לכל חברי וחברותי נושא רלבנטי שנשקל כאפשרות עד שנפסל מסיבות שונות.
    נסעתי לכנס לפני מספר שנים של האיחוד האירופי לסטטיסטיקה שהיה בלובן בלגיה. מארגני הכנס דאגו שסטודנטים מהאוניברסיטה יקבלו כל אחד מאלה שמגיעים ברכבת ויביאו אותם למקום הכנס. הסטודנט שלקח אותי היה דוקטוראנט למתימטיקה. בשיחתנו שאלתי אותו על כוונותיו לאחר סיום הדוקטוראט והוא הביע חשש שלא ימצא מקום כדוקטור במתימטיקה באוניברסיטה בבלגיה. שאלתי הטבעית הייתה לאילו אוניברסיטאות מחוץ לבלגיה הוא מתכוון לנסות להתקבל. הוא הביט בי בתמיהה וענה שהמחשבה בכלל לא עלתה בראשו שהרי הוא בלגי, ביתו הוא בלגיה ואינו מתכוון לעזבה. הוא ימצא עבודה בבלגיה לאו דווקא כחבר סגל באוניברסיטה.
    אני מקווה שבעוד כמה שנים גם בארצנו תהיינה תגובות כאילו.

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 10 בינואר 2011 20:20

      תודה על התגובה, אילה.

      ב-1996 נסעתי מתוך כוונה שלא לחזור וחזרתי, למרות שלא היה לי מקום באקדמיה, ומצאתי את מקומי כאן בעבודה אחרת, במקצועי, לשמחתי.

      אני יודע שיש רבים שיוותרו על החלום האקדמי כדי להשאר בארץ.

      עם זאת, הולך ומתגבר החשש שיום אחד נצטרך לעמוד ולקבל החלטה כפי שלנדאו וקוראנט, ועוד רבים אחרים קיבלו.

  • תגובה מאת מהגג
    תאריך 9 בינואר 2011 17:41

    בתור אחד ששותף לתחושות הקשות מגילויי השנאה האחרונים אך ממש לא לתחושת היאוש והחידלון ולא להתייצבות האוטומטית במחנה הליברלי. אצלי האפשרות של לחיות במקום אחר לתקופה ארוכה ממש ממש לא עולה על הפרק ואני מודה שהרגש הראשוני שלי כשאני שומע תחושות כאלה הוא של כעס, למה אתם דורשים את קבלת האג’נדה הליברלית שלכם, שאליה לא כולם שותפים, כתנאי קבלתכם את המדינה.

    עם זאת, במחשבה שניה אני מאוד מצטער שאתה ואחרים חשים כך, אני שומע את התחושה הזו בצורה כזו או אחרת מהרבה אנשים, אבל אף פעם לא שמעתי מישהו שניסח זאת ככה. אני מתחיל לקלוט שיש לנו בעיה אמיתית של קיטוב חריף בארץ וכבר מתחיל להיווצר קרע אמיתי.

    אני יכול לקוות שסדרה של אירועים יעבירו או יקהו את התחושה הזו, יש לי כמה רעיונות: מו”מ מדיני משמעותי, הבאת פירות השגשוג הכלכלי לשכבות רחבות יותר, החזרת גלעד שליט, החלפת אלי ישי במישהו מתאים יותר (דרעי?) כראש ש”ס,
    ביסוס אופוזיציה אמיתית ואולי סתם האביב והתארכות הימים שמגיעים תמיד אחרי החורף גם לא היה באמת חורף…

    אני גם חייב לעצמי מחשבה ותשובה מה אני כאדם פרטי יכול לעשות כדי לגרום לך ולאחרים כמוך לחוש שלא “גנבנו” לכם את המדינה, שהעובדה שהרוב הפרלמנטרי כרגע מחזיק בעמדות שלא מקובלות עליכם לא גורם לכם לנתק מהמדינה וששינויים עתידיים יעשו תוך התחשבות גדולה יותר ברצונכם ובשאיפותיכם.

    • תגובה מאת רועי
      תאריך 9 בינואר 2011 21:13

      הסיבה שאנחנו מרגישים כך מאד פשוטה. אנחנו דורשים מדינה ליברלית כדי שלא יכפו עלינו או על אחרים דרך חיים שאיננו מעוניינים בה.

      תגיד שאנחנו כופים על כולם ליברליות? נכון. אני דורש שתשלים עם העובדה שאמונתי אינה כאמונתך, מנהגיי אינם כמנהגיך. אני דורש שלא תפגע בי או תכפה עלי אמונות ודרכים שאיני רוצה בהן. זוהי משמעותה של הליברליות. בלעדיה, היהודים היו עם נרדף במשך אלפי שנים. בלעדיה, האינקוויזיציה יכלה לזקוף את ראשה. בלעדיה, גם מדינת היהודים יכולה להפוך למדינת הלכה, לכפות כללים דתיים על האוכלוסייה ולהפלות לרעה את כל מי שלא מעוניין בקיומם.

      הבעיה האמיתית היא לא שהרוב הפרלמנטרי מחזיק כרגע בעמדות שלא מקובלות עלינו. אתה משלה את עצמך אם כך אתה חושב. הבעיה האמיתית היא שנראה שהרוב הפרלמנטרי לא מבין מהי דמוקרטיה ומהו ליברליזם, ומדוע יש גם לשונה ולאחר זכות להתקיים באותה מדינה כמונו. וזה מפחיד במיוחד מכיוון שברגע שרוב כזה מגיע לשלטון הוא מסוגל לשנות את כללי המשחק ולהתחיל לרדוף את יריביו הפוליטיים בדרכים שאינן דמוקרטיות ואינן מהוגנות.

      • תגובה מאת מהגג
        תאריך 10 בינואר 2011 08:42

        היי רועי!

        קראתי שלוש פעמים את תגובתך וניסיתי לברר לעמצי מה יש בה.
        מה שאני מצאתי היה סקירה של יתרונות הליברליזם והסכנות שבפונדמנטליזם.
        אני מבין שכך אתה חש ועם חלק גדול ממה שכתבת אני מוצא את עצמי מסכים, הנקודה היא שעם הבסיס למה שכתבת רוב הפרלמנט וכנראה גם רוב הציבור לא מסכים.
        דעתך, לגיטיצית ומכובדת ככל שתהיה, אינה דעת הרוב. הרוב רוצה לנהל את חייו לפי סולם ערכים אחר, אמנם אין לו עניין לכפות עליך את אמונותיו או את מעשיו בחוק וההשוואות לאינקוויזיציה מוגזמות מאוד, אבל המצב הוא שרוב הציבור מעוניין כרגע, נאמר, לגרש עובדים זרים בכוח ולבטא בחוקים של מדינת ישראל פחות ז’אן ז’אק רוסו ויותר זאב ז’בוטינסקי, ייסלחו לי אי הדיוקים, פחות אוניברסליזם והומניזם ויותר יהודיות במובן הלאומי שלה.
        האם, מתוך הבנה שזה כרגע המצב (ושיעורי הילודה, הירידה מהארץ פר מגזר והחזרה בתשובה כנראה יגרמו לחיזוק המגמה הזו לטווח הארוך), תהיה מסוגל לקבל את הכרעת הרוב הדמוקרטית (דמוקרטית במובן של שיטת ממשל ולא של סולם ערכים ליברלי שגם נקרא באותו שם בפי תומכיו) ולכבד את רצונו או שתעדיף לכפות את דעת המיעוט על הרוב באמצעים לא דמוקרטיים מתוך הבנתך ואמונותיך לפיהן אתה צודק ושהם מסוכנים כפי שלמשל ניסה לעשות אהרן ברק? האם תפסיק לחוש שישראל היא ביתך ושאתה רצוי בה בגלל שבחירת הרוב שונה מזו שלך? האם יש דרך לנהל את המדינה באופן שמביא לידי ביטוי את רצון הרוב בלי לגרום לך לחוש אסון?

        אני מרגיש שהנושא ארוך ואני בטוח שיש לאנשים הרבה מה לענות לי, אני לא בטוח שהתגובות בבלוג הזה הם המקום המתאים לנהל את השיחה. מי שירצה להמשיך איתי באופן פרטי מוזמן גם לשלוח לי מייל לmehageg בנענע, כמובן שאמשיך גם לקרוא ולכתוב פה אם תרצו.

  • תגובה מאת רועי
    תאריך 10 בינואר 2011 23:46

    מהגג,

    אני משתדל להמנע מויכוחים ברשת. לכן אענה לך עוד פעם אחת ואחדל. אתך הסליחה.

    העובדה שחלק מהציבור בארץ אינו מעוניין בדמוקרטיה הרת אסון למדינה. אנו יודעים ממאה השנים האחרונות שהדמוקרטיה מצליחה באופן הטוב ביותר להעניק לפרט את היכולת להגיע למלוא הפוטנציאל שלו ולהשיג את אושרו באופן המתאים לו ביותר – וכך גם לסייע למדינה.

    מדינות שאינן דמוקרטיות נוטות לדחות את הזרים ואת השונים, וסופן שהן מזיקות גם לאזרחיהן שלהן, כפי שהראה יוסי ברשומה שלו. אין לי כוונה לחיות במדינה שאינה דמוקרטית, ושילדיי לא יוכלו להגשים בה את עצמם – בין שההגשמה תהיה בנטייתם המינית, בשאיפתם לממון או לכבוד או בעיסוק בפוליטיקה. אני יודע שרבים אחרים חשים כמוני, ונראה שגם חבריו של יוסי מסכימים לפחות עם רוח הדברים. התוצאה תהיה שכאשר מדינת ישראל לא תהיה דמוקרטית, היא גם תאבד רבים מאנשי הרוח, המדע והתעשייה שבה, כפי שאירע גם בגרמניה ובברית המועצות.

    ניתן לשבש את הדמוקרטיה גם בהליכים דמוקרטיים. היטלר עלה לשלטון בבחירות חוקיות לגמרי – ואז שרף את המשכן. אלו עדיין הליכים לא לגיטימיים שפוגעים במהות הממשל התקין. לכן, אתנגד לחוקים הפוגעים בדמוקרטיה, גם אם יועברו בדרך ‘דמוקרטית’ לכאורה של הכרעת הרוב.

    ואחרון חביב, לשאלתך, תמיד ארגיש שישראל היא ביתי. אבל ברגע שתופר הדמוקרטיה במידה כזו שאבין שהכפייה הדתית בישראל תפגע בחינוך ובעתיד ילדיי, ואחוש שאין סיכוי לעצור את הרוח הרעה הזאת, ארים את הרגליים ואברח. הילדים שלי, שטרם נולדו, ראויים לחיים משלהם. לא לחיים למען הדת.

    • תגובה מאת מהגג
      תאריך 13 בינואר 2011 22:37

      רועי יקר, אני מכבד את רצונך שלא להתווכח באינטרנט ומודה לך על תשובתך.
      אני רק מקווה שהמצבים הנוראים שאתה חושש מפניהם, וגם אני, לא יקרו הם בכל זאת עדיין די רחוקים וששנינו נרגיש בנוח לחיות במדינה גם אם לא 100% ממה שאנחנו רוצים יקרה.

      ליוסי, נדמה לי שהעניין הוא ממש לא שאלה של שמאל מול ימין אלא העובדה שהרבה פוליטיקאים אופורטוניסטים ולא ישרים מצליחים להתקדם. יש לזה פתרון פשוט, התפקד למפלגה החביבה עליך ודאג לכך שהח”כים שאת התנהלותם אתה מעריך יתוגמלו, אני אישית מתכנן לעשות זאת, בכל מפלגה יש לפחות שלושה אנשים ישרים שראויים ליותר מאיפה שהם נמצאים, אין צורך בשמות כולנו יודעים מי הם.

  • תגובה מאת שושי
    תאריך 11 בינואר 2011 07:35

    מה שלא מקבל את המשקל הראוי הוא שתהליכים מסוכנים יכולים להיות איטיים והדרגתיים. כשמסתכלים קרוב זה לא כל כך נורא. הפרספקטיבה, לעומת זאת, מפחידה ומעודדת הכחשה.
    נסו לקרוא את “באדנהיים, עיר נופש” של אפלפלד.

  • תגובה מאת גדי
    תאריך 11 בינואר 2011 21:37

    שלום יוסי. חבל באמת שאתה כותב פחות אבל אני לחלוטין לא מסכים עם הגישה של אנשי השמאל המיואשים שכל כך סובלים משתי הקדנציות של נתניהו כאילו שלפני ואחרי בתקופת שלטון השמאל היה כאן יותר טוב.
    בא נזכיר קצת
    אחרי הסכמי אוסלו שאמורים היו לביא לשלום היו גלי פיגועים מטורפים ששיאם היה בשנת 96… למרות ההסתה הפרועה נגד הימין והאשמת כולו ברצח רבין והתגייסות כללית של כל התקשורת בארץ לטובת פרס נתניהו ניצח… הייתה קדנציה לא רעה בכלל. הקדנציה של אהוד ברק הייתה כל כך טובה? שרון שמכר חצי מדינה רק בשביל לא להגיע לבית משפט (והצליח) הייתה טובה? משהו בקדנציה של אולמרט היה טוב? אילו השגים היו בכלל לציפי לבי שלא הצליחה לעשות שום כלום בתקופת מלחמת לבנון השנייה? אבל אנשי השמאל תמיד יאשימו את נתניהו/ליברמן/הדתיים/החרדים/הימנים והעיקר לחשוב ולפנטז שכשהמשאל היה בשלטון היה פה יותר טוב…
    גם לאנשי ימין יש סיבות להתייאש
    מהתקשורת העוינת (הוכח מדעית אם מישהו היה צריך הוכחה)
    מהאקדמיה העוינת
    מבית המשפט העוין (סטטיסטיקה פשוטה תוכיחה שהוא ממש לא מדגם מייצג)
    מהדלגיטימציה שאנשי השמאל רק עושים למדינת ישראל בכל העולם
    מהקפאות בנייה לא ברורות
    מפואד שעוד ב-2002 טירפד העלאת תמלוגים על גז מסיבותיו הוא
    מצחי הנגבי שאוהב לסדר ג’ובים למקורבים
    משר אוצר שגנב

    ככה שלא רק לשמאל יש מה להתבכיין… תתבגרו!

    • תגובה מאת יוסי לוי
      תאריך 12 בינואר 2011 11:51

      גדי
      אני מכבד אותך ואת דיעותיך.
      אפשר להתווכח אם המצב היה טוב יותר תחת שלטון מפלגה כזו או אחרת, אבל זו לא הנקודה. כן, גם לי יש ביקורת וטענות רבות נגד פואד, הנגבי והירשנזון (הנגבי והירשנזון הם אנשי ימין, כמדומני). את רוב חיי הבוגרים חייתי תחת שלטון הליכוד/קדימה, ואני מניח שהמצב לא ישתנה באופן מהותי בעתיד. זו לא הבעיה.
      יש שני דברים שמטרידים אותי מהותית.
      1) אני סבור שכל ממשלה צריכה לפעול לטובת המדינה ואזרחיה כפי שהיא רואה אותה. אני סבור שרוב ממשלות העבר עשו זאת רוב הזמן, כולל ממשלות בגין, שמיר ושרון, ואפילו ממשלת נתניהו הראשונה. זו ממש לא התחושה תחת שתי הממשלות האחרונות, של אולמרט ושל נתניהו.
      2) דמוקרטיה היא צורת שלטון הב הרוב שולט תוך כדי הקפדה על שמירת זכויות המיעוט. תחושתי היא הממשלה הנוכחית והכנסת הנוכחית רואות בדמוקרטיה את שלטון הרוב, נקודה. המיעוט וזכויותיו – יוק. וכן, למיעוט יש זכות לבקר את פעולות הממשלה ואת מעשי המדינה, ויש לו זכות לפעול בדרכים חוקיות להחלפת השלטון, גם אם לשלטון נדמה שהוא מוכפש .

      לכן, הדברים שכתבתי הם לא התכביינות, אלא הבעת דאגה עמוקה לעתיד המדינה שלי ושל כולנו. ייתכן ואני טועה. הלוואי ואני טועה. אם טעיתי, אנא הסבר לי היכן.

  • תגובה מאת איתי
    תאריך 14 בינואר 2011 23:41

    הי יוסי, אני עוקב אחרי הבלוג ונהנה ממנו כבר די הרבה זמן כקורא פאסיבי.
    אני אמנם קצת צעיר יותר (בערך 30) אבל גם אני מרגיש באותה צורה, ורציתי להוסיף לדיון את הנקודה הבאה – בכל חיי (לפחות החלק בו הייתי מודע פוליטית) וממה שאני מבין גם לפני זה, לא היתה ממשלה אחת שבה אנשים היו מרוצים. הבעיה עם הקואליציה הנוכחית ככלל ונתניהו בפרט היא שהיא מעוררת אי אמון רציני ביותר לגבי כל מהלך שהיא עושה ומשם חוסר תקווה אמיתי לגבי העתיד וזה אולי הדבר החמור ביותר.
    זאת הסיבה שאתה מרגיש שאין לך חשק לכתוב ואנשים מדברים על עזיבה – כי משקיעים רק כשמצפים ש”המניה תעלה”.

    אולי אני טועה אבל כשמדברים על כמה טוב היה כאן פעם לדעתי שוכחים שבעצם בשום פרמטר אובייקטיבי זה לא ממש נכון – לא כלכלה, לא תשתיות, לא בטחון ואפילו לא בשקיפות ממשלתית ושחיתות. אבל אולי צודקים בעניין התחושה – היה יותר גאווה ותקוה.

תגובה